במערבא – התמודדות עם התרבות המערבית , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

‘במערבא’ • התמודדות עם התרבות המערבית

כמה זמן זה דור אחד? עד שנענה על השאלה יחלוף עוד דור, והתשובה כבר תהיה אחרת. העולם מתקדם במהירות, והשינויים הם כה תכופים – טרם שמבינים את הדור הקודם, קם דור חדש וסולל דרך משלו.

דרכו של עם ישראל לראות בשינויים שעוברים על העולם התקדמות ולא נסיגה לאחור, שהרי הקב”ה מוביל את העולם כך שהוא הולך ומתקדם אל תיקונו השלם. לכן תפיסה חדשה שבאה לעולם היא בוודאי טובה ביסודה, אלא שהיא מביאה בכנפיה סיגים רבים ובעיות לא מוכרות. לוקח זמן עד שהנקודה הפנימית מתבררת, ורק אז היא מועילה לעולם מאוד. שנית, מכיוון שכאמור הקב”ה הוא מוביל את התהליכים בעולם, יש להבין שקשיים שונים המתעוררים בדור אחד קשורים זה לזה, ועומד מאחוריהם רעיון משותף המסביר מהלך כללי אותו מוביל הקב”ה בדור. כל דור מביא לעולם תפיסות חדשות, וקשיי הדור מבררים את הרעיון המיוחד שלו. הדור שלנו הוא דור של גאולה, והתמורות שהוא עובר קשורות למהותו זו.

בהתבוננות רחבת אופקים וחוצה תחומים שונים, עולה כי יש דבר שחורז את השינויים הרבים של הדורות האחרונים, והוא – השאיפה לחופש. נסקור דוגמאות לכך במישורים שונים.

בתחום העממי אנחנו פוגשים במהפך העצום שהחל באירופה לפני כמאתיים שנה, בעקבותיו קיבלו הרבה עמים עצמאות במהלך השנים. מכנים את ראשיתו של תהליך זה “אביב העמים”, וסופו היה מהפך כמעט שלם באופי השלטון בעולם, שהפך לדמוקרטי יותר.

גם בנושא התרבות והיצירה האנושית, אנו מוצאים נטייה גדולה לסגנון חופשי: ציורים מופשטים, מוזיקה בסגנונות פרועים, ספרות בלי חרוזים ומשקלים. המחשבה והביטוי נעשו חופשיים, ונשמעות דעות רבות בגוונים שונים.

גם ההתקדמות הטכנולוגית הביאה לחופש, במגמה המתמדת שלה להתגבר על מגבלות הכוח האנושי, ועל מגבלות המקום והזמן. זה מתבטא ביכולת לתקשר עם כל העולם ככפר גלובאלי, להפעיל כוחות עצומים במאמץ מזערי על ידי מכונות ענק, ולנוע במהירות ממקום למקום גם על כוכבים אחרים.

רבים מהתהליכים שקשורים בשאיפה לחופש משפיעים לטובה על העולם, אך השאיפה לחופש בכל התחומים מופיעה גם בפנים שליליות: מתירנות הולכת וגוברת, אובדן ערכים מוחלטים, חוסר מחוייבות לזוגיות, למשפחה או לתרומה לחברה, הצבת רצונותיו ומאווייו של האדם הפרטי במרכז הקיום בלי ראייה כללית על העם או על העולם ועוד.

החופש משחית, ודווקא הכיבוש – “איזה הוא גיבור הכובש את יצרו” – מתקן ובונה.

אדם שמתמכר לחופש מוחלט זורק מעליו את כל החוקים, עוזב את המסגרות ועף ברוח הנושבת, כמוץ לפני רוח. כך אי אפשר לקיים חברה, וכך אי אפשר לקיים גם את הנפש האנושית, שכן לחופש ללא גבולות יש גם מחירים נפשיים. זכור לי שאביב גפן התראיין פעם לאיזה עיתון. המראיין שאל אותו: “תגיד, אתה חושב שאתה נורמלי?” הוא אמר: “ברור שלא”! – “מה זאת אומרת?” ואביב גפן ענה: “גדלתי בבית שהכל בו היה מותר. מותר היה להשתמש בסמים, מותר להשתמט מהצבא, מותר הכל. אתה חושב שאפשר בבית כזה לגדול כאדם נורמלי?”

חיים פרועים וחסרי גבולות בהם הכל מותר, לא מאפשרים לאדם לשמור על שפיות דעתו. גם הגבולות וגם החופש הם צרכים קיומיים עבור האדם, בוודאי בדורנו – אך הם לכאורה סותרים זה את זה.

כיצד אפוא עלינו להתמודד עם הכמיהה לחופש – על יתרונותיה וחסרונותיה?

הטוב ביותר הוא בתחילת התפרצותה של כל תפיסה חדשה בעולם הוא לא לקחת את היישום המעשי שלה באופן מידי. בין אם מדובר בטכנולוגיה חדשה, בין אם בתורה פסיכולוגית חדשה, או תורה חברתית חדשה – תמיד הביטוי המעשי של הרעיונות מתחיל בחוסר גבולות ובאנרכיה, והכוחות הגדולים מתפרצים עוד לפני שהגיעה העת המתאימה. עלינו לחכות עד שאבק המלחמה הרוחנית שוקע, אז נוכל לאמץ את הליבה הפנימית של התפיסה החדשה. העבודה התמידית שלנו היא בבחינת מלאכת ‘בורר’ – לברור את הטוב מתוך הרע, כפי שנאמר על ר’ מאיר שלמד תורה מאחר “רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק”.

על מנת לברור את הטוב מתוך הרע, כדאי תמיד להמתין מעט ולאמץ את המישור המעשי באיחור, אפילו אם לא ניכרת בו עדיין תכונה רעה. יש לראות עם הזמן, כיצד הוא מתאקלם בעולם? מה ההשלכות שלו, והתופעות שנגרמות בעקבותיו?

עם זאת, עלינו להיות פורצי דרך בהבנת מהותן של המגמות שמתחדשות בעולם בכל דור. “אין הדין נמתק אלא בשורשו” – גם מידת הדין, שמתגלה בעולם לעיתים באופן אכזרי ולכאורה שלילי, אם נתבונן בשורשה נוכל לראות כיצד רצון ה’ מופיע בה, וכל מה שעושה ה’ הכל לטובה. כל מידה וכל מגמה שמתחדשת היא בשורשה חיובית, ועל כן הדרך היא לעיין בעומק המציאות ובעומק התורה ולחשוף את השורש העמוק של התהליכים שמתרחשים סביבנו.

על כן במיוחד אנחנו, כאנשי בית המדרש, צריכים להיות ראשונים בקו האש. השאלות הגדולות שנידונות בעולם צריכות להתברר בתוך בית המדרש, באורה של תורה, וכוחות החיים הגדולים שפועלים בחוץ יתנו פרים לטובה. מצד שני, אין זה נכון לרוץ אל המערכה יחפים. התפיסות החדשות המתעוררות בעולם מגיעות מסואבות בסיגים ובעיות הנוגעים עד למחוזות הרשע והטומאה, ורק הזמן מברר את האור הפנימי והטוב שלהן.

מתוך הבנה זו, של הגישה העקרונית להתמודד עם כל מגמה עמוקה שמתחדשת בעולם, נשוב להעמיק בצימאון לחופש מן המקום אשר הוא מופיע בתורה. מאין באו על העולם הגבלות ותנאים? האם טוב כך, או עדיף להשתחרר מהכבלים ולחיות חיי חופש?

הראשון ששאל שאלה זו היה קרח, שרצה לבטל את גבולות הכהונה וטען “כל העדה כולם קדושים”. משה רבנו עונה לו “בוקר, ויודע ה’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו”. אמרו על כך חז”ל (במדבר רבה יח ז):

“דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם משֶׁה גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ! יְכוֹלִים אַתֶּם לְעָרֵב יוֹם וָלַיְלָה? וְהוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בַּתְּחִלָּה “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר… וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ”.

חז”ל מסבירים את דבריו של משה לקרח על פי עיקרון יסודי בבריאת העולם. בפשטות משה אומר לקורח שמחר בבוקר כאשר יבואו הוא ואנשיו עם מחתות להקטיר קטורת, יתברר במי ה’ בחר כיוון שיקבל את מנחתו. חז”ל מסבירים שהתורה כותבת את הזמן בו יהיה המבחן הגדול: “בוקר”, כיוון שזו הייתה האמירה הפנימית של משה רבנו. הבנת החשיבות של הגבולות וההיררכיה מתחילה מבריאת העולם. כבר אז הבדיל הקב”ה בין האור ובין החושך, בין היום ובין הלילה. דבר זה הוא מוכרח בעולם שקיומו נובע מצמצום של אור אינסופי עד בריאה של עולם חומרי מלא פרטים ויצורים שונים רבים ומגוונים. קודם לבריאה, היה הכל מאוחד בכלל אחד עליון. בריאת העולם משפיעה שפע של כוחות בכל יצור פרטי, כך שאם ימשיך כל יצור במלוא הכוח האינסופי שממנו הוא יונק את חייו, תיווצר התנגשות בין כוחות שונים ויצורים שונים. הגבול שחלק הקב”ה בעולמו שומר על הסדר בעולם.

ככל שהעולם מתעלה, הסדר הופך להיות חלק טבעי בחייהם של היצורים, המודעות לגבולות הטבעיים גדלה, ומאליו צריך להשקיע פחות מאמץ בשמירה על הגבולות החיצוניים. המחשבה מתמקדת ברעיונות הרוחניים והפנימיים, והשלום הולך ומתרבה. כמובן שהדבר צריך לבוא בהדרגה נכונה, ובלי לסטות מדרך הישר. בתקופת המודרניזם ניגשה האנושות לבחון מחדש את המציאות ולתפסה בכלים מופשטים יותר, ופחות גסים. גישה זו אפשרה קצת להרפות מהגבולות, שאזקו את העולם על מנת שלא תפרוץ אנרכיה. ומנגד נתן החופש הזה אפשרות לחשוב עוד יותר גבוה ואולי לקפוץ גבוה מידי, ולהגיע לרעיונות שהעולם לא היה מוכן אליהם עוד.

הרב קוק זצ”ל ממשיל את המהלך הכללי הזה לנטיעת עצים (אוה”ק חלק א עמ’ טו):

כל הניגודים הנמצאים בדעות… למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא [=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור].

הגבולות והריחוק בין העצים נדרשים כדי שכל אחד יתפתח בשלמותו. כך ברעיונות הרוחניים, בתחילה היה צורך בגבולות מחודדים הרבה יותר כדי לתת לכל רובד להתפתח בשלמותו. דווקא מתוך ההבשלה וההתפתחות של העולם ניתן להרפות מהגבולות ולאפשר חופש עמוק יותר מבלי להביא לטשטוש.

נראה כיצד הדברים מתבטאים בעולם בית המדרש. אדם אחד אוהב ללמוד הלכה, והשני ליבו חושק באגדה. אלו שני יצורים שונים, ודעותיהם מתנגדות. בעל ההלכה לא נותן אמון בלומד האגדה, הוא מרגיש שהעיסוק הזה הוא מִשׁנִי, כי ראשית כל צריכים לעמוד על פרטי ההלכה. הוא חושש שבעל האגדה יערבב טעמי אגדה בפסיקת ההלכה. בעל האגדה אף הוא חושד בבעל ההלכה, כביכול אינו מעוניין להכיר את מי שאמר והיה העולם, אלא רק להשגיח במצוותיו, שלא ימעד וייענש. במקרה כזה יש להציב להם גבולות ולהדגיש שאין האגדה יכולה להשפיע על ההלכה וכן להיפך, וכך אין סכנה של טשטוש בין התחומים ואף הלומדים אינם מרגישים מאוימים. אך כאשר העולם נמצא במצב יותר עליון, יש רצון מכל הברואים להתחבר אל הקודש, ולכן פחות נדרשים הגבולות. עכשיו אפשר כבר לומר שהאגדה כן משפיעה על ההלכה, אנחנו נותנים אמון בעולם שיבין כי החיבור נעשה בשרשי ההלכה ולא עוקר את ההלכה ממקומה. אפשר גם להבין עכשיו, כי ההלכה תורמת לאגדה, ומכניסה אותה למסגרות של חיים.

השאיפה לחופש שמקיפה את כל העולם במאות השנים האחרונות, היא עדות להתקדמות גדולה של העולם. היא באה מתוך בשלות והבנה פנימית שכבר ניתן להתחיל לשחרר מהלחץ, כי העולם הולך אל תיקונו. החשיבה השטחית נעלמת, ותופסות את מקומה גישות חדשות ועמוקות יותר. הגישות החדשות מתאפיינות בחשיבה מופשטת וכללית יותר. במדע מחפשים כבר תיאוריה כללית אחת שמסבירה תופעות שונות בתחומים שונים. בספרות לא נשארים כבולים לחרוזים, למקצב ולמשקל, ובאמנות מציירים ציורים מופשטים.

את היחס בין חופש וגבולות ניתן להמשיל לילד קטן שעומד על רגליו בגג מגדלי עזריאלי. אמא שלו אומרת: תתרחק מן הקצה, תזהר! אך הוא בשלו, לוקח את האופניים החדשים שלו ומבקש לרכב עליהם סביב. אבא שלו מסתכל עליו בחומרה ואומר: מה פתאום? השתגעת? הילד בוכה, שוכב על הרצפה ומנענע ברגליו מעלה ומטה. “עכשיו! לא רוצה… אני רוצה לרכב באופניים…” מה יקרה עכשיו? מה יענו שוחרי החופש? יצקצקו בלשונם ויטעימו בצדקנות: איזו אמא אכזרית, חשוכה. מה אכפת לה לתת לילד שלה קצת מקום לבטא את עצמו, קצת בחירה חופשית…?

כמובן שהגבולות האלו שהאמא מציבה לבנה, הם גבולות שמגנים ושומרים עליו ומאפשרים לו בהזדמנויות אחרות לנסוע באופניים בחופשיות ולהנות. וכאשר המציאות תתקדם, ויבנו מעקה רחב ובטיחותי על הגג של מגדלי עזריאלי, שייצור גבולות מוצקים עוד יותר, תוכל אמא לשחרר את הילד שלה לרוץ במרחבים הגבוהים, לצחוק ולהשתובב. מה היה קורה אילו היא הייתה מרשה לו מוקדם מדי?

כך דווקא הגבולות שאנו מציבים על מנת לשמור על עצמנו, מאפשרים לנו דווקא גמישות וחופש מחשבה ומעשה עמוקים הרבה יותר.

אמנם, בשלב המוקדם של כל תהליך הגבולות הם אלה שמאפשרים לקלוט את האור הגדול. אולם לאחר מכן כאשר מגיע שלב ראוי, פוסק התור של ההכרח, ומאיר הכוח של הרצון מתוך החופש. הרצון מאפשר לקבל אור יותר גדול ורחב. חז”ל מתארים שהאדם נברא תחילה ‘דו פרצופין’, כלומר שהאיש והאשה היו מחוברים גב אל גב, ‘אחור באחור’, ורק כאשר ה’ מפיל תרדמה על האדם הוא הפריד ביניהם “ויסגור בשר תחתנה”, שעשה להם גב. לכאורה, מצד אחד חיבור גב אל גב הוא ביטוי לאחדות נפלאה בין איש לאשה שהם ממש גוף אחד – אין בכלל בחירה וחופש להפרד או להתרחק. מצד שני, בחיבור כזה אין גם אפשרות להתבונן זו בעיניו של זה, אין אפשרות למפגש מעמיק של פנים אל פנים, וכל התקדמות של אחד הצדדים היא רק כאשר הצד השני נגרר בעקבותיו… דווקא החופש לבחור, היכולת להתקרב או להתרחק, יוצרת את החיבור מתוך בחירה עצמית וממילא זהו חיבור מעמיק הרבה יותר.

החופש שהקב”ה נתן בליבו של האדם בדור הגאולה, מאפשר לאדם לבחור בקודש מתוך רצון עצמי ובחירה חופשית. כך נוצר חיבור חדש במציאות כולה, פנים אל פנים. כאשר המציאות או האדם זכו למעלה רוחנית עליונה מבלי שעמלו בה, אין היא מחזיקה מעמד. דבר שמגיע בעל כרחנו, הוא חיצוני לנו. מטרת הבריאה היא שנגיע לכל הטובה הא-לוקית מרצוננו ובעמלנו, כדי שתהיה חלק מהותי ממנו ולא חיצונית לנו.

נסיים בדברי אנטולי שרנסקי, שהועמד למשפט בברית המועצות על היותו פעיל ציוני נלהב ועל פועלו למען עליה לארץ ישראל. נאומו בתום המשפט מצוטט בספר “הביתה” שכתבה רעייתו:

אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו לשופטים ופונה לאחיו לאוניד: “אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה, אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר דין מוות או מינימום 15 שנות מאסר. הם אמרו לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית יומתק גזר הדין. הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי. לפני חמש שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה אבל אין זה כך. אני שמח שחייתי ביושר עם עצמי. מעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני גם לא כשאיימו עלי במוות. אני שמח שהייתי עד לשחרור יהודי רוסיה. אני מקווה שהאשמות האבסורדיות האלו נגדי ונגד כל תנועת העליה היהודית לא תפגענה בשחרור עמי.

חבריי יודעים כמה רציתי להחליף את פעילותי בתנועה היהודית בחיים בישראל עם אביטל שלי.

עמי פוזר בכל העולם במשך 2,000 שנה אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב: ‘לשנה הבאה בירושלים’. וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי: לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף: “אין לי מה לומר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש”.

אנטולי (נתן) שרנסקי עומד לפני שנים ארוכות בכלא, ושופטיו עוד רגע יעזבו את האולם ויכנסו למכונית המפוארת שתסיע אותם הביתה, למשפחה ולילדים. מי יותר חופשי? החופש האמתי אינו מצוי אצל השופטים המחויבים לפסק דין שנחתם מראש, אלא בדרכו האצילה והעמוקה של נתן שרנסקי[1].

 

[1] לאחר שנים קשות בכלא הסובייטי שוחרר נתן שרנסקי ועלה לארץ ישראל, ואף הגיע לתפקיד שר בממשלת ישראל. היום הוא מכהן כיו”ר הסוכנות היהודית.

שיעורים נוספים

  • פעילות בעיר

    מי ראוי ללמוד תורה

    הרב אלעזר אהרנסון, ט' שבט התשע"ז

    בדוק את עצמך ;)

    מאמר
  • הכל בהסדר ברוך ה’

    הרב אלעזר אהרנסון, ט' שבט התשע"ז

    אם אתה רוצה להמשיך ללמוד תורה כל החיים

    מאמר
  • DSC_0019

    תורת ארץ ישראל

    הרב אלעזר אהרנסון, ט' שבט התשע"ז

    הרב קוק קורא לנו לשים לב שתהליך הגאולה צריך להשפיע על צורת לימוד התורה שלנו, שבה נחזור ללמוד בדרך הבריאה והמקורית - כפי שראוי מאז ומעולם בארץ ישראל

    מאמר