פרשת כי תבוא – “שמחה לארצך” , כ"א אלול התשע"ז, הרב ישי ויצמן

סיכום השיעור

כבכל שבוע, אנו בוחרים באחד הפסוקים בפרשה, ועוסקים בו יחד בחבורה. ובכן, הפעם נפתח בפסוק
הראשון בפרשה:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר ה’ אלקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִּירִּשְתָהּ וְיָשַבְתָ בָהּ:

ואם כבר, אז גם במילה הראשונה: “וְהָיָה”. כך כותב האור החיים הקדוש:

והיה כי תבא אל הארץ. אמר “והיה” לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך
אומרו (תהלים קכ”ו) אז ימלא שחוק פינו וגו’:

האור החיים הקדוש מביא את דברי חז”ל, שאמרו בכמה מקומות וביניהם בבראשית רבה (לך לך), כדברים
הללו: “בכל מקום שנאמר ‘ויהי’ משמש צרה, ‘והיה’ שמחה”. הלשון ‘והיה’ בפסוק מביעה שמחה. האור
החיים הקדוש מסביר, שלא בכדי הפסוק העוסק בביאת ישראל לארץ פותח בלשון שמחה, שכן רק ישיבתה
של ארץ ישראל ראויה היא לשמחה. ככתוב: “אז ימלא שחוק פינו” בשיבת ציון ובישיבתה של ארץ –
ישראל. אין שום שמחה אחרת! “אין לשמוח אלא בישיבת הארץ”.
הבחנה זו מאוד מתאימה לפרשה, שלשון שמחה מופיעה בה שלוש פעמים!

וְשָמַחְתָ בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶר נָָֽתַן־לְךָ ה’ אלקיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָה וְהַלֵוִּי וְהַגֵר אֲשֶר בְקִּרְבֶָֽךָ: 
וְזָבַחְתָ שְלָמִּים וְאָכַלְתָ שָם וְשָמַחְתָ לִּפְנֵי ה’ אלקיךָ: 

ואפילו בקללות, מופיע:

תַחַת אֲשֶר לֹא־עָבַדְתָ אֶת־ה’ א לקיךָ בְשִּמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כָֹֽל: 

עניין השמחה אם כן חורז את פרשת “והיה כי תבוא אל הארץ”.
מה מיוחד בלשון ‘והיה’, המבטא שמחה, ובלשון ‘ויהי’ המבטא צער? מבארים בשם הרב צבי יהודה –
‘יהי’ זו לשון עתיד, אשר וא”ו ההיפוך הופכת אותו ללשון עבר. כאשר העבר נחשב מעולה וטוב יותר מן
העתיד, זוהי לשון צער. כאשר המגמה היא היפוך מן העתיד אל העבר, והסתכלות אחורה. אך כאשר
העתיד חביב ונחמד, ונעים להביט קדימה, מן העבר אל העתיד אז ראויה לשון שמחה.
עוד יש אומרים: ‘ויהי’ אם הפחד מהעתיד יוצר אצל האדם רצון שהעתיד יהפוך כבר לעבר, סימן שיש –
פה צרה. וכן להיפך, ‘והיה’: ‘היה’ זו לשון עבר, ואם אתה רוצה שהעבר ימשיך גם אל העתיד, דבר
שמתבטא על ידי וא”ו ההיפוך, סימן שיש פה שמחה.
נראה שהשמחה היא נקודה מרכזית לא רק בפרשה שלנו, אלא בספר דברים בכלל. דבר זה בולט במיוחד
בפרשת המועדים, אשר כבר נאמרה מספר פעמים בתורה, אך רק בהופעתה המחודשת בספר דברים
נצטווינו “ושמחת בחגך והיית אך שמח”. חז”ל אומרים על מידת השמחה דברים עצומים. האר”י הקדוש
מעיד על עצמו שהגיע לכל ההשגות שלו על ידי השמחה שהייתה לו בעשיית המצוות.

הזוהר הקדוש מלמד על הקשר בין שמחה לארץ ישראל (במדבר קיח עמוד א):

שמחו את ירושלם וגו’ בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא דתמן
אתחברת אתתא בבעלה וכדין הוא חדוותא דכלא חדוותא דעילא ותתא, בזמנא דישראל לא
אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לב”נ למחדי ולאחזאה חידו דכתיב שמחו את ירושלם וגילו בה
וגו’, וגילו בה דייקא,

רבי אבא חמא חד ב”נ דהוה חדי בבי טרונייא דבבל בטש ביה אמר שמחו את ירושלם כתיב )אמר
רבי אבא( בזמנא דירושלם בחדוה בעי בר נש למחדי,

ר’ אלעזר לטעמיה דאמר שמחו את ירושלם היינו דכתיב (תהלים ק) עבדו את ה’ בשמחה, כתוב
אחד אומר עבדו את ה’ בשמחה, וכתוב אחד אומר (שם ב) עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה, מה
בין האי להאי, אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא
אחרא

הזוהר הקדוש כותב, כי החדווה והשמחה אינה קיימת כי אם בזמן שישראל נמצאים בארץ ישראל. בארץ
ישראל, מתחבר הקב”ה עם כנסת ישראל חיבור שלם, ואז הוא השמחה של הכל, שלמעלה ושלמטה. אך
בזמן שעם ישראל לא נמצא בארץ, אסור לאדם לשמוח, וגם לא להראות שמחה, שכתוב: “שמחו את
ירושלים וגילו בה” דווקא בה, בירושלים.

הזוהר מספר על רבי אבא, שראה אדם אחד שמח בבבל, בבי טרוניא (יש מפרשים שזה בבית חמיו, שזה
מקום של שמחה כשלעצמו). רבי אבא בעט בו, ואמר: “שמחו את ירושלים!” דווקא יחד עם ירושלים,
כאשר היא גם כן בשמחה, יכול אדם לשמוח.

וממשיך הזוהר וכותב על הסתירה בין שני פסוקים: “עבדו את ה’ בשמחה”, ו”עבדו את ה’ ביראה וגילו
ברעדה”. מה בין הפסוקים הללו? בזמן שישראל בארץ, אז יש לעבוד את ה’ בשמחה. ובזמן הגלות, זהו
זמן בו מתגלה ריחוק בין הקב”ה לעם ישראל, ועל כן עבודת ה’ היא בדרך של יראה.

אנחנו בחודש אלול, וידועים הדברים על נתיבי התשובה השונים: תשובה מאהבה ותשובה מיראה. הרב
קוק כותב על דורנו, דור הבנים הבונה את הארץ, שהדרך היחידה המתאימה היא תשובה מאהבה, מתוך
חיבור לקב”ה ודבקות. לעומת זאת בגלות, לא היה כי אם לשוב אל ה’ בדרך אימה ופחד. ומתאימים
הדברים לדברי הזוהר הקדוש, על דרכי עבודת ה’ בארץ ישראל.

כאמור, בספר דברים מופיעה השמחה ביתר שאת. ספר דברים מכין את עם ישראל לכניסה לארץ, ולכן
תכנים של ארץ ישראל מופיעים בו יותר, ועל כן מתאים שבספר דברים בכלל, ובפרשתנו בפרט שפותחת –
בביאה לארץ ישראל ונקראת על שמה, יופיע הנושא של השמחה בצורה מודגשת. הזוהר הקדוש לעיל,
כותב שבארץ ישראל “אתחברת אתתא בבעלה”, יש חיבור של עליונים ותחתונים. השמחה קשורה לחיבור.
פעם היה דבר כזה, לשלוח בדואר הזמנות לחתונות… ולפעמים היו כותבים עליהן משפט יפה, “אין שמחה
כשמחת חתן וכלה”. ולא בכדי.

בארץ ישראל השמחה איננה רק מצווה, כי אם מציאות “להיות בשמחה תמיד”. פה האקלים הפנימי של –
הארץ מתאיים לבניית מדינה, לחיים עצמאיים של עם ישראל. השמחה הזו נובעת מהחיבור של עליונים
ותחתונים, כאשר השמחה מופיעה בפנימיות המציאות, היא גם באה לידי ביטוי בענפים. בחו”ל יש שעבוד,
עבודה של כפייה ופחד, ועל כן אין זה רק איסור לשמוח בחו”ל, אלא שזוהי ההרגשה הטבעית שם.

מעניין לציין, שהרבי מלובביץ’ זיע”א כותב באחת מאגרותיו, שבדורנו מי שמסתכל על המציאות כראוי,
אין לו ספק שהדבר היחיד שיוכל לפעול על הדור הוא תשובה מיראה, ולא זו בלבד, אלא מיראת העונש –
התחתונה ביותר. וצריך ליישב את הסתירה, שהרי הרב קוק כתב שבדורנו מתאימה תשובה מאהבה. ויש
לתרץ: הרב קוק היה בארץ ישראל, ועם משקפיים של א”י, ראה את הכל באור גאולי. הרבי היה בחוץ
לארץ, שם הקב”ה נתן לו תפקיד עצום בתהליכי סיום הגלות, ועל כן ראה את הדברים הפוך.

בזמן קיץ, למדנו את פרקי המלאכות במסכת שבת. נראה שהדברים שהתחדשו בבית המדרש בעניין ‘שמן
ורד’, קשורים לעניין זה. פרק חמישה עשר עוסק בענייני רפואות בשבת. חלק נרחב מהאיסור של רפואה
בשבת נובע מגזירה כללית של ‘שחיקת סממנים’ אסור להשתמש ברפואה, שמא ישחוק לשם הכנתה –
סממנים ויעבור בכך על מלאכת טוחן. המשנה האחרונה בפרק עוסקת בין השאר בשמן ורד, שתכונתו לעדן
מאוד את הגוף, והוא גם יקר מאוד. רוב האנשים לא סכים בשמן כזה, אלא כאשר יש להם מכה, ולא לצורך
פינוק כשלעצמו. על כן אומרת המשנה שאין לסוך בו בשבת, כי הרואה סובר שהאדם סך בו לצורך רפואה.
אך לבני מלכים, להם מותר לסוך בשמן כזה, כיוון שהם רגילים בכך תמיד. על כך אומר רבי שמעון
במשנה, ש”כל ישראל בני מלכים הם” ועל כן מותר לכולם לסוך בשמן ורד בשבת.

בשני התלמודים הגמרא אומרת: “אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב הלכה כרבי שמעון”. הירושלמי מסביר
בפשטות את טעמו של דבר, מדוע הלכה כרבי שמעון: “מי נתן שמן לעני ולא סך”. כלומר, הרי אם ייתן
העשיר לעני שמן ורד, וודאי שלא יימנע מלהשתמש בו. ועל כן כל אדם יכול להשתמש בשמן ורד, כי הוא
שייך בכלל הזה. לעומת זאת, הבבלי לאחר הבאת פסיקת ההלכה הזו, מקשה עליה, שהרי במקום אחר רב
פסק שלא כרבי שמעון )בדבר שאינו מתכוון בשבת(. ועל כן מכריע הבבלי, שלדברי רב הלכה כרבי שמעון
אבל לא מטעמו. אלא שבמקומו של רב היה שמן ורד שכיח, וכולם היו משתמשים בו על כן היה מותר. –
אך במקומות אחרים בהם הוא יותר נדיר, לא היו סכים בשמן זה כל כך ומאיליו היה רב אוסר זאת. אם כן,
לשיטת רב הלכה כרבי שמעון באופן מקומי.

מה עומד בבסיס ההבדל שבין התלמודים? (זוהר רעיא מהימנא כי תצא דף רעו עמוד א):

קודשא בריך הוא כד איהו לבר מאתריה לאו איהו מלך, וכד אתהדר לאתריה )זכריה יד( והיה יי’
למלך והכי ישראל אתמר בהון כל ישראל בני מלכים כגוונא דאבא אינון בנוי לאו אינון בני מלכים
עד דיהדרון לארעא דישראל

זה שכל ישראל בני מלכים זה נכון, אך רק בארץ ישראל כי שם ה’ מלך על כל הארץ. על כן בירושלמי –
מקבלים את הפסיקה של רב כרבי שמעון בפשטות, כל ישראל בני מלכים הם. אבל בבבלי, בחוץ לארץ, אי
אפשר לפסוק כך בשום פנים, ומצד שני אי אפשר להתעלם לגמרי מהמקור. צריך לעשות: “תמורה זה –
תלמוד בבלי” )זוהר חדש רות(, כדי לראות איך לתרגם את הפסיקה כרבי שמעון באופן שיתאים לתנאי
הגלות. רב גדל בארץ ישראל, היה תלמיד של רבנו הקדוש ר’ יהודה הנשיא, ומשם הלך לבבל להקים עולה
של תורה. מתאים הדבר, שפסיקתו מתבטאת באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ואלו ואלו דברי
אלוקים חיים. בבבל יש רק ביטוי קלוש לזה שכל ישראל שייכים בשמן ורד רק במקום שבו זה יכול –
להתבטא בפועל, שרגילים לסוך בו. ובכוונה בוחרים גם שם להגיד שהלכה כרבי שמעון, ולא סתם לומר
שבמקום שנוהגים מותר כדי שיהיה זכר והד לאותה מציאות עליונה של ארץ ישראל “כל ישראל בני –
מלכים הם”.

מדוע לא נקט הבבלי בהסבר הדברים כטעמו של הירושלמי “מי נתן שמן לעני ולא סך”? נראה, שבארץ
ישראל העם חי בתודעת בני מלכים, התורה מופיעה בתוך החיים שגם הם קודש קודשים. כאשר המדרגה
הרוחנית של עם ישראל מתגלה גם בחיים, ראויים להם תפנוקים כבני מלכים. בחוץ לארץ ישנו דילוג בין
הגובה הרוחני לבין החיים המעשיים, וצריך ללכת להסתגר בבית הכנסת כדי להתחבר לרוחניות, “אין לנו
שיור רק התורה הזאת”. לכן שם, “בנין הרוח בחורבן הגוף”, וצריך להתנתק מהחומריות. אך בארץ ישראל,
אדרבה, צריך לגלות את הרוחניות גם בחיים החומריים, ולכן מתאימים הם בני ארץ ישראל לשמן ורד, גם
אם מסיבות חיצוניות אין אותו למי שאינו עשיר.

המשפט “מי נתן שמן לעני ולא סך”, מבטא את החיבור שבתוך עם ישראל, בין העשיר לעני. בארץ ישראל
נוכח הקשר ביניהם, וישנה מציאות של נתינה. העשיר והעני הם זוג משמיים המשלים זה את זה באופן –
עצמי. כך הקב”ה ברא את העולם (דברים רבה ואתחנן פרשה ב):

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה
זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם מנין ממה
שקרינו בענין שמע ישראל ה’ א לקינו ה’ אחד. 

וגם בעניין עשיר ועני מתבטאים הדברים בירושלמי (שבת א): “אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הן ומנו אותן
חכמים שנים”. רק בארץ ישראל יש חיבור אמתי, ועל כן גם העשיר והעני מתחברים. ואוהבי ה’ ידרשו: “מי
נתן שמן לעני ולא סך”.

כאמור, הזוהר הקדוש לעיל כתב שבארץ ישראל “אתחברת אתתא בבעלה” ועל כן בה יש שמחה. האיש
מתווה את הדרך, נותן את הדברים בשורשם, והאישה מחברת את זה לחיים. המהר”ל כותב במקומות
רבים, ש’איש’ זה עולם הבא, ו’אישה’ זה העולם הזה. זו מעלה גדולה של האישה תכונתה הטבעית –
השלמה לחיות את העולם הזה. והרי רצונו של הקב”ה שתהיה לו דירה בתחתונים, להתגלות בעולם
ובחיים. האיש הוא קצת תלוש מהחיים, יותר רוחני. ונפקא מינה שתמיד צריך להתייעץ עם האישה, –
שהרי היא יותר קשורה למציאות. באופן כללי בארץ ישראל יש חיבור בין התורה, שהיא המשפיע, לשכינה,
בה חיים הדברים. וגם באדם הפרטי, העולם הרוחני מופיע בנפש ויוצר שמחה.

והאם מאמר הדור של הזוהר, הוא לדורנו? מה קורה היום? לא כתוב שכאשר האדם נמצא בארץ ישראל אז
יש לו שמחה, אלא כשהעם נמצא בה אז היא ראויה. נראה שאנחנו בעניין הזה בתהליך של עליה, וקרובים
מאוד ל’רוב יושביה עליה’. וזאת משתי סיבות, אחת שמחה והיא מתרחשת בארץ ישראל, והשנייה –
מצערת, והיא בחוץ לארץ. השמחה היא שברוך ה’ אנשים עולים, והמצערת היא שבגלות יש התבוללות
רחבה וזה ממעט את היהודים שמה.. ועל כל פנים אנחנו קרובים לרוב יושביה עליה. זו הנקודה של שמחה,
בפסוק “והיה כי תבוא אל הארץ”. כשבאים לארץ אז מתחילה להיות שמחה, אז יש חיבור, החיים פורחים.

וזה הזמן להביא את הביכורים “וְלָקַחְתָ מֵרֵאשִּית כָל־פְרי הָאֲדָמָה אֲשֶר תָבִּיא מֵָֽאַרְצְךָ אֲשֶר ה’ אלקיךָ נֹתֵן לָךְ –
וְשַמְתָ בַטֶּנֶא וְהָָֽלַכְתָ אֶל־הַמָקוֹם אֲשֶר יִּבְחַר ה’ א לקיךָ לְשַכֵן שְמוֹ שָָֽם”. מדוע מצוות הביכורים היא רק –
בארץ ישראל? בספר “ערכי הכינויים”, ספר מפתח לנגלה ונסתר, מביא שארץ העמים היא כמו מיטלטלין,
כי היא איננה באמת ‘ארץ’. הקרקע האמתית, זו רק ארץ ישראל. הארץ שייכת לנו בעצם. ואכן, כל הארצות
האחרות לא שייכות בצורה עצמית לעמים. ארץ ישראל, “צבי היא לכל הארצות”. כשם שהמיטלטלין נקנים
אגב קרקע, כך כל הארצות קיימות אגב ארץ ישראל ונספחות אליה (ועיין עוד בהקדמה לעץ הדר ביחס
שבין קרקע למיטלטלין). בארץ ישראל התמצית של הכל, וממנה יוצאים בשאר הארצות כל מיני כישרונות
ואיכויות אל הפועל בצורה פרטית.

אז זהו אם כן עניין השמחה של ארץ ישראל, שמודגש בפרשה שלנו.

שיעורים נוספים