לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע , ט"ז אלול התשע"ה, הרב אלעזר אהרנסון

בסיומה של פרשת השבוע – שהוא כמעט סיומו של נאומו הארוך של משה רבינו, ולקראת סיום מסכת חייו – אומר משה רבינו דברים חריפים שיש לעיין במשמעותם בדור המדבר וגם בדורנו (דברים פרק כט, פס’ א-ג):

“וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.

יש כאן אמירה מאד נוקבת כלפי עם ישראל: במשך ארבעים שנה אתם רואים ניסים ומופתים גלויים כאשר לא ראה איש מעולם – ואתם לא רואים! אין לכם עיניים! אנחנו יכולים רק לשער את מפח הנפש של משה רבינו מתגובותיהם של עם ישראל לכל מה שקורה – תגידו, אתם עיוורים? אתם לא רואים שכאשר אתם לא שומעים בקול ה’ “היא לא תצלח”? אתם לא רואים בעיניכם שכל מרד וכל תלונה מסתיימים במגיפה? אתם לא רואים כמה הקב”ה חפץ בטובתכם, כיצד הוציא אתכם מעבודת הפרך ומגזירות המוות במצרים, כמה הוא דואג לכם ולתנאי חייכם במשך ארבעים שנה במדבר – כיצד אתם עוד מטילים בו ספק? כיצד יש בכם עוד איש או אשה או משפחה אשר לבבו פונה היום מעם ה’? משה רבינו פשוט כבר מתעייף מלומר “אמרתי לכם”… הרי בכל פעם הוא חוזה במדויק את מה שעתיד להתרחש ובכל זאת לא שומעים לו. הם אינם שומעים לפני המעשה והנפילה, והם אינם שומעים אפילו כאשר הוא אומר ‘אמרתי לכם’…

דבר אחד בכל זאת נאמר כאן, שמלמד סנגוריה גדולה מאד על עם ישראל: לפתע מסתבר שזה לא אשמתם – הם לא הלכו בכוונה כדי להתאבד, כדי לפגוע בעצמם ובעמם… הם עשו מה שנראה להם נכון ואמיתי לפי דעתם – אלא שהקב”ה לא נתן להם לב, עיניים ואזניים. בעצם עד עכשיו לא היה בכלל סיכוי, למעשה לא היה טעם לדבר אליהם במשך כל ארבעים השנים האחרונות – וכי יש טעם לדבר אל חירש? להסביר לעיוור איך נראים דברים? בעצם אין גם מה לבוא בטענות לעם ישראל – הקב”ה מנע מהם את הכלים להבין לאן באמת כדאי ללכת וכיצד לנהוג…

אך סנגוריה זו יש בה גם צד מאיים ביותר: אנו יודעים שלעיתים הקב”ה מכביד את ליבו של פרעה, ולהבדיל – גם את ליבם של ישראל, כפי שאומר ישעיהו (ו, ט-י): “וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה – שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו, וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין – וָשָׁב וְרָפָא לוֹ”. הדברים מבהילים ממש: ישנו מצב שהקב”ה מכביד את ליבם של ישראל, ואינו מניח להם לשמוע! אכן ישעיהו אף הוא מזדעזע עד עמקי נפשו ושואל: “וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי???” אך התשובה שהוא מקבל איננה מרגיעה כלל אלא אף מעצימה את הקושי ואת תחושת השואה – “וַיֹּאמֶר: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: וְרִחַק ה’ אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” – הקב”ה לא יניח לעם ישראל לחזור בתשובה עד לחורבן ולשממה, ורק אז  יש סיכוי בכלל שעם ישראל יאזין ויבין.
בדורנו אנו חיים גם כן לעיתים בתחושה שהעיניים עיוורות והאזניים אטומות מלשמוע – האם צריך תובנה מיוחדת בשביל לפקוח עיניים ולראות את המציאות, כיצד כל נסיגה וכל ויתור לא מקרבים אותנו לשלום, ולא חוסכים בחיי אדם, אלא רק מחזקים את נחישותם של אויבינו להלחם בנו עד חורמה? האם האזניים אטומות מלשמוע את זעקת השכבות החלשות בחברה? הרי ככל שאנחנו הופכים לחברת שפע חילונית מנותקת מתורה ומסורת יהודית, אנחנו הופכים לחברה אטומה ומנוכרת שפוגעת קודם כל בעצמה – מה שבא לידי ביטוי גם בריבוי האלימות, הסמים והפשע – ועל אחת כמה וכמה פוגעת בעניים, בגימלאים ובחולים!  השליחות הגדולה ביותר שלנו היום היא לפעול את הפעולה ההפוכה – לפתוח את הלבבות, להאיר את העיניים ולהשמיע לאזניים.

כבר ידענו חורבן ושואה. חווינו כבר, לא לפני שנים רבות, כיצד שליש מעם ישראל נמחק ונשרף לאפר. להבדיל, חווינו בגוש קטיף גם כיצד גן פורח הופך לעי חרבות, וכיצד בתי כנסת ניתנים למאכולת אש. אסור לנו להחריש – אסור לנו לעמוד מנגד ולראות את ההתפרקות של עם ישראל מכל ערכיו הרוחניים, את ההתרחקות מתורה ואמונה, את החולשה וההתקפלות. אנחנו מצווים להשמיע. ויחד עם זאת, צריך לדעת גם כיצד להשמיע. אין טעם בצעקות ‘אמרנו לכם’, שרק מעצימות את הריחוק. אנחנו יכולים להמשיך להגיד – והאזניים יישארו סתומות. התפקיד שלנו – והאחריות הגדולה שלנו לעת הזאת – היא לפתוח את האזניים, את העיניים ואת הלבבות.

שיעורים נוספים