אלא אם היה חכם ומבין מדעתו / יותם קופרשמיד , י"ז אלול התשע"ה, תלמידי ובוגרי הישיבה

אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו

 

המשנה בחגיגה דף יא: אומרת: “אסור לשנות במעשה מרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו”.
בהמשך הגמ’ בדף יד: מסופר על רבן יוחנן בן זכאי ועל ר’ אלעזר בן ערך תלמידו:

“ת”ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך ור’ אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו ‘רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה’. אמר לו ‘לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא א”כ היה חכם מבין מדעתו?!’ אמר לו ‘רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני’. אמר לו ‘אמור’. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף, וישב על האבן תחת הזית. אמר לו ‘רבי מפני מה ירדת מעל החמור?’ אמר ‘אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלווין אותנו ואני ארכב על החמור?!’ מיד פתח ר”א בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה פתחו כולן ואמרו שירה מה שירה אמרו? ‘הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה.’ נענה מלאך מן האש ואמר ‘הן הן מעשה המרכבה.’ עמד רבן יוחנן ב”ז ונשקו על ראשו ואמר ‘ברוך ה’ אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש. אתה נאה דורש ונאה מקיים אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך.”

 

יש לשאול כמה שאלות על הסיפור הזה.
ראשית, איך רבן יוחנן ב”ז אומר על ר’ אלעזר בן ערך שהיה תלמידו שהוא לא מספיק חכם ובין מדעתו? הרי במסכת אבות כתוב (פרק ב’ משנה יב’) …”אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ואלעזר בן ערך בכף השנייה, מכריע את כולם”. ובמשנה י”ג כתוב, …”רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם”…
אנחנו רואים מכאן כמה ר’ אלעזר בן ערך הוא גדול בתורה, ואיך רבן יוחנן ב”ז לא הסכים ללמד אותו מעשה מרכבה? ועוד יותר מזה, הרי ר’ אלעזר אומר לו שירשה לו לומר לפניך דבר אחד ממה שלימדתני. משמע שהוא כבר לימד אותו בעבר מעשה מרכבה.
ואם באמת הוא לא היה חכם מבין מדעתו, איך הוא ידע לדרוש בפני רבן יוחנן במעשה מרכבה? ולמה באמת הוא דרש בפניו, הרי הוא רצה ללמוד מרבן יוחנן ב”ז מעשה מרכבה?
ועוד למה רבן יוחנן ב”ז פתאום הסכים שהוא ידרוש במעשה מרכבה אם הוא לא מספיק חכם ומבין מדעתו?
ועוד יש לעיין – בסיפור מוזכרים יותר מידי פרטים קטנים שלכאורה לא כ”כ חשובים.
למה צריך לספר לנו שרבן יוחנן ב”ז היה רוכב על חמור ומהלך בדרך? וגם מדוע צריך להגיד לנו שהוא ירד מהחמור וישב על האבן מתחת לעץ זית? ולמה זית דווקא?
עוד קשה למה רבן יוחנן ב”ז משבח את ר’ אלעזר דווקא בגלל שהוא בן של אברהם אבינו ואילו בסיפור בהמשך מופיע שר’ יהושע ור’ יוסי הכהן גם דרשו במעשה מרכבה ריב”ז משבח אותם ‘אשריכם ואשרי יולדתכם’.
עוד צריך לברר מה כל העניין של ‘נאה דורש ונאה מקיים’ וכו’?

המהרש”א מתרץ שר”א בן ערך שכח לימודו ע”י חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסיס שהם משקים שגורמים לשכחה, (עיין שבת קמז:) ואח”כ הוא נזכר בלימודו. ולפני שהוא שכח לימודו היה רבן יוחנן ב”ז מלמד אותו במעשה מרכבה ואח”כ הוא שכח הכל. וריב”ז חשב שהוא כבר לא חכם ומבין מדעתו ולכן ר’ אלעזר רצה לדרוש לפניו במעשה מרכבה, להוכיח לו שהוא עדיין זוכר לימודו ושהוא חכם ובין מדעתו, לכן גם רבן יוחנן ב”ז הסכים לשמוע אותו, כדי לראות אולי הוא באמת זוכר מה שלימד אותו.
אפשר לומר שהחמור מסמל את החומר. כמו שכתוב (בראשית פרק כב’ פסוק ה’) ‘שבו לכם פה עם החמור’, וחז”ל דורשים (יבמות סב:) ‘עם הדומה לחמור’. רבנו בחיי (בראשית פרק ב’ פסוק יט’) מפרש את השמות שאדם הראשון קרא לחיות, וכך הוא מפרש על החמור:

חמור 2“…וכן בשם החמור הכיר בחכמתו שהוא פתי וסכל וכבד מכל הבהמות ונמשך אחר התאוות, וע”כ קרא שמו חמור מלשון חומר, ועוד שדרך החמור לטעון משא התבואות כמה מדות מלשון חומר שעורים.”

לכן חשוב לגמ’ לומר שריב”ז רכב על חמור והיה מהלך בדרך ור”א בן ערך מחמר אחריו.
ריב”ז ור”א בן ערך היו עסוקים בחומר. ר”א בן ערך היה מחמר אחריו. הוא היה מנהיג את החומר, ולכן הוא לא היה ראוי ללמור מריב”ז מעשה מרכבה.
אי אפשר להגיע להשגות והארות רוחניים כששקועים בחומר ובתאוות. כמו שאומרים חז”ל [מובא בדעת זקנים לבעלי התוספות על התורה] על הפסוק ‘שבו לכם פה עם החמור’, “מפני מה דימה אותם לחמור? לפי שראה ענן קשור על ההר, ושאל ליצחק אם רואה אותו א”ל ‘הן’. שאל לישמעאל ולאליעזר, אמרו לו ‘לא’. אמר להם ‘אינכם רואים שום דבר כחמור הזה’.”
ולכן ריב”ז ירד מהחמור כשר’ אלעזר בן ערך דרש לפניו במעשה מרכבה. הוא היה צריך להתנתק מהחומר כדי להגיע להשגות עליונים ורוחניים.
גם צריך יישוב דעת כדי לדרוש בנסתר ובהשגת ה’. לכן רבן יוחנן ב”ז לא היה יכול לשמוע מר’ אלעזר בן ערך את מעשה מרכבה, כי הוא היה מהלך בדרך ולא היה מיושב בדעתו מספיק, ובגלל זה הוא עצר את החמור וישב על אבן תחת עץ זית. הישיבה תחת העץ מסמלת יישוב הדעת, כמו שכתוב “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. (מלכים ה’)
זיתהמהרש”א מסביר שהזית נמשל למאור התורה. כמו שכתוב במסכת ברכות (דף נז.) “הרואה זית בחלום, שם טוב יוצא לו, שנאמר “זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך”. הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנאמר “ויקחו אליך שמן זית זך”. לכן ישב דווקא על אבן תחת עץ זית.
האבן היא היסוד של העולם. כמו שכתוב בזוהר על אבן השתיה שממנה הושתת העולם.
בזמן המקדש הייתה בירושלים אבן שנקראת ‘אבן הטוען’. כמו שכתוב בבא מציעא דף כח: “תנו רבנן אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם”.
יעקב לקח אבנים ושם מראשותיו. אצל משה כתוב (שמות פרק יז’ פסוק יב’) “וִידֵי משֶה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עליה” ואח”כ כתוב (שם) “…וַיְהִי יָדָיו אֱמונה”.
המזבח במקדש היה עשוי מאבנים, שנאמר (שמות כ’ כב’) “מזבח אבנים תעשה לי”.
הכלי יקר (שמות כא’ א’) אומר שהסנהדרין אנשי המעלה, נקראו אבני נזר אבני קודש.
אנחנו רואים מכאן את החשיבות הגדולה של האבן. לכן ריב”ז ישב דווקא על אבן.

אם אנחנו שמים לב, הגמ’ משתמשת בהרבה דימויים מעולם הצומח בסיפורים על תנאים שעסקו בחכמת ה’ ובסתרי התורה.
לדוגמא בדף יד: מסופר על ‘ארבעה נכנסו לפרדס’. ובהמשך, ‘אחר קיצץ בנטיעות’.
כך גם אצלנו הגמ’ מספרת שריב”ז ישב תחת עץ זית.
העץ הוא מצד אחד מתנשא לגבהים והוא יונק מהאוויר וצריך לאור השמש, אך הוא גם מחובר לקרקע והשורשים שלו נמצאים באדמה.
האדם נמשל לעץ. ‘כי האדם עץ השדה’. כדי ללמוד ולהבין השגות רוחניות ועליוניות, אנחנו צריכים להיות כמו עץ. אפשר להגיע לגבהים עליונים והשגות רוחניות רק אם אנחנו מחוברים לקרקע.
אי אפשר להיות רק רוחני וקדוש ולפרוש מהעולם הזה. אנחנו צריכים להיות קודם כל מחוברים ארץ ולעולם הזה. לא סתם אנחנו חיים בעולם הזה לפני העולם הבא, והעוה”ז הוא פרוזדור לטרקלין, הוא אמצעי כדי לזכות לעולם הבא.
אנחנו צריכים להיות בחינת “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”, וכפי שבמסכת בבא בתרא (עג:) מסופר על ציפור ענקית שקרסוליה במים וראשה בשמים.
לכן כשר’ אלעזר בן ערך דרש במעשה מרכבה, יצאה אש וסיבבה אילנות שבשדה”.
והשירה שהאילנות אמרו היא “הללו את ה’ מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים”.
הטבע של האש שהיא עולה מלמטה למעלה.
קודם כל צריך להיות למטה, כאן בעולם, ורק אז אפשר להגיע למעלה, לעולמות עליונים.
האש גם מסמלת את ההתלהבות ואת הרצון וההשתוקקות לדבוק בה’.
אולי זאת הסיבה שרק ר’ עקיבא יצא בשלום מבין הארבעה שנכנסו לפרדס. כי הוא ידע גם להיות מחובר לעולם הזה. (וידוע שר’ עקיבא היה נודע בתפיסתו הארצית והגשמית. ואין כאן המקום להרחיב בזה.)
לעומת זאת ‘אחר’ קיצץ בנטיעות. הוא הפריד בין הערך הרוחני השמימי, לערך הגשמי הארצי.
אך צריך לדעת שגם אם צריך את שני הערכים החשובים הללו והם תלויים אחד בשני, אסור לנו לטשטש את ההבדלים ביניהם ולומר שהם באותה דרגה.
בן זומא אומר שאין בין מים העליונים למים התחתונים, אלא שלש אצבעות.
ז”א שהוא לא ראה את ההבדל שבין התפיסה הרוחנית העליונה, לתפיסה הגשמית המציאותית.
ולכן ר’ יהושע אמר לתלמידיו שעדיין בן זומא מבחוץ.
ובאמת בן זומא הציץ ונפגע. הוא חשב שהעולם הזה הוא ממש מחובר לעולמות העליונים ולכן הוא היה להתגלות של אור ה’ ובגלל זה הוא נפגע.

שמים ומיםהאידיאל האמיתי הוא להיות מבחינת “ויהי מבדיל בין מין למים” אבל מצד שני גם צריך “ורוח א-להים מרחפת על פני המים”, כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת.
ור’ עקיבא באמת הלך ע”פ השיטה הזאת. כשהם נכנסו לפרדס הוא אמר להם “כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים”.
ז”א אל תחשבו שהמים עליונים רחוקים מהמים התחתונים, אך גם אל תאמרו שהמים העליונים נוגעים במים התחתונים.
הזכרנו לעיל את הגמרא במסכת בבא בתרא (עג:) שבה מסופר על ציפור ענקית שקרסוליה במים וראשה בשמים:

“ההוא ציפרא דקאים עד קרצוליה במיא ורישיה ברקיע ואמרינן ליכא מיא ובעינן לחות לאקורי נפשין ונפק בת קלא ואמר לן לא תיחותו הכא דנפלת ליה חציצא לבר נגרא הא שב שני ולא קא מטיא אארעא ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדפי מיא”.

רבה בר בר חנה וחבריו רצו להשתכשך ולהתקרר מעט במים, כי הם חשבו שהמים לא עמוקים.
אך יצאה בת קול ואמרה להם שיש גרזן שנופל למים אלו כבר שבע שנים ועדיין לא הגיע לקרקעית,
ולא בגלל שהמים עמוקים אל בגלל שהם סוערים.
המהרש”א שם מפרש שהתורה נקראת ציפרתא, שהוא עוף טהור. הקרסוליים שנמצאים במים שהם התורה, הכוונה לחכמת הנגלה, וראשה בשמיים, זה רומז לחכמת הנסתר שהיא לא נקראת מים.
המהרש”א מביא את דברי ר’ עקיבא הללו, ואומר שכוונתו היתה לומר להם שאל תזלזלו בתורת הנגלה שנקראת מים, כי הם מאד סוערים, וסופכם להיות כמו אותו הגרזן.
אנחנו רואים את החשיבות שיש גם בתורת הנגלה, וק”ו שאסור לכם להתעסק בחכמת הנסתר קודם.

על פי הדברים הללו אפשר אולי להסביר למה יש שוני בין הלשונות בדרישת מעשה מרכבה.
בד”כ הפועל הוא ‘לדרוש’ במעשה מרכבה. אך בהמשך הגמ’ אומרת, “שלשה הרצאות הן ר’ יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי ר”ע הרצה לפני ר’ יהושע חנניא בן חכינאי הרצה לפני ר”ע ואילו ר”א בן ערך לא קא חשיב”.
פה הגמ’ משתמשת בפועל ‘הרצאה’ ביחס למעשה מרכבה.
אפשר לומר שהרצאה זה מלשון ‘ריצוי’. שהתלמיד רוצה להראות לרבו שהוא חכם ומבין מדעתו ולכן הוא מרצה אותו בזה שהוא מבין במעשה מרכבה.
אז זה קשה לומר זאת מפני שאצל ר’ אלעזר בן ערך לא כתוב לשון ריצוי. כתוב “פתח ר”א בן ערך במעשה המרכבה ודרש”. ועוד יותר מזה, הרי הגמ’ בעצמה שואלת למה לא הזכירו גם את ר’ אלעזר בן ערך, שריצה את רבן יוחנן בן זכאי?
אלא שע”פ הדברים שאמרנו ניתן לפרש שהרצאה זה משורש ‘ארץ’. ולכן אצל ר”א בן ערך לו כתוב לשון ריצוי, כי הוא באמת לא היה מחובר לארץ, וזאת הסיבה שריב”ז בהתחלה לא הסכים לדרוש לפניו במעשה מרכבה.
המהרש”א מסביר שרבן יוחנן בן זכאי שיבח את רבי אלעזר בן ערך דווקא בגלל שהוא בן של אברהם אבינו, מכיוון שאברהם היה הראשון שחקר את מציאות הבורא בעולם, כמו שאנחנו מכירים את הסיפור הידוע שהוא בהתחלה חשב שהשמש בראה את העולם, ואח”כ הוא חשב שהירח, ולבסוף הגיע למסקנה שה’ ברא את העולם.
דרך מעשה מרכבה אנחנו חוקרים מציאות ה’ בעולם והתגלותו בעולם הזה.
ר’ אלעזר בן ערך שכח את כל לימודו, והוא היה צריך להבין מחדש את מציאות ה’ בעולם, ולכן דווקא אצלו כתוב שהוא פתח ודרש. הוא היה צריך לפתוח פתח מחדש בלימודו, כמו אברהם אבינו שזו הייתה הפעם ראשונה שה’ התגלה אליו.
אבל אצל ר’ יהושע ור’ יוסי הכהן לא כתוב שהם ‘פתחו’ ודרשו, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שלהם, כי הם כבר דרשו בעבר בפני רבם.
אפשר לומר עוד בפשט למה כתוב אצל ר”א בן ערך שהוא פתח ודרש ואילו אצל ר’ יהושע ור’ יוסי הכהן לא כתוב שהם ‘פתחו’ ודרשו.
ר”א בן ערך הוא הראשון שדרש ולכן כתוב אצלו שהוא פתח, וכשר’ יהושע שמע שר”א בן ערך דרש במעשה מרכבה, למרות שבהתחלה ריב”ז לא הסכים ללמד אותו, אז גם הוא דרש.
כמו שהגמ’ אומרת, “וכשנאמרו הדברים לפני ר’ יהושע, היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו ‘אף אנו נדרוש’ במעשה מרכבה’. פתח רבי יהושע ודרש”.
המהרש”א מפרש מדוע ר’ אלעזר בן ערך היה נאה דורש וגם נאה מקיים? את מה הוא קיים?
מקיים הכוונה מכוון אל האמת. כמו שהמלאך אמר ‘הן הן מעשה המרכבה’.

לסיום נציין שבירושלמי הסיפור מופיע בגרסה שונה ויש לעיין בהבדלים. לא נעסוק בכולם אלא נעמוד רק על פרט אחד שמופיע בירושלמי ולא כתוב בבלי.
בירושלמי כתוב שהיו מלאכי השרת מקפצין לפניהן כבני חופה שמיחין לפני חתן וכלה.
הקשר בינינו לבין הקב”ה, הוא כמו קשר בין חתן וכלה.
כל ספר שיר השירים מתאר ‘סיפור אהבה’ בין איש לאישה, שזה בעצם משל לחיבור של כנסת ישראל עם הקב”ה. אצלנו בתלמוד הבבלי זה לא מופיע, כי בבל זה חו”ל. וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה.

שנזכה בעז”ה לגלות את שכינת ה’ בעולם!

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב