הכתרה בישיבה תיכונית – מותר לקיים הצגה שעלולה לפגוע באנשים? , ז' אדר ב' התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

שאלה: אני לא אומר את זה בשביל להתגאות, אבל אני ממש מעולה בחיקויים. הבעיה היא שעכשיו, כשאנחנו בכיתה י”ב, החבר’ה מצפים ממני שבהכתרה אני אעשה חיקויים של כל המורים ואשפוך את כולם מצחוק… מצד שני אני די חושש שאנשים ייפגעו. מה לעשות?

תשובה:

חוש הומור ובדיחות הדעת הם דבר חיובי וחיוני לנפש במהלך כל השנה, והם אכן מתאימים במיוחד לפורים ולהכנות הרוחניות והנפשיות לקראת חג הפורים. הגמרא במסכת תענית [דף כב.] מספרת על ר’ ברוקא שהיה מהלך בשוק יחד עם אליהו הנביא ושאל אותו האם יש כאן מישהו שהוא בן העולם הבא. אמר לו אליהו הנביא – הנה, שני אנשים אלו הם בני העולם הבא. הלך ר’ ברוקא אחריהם ושאל אותם מה מעשיהם, ענו לו – “אנשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי” – אנו בדחנים, שמבדחים את האנשים העצובים ומשמחים אותם. אם כן, זכות גדולה היא להיות בעל חוש הומור.

הגמרא מספרת על רבה [שבת דף ל:], שלפני כל שיעור היה פותח במלתא דבדיחותא כדי שייפתח ליבם של החכמים מתוך השמחה, ולאחר מכן היה יושב באימה וביראה ופותח בשיעור עצמו. הבדיחה, אם כן, היא הכנה מעמיקה גם ללימוד התורה.

כאמור לעיל, זו הכנה מתאימה במיוחד לפורים, שעליו נאמר “חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” [מגילה דף ז:] – השכרות ‘עד דלא ידע’ מטרתה להעלות אותנו מעבר לחשיבה האנליטית הרגילה והשגרתית אל מקום שהוא מעבר לדעת. אדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע, ומאז אנו נמצאים בעולם שכולו מעורב מטוב ורע שמשמשים בו בערבוביא. חג הפורים הוא תיקון לחטא עץ הדעת, ועל ידי ההתעלות מעבר לדעת, מעבר לחשיבה הרגילה, אנחנו מתרוממים למדרגה שאין בה רע כלל. גם הצחוק הוא ההפתעה שביציאה מהחשיבה השגרתית, ועל כן הוא מרומם אותנו לאותה מדרגה של מעבר לדעת.

מעניין שהנימוקי יוסף בפירושו קישר בין השכרות לבדיחות הדעת, ופירש שאין חובה להשתכר עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מדרכי, אלא “למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע” – לומר בדיחות עד שיחשבו אנשים שאינו יודע להבחין…

אלא שגם שכרות וגם צחוק – ששניהם משרתים כאן מטרה חשובה, בשניהם ישנה גם סכנה ליראת שמים ולעבודת ה’, והם מוזכרים במקורות רבים כגורמים שליליים ואסורים.

נראה שהעיקר הוא “מאין באת ולאן אתה הולך” – ממה נובעים הצחוק והבדיחה, ולאן הם מובילים אותך הלאה. הצחוק והסאטירה יכולים להיות כלי מעולה להביע ביקורת על תופעות מסויימות, כאשר לעיתים הביקורת השגרתית היא בבחינת ‘דבר שאינו נשמע’, ודווקא באמצעות ההומור המחויך ניתן להעביר את הביקורת כך שהיא נשמעת ומתקבלת. ההומור מאפשר לנו גם להכניס דברים לפרופורציה דווקא על ידי הקצנתם, וכך להביא את עצמנו ואת השומעים להתבוננות מאוזנת יותר על המציאות.

מאידך, פעמים רבות ההומור מושך את האדם למקומות רדודים ומכוערים. כאמור, הצחוק נובע מההפתעה בחשיבה הלא שגרתית – ולכן הקל ביותר הוא לרדת לרמת החשיבה הבהמית, וקשה הרבה יותר ליצור צחוק מחשיבה יצירתית ברמה גבוהה. לכן גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים – כולם נקראים במקרא לשון צחוק. לצחוק כזה אסור לנו להגיע, ועליו נאמר שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, וכל ליצנותא אסורה וכו’ [אם נדייק בלשונות חז”ל נראה ש’בדיחה’ היא כינוי לצחוק חיובי המעורר שמחה, לעומת ‘שחוק’ או ‘ליצנות’ הם כינויים לצחוק שלילי שמעורר ריקנות ובהמיות].

מעבר לכך חשוב להדגיש שאם הבדיחה היא על חשבון אדם אחר והיא עלולה לפגוע בו, פשוט שהיא אסורה. “כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים” – וזה נכון גם בפורים וגם בהכתרה. כמעט כל חיקוי הוא למעשה קריקטורה המדגישה את הפן המצחיק באופן דיבורו או הליכתו של האדם, ועל כן היא פוגענית. לעיתים מורים ומחנכים מרגישים מבוכה והשפלה מהאופן שבו תלמידים מחקים אותם, אך אין להם מספיק אומץ להתעמת עם התלמידים והם מפחדים להתפס כמשביתי שמחות ולכן הם מכחישים בתוקף ומציגים כלפי חוץ חזות של שיתוף פעולה ורוח טובה.

במקום חיקויי מורים, ראוי לנצל את כשרון המשחק שניחנתם בו ולהעלות הצגה איכותית וערכית שתרומם את רוח כלל התלמידים ותהווה שיא של השנה כולה.