וכן המצות כולן. קשורין ותלויין במקור שרשן העליון בסדרי פרקי המרכבה ושיעור קומה של העולמות כולם. שכל מצוה פרטית בשורשה כוללת רבי רבוון כחות ואורות מסדרי השיעור קומה. כמ”ש בזוהר יתרו (ח”ב פה, ב) כל פקודי אורייתא מתאחדן במלכא קדישא עלאה. מנהון ברישא דמלכא. ומנהון בגופא. ומנהון בידי מלכא. ומנהון ברגלוי כו’. והענין יותר מבואר בתקונים ת”ע קכ”ט ב’ ע”ש. ובזוהר תרומה (ח”ב קסה, ב) פקודי אורייתא כלהו שייפין ואברין ברזא דלעילא. וכד מתחברן כלהו כחד כדין כלהו סלקן לרזא חד. ושם (ח”ב קסה, ב) בהאי שמא כלילן תרי”ג פקודי אורייתא דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין כו’. וכלהו פקודין כלהו שייפין ואברין לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא. מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא. לא ידע ולא אסתכל היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא ע”ש. וכ”כ הארי”זל בשער היחודים פ”ב. ובעשות האדם רצון קונו ית”ש ומקיים באיזה אבר וכח שבו אחת ממצות ה’. התיקון נוגע לאותו עולם וכח העליון המקבילו. לתקנו. או להעלותו. או להוסיף אור וקדושה על קדושתו מחפץ ורצון העליון ית”ש. כפי ערך ואופן עשייתו. ולפי רוב ההזדככות וטהרת קדושת מחשבתו בעת עשיית המצוה המצטרפת לטובה למעשה העקרית. וכפי ערך מדרגת אותו העולם והכח עליון. ומשם נמשך הקדושה וחיות גם על אותו הכח של האדם * שבו קיים מצות בוראו המכוונ’ נגדו.

הגהה: וזה שתקנו נוסח ברכות המצו’ אשר קדשנו במצותיו. וכן וקדשתנו במצותיך. כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז”ל ביומא (דף לט.) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ר”ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ”ש בזוהר צו (ח”ג לא, ב) ריש ע”ב כתי’ והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמי’ מלרע מקדשין לי’ מלעילא כו’. דהא קדושה דמארי’ שרי’ עליה כו’. אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושרי עלי’ ואתקדש ביה כו’ ע”ש. ובפ’ קדושים (ח”ג פו, ב) בשעתא דב”נ אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו’. נגיד ונפיק ושרי עלויה רוח קדישא עלאה כו’ ובההוא עובדא שרי’ עלי’ רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא בי’. אתא לאתקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו’. ובפ’ נשא (ח”ג קכח, א) ריש דף קכ”ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמד”א עד יערה עלינו רוח ממרום ע”ש. וע”י זה הקדושה והאור המקיף. הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו. וזש”ה ואתם הדבקים בה’ אלהיכם גם בעודכם חיים כלכם היום. וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה. וע”י הגמר האור מתחז’ יותר וירים ראש עליון וע”ז אמרו ז”ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות. אחר שהוא יושב עתה בג”ע ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון . אין מקום להיצה”ר לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. ז”ש שמצוה גוררת מצוה. וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיי’ המצוה. יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו. וזש”ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דג”ע:

וכן להיפך ח”ו בעת עברו על אתת ממצות ה’ אמרו גם כן במאמרם ז”ל הנ”ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. פי’ ג”כ כנ”ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך ר”ל רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו. כמ”ש במאמר פ’ צו הנ”ל ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עלי’ ואסתאב בי’. דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ע”ש. ובפ’ קדושים הנ”ל ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו’ כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו’ ע”ש. וע”ז אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש ח”ו. שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם. כמשרז”ל בעכו”ם (דף ה.) כל העובר עבירה א’ בעו”הז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו גו’. רא”א קשורה בו וכו’. וז”ש דוד המע”ה עון עקבי יסובני (תהלים, מט).

ובזה יובן מאמרם ז”ל בפ’ י”הכ (דף פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות שנאמר (יחזקאל, יג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי’. ולכאורה אין הראי’ מוכרחת. דברווחא טפי יש לפרש דעליהם הוא יחי’ קאי על המשפט וצדקה שעשה אתרי שובו. ולפמ”ש ראייתו נכונה. דלישנא דקרא דייק הכי: דאי קאי עליהם הוא יחיה על המשפט וצדקה. הול”ל בהם הוא יחי’ כמ”ש וחי בהם וכמו שנתבאר. ומדקאמר עליהם ודאי דקאי על רשעתו ועונותיו הקודמין. שע”י תשובתו בעזיבת מעשיו הראשונים ועשותו אח”כ משפט וצדקה המה יתגברו על מעשיו הראשונים להפך גם אותם לזכיות וחיי עולם:

וכאשר קיים כל המצות בשלימות בכל פרטיהם ודקדוקיהם בעיקר המעשה. ונוסף עליהם הצטרף עוצם טהרת וקדושת המחשבה. הרי תיקן כל העולמות והסדרים העליוני’. ובעשה כולו בכל כחותיו ואבריו מרכבה להם ומתקדשים מקדושתם העליונה. וכבוד ה’ חופף עליו תמיד. וע’ זוהר תרומה (ח”ב קנח, א) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו’. ולכבודי בראתיו דייקא. ורזא דא כו’ אוליפנא דהאי כבוד כו’ כלא אתקן לעילא מגו תקונא דבני עלמא כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעין לתקנא תקונים כו’ ע”ש באורך וע’ היטב ברע”מ פרשה פנחס (ח”ג רלט, א).

וזשרז”ל האבות הן הן המרכבה. וכן להיפך ח”ו בפגום א’ מכחותיו ואבריו ע”י חטאתו אשר חטא. ג”כ הפגם מגיע לפי שרשו לאותו העולם והכח העליון המכוון נגדו בסדרי השיעור קומה כביכול. להורסו ולהחריבו ח”ו. או להורידו או לפוגמו. או להחשיך ולהקטין צחצוח אורו. ולהתיש ולהחליש ולמעט כח טהרת קדושתו ח”ו. הכל כפי ערך החטא ואופני עשייתו וכפי ערך וענין אותו העולם וגובה מדרגתו. כי לא כל העולמות שוו בשיעורן בענין הפגם והקלקול. שבתחתון הוא הריסה וחורבן ר”ל. ולמעלה מניעת האור. ובעליון יותר ממנו גורם רק התמעטות שפעת אורו או הקטנתו. וביותר גבוה ונעלם גורם רק התמעטות בגודל צחצוח אורו וטהרת קדושתו הנפלאה. וכהנה רבות בחינות שונות:

וזהו הענין שקראו רז”ל בכמה מקומות לפגם העון פגם איקונין של מלך. ובזוהר יתרו (ח”ב פה, ב)ובגין כך מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא. כמה דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ממש. ווי לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ולא ידעין מאי קא עבדין. ובתיקונים ת”ע קכ”ט ב’ וכל מאן דפשע בפקודא כאלו פשע בדיוקנא דמלכא. כנ”ל שהפגם נמשך ונוגע בפרקי וסדרי הכחות והעולמות השיעור קומה. מצד שכול’ נכללו בו ונתנו חלק מעצמותם בבנינו ובריאתו:

The post נפש החיים פרק ו חלק ד appeared first on .

אמנם עדיין הענין צריך ביאור. (כי הוא ז”ל דיבר בקדשו דרך קצרה כדרכו בכל כתבי קדשו בנסתרות. כמ”ש בעצמו בהקדמתו שם שהוא מגלה טפח ומכסה אלפים אמה). שלא כדמשמע לכאורה מדבריו ז”ל שם. שהאדם אל העולמות הוא נפש ממש כמו הנפש הניתן ודבוק בתוך גוף האדם. אשר איזה דבר שהנפש עושה הוא רק ע”י כלי הגוף. שבאותו רגע ממש גם הגוף עושהו. דזה ודאי לא יתכן:

 

הגהה: וגם שלפי זה. יחויב היה שבעת אמירתינו קדושה למטה. ממילא באותו רגע ממש גם המלאכי’ היו מקדישים במרום אתנו כאחד. ורז”ל אמרו בפ’ ג”ה צ”א ב’ אין מ”הש אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד ככבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים ולישנא דוהדר ויריעו טפי משמע שהמה לא יתחילו כלל להקדיש ליוצרם עד אשר יגמרו ישראל שילוש קדושתם למטה. וכן סדרו אנשי כנ”הג בברכת קדושת השם אתה קדוש וכו’ ואח”כ וקדושים בכל יום יהללוך. הגם דמלישנא דהזוהר פ’ תרומה קכ”ט ריש ע”ב ושם קס”ד ריש ע”ב לכאורה משמע שהמלאכים מקדישים קדושתם אתנו יחד כחדא ממש. היינו משום שקדושתם תכופה ממש תיכף אתר סיום אמירתינו. בחדא קרי לה:

 

אבל עיקרו של דבר כי הוא ית”ש אחר שברא כל העולמות ברא את האדם אחור למע”ב בריאה נפלאה כח מאסף לכל המחנות. שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו. וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה. וכל הכחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים. כולם נתנו כח וחלק מעצמותם בבניינו ונכללו בו במספר פרטי כחותיו שבו. כמ”ש בזוהר יתרו ע”ה ב’ קוב”ה כד ברא לי’ לב”נ סדר בי’ כל דיוקנין דרזין עלאין דעלמא דלעילא. וכל דיוקנין דרזין תתאין דעלמא דלתתא וכלא מתחקקא בב”נ דאיהו קאים בצלם אלהים כו’ דכתיב. ויברא אלהים את האדם בצלמו ע”ש. ובפ’ תזריע מ”ח א’ (ח”ג מח, א) תאנא כיון דנברא אדם כו’. ובריש פר’ במדבר ר”א פתח ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו’ ת”ח כו’. ובאד”ר קל”ה א’ כמראה אדם כו’. ושם בד’ קמ”א סוף ע”א דיוקנא דכליל כל דיוקנין כו’. וברע”מ פ’ פנחס (ח”ג רלח, ב) ויאמר אלקים נעשה אדם כו’ עד והיינו נעשה אדם בצלמנו כו’. וכן אמרו זה הלשון יותר באורך בתז”ח פ”ט ע”א ע”ש. ובז”ח יתרו במעשה מרכבה ל”ב ע”ג דיוקנא דאדם דדא איהו דיוקנא דכליל כל דיוקנין כו’. ושם דף ל”ג ריש ע”א. ושם בשה”ש נ”ח ב’ ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כו’. ע”ש היטב בכל המקומות הנז’. וע’ בע”ח שער הצלם פ”א ובלק”ת פ’ תשא ופ’ האזינו. וזה כל האדם שכל כח פרטי שבו מסודר נגד עולם וכח א’ פרטי מסוד השיעור קומה של כלל הכחות והעולמות. שמסודרים כביכול כתבנית קומת אדם כמו שית’ אי”ה בשער ב’ פ”ה:

The post נפש החיים פרק ו חלק א appeared first on .

The post אורות זרעונים חכם עדיף מנביא appeared first on .

חלק ב

והחלק המתעורר הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבוא מן הפעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד והתרחק ממנו, והכעס והרצון, והפחד והגבורה, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים, וכלי אלו הכחות כל איברי הגוף, ככח היד על לקיחת הדבר ועל נגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או לירא, וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם כלים לזה הכח המתעורר:

The post שמונה פרקים פרק א חלק ב appeared first on .

 

דע שנפש האדם נפש אחת ויש לה פעולות רבות חלוקות, יקראו קצת הפעולות הם נפשות, ויחשב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים, עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות שלש, טבעית, וחיונית, ונפשית, ופעמים שיקראו כחות וחלקים עד שיאמר חלקי הנפש, וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים ואינם רוצים באמרם חלקי שהיא מתחלקת כהחלק הגופות, אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהם לכלל הנפש כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם:

והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם ויפריד קצתם מקצתם, ולזה ירכיב זה הכח מן הענינים אשר השיגם, ענינים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, ובהמה באלף עין על דרך משל והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון:

 

The post שמונה פרקים פרק א appeared first on .

זרעונים, צמאון לאל חי

חלק א

The post אורת זרעונים צמאון לאל חי appeared first on .

“ההכרח” הוא עכשיו הפתגם היותר שגור בעולם, ודוקא קול המון זה יהפך לקול שדי בידי חכמי לב וקדושי רעיון, דוקא הנחש יהפך למטה האלהים, אשר בו יעשו אותות ומופתים למען דעת כי לד’ הארץ.

ההכרח, הכרח החיים ומרירות סבלם, יביא את האורה האלהית לעולם. ההכרח יסגל את הלבבות להפתח לקבל את האור הגדול של זוהר האמונה בכל הדר גאונה.

נדמה הדבר כאילו העולם מתמוטט הוא וכושל, מתמזמז ומתמסמס, תחת ענות יד הכפירה הגסה המפלצת הבלה היבשה והאכזריה הרובצת עליו. השלהבת האלהית מתלקחת בקרב הלב פנימה, בקרב כל רוח ונפש, מכה גלים גדולים, סוערים מגלי כל ים, היא עולה שמים ויורדת תהומות בחדרי כל רוח ונפש, והכפירה האיומה, השפחה הבלה בת העבדות הבזויה, סוגרת בעדה את בריחיה לבלי תראה החוצה, היא יראה מאד מאורה הבהיר, היא האחרונה יודעת שבניציץ זך אחד מרשפיה של השלהבת האלהית תכלה כליל. אבל כל אשר תוסיף לשים מחנק לה, כל אשר תוסיף לעצור בעד נשמת אלהים חיים הגדולה והחזקה אשר בנשמת כל חי, כה תוסיף זאת הנשמה לאגור את חילה פנימה, ובמלאת ספקה הנה תצא ברעם ורעש בקול נפץ וזרם “כיום הרג רב בנפול מגדלים”.

הנה יום בא ולא ירחק חק, והאנושיות תתעורר כדוב שכול וכארי על טרפו להנקם מהכפירה הבזויה בעד כל רעתה אשר עוללה לה, בפתע תבקש להשליך ממנה את עבותיה, בחמה גדולה ובקצף גדול תבקש ממנה את נקמת החיים הטובים, את השלוה והעדן של הדעות הטהורות, של החיים הטהורים והזכים אשר שללה ממנה, שללה ותאבד, שמה למרמס, מבלי אשר יש לה כח, לאותה הרשעה, להשיב תמורתם אף חלק אחד מני רבבה. הבהלה הזעומה, שעל ידה ערבבה הכפירה את העולם, להמם את המוחות ואת הלבבות, להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, תעבור ותשקוט, והדעה הצלולה והמתונה היודעת ג”כ איך לחיות ואיך להתבונן, איך להשקט איך להתלהב. והגבורה האלהית, היודעת לכונן גוי איתן ועם אדיר בקודש, תקח את מקומה בחיים, ושבט בקורת של מוסר אכזרי תניף על השפחה אשר העיזה לרשת את גבירתה, על העבד אשר התנשא למלך וחותם העבדות חקוק לעד על מצח נשמתו.

“החפש” זאת התרועה ההולכת עם התקיעה של ההכרח, הוא יצא כארי נורא ממסגרתו, אשר ירמס בזעפו את הכפירה כרמס תולעת, ארסית בזויה ומגואלה. תשוקות החופש תבא למרום פסגתה, והאדם יכיר שהוא יש לו רשות לחיות ברוחו פנימה כאשר הוא, כפי חפץ הטבע האביר של נשמתו החיה, והנשמה הזאת חיה רק באלהים. באין אמונה עמוקה זוהרת, אין לה חיים ואורה, היא מתנודדת כצל ומתדכאת ביסורים נוראים וצחיית צמא אכזרי, ומי מעכב על ידה, מי לא יתן לה לחיות באלהים, מי מפריח צפור שמים זאת מקנה, מי ישים אותה בסוגר, מי יעצרנה מלשוט מלא רחבי שמים, מקום הזוהר והאויר הרענן המלא אור וחיים ? הנשמה נשמת האדם בעצמה תכיר מיד את אויבתה, במבט בוז ושאט נפש תשקיף על פני השפחה הנחרפת, אשר תתגלה בכל נבלותה, אחרי אשר יקרע ממנה המסוה של הדמיון החשוך והלוהט, שהספיקה איזה זמן לשים על פניה הסכלים והמגועלים. “הדשאים עומדים על פתחי קרקע”, ההכרה האמתית הזאת הולכת היא וקרובה. אסיה, ואמריקא, ואירופא הנאורה וכל העולם הממודן בכלל כבר נלאו נשא את סבל עול הכפירה הקשה המכבדת על האדם ועל רוחו, יותר מכל תכסיס של אמונה היותר טרחנית ונתון לא תתן מאומה.

במצב של צחיית צמא כזאת יתנפל האדם אל מעין האמונה, בכל לב ונפש ישתה יגמא מכוס נחל העדנים של אור אלהים עליון. אבל האדם הוא כבר מנוסת במסה, הוא כבר יודע היטיב מה היה אחריתו עת אשר שתה לרויה את מי האמונה עם כל הרפש והטיט אשר גרש הים הגדול הזה במשך הימים, אחרי אשר המו חמרו מימיו. ע”כ יאבה לשאוב בכל לב ונפש מים טהורים מפלג אלהים.

הרוח התוקף את כל האנושיות תקף ג”כ את איזה חלק מבנינו. אמנם יותר קרובים אנחנו למקום האורה, יותר קרובים למעין החיים, יותר מלאים בחיי הנשמה האלהית, אשר הרבינו לינק ממנה מימי עלומינו עד ימי זקנה ושיבה. מוצל הוא ישראל ממארת אלהים זאת באמת, ואם נדמה לנו שעול הכפירה השתרג ועלה על צואר רבבות מבנינו, וישם בסד רגלם ועתה הם כמפרפרים, בין החיים והמות, לא ידעו חיים ומנוחה, לא ידעו עדן שלות תם, והם צמאים להרטיב את חכם היבש, הנה קרובות הן העינים להיות מתפקחות. קצרה רוחם בעול הברזל של הכפירה, שנתהפכה בתקופה קצרה למין אמונה קנאית וחצופה, והנם דופקים על דלתי תשובה, שאך נדמים להם כאילו הם סגורים לפניהם, בשעה שאך דחיפה אחת מספקת היא לפתח את השערים לרוחה, “פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים”, בזקניו ובצעיריו, מחנה גדול כמחנה אלהים.

אחינו היקרים, חכמי תורה, וסופרים משפיעים ! גם אנו נואלנו וחטאנו. למדנו וחקרנו, פלפלנו וחדשנו, כתבנו וציירנו, אבל שכחנו את האלהים ועזו, לא שמענו לקול נביאי האמת, לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים.

עתה בא הקץ, הננו קרואים בתחיתנו הלאומית לתבע את עלבון האדם כלו, עלבון הנשמה האלהית, שבידינו הופקדה לרוממה ולשגבה, נשמת אלהים חיים, הצריכה להתפשט על כל העולם כלו, להאירו ולהחיותו, האורה היוצאת מתוך אור התורה ואור הנבואה, השוה לכל נפש ומחיה כל חי, בחזקה הוא נתבע ממנו, עתה לעת קץ.

ובתוך הארת התחיה, יבא לנו הגורם הכללי, ההכרח, וישיב אותנו אל אור החיים, יפתח את אור האמונה ממסגרותיה, לחכמת ישראל המקורית, החפשית מכל עול נכר, לחכמת אלהים חיים הקבועה באוצר החיים שלנו, הוא יביא אותנו לידי תלמוד קבוע, לחכמת האמונה, לכל צדדיה לנגלותיה ולנסתרותיה. למען נחיה באורה וברוח אמיץ נקרא בקול מארץ חיים, ממקום אשר שם אלהים הופיע ועדי עד אוה למושב לו :
בית יעקב לכו ונלכה באור ד’ !

The post אורות קריאה גדולה appeared first on .

שפע קדֶשׁ הַקְדָשִׁים שֶׁל סֶפֶר הָאוֹרוֹת הַזֶּה , ( ” אורות מאפל ” – אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל , הַמִּלְחָמָה , יִשְׂרָאֵל וּתְחִיתוֹ – ” אוֹרוֹת הַתְּחִיָה ” ) , שֶׁהוֹפִיעַ מִתּוֹךְ פַּכִּי־טָהֲרוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲדוֹנִי אֲבִי מוֹרִי וְרַבִּי הָרַב זָצָ”ל בִּשְׁנַת תרפ”א רָאשִׁית בּוֹאוֹ בִּדְבַר ד ‘ לַחֲזָרַת שְׁכִינָתוֹ וְכוֹנְנוּת מַלְכוּתוֹ יְרוּשָׁלַיְמָה הנֵּהוּ חוֹזַר וּמוֹפִיעַ עַתָּה בִּשְׁנַת הַקְטרֶת , עִם רֵאשִׁית גְלוּיָה שֶׁל רוֹמְמוּת ימין עלְיוֹן לִגְאלַּת עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ וִישׁוּעַת מְשִׁיחוֹ לעמת הצרֶך הַמַּמָּשִׁי , בְּהִתְחַדְּשׁוּת הוֹצָאָתוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר , אַחֲרֵי אֲשֶׁר זֶה כַּמָּה אָזַל וְרָבְתָה הַדְּרִישָׁה לְהֵשִׂיגוֹ , – מַקְבִּיל וּמְכוּן הוּא הַחִיוּב הַמִּיחָד בְּהַזְרָחָה נָאדָרָה זוֹ עַתָּה עַל פְּנֵי מַעֲרֶכֶת הָאֵיתָנִים שֶׁל קוֹמְמוּת יְרוּשָׁלַיִם לְמֶמְשֶׁלֶת ישְׂרָאֵל , הַמִּשְׂתַּכֶּבֶת וְעוֹלָה לִגְאלָּתֵנוּ וּפְדוּת נַפְשֵׁנוּ כפְקְדֶת בַּעַל־הָאוֹרוֹת זָצָ”ל , בְּאַחֲרִית שְׁנוֹתָיו , בְּדַקְתִּי וְהֶעָמַדְתִּי עַל מתכנתם אֶת פְּסוּקי המקראוֹת וּמַאֲמָרוֹת רַזָ”ל , אֲשֶׁר מִקדם בְּהוֹצָאָה הָרִאשׁוֹנָה כְּפִי שֶׁטֶף היצירה המקורי ישׁ שֶׁלֹא הָיוּ מְדִיקִים כַּהְיָתָם בִּמְקוֹמָם . גם צרפתי , בסוף הספר , רְשִׁימת מראי מקומות הפְּסוּקִים וְהַמַּאֲמָרִים , רְבָּם לִלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהַם וְחֵלֶק מֵהֶם לְכֵוון עִנְיְנֵיהֶם וְהֶמְשְׁכֵיהֶם לְפִי הֶעָרָתוֹ הַנְכוֹנָה שֶׁל גִיסִי יִקִירִי הָרב ר ‘ אַבְרָהָם יְהוֹשֻׁעַ הוּטְגָר שְׁלִיטָ”א , אֲשֶׁר יָדָיו רב לו וּזְכוּתוֹ גְדוֹלָה בְּכָל מִפְעַל הוֹצָאֵת כָּתְבֵי קָדְשׁוֹ שֶׁל אֲדוֹנִי אֲבִי מוֹרִי וְרַבִּי הָרַב וְצָ”ל , הוֹסִפְתִי בָּזֶה אֶת ” לְמַהְלָךְ הָאִידְאוֹתבְּיִשְׂרָאֵל ” , ( שֶׁאַחֲרֵי פַּרְסוּמוֹ הָרִאשׁוֹן בַּשְׂבוּעוֹן ” הָעִבְרִי ” , עַל־יְדֵי הָרַב מֵאִיר בר־אִילָן זָ”ל , בִּשְׁנַת תרע”ב , נִדְפַּס בְּאִגְרוֹת רְאִיָּ”ה ” הוֹצָאָה רִאשׁוֹנָה וּמְצִיאוּתוֹ יְקָרָה ) , וְגַם אֶת ” אוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל ” , ( שֶׁיָּצָא לְבַדּוֹ בִּשְׁנַת תש”ג וְעוֹד הוֹסַפְתִּי בֵּינְתַיִם אֶת פִּרְקֵי הַ”זֵרְעוֹנִים ” , ( שֶׁנִּדְפְּסוּ בִּשְׁעָתָם בְּקֹבֶץ ” הַתַּרְבּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית ” , שֶׁהָיָה לָבַז בְּפִרְצַת הַמִּלְחָמָה שֶׁל שְׁנַת תרע”ד ) . לְכָל אֵלֶּה גַּם כֵּן שְׁנֵי הַתְּקוּנִים הֲנָ”ל לַפְּסוּקִים וּלְמַאַמְרֵי רַזָ”ל שֶׁבָּהֶם . כָּל אֵלֶּה יַחַד מַשְׁלִימִים וּמְתַמְמִים אֶת הוֹפָעַת הָאוֹרוֹת הָאֵלֶּה בְּכָל שֶׁגֶב קָדְשָׁם וּמְלֹא שִׁכְלוּלָם , מִמְּקוֹר מִזְרַע הָאוֹר הַגָּדוֹל , לְעָמַת הִתְחַדְּשׁוֹ בִּדְבַר צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ , מֶלֶךְ־עוֹלָמִים הַצַּדִּיק בְּכָל־הַדּוֹרוֹת , עַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם וּמִקְרָאֵיהֶן , בְּמִצְוַת תּוֹרָתוֹ , יִנָּשֵׂא וְיֵרָאֶה בְּכָל תֹּקֶף־נִצְחוֹ וְעז־תִּפְאַרְתּוֹ לְעֵינֵי כָּל אַפְסֵי אָרֶץ תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ .

צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק

 

The post הקדמה לאורות appeared first on .