מקורות:

אוצרות הראי”ה ח”ו עמ’ 235, אגרת מאת הרב קוק זצ”ל:
וחוץ מזה, הרי אין המטרות והתכנית שוות כלל, וחברון [= ישיבת חברון] אינה חפצה ואינה מוכשרת לשנות את תכניתה, למשל אפילו בצביון השיעור התלמודי שיהיה מתוקן ע”פ היסוד העקרי של השויית התלמודים הבבלי והירושלמי, והמשנה עם התוספתא, הזיקוק להספרא, הספרי והמכילתא בתור מדרשי התנאים, מקורות הקדומים לתושב”ע, עם הגמרא ושיטות הראשונים, וכי הם יצאו מסדרם לסדרנו?!

אוצרות הראי”ה ח”ו עמ’ 236, הערה 35, אגרת מאת הרב קוק זצ”ל
*אגרת לרב הרץ, רבה של אנגליה, ז’ כסליו תרפ”ו
הישיבה שלנו מצטיינת בזה שכל השיעורים שלה הם נאמרים בלשון הקודש, המתאים מאוד לישיבה כללית, ראויה להקיף את כל חלקי האומה, מכל הארצות, שיעורי הישיבה מצטיינים בהגיונם בסידורם, ובבסיס הבריא שלהם, בהרחבה של התלמודים הבבלי והירושלמי ושיטות הראשונים, עד הפוסקים הראשונים וגדולי האחרונים…

הרב נריה, לקוטי הראיה, ח”ב עמ’ 160
הרב זצ”ל דרש שילמדו את סוגיות הירושלמי במקביל ללימוד הבבלי, בכדי לברר את השיטות זו מול זו, בבחינת בא זה ולימד על זה.

שבתי דון יחיא, כתב העת “עומר”, עלון רביעי תשי”ח
… בתוך המולת הלימוד עוברת שמועה, שהראי”ה יכנס עוד מעט להגיד את השיעור השבועי… השורות מלאות. ראש סמוך לראש. כתף מתחכך בכתף. הגמרות פתוחות. בבלי וירושלמי. ספרי הרמב”ם פתוחים. גם ספריהם של מפרשים ראשונים וגדולי האחרונים. משהגיעה שעת האפס מופיע הראי”ה… הוא קורא משנה וגמרא, משווה את הסוגיה בתלמוד הבבלי לסוגיה בתלמוד הירושלמי, ומבליט את הנקודות המאחדות ואת הנקודות המפרידות. אחרי כן הוא מסביר את הדעות של המפרשים הגדולים בסוגיה. דעה דעה וייחודה. סקירה נרחבת זו, אגב השוואות שונות, שבקיאות והבנה טבועה בה, מכניסה את השומעים לפני ולפנים של הענינים. בחלק השני של השיעור הוא מניח כללים הלכתיים, שלדעתו מבוססים על סברות בסוגיות דומות, ומתרץ בהם כמה וכמה קושיות. השיעור מתקרב לסופו. תוך כדי השוואה בין ענין לענין הוא גם מסביר דברי אגדה, שאף בהם טבוע הכלל שנתחדש על ידו… מראשית זמן הלימודים, כשהיו פותחים במסכת חדשה, היה מייחד את שיעור הפתיחה לתוכנה הכולל של המסכת… בשיעורים מזהירים אלו הכניס את כל יכולתו הרוחנית. המסכת כולה נתקפלה בשיעורים וראוה בעיקרי סוגיותיה… המסכת נתגלתה בשורשיה, בצמיחת גזעה ובפאר צמרתה. שעורי פתיחה אלו היה תמרורי דרך לבני הישיבה. באמצע הזמן, כשהיו טובלים את עצמם במעמקי סוגיותיה, נזכרו בפסוקים מהשיעור בראשית הזמן, פסוקים מאירים ככוכבים שלאורם קדחו בגמרא ובמפרשיה, הישוו השוואות בין בבלי לירושלמי וביררו פירושיהם של הראשונים וגדולי האחרונים. כל ראש חודש נערכה שיחה, הראי”ה היה מסב בראש השולחן שבאולם האורחים הגדול… רעיונות על הישיבה המרכזית העולמית ועל תורת ארץ ישראל, על האחריות של עיסוק בתורה בירושלים עיר הקודש ועל הקשר בין הישיבה לבין בניינה של ארץ ישראל, על היחסים בין אב לתלמיד ועל אהבת רעים, על עמלה של תורה בכמות ובאיכות ועל שיטות הלימוד, תדריך רוחני נשמתי לחודש ימים. בכל שיחה אותם הנושאים ותמיד בהארה מחודשת, בגילוי עוד קיפול מקפלי נשמתו הגדולה. בדבריו לא היה שמץ של תוכחה. בדבריו לא היה רמז כלשהו לפלוני אלמוני… דבריו נשלחו לפי הכתובת של הכלל.

הרב חרל”פ זצ”ל, הד הרים, מב
והנה בזה החורף קבעתי עצמי עם בניי יחיו ועם איזו תלמידים ללמוד במס’ כתובות, על איזו שעות ביום, אבל לפי שכל צעיר נכתב על דגל ישיבה אין התלמידים פנויים להתחבר עמדי כחפצי ורצוני, לקבוע אתם שעורים פשוטים ורוחניים, עם קביעות הגונה מאיזה שעות רצופות להעמיק בכל שיטה וסוגיא, בכל העולה מדברי רבותינו הראשונים ז”ל ולמזג את הבבלי והירושלמי יחד בחידושים נפלאים ומחודדים והכרעת ההלכה בכל ענין.

The post תלמוד ירושלמי בישיבתו של הרב קוק appeared first on .

מקורות:

זוהר חדש רות, קח ע”א
*גירסת האר”י הק’ בספר הליקוטים, עי’ מתוק מדבש שם.
“על הגאולה”, זה ספר נביאים. “ועל התמורה”, זה תלמוד בבלי, שנתחלף ונתבלבל הלשון. “וזאת התעודה בישראל”, זה תלמוד ירושלמי.

זו”ח איכה קיב ע”ב
“והאור”, זה התלמוד ירושלמי, דנהיר נהורא דאורייתא, לבתר דאתבטל דא, כביכול, אשתארו בחשוכא. דכתיב, “במחשכים הושיבני”, זה תלמוד בבלי, דאזלין ביה בני עלמא במחשכים:

מאורי אור (למקובל רבי מאיר פאפירש), ערך תלמוד תלמוד
בבל”י גי׳ תקכ”ד פרקים שבתלמוד כי תלמוד בבלי כנגד רחל בב”ל גי׳ ל”ד אתוון דמילוי א-דנ”י ותלמוד ירושלמי כנגד לאה הנק׳ ירושלים ונ”ל כי ז”ס ארז”ל מחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי כי תלמוד ירושלמי אינה מלובשת כמו זאת.

הגהות הרמ”ז על עץ חיים, יא
סוד תלמוד ירושלמי הוא בלאה, כי היא סוד ירושלים, ובבלי ברחל… כי הנה בתחילת הגלות לא היו כ”כ ניצוצות שקועות וזכו אותם הצדיקים לתקן ניצוצות גדולות בסוד לאה, כי הנה סוד התלמוד לברר בירורין ולהוציא הפסולת, בסוד קש ותבן, שהם הקושיות… ואח”כ תקפה צרת השיעבוד, כי גברה כח הקליפה, ולא היו יכולים לברר עוד בבחינה עליונה, רק בסוד בבלי כנזכר, וזה סוד שאמרו “במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי”, שהוא במדרגה יותר תחתונה מהירושלמי…

The post התלמוד הירושלמי בתורת הסוד appeared first on .

השיעור יעסוק במהו התלמוד הירושלמי

The post התלמוד הירושלמי – תעודת זהות appeared first on .

בחוברת שלפנינו, כינסנו כמה מקורות מדברי רבותינו, מהם עולה קריאה להתחדשות.
בזמן התהוות התלמודים, בתקופת האמוראים, צמחו שני התלמודים – הבבלי והירושלמי –
במקביל. התלמוד הירושלמי הוא פרי דרכה של ארץ ישראל, בחשיבה ובמעשה, והתלמוד
הבבלי הוא דרכם של חכמי בבל.
בדורות שלנו, אין ספק שעלינו להמשיך את לימוד התלמוד הבבלי, אשר תורתו מושרשת בנו
דורות רבים. עם זאת, “כל זמן מאיר בתכונתו” )הרב קוק זצ”ל, אגרת שעח, עיין שם(. בדורות
שלנו, לא ניתן להתעלם מכך שאנו חוזרים לארץ ישראל, בצורה של אומה, ואנו הולכים
וחוזרים להיות מתאימים לדרכה של תורת ארץ ישראל, המושרשת בתורתו של התלמוד
הירושלמי.
התלמוד הירושלמי חיכה לנו דורות רבים, ועתה הגיע עת להשיב אותו את סדרי הלימוד. הננו
קרואים לסלול מסילות בדרכי הלימוד, בהם יתחברו התלמודים, “וְהָיּו לַאֲחָדִים בְיָדֶך”.
זכינו ובדורנו מתחדשת דרך לימוד שלא היתה מעולם. הרי בזמן התהוות התלמודים, ועד סוף
תקופת הגאונים, חיו בבבל על פי הבבלי, ובארץ ישראל על פי הירושלמי. כל מקום הלך
בדרכו. בדורות שלנו מתחדש שיש לאחד בין שתי התורות הללו, ללמוד את שתיהן, להשוות
ולברר, ולהציב בפנינו תורה שלימה, בה אנו ניזונים גם מעוצמת ההרחבה וההתפרטות של
התלמוד הבבלי, וגם מעוצמת האור המיוחד של תלמודה של ארץ ישראל.
“ה’ אֶ חָ ד” מופיע ומתגלה לפנינו בשתי זרועותיו, הבבלי והירושלמי.
החזון העולה מתוך המקורות שלפנינו, מציב בפנינו שאיפה גדולה, לרומם את התלמוד
הירושלמי, ועמו את עולם התורה כולו, ו”מָלְאה הָארֶץ דֵּעָה אֶת ה'”.

The post קובץ מקורות על הצורך והחשיבות בלימוד הירושלמי בדורנו appeared first on .

שמיניסט יקר, כשאתה עומד לבחור ישיבת הסדר / גבוהה / מכינה קדם צבאית, קח לך כקריטריון מרכזי את התוצר שהישיבה מייצרת. איזה אנשים הישיבה מצמיחה. איזה אדם תצא לאחר שנותיך בישיבה.

כדי לדעת זאת התבונן בבוגרי הישיבה, שם תוכל לראות את תוצאות החינוך בישיבה. ושאל את עצמך: האם הייתי רוצה להיות במשך כל חיי כבוגרי ישיבה זו או כבוגרי הישיבה האחרת? הרי סוף סוף המציאות בישיבה איננה אפיזודה חולפת, והשאלה היא איזה רושם היא מותירה. האם היא משאירה רושם חיובי, כך שהבוגרים ממשיכים אחר כך בדרכה של הישיבה, או שמא לא ניכר על הבוגרים שהם אכן בוגרי ישיבה.

ואם תשאל: איך אני יכול לדעת מהו מצב הבוגרים? וכי אעשה סקר מדעי ומקיף בו ישתתפו בוגרי כל הישיבות, ואבחן את מידותיהם, יראת השמיים שלהם, לימוד התורה שלהם, וכו’ וכו’? הרי זה כלי לא מעשי!

תשובה: באופן כללי זה נכון. אין אפשרות מדעית לבחון את הבוגרים בצורה מדויקת. אך בכל אופן יש דרך לקבל איזושהי תמונה, שאומרת משהו משמעותי:

בעשר ערים בארץ ישנו ‘בית מדרש ישיבתי’. בית מדרש זה מיועד לבוגרי הישיבות והמכינות שבעיר, והוא פעיל בערבים. הוא בנוי במתכונת ישיבתית, כלומר, שמלבד חדרי שיעורים יש בו גם אולם בית מדרש, בו מתקיים “סדר לימוד בחברותות”. בית מדרש זה מהווה המשך לעולם הישיבות. לומדים בו בעיון את כל מקצועות התורה, גמרא, הלכה, אמונה, תנ”ך וכדו’. לכן הוא מכנס אליו בדרך כלל את בוגרי הישיבות והמכינות שרוצים להמשיך את מה שהם עשו בישיבה. משתתפת בבית המדרש הישיבתי אותה שכבת איכות, שלא מסתפקת בלשמוע שיעור בבית הכנסת או באינטרנט, אלא לוקחת אחריות על הופעת התורה בעם ישראל. הלומדים בבית המדרש הישיבתי ממשיכים לגדול בתורה, ולעסוק בה בעצמם, תוך שהם מעיינים בספרים, שואלים שאלות, סוברים סברות, מדברים בלימוד אחד עם השני, ובעצם עושים את כל מה שהם עשו בישיבה.

הצעתי לך: תגיע לאחד מבתי המדרש, ותראה מי הם הלומדים. בוגרים של אילו ישיבות הם. כך תלמד באילו ישיבות ומכינות חווים חוויה שאח”כ רוצים להמשיך אותה בחיים. ה”מבחן” רלוונטי בבתי המדרש שכבר הפכו למוסד מרכזי וידוע בעיר, ומכנסים אליהם ציבור רחב שנושא את האחריות על הופעת התורה על כתפיו, את שכבת המנהיגות התורנית. כמובן, אין הכוונה שאם אין בוגרי ישיבה מסוימת בביהמ”ד זה מעיד משהו שלילי על הישיבה, אלא הכוונה שאם בוגרי ישיבה מסוימת נמצאים בביהמ”ד זה מעיד על משהו חיובי בישיבה.

הישיבות התיכוניות מאז ומעולם נבחנות בבוגרים. כל ראש ישיבה ור”מ שמינית יודעים שבאחריותם לא רק ללמד את התלמידים בתקופת הישיבה התיכונית, אלא גם לכוון אותם לישיבות ומכינות. הם סופרים טוב טוב כמה הלכו לישיבות וכמה למכינות, כמה המשיכו לצבא, וכמה הורידו את הכיפה ברגע שסיימו. והם גאים בתפקידם זה, ושמחים בו, כי באמת זה אחד המבחנים המשמעותיים להשפעתה של הישיבה התיכונית. הם משקיעים המון זמן בשיחות כלליות ואישיות, שבועות ישיבה, וכדו’, על מנת להצליח בתפקיד.

ישיבות ההסדר, הגבוהות, והמכינות, היו פטורות מתפקיד זה עד לא מזמן, כיוון שלא היה לאן לכוון את הבוגרים. לא הייתה מסגרת ישיבתית שמהווה המשך לישיבות, ומבחן להצלחתן. אך מלפני שלש שנים, כאשר קם ‘בית מדרש ישיבתי’, מונחת אחריות ההכוונה על כתפיהן, כתפקיד וכאבן בוחן.

כמה מילים מאת העורך: החידוש הגדול הוא שכל עוד זה רק פתרון, של מקום טכני לרכז בו את עסק התורה בשנים שלאחר הישיבה, אז הוא פשוט לא יעבוד. אפשר לראות כמה אחוזי השותפות בלימוד תורה משמעותי בקרב כלל תלמידי הישיבות לאחר יציאתם לחיים הוא נמוך, זה ממש לא סוד. החידוש הגדול הוא שצריך להתחנך כך, מראש! חשוב להבין, שאם לא מתרגלים לחשוב וללמוד עוד משיעור א’ את הנושא הזה של חיבור לימוד התורה אל החיים, אם לא מדמיינים איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלנו ולא מתמודדים מחשבתית עם הקשיים האפשריים – אז אין סיכוי. רק על ידי “חנוך לנער על פי דרכו” אפשר לזכות ל”גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

תלמידי שיעור א’ פותחים כל בוקר בשיעור מאת הרב אביב במרחב המחשבתי הזה, של ‘בית מדרש ישיבתי’ – שאינו רק פתרון טכני של ממסד המרכז את בתי המדרש, כי אם דרך וחזון, עולם מחשבתי חדש שנבנה. כל מציאות בעולם אינה עומדת לבדה אלא עם התוכן הפנימי המהווה אותה. קל וחומר שתכנית חדשה הממציאה מאפס מציאות שכבר אלפי שנים חדלה מלפעום ברב כוח, של בית מדרש לאנשי החיים, העובדים לפרנסתם וחוזרים למשפחתם ולביתם כל ערב. קל וחומר שהיא מלאה בתוכן לימודי רחב, כפי שזכינו להיווכח.

בוגרי ישיבת חולון מהווים את עמודי התווך של בית המדרש הישיבתי באוניברסיטת אריאל. זו תופעה נדירה, של אחוזים גבוהים מאוד מקרב הבוגרים שהם אחוז קטן בקרב כלל הסטודנטים, אשר מהווים את רוב בניינו הרוחני והמעשי של בית המדרש. התופעה לא הייתה נובעת מאליה, בלי החשק הגדול של הבוגרים ללימוד תורה. יש שלב שבו האמירה “זה חשוב” כשהיא באה מבחוץ לא מסוגלת לקיים חיבור רציני לתורה, והדברים נבחנים ברצון פנימי אמתי. רצון המעיד על דרך לימוד המזינה את הנפש. הצד השני של הדבקות הזו הוא האידיאליזם הכנה, זה שנבנה אחרי ההתלהבות הילדותית, אידיאליזם של אש תמיד המחובר לתורה ולחיים כאחד בעוצמה, אשר נבנה בישיבה הנמצאת בלב גוש דן בדיוק בשביל זה. חזק ונתחזק!

^[1] המאמר הופיע באתר ‘בית מדרש ישיבתי’, ונכתב על ידי הרב אביב כחלק מהיותו מרכז העמותה של בית מדרש ישיבתי. הבאנו אותו כאן והוספנו לאחריו מספר מילים. הרב אביב הוא ר”מ שיעור א’ בישיבה

The post שמיניסט – בחן את הישיבה בבוגרים! appeared first on .

כמה זמן זה דור אחד? עד שנענה על השאלה יחלוף עוד דור, והתשובה כבר תהיה אחרת. העולם מתקדם במהירות, והשינויים הם כה תכופים – טרם שמבינים את הדור הקודם, קם דור חדש וסולל דרך משלו.

דרכו של עם ישראל לראות בשינויים שעוברים על העולם התקדמות ולא נסיגה לאחור, שהרי הקב”ה מוביל את העולם כך שהוא הולך ומתקדם אל תיקונו השלם. לכן תפיסה חדשה שבאה לעולם היא בוודאי טובה ביסודה, אלא שהיא מביאה בכנפיה סיגים רבים ובעיות לא מוכרות. לוקח זמן עד שהנקודה הפנימית מתבררת, ורק אז היא מועילה לעולם מאוד. שנית, מכיוון שכאמור הקב”ה הוא מוביל את התהליכים בעולם, יש להבין שקשיים שונים המתעוררים בדור אחד קשורים זה לזה, ועומד מאחוריהם רעיון משותף המסביר מהלך כללי אותו מוביל הקב”ה בדור. כל דור מביא לעולם תפיסות חדשות, וקשיי הדור מבררים את הרעיון המיוחד שלו. הדור שלנו הוא דור של גאולה, והתמורות שהוא עובר קשורות למהותו זו.

בהתבוננות רחבת אופקים וחוצה תחומים שונים, עולה כי יש דבר שחורז את השינויים הרבים של הדורות האחרונים, והוא – השאיפה לחופש. נסקור דוגמאות לכך במישורים שונים.

בתחום העממי אנחנו פוגשים במהפך העצום שהחל באירופה לפני כמאתיים שנה, בעקבותיו קיבלו הרבה עמים עצמאות במהלך השנים. מכנים את ראשיתו של תהליך זה “אביב העמים”, וסופו היה מהפך כמעט שלם באופי השלטון בעולם, שהפך לדמוקרטי יותר.

גם בנושא התרבות והיצירה האנושית, אנו מוצאים נטייה גדולה לסגנון חופשי: ציורים מופשטים, מוזיקה בסגנונות פרועים, ספרות בלי חרוזים ומשקלים. המחשבה והביטוי נעשו חופשיים, ונשמעות דעות רבות בגוונים שונים.

גם ההתקדמות הטכנולוגית הביאה לחופש, במגמה המתמדת שלה להתגבר על מגבלות הכוח האנושי, ועל מגבלות המקום והזמן. זה מתבטא ביכולת לתקשר עם כל העולם ככפר גלובאלי, להפעיל כוחות עצומים במאמץ מזערי על ידי מכונות ענק, ולנוע במהירות ממקום למקום גם על כוכבים אחרים.

רבים מהתהליכים שקשורים בשאיפה לחופש משפיעים לטובה על העולם, אך השאיפה לחופש בכל התחומים מופיעה גם בפנים שליליות: מתירנות הולכת וגוברת, אובדן ערכים מוחלטים, חוסר מחוייבות לזוגיות, למשפחה או לתרומה לחברה, הצבת רצונותיו ומאווייו של האדם הפרטי במרכז הקיום בלי ראייה כללית על העם או על העולם ועוד.

החופש משחית, ודווקא הכיבוש – “איזה הוא גיבור הכובש את יצרו” – מתקן ובונה.

אדם שמתמכר לחופש מוחלט זורק מעליו את כל החוקים, עוזב את המסגרות ועף ברוח הנושבת, כמוץ לפני רוח. כך אי אפשר לקיים חברה, וכך אי אפשר לקיים גם את הנפש האנושית, שכן לחופש ללא גבולות יש גם מחירים נפשיים. זכור לי שאביב גפן התראיין פעם לאיזה עיתון. המראיין שאל אותו: “תגיד, אתה חושב שאתה נורמלי?” הוא אמר: “ברור שלא”! – “מה זאת אומרת?” ואביב גפן ענה: “גדלתי בבית שהכל בו היה מותר. מותר היה להשתמש בסמים, מותר להשתמט מהצבא, מותר הכל. אתה חושב שאפשר בבית כזה לגדול כאדם נורמלי?”

חיים פרועים וחסרי גבולות בהם הכל מותר, לא מאפשרים לאדם לשמור על שפיות דעתו. גם הגבולות וגם החופש הם צרכים קיומיים עבור האדם, בוודאי בדורנו – אך הם לכאורה סותרים זה את זה.

כיצד אפוא עלינו להתמודד עם הכמיהה לחופש – על יתרונותיה וחסרונותיה?

הטוב ביותר הוא בתחילת התפרצותה של כל תפיסה חדשה בעולם הוא לא לקחת את היישום המעשי שלה באופן מידי. בין אם מדובר בטכנולוגיה חדשה, בין אם בתורה פסיכולוגית חדשה, או תורה חברתית חדשה – תמיד הביטוי המעשי של הרעיונות מתחיל בחוסר גבולות ובאנרכיה, והכוחות הגדולים מתפרצים עוד לפני שהגיעה העת המתאימה. עלינו לחכות עד שאבק המלחמה הרוחנית שוקע, אז נוכל לאמץ את הליבה הפנימית של התפיסה החדשה. העבודה התמידית שלנו היא בבחינת מלאכת ‘בורר’ – לברור את הטוב מתוך הרע, כפי שנאמר על ר’ מאיר שלמד תורה מאחר “רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק”.

על מנת לברור את הטוב מתוך הרע, כדאי תמיד להמתין מעט ולאמץ את המישור המעשי באיחור, אפילו אם לא ניכרת בו עדיין תכונה רעה. יש לראות עם הזמן, כיצד הוא מתאקלם בעולם? מה ההשלכות שלו, והתופעות שנגרמות בעקבותיו?

עם זאת, עלינו להיות פורצי דרך בהבנת מהותן של המגמות שמתחדשות בעולם בכל דור. “אין הדין נמתק אלא בשורשו” – גם מידת הדין, שמתגלה בעולם לעיתים באופן אכזרי ולכאורה שלילי, אם נתבונן בשורשה נוכל לראות כיצד רצון ה’ מופיע בה, וכל מה שעושה ה’ הכל לטובה. כל מידה וכל מגמה שמתחדשת היא בשורשה חיובית, ועל כן הדרך היא לעיין בעומק המציאות ובעומק התורה ולחשוף את השורש העמוק של התהליכים שמתרחשים סביבנו.

על כן במיוחד אנחנו, כאנשי בית המדרש, צריכים להיות ראשונים בקו האש. השאלות הגדולות שנידונות בעולם צריכות להתברר בתוך בית המדרש, באורה של תורה, וכוחות החיים הגדולים שפועלים בחוץ יתנו פרים לטובה. מצד שני, אין זה נכון לרוץ אל המערכה יחפים. התפיסות החדשות המתעוררות בעולם מגיעות מסואבות בסיגים ובעיות הנוגעים עד למחוזות הרשע והטומאה, ורק הזמן מברר את האור הפנימי והטוב שלהן.

מתוך הבנה זו, של הגישה העקרונית להתמודד עם כל מגמה עמוקה שמתחדשת בעולם, נשוב להעמיק בצימאון לחופש מן המקום אשר הוא מופיע בתורה. מאין באו על העולם הגבלות ותנאים? האם טוב כך, או עדיף להשתחרר מהכבלים ולחיות חיי חופש?

הראשון ששאל שאלה זו היה קרח, שרצה לבטל את גבולות הכהונה וטען “כל העדה כולם קדושים”. משה רבנו עונה לו “בוקר, ויודע ה’ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו”. אמרו על כך חז”ל (במדבר רבה יח ז):

“דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם משֶׁה גְּבוּלוֹת חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ! יְכוֹלִים אַתֶּם לְעָרֵב יוֹם וָלַיְלָה? וְהוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בַּתְּחִלָּה “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר… וַיַּבְדֵּל אֱ-לֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ”.

חז”ל מסבירים את דבריו של משה לקרח על פי עיקרון יסודי בבריאת העולם. בפשטות משה אומר לקורח שמחר בבוקר כאשר יבואו הוא ואנשיו עם מחתות להקטיר קטורת, יתברר במי ה’ בחר כיוון שיקבל את מנחתו. חז”ל מסבירים שהתורה כותבת את הזמן בו יהיה המבחן הגדול: “בוקר”, כיוון שזו הייתה האמירה הפנימית של משה רבנו. הבנת החשיבות של הגבולות וההיררכיה מתחילה מבריאת העולם. כבר אז הבדיל הקב”ה בין האור ובין החושך, בין היום ובין הלילה. דבר זה הוא מוכרח בעולם שקיומו נובע מצמצום של אור אינסופי עד בריאה של עולם חומרי מלא פרטים ויצורים שונים רבים ומגוונים. קודם לבריאה, היה הכל מאוחד בכלל אחד עליון. בריאת העולם משפיעה שפע של כוחות בכל יצור פרטי, כך שאם ימשיך כל יצור במלוא הכוח האינסופי שממנו הוא יונק את חייו, תיווצר התנגשות בין כוחות שונים ויצורים שונים. הגבול שחלק הקב”ה בעולמו שומר על הסדר בעולם.

ככל שהעולם מתעלה, הסדר הופך להיות חלק טבעי בחייהם של היצורים, המודעות לגבולות הטבעיים גדלה, ומאליו צריך להשקיע פחות מאמץ בשמירה על הגבולות החיצוניים. המחשבה מתמקדת ברעיונות הרוחניים והפנימיים, והשלום הולך ומתרבה. כמובן שהדבר צריך לבוא בהדרגה נכונה, ובלי לסטות מדרך הישר. בתקופת המודרניזם ניגשה האנושות לבחון מחדש את המציאות ולתפסה בכלים מופשטים יותר, ופחות גסים. גישה זו אפשרה קצת להרפות מהגבולות, שאזקו את העולם על מנת שלא תפרוץ אנרכיה. ומנגד נתן החופש הזה אפשרות לחשוב עוד יותר גבוה ואולי לקפוץ גבוה מידי, ולהגיע לרעיונות שהעולם לא היה מוכן אליהם עוד.

הרב קוק זצ”ל ממשיל את המהלך הכללי הזה לנטיעת עצים (אוה”ק חלק א עמ’ טו):

כל הניגודים הנמצאים בדעות… למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא [=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור].

הגבולות והריחוק בין העצים נדרשים כדי שכל אחד יתפתח בשלמותו. כך ברעיונות הרוחניים, בתחילה היה צורך בגבולות מחודדים הרבה יותר כדי לתת לכל רובד להתפתח בשלמותו. דווקא מתוך ההבשלה וההתפתחות של העולם ניתן להרפות מהגבולות ולאפשר חופש עמוק יותר מבלי להביא לטשטוש.

נראה כיצד הדברים מתבטאים בעולם בית המדרש. אדם אחד אוהב ללמוד הלכה, והשני ליבו חושק באגדה. אלו שני יצורים שונים, ודעותיהם מתנגדות. בעל ההלכה לא נותן אמון בלומד האגדה, הוא מרגיש שהעיסוק הזה הוא מִשׁנִי, כי ראשית כל צריכים לעמוד על פרטי ההלכה. הוא חושש שבעל האגדה יערבב טעמי אגדה בפסיקת ההלכה. בעל האגדה אף הוא חושד בבעל ההלכה, כביכול אינו מעוניין להכיר את מי שאמר והיה העולם, אלא רק להשגיח במצוותיו, שלא ימעד וייענש. במקרה כזה יש להציב להם גבולות ולהדגיש שאין האגדה יכולה להשפיע על ההלכה וכן להיפך, וכך אין סכנה של טשטוש בין התחומים ואף הלומדים אינם מרגישים מאוימים. אך כאשר העולם נמצא במצב יותר עליון, יש רצון מכל הברואים להתחבר אל הקודש, ולכן פחות נדרשים הגבולות. עכשיו אפשר כבר לומר שהאגדה כן משפיעה על ההלכה, אנחנו נותנים אמון בעולם שיבין כי החיבור נעשה בשרשי ההלכה ולא עוקר את ההלכה ממקומה. אפשר גם להבין עכשיו, כי ההלכה תורמת לאגדה, ומכניסה אותה למסגרות של חיים.

השאיפה לחופש שמקיפה את כל העולם במאות השנים האחרונות, היא עדות להתקדמות גדולה של העולם. היא באה מתוך בשלות והבנה פנימית שכבר ניתן להתחיל לשחרר מהלחץ, כי העולם הולך אל תיקונו. החשיבה השטחית נעלמת, ותופסות את מקומה גישות חדשות ועמוקות יותר. הגישות החדשות מתאפיינות בחשיבה מופשטת וכללית יותר. במדע מחפשים כבר תיאוריה כללית אחת שמסבירה תופעות שונות בתחומים שונים. בספרות לא נשארים כבולים לחרוזים, למקצב ולמשקל, ובאמנות מציירים ציורים מופשטים.

את היחס בין חופש וגבולות ניתן להמשיל לילד קטן שעומד על רגליו בגג מגדלי עזריאלי. אמא שלו אומרת: תתרחק מן הקצה, תזהר! אך הוא בשלו, לוקח את האופניים החדשים שלו ומבקש לרכב עליהם סביב. אבא שלו מסתכל עליו בחומרה ואומר: מה פתאום? השתגעת? הילד בוכה, שוכב על הרצפה ומנענע ברגליו מעלה ומטה. “עכשיו! לא רוצה… אני רוצה לרכב באופניים…” מה יקרה עכשיו? מה יענו שוחרי החופש? יצקצקו בלשונם ויטעימו בצדקנות: איזו אמא אכזרית, חשוכה. מה אכפת לה לתת לילד שלה קצת מקום לבטא את עצמו, קצת בחירה חופשית…?

כמובן שהגבולות האלו שהאמא מציבה לבנה, הם גבולות שמגנים ושומרים עליו ומאפשרים לו בהזדמנויות אחרות לנסוע באופניים בחופשיות ולהנות. וכאשר המציאות תתקדם, ויבנו מעקה רחב ובטיחותי על הגג של מגדלי עזריאלי, שייצור גבולות מוצקים עוד יותר, תוכל אמא לשחרר את הילד שלה לרוץ במרחבים הגבוהים, לצחוק ולהשתובב. מה היה קורה אילו היא הייתה מרשה לו מוקדם מדי?

כך דווקא הגבולות שאנו מציבים על מנת לשמור על עצמנו, מאפשרים לנו דווקא גמישות וחופש מחשבה ומעשה עמוקים הרבה יותר.

אמנם, בשלב המוקדם של כל תהליך הגבולות הם אלה שמאפשרים לקלוט את האור הגדול. אולם לאחר מכן כאשר מגיע שלב ראוי, פוסק התור של ההכרח, ומאיר הכוח של הרצון מתוך החופש. הרצון מאפשר לקבל אור יותר גדול ורחב. חז”ל מתארים שהאדם נברא תחילה ‘דו פרצופין’, כלומר שהאיש והאשה היו מחוברים גב אל גב, ‘אחור באחור’, ורק כאשר ה’ מפיל תרדמה על האדם הוא הפריד ביניהם “ויסגור בשר תחתנה”, שעשה להם גב. לכאורה, מצד אחד חיבור גב אל גב הוא ביטוי לאחדות נפלאה בין איש לאשה שהם ממש גוף אחד – אין בכלל בחירה וחופש להפרד או להתרחק. מצד שני, בחיבור כזה אין גם אפשרות להתבונן זו בעיניו של זה, אין אפשרות למפגש מעמיק של פנים אל פנים, וכל התקדמות של אחד הצדדים היא רק כאשר הצד השני נגרר בעקבותיו… דווקא החופש לבחור, היכולת להתקרב או להתרחק, יוצרת את החיבור מתוך בחירה עצמית וממילא זהו חיבור מעמיק הרבה יותר.

החופש שהקב”ה נתן בליבו של האדם בדור הגאולה, מאפשר לאדם לבחור בקודש מתוך רצון עצמי ובחירה חופשית. כך נוצר חיבור חדש במציאות כולה, פנים אל פנים. כאשר המציאות או האדם זכו למעלה רוחנית עליונה מבלי שעמלו בה, אין היא מחזיקה מעמד. דבר שמגיע בעל כרחנו, הוא חיצוני לנו. מטרת הבריאה היא שנגיע לכל הטובה הא-לוקית מרצוננו ובעמלנו, כדי שתהיה חלק מהותי ממנו ולא חיצונית לנו.

נסיים בדברי אנטולי שרנסקי, שהועמד למשפט בברית המועצות על היותו פעיל ציוני נלהב ועל פועלו למען עליה לארץ ישראל. נאומו בתום המשפט מצוטט בספר “הביתה” שכתבה רעייתו:

אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו לשופטים ופונה לאחיו לאוניד: “אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה, אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר דין מוות או מינימום 15 שנות מאסר. הם אמרו לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית יומתק גזר הדין. הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי. לפני חמש שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה אבל אין זה כך. אני שמח שחייתי ביושר עם עצמי. מעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני גם לא כשאיימו עלי במוות. אני שמח שהייתי עד לשחרור יהודי רוסיה. אני מקווה שהאשמות האבסורדיות האלו נגדי ונגד כל תנועת העליה היהודית לא תפגענה בשחרור עמי.

חבריי יודעים כמה רציתי להחליף את פעילותי בתנועה היהודית בחיים בישראל עם אביטל שלי.

עמי פוזר בכל העולם במשך 2,000 שנה אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב: ‘לשנה הבאה בירושלים’. וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי: לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף: “אין לי מה לומר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש”.

אנטולי (נתן) שרנסקי עומד לפני שנים ארוכות בכלא, ושופטיו עוד רגע יעזבו את האולם ויכנסו למכונית המפוארת שתסיע אותם הביתה, למשפחה ולילדים. מי יותר חופשי? החופש האמתי אינו מצוי אצל השופטים המחויבים לפסק דין שנחתם מראש, אלא בדרכו האצילה והעמוקה של נתן שרנסקי^[1].

^[1] לאחר שנים קשות בכלא הסובייטי שוחרר נתן שרנסקי ועלה לארץ ישראל, ואף הגיע לתפקיד שר בממשלת ישראל. היום הוא מכהן כיו”ר הסוכנות היהודית.

The post במערבא – התמודדות עם התרבות המערבית appeared first on .