וכן המצות כולן. קשורין ותלויין במקור שרשן העליון בסדרי פרקי המרכבה ושיעור קומה של העולמות כולם. שכל מצוה פרטית בשורשה כוללת רבי רבוון כחות ואורות מסדרי השיעור קומה. כמ”ש בזוהר יתרו (ח”ב פה, ב) כל פקודי אורייתא מתאחדן במלכא קדישא עלאה. מנהון ברישא דמלכא. ומנהון בגופא. ומנהון בידי מלכא. ומנהון ברגלוי כו’. והענין יותר מבואר בתקונים ת”ע קכ”ט ב’ ע”ש. ובזוהר תרומה (ח”ב קסה, ב) פקודי אורייתא כלהו שייפין ואברין ברזא דלעילא. וכד מתחברן כלהו כחד כדין כלהו סלקן לרזא חד. ושם (ח”ב קסה, ב) בהאי שמא כלילן תרי”ג פקודי אורייתא דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין כו’. וכלהו פקודין כלהו שייפין ואברין לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא. מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא. לא ידע ולא אסתכל היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא ע”ש. וכ”כ הארי”זל בשער היחודים פ”ב. ובעשות האדם רצון קונו ית”ש ומקיים באיזה אבר וכח שבו אחת ממצות ה’. התיקון נוגע לאותו עולם וכח העליון המקבילו. לתקנו. או להעלותו. או להוסיף אור וקדושה על קדושתו מחפץ ורצון העליון ית”ש. כפי ערך ואופן עשייתו. ולפי רוב ההזדככות וטהרת קדושת מחשבתו בעת עשיית המצוה המצטרפת לטובה למעשה העקרית. וכפי ערך מדרגת אותו העולם והכח עליון. ומשם נמשך הקדושה וחיות גם על אותו הכח של האדם * שבו קיים מצות בוראו המכוונ’ נגדו.

הגהה: וזה שתקנו נוסח ברכות המצו’ אשר קדשנו במצותיו. וכן וקדשתנו במצותיך. כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה. תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז”ל ביומא (דף לט.) כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ר”ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ”ש בזוהר צו (ח”ג לא, ב) ריש ע”ב כתי’ והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמי’ מלרע מקדשין לי’ מלעילא כו’. דהא קדושה דמארי’ שרי’ עליה כו’. אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושרי עלי’ ואתקדש ביה כו’ ע”ש. ובפ’ קדושים (ח”ג פו, ב) בשעתא דב”נ אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו’. נגיד ונפיק ושרי עלויה רוח קדישא עלאה כו’ ובההוא עובדא שרי’ עלי’ רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא בי’. אתא לאתקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו’. ובפ’ נשא (ח”ג קכח, א) ריש דף קכ”ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמד”א עד יערה עלינו רוח ממרום ע”ש. וע”י זה הקדושה והאור המקיף. הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו. וזש”ה ואתם הדבקים בה’ אלהיכם גם בעודכם חיים כלכם היום. וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה. וע”י הגמר האור מתחז’ יותר וירים ראש עליון וע”ז אמרו ז”ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות. אחר שהוא יושב עתה בג”ע ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון . אין מקום להיצה”ר לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. ז”ש שמצוה גוררת מצוה. וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיי’ המצוה. יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו. וזש”ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דג”ע:

וכן להיפך ח”ו בעת עברו על אתת ממצות ה’ אמרו גם כן במאמרם ז”ל הנ”ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. פי’ ג”כ כנ”ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך ר”ל רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו. כמ”ש במאמר פ’ צו הנ”ל ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עלי’ ואסתאב בי’. דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ע”ש. ובפ’ קדושים הנ”ל ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו’ כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו’ ע”ש. וע”ז אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש ח”ו. שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם. כמשרז”ל בעכו”ם (דף ה.) כל העובר עבירה א’ בעו”הז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו גו’. רא”א קשורה בו וכו’. וז”ש דוד המע”ה עון עקבי יסובני (תהלים, מט).

ובזה יובן מאמרם ז”ל בפ’ י”הכ (דף פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות שנאמר (יחזקאל, יג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי’. ולכאורה אין הראי’ מוכרחת. דברווחא טפי יש לפרש דעליהם הוא יחי’ קאי על המשפט וצדקה שעשה אתרי שובו. ולפמ”ש ראייתו נכונה. דלישנא דקרא דייק הכי: דאי קאי עליהם הוא יחיה על המשפט וצדקה. הול”ל בהם הוא יחי’ כמ”ש וחי בהם וכמו שנתבאר. ומדקאמר עליהם ודאי דקאי על רשעתו ועונותיו הקודמין. שע”י תשובתו בעזיבת מעשיו הראשונים ועשותו אח”כ משפט וצדקה המה יתגברו על מעשיו הראשונים להפך גם אותם לזכיות וחיי עולם:

וכאשר קיים כל המצות בשלימות בכל פרטיהם ודקדוקיהם בעיקר המעשה. ונוסף עליהם הצטרף עוצם טהרת וקדושת המחשבה. הרי תיקן כל העולמות והסדרים העליוני’. ובעשה כולו בכל כחותיו ואבריו מרכבה להם ומתקדשים מקדושתם העליונה. וכבוד ה’ חופף עליו תמיד. וע’ זוהר תרומה (ח”ב קנח, א) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו’. ולכבודי בראתיו דייקא. ורזא דא כו’ אוליפנא דהאי כבוד כו’ כלא אתקן לעילא מגו תקונא דבני עלמא כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעין לתקנא תקונים כו’ ע”ש באורך וע’ היטב ברע”מ פרשה פנחס (ח”ג רלט, א).

וזשרז”ל האבות הן הן המרכבה. וכן להיפך ח”ו בפגום א’ מכחותיו ואבריו ע”י חטאתו אשר חטא. ג”כ הפגם מגיע לפי שרשו לאותו העולם והכח העליון המכוון נגדו בסדרי השיעור קומה כביכול. להורסו ולהחריבו ח”ו. או להורידו או לפוגמו. או להחשיך ולהקטין צחצוח אורו. ולהתיש ולהחליש ולמעט כח טהרת קדושתו ח”ו. הכל כפי ערך החטא ואופני עשייתו וכפי ערך וענין אותו העולם וגובה מדרגתו. כי לא כל העולמות שוו בשיעורן בענין הפגם והקלקול. שבתחתון הוא הריסה וחורבן ר”ל. ולמעלה מניעת האור. ובעליון יותר ממנו גורם רק התמעטות שפעת אורו או הקטנתו. וביותר גבוה ונעלם גורם רק התמעטות בגודל צחצוח אורו וטהרת קדושתו הנפלאה. וכהנה רבות בחינות שונות:

וזהו הענין שקראו רז”ל בכמה מקומות לפגם העון פגם איקונין של מלך. ובזוהר יתרו (ח”ב פה, ב)ובגין כך מאן דפשע בפקודי אורייתא כמאן דפשע בגופא דמלכא. כמה דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ממש. ווי לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ולא ידעין מאי קא עבדין. ובתיקונים ת”ע קכ”ט ב’ וכל מאן דפשע בפקודא כאלו פשע בדיוקנא דמלכא. כנ”ל שהפגם נמשך ונוגע בפרקי וסדרי הכחות והעולמות השיעור קומה. מצד שכול’ נכללו בו ונתנו חלק מעצמותם בבנינו ובריאתו:

The post נפש החיים פרק ו חלק ד appeared first on .

אומרת הגמרא (עירובין כב ע”א):

קווצותיו תלתלים. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שחרות כעורב, – במי אתה מוצאן – במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא?

רב חסדא תובע מאנשי בית המדרש לדרוש על כל קוץ וקוץ באותיות התורה תילי תילים של הלכות. נראה שזו אחת ההלכות שנדרשת על קוצי האותיות – את הדברים דורש רב חסדא מלשון הפסוק: ‘קווצותיו’ – כל קוץ וקוץ. ‘תלתלים’ – תילי תילים, כלומר גבעות אדירות. הקוצים הם התגים של האותיות ודבריו של רב חסדא מעמידים אותנו על התוכן העצום המחכה בכל אות בתורה בצורה מדויקת להפליא וחפץ להתגלות. יש להעמיק במושג ‘תילי תילים של הלכות’ על כל קוץ וקוץ ומהותו, אך נעסוק כעת בדרך להגיע למעלה זו – בתקווה כי בהגיעך אליה כבר תדע מהי, ותוכל לספר לנו.

למי יש את הכישרון המופלא הזה לדרוש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ? הדרך להיות כזה, אומר רב חסדא, היא פשוט על ידי התמדה. “במי שמשכים ומעריב עליהם לבית המדרש”. האמוראים המובאים לאחריו בגמרא ממשיכים ונותנים הדרכות והגדרות, במי ניתן למצוא תכונה מופלאה זו בלימוד תורה, שהיא הדרישה העיקרית מכל בן תורה. רבה אומר: במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. הכוונה היא למי שמתאמץ ויגע בלימוד עד כדי שפניו נהיות שחורות מרוב עמל ויזע.

לא נראה שיש למדוד את הפיגמנטים בעור הפנים, עד כמה הוא נהיה שחור, מה גם שיש כאלה שאין להם כל כך סיכוי. אך יש להבין את הדבר כדומה להדרכה שניתנת למנחי טקסים לאומיים. פעמים שמנחה הטקס נדרש לעמוד שעות ארוכות מול הציבור והמצלמה, ואם ינסה לחייך כל הזמן, יתפסו לו השרירים בחניכיים… מצד שני אי אפשר להניח לו שיפגין קדרות או שעמום. על כן ההדרכה למנחי טקסים היא: תהיו עם חיוך פנימי. זה ביטוי ידוע. אל תחייכו, אבל תרגישו בתוך עצמכם את המחשבה הפנימית כאילו אתם מחייכים. הדבר הזה באופן מעשי פשוט מביא להארת פנים ונותן הרגשה שהם מחייכים. כאן, דווקא בלימוד התורה המשמחת ניתנת הדרכה הפוכה. תתייגע כך שבאופן טבעי יראו על הפנים שלך כאילו הן שחורות כעורב. מדוע?…

דוגמא לפנים שחורות כעורב על דברי תורה, מביא הגאון רבי חיים מוולוז’ין בהקדמה לביאור הגר”א לספרא דצניעותא – חלק בזוהר. שם מספר רבי חיים מוולוז’ין על רבו בעל המחבר, הגאון מווילנא, שכאשר היה נפגש במאמר חז”ל אותו לא הצליח להבין, היה לפעמים שבועיים ושלושה שבועות קודר מבלי יכולת לחשוב על שום דבר מלבד אותו מאמר חז”ל. כאשר הוא סוף סוף הבין, היה כולו מאיר באור יקרות ופניו היו “צוהבות”, מאור של שמחה התלהבות והתרגשות. זו זכות עצומה להרגיש ככה בלימוד תורה. לא לימוד שהוא רק כרכישת ידע טכני או רק כדי להיות אדם דתי ולהנחיל את הערכים האלו למשפחה… שאף הדברים האלה הם חשובים וכדאיים. אלא לימוד של מעורבות פנימית, של חיבור מלא באהבה שאינה תלויה בדבר. שמדברי התורה יהיה אכפת לך עד שתשחיר פניך עליהם כעורב.

עד כאן, שני סוגים של עמל נאמרו בגמרא, את האחד אמר רב חסדא והוא השקעה בקביעות הזמנים לתורה. את השני אמר רבה, והוא שמלבד הדגש על הזמן, יש חשיבות לאיכות בהשקעת האנרגיה הפנימית, איכות הלימוד, שתלויה בהחלטה כיצד מתרכזים בְּעיון ומעורבים ברצון הפנימי של הדברים להתגלות. שני הדברים הללו באים לידי ביטוי בסיפור על הגר”א, שהיה יושב שבועות שלמים על קושיה אחת, והיה קודר ממנה עד שהייתה מאירה לו פנים.

התורה נקנית בעמל ומאמץ. האחד ישקיע בשעות הרבה, והאחר אף שלא יצליח להתמיד על לוח המחוגים, ישקיע את כל כוחו בריכוז בזמן הלימוד. כאשר יֵשֵׁב על סוגיה תוכל להיות עד למאמץ שאין כמותו, תראה אותו מרוכז עד הסוף בשיא הפוקוס והמיקוד העיוני. הדגש הזה האחרון הוא לפעמים קצת חידוש, ולכן חשוב לשים לב לחדדו. אם אתה יוצא מסדר בוקר בלי להרגיש את הראש עמוס מרוב חשיבה, תשאל את עצמך מה לא בסדר. לימוד תורה זה מאמץ מייגע, אשר דורש התרכזות עילאית. מי שלא מרגיש כך, צריך להפנים שכנראה עליו להתקדם בלימוד. מי שלמד לפסיכומטרי יודע מה זה להרגיש עד כמה שלוש שעות יכולות להיות גורליות: גובה המלגה, סוג המוסד בו תלמד, המקצוע בו תעבוד… כל כך הרבה דברים תלויים ברגעים אלו. כך אנחנו צריכים להרגיש בכל סדר בוקר. עמל במובן של ריכוז כל כוחות הנפש למשימה שלפנינו.

חשוב לעצמך בכל סוף סדר בוקר, עד כמה התאמצת: האם הלימוד מילא את כל מחשבותיי ומעשי? או עבר לידי מן הצד, כפולקלור נחמד: קצת דיברתי עם החברותא, קצת שתיתי קפה, קצת הרהרתי בדברי הגמרא… אמנם, זה בסדר! לא כל החיים אנחנו על פול גז. אבל צריך לשאוף לזה. כל מי שלמד פעם באינטנסיביות מאוד גדולה וזכה לתחושה של בוקר שלם או שבוע שלם של לימוד רצוף ומלא מאמץ מרגיש את התחושה האדירה של המאמץ והעמל בהבנת דברי התורה.

הדבר השלישי אותו אומר רבא, הוא הקשה ביותר והמפתיע ביותר. “במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב”. אכזרי למשפחה?! למה??? האם צריך להתאכזר למשפחה…? האם זו דרך ארץ שקדמה לתורה? רש”י מסביר מה פשר המושג להיות אכזרי “כעורב”. העורב לא דואג לילדיו, איננו מאכיל אותם, והקב”ה הוא זה שדואג להם. אינני יודע מה הביטוי הביולוגי של תיאור זה, אך עיקר מאמרם של חז”ל מכוון למהות הפנימית של העורב שאינה תלויה בהופעה החיצונית של הדברים דווקא בצורה שאנחנו מדמיינים. העורב הוא סמל לדמות אכזרית ואגואיסטית, תכונה העולה גם מהתנהגותו בתיבת נוח כאשר יצא יצוא ושוב מבלי למלא את שליחותו למען ברואי העולם. למה להיות אכזרי כעורב ולא רחמן כמו הקב”ה שמאכיל בכל זאת את הגוזלים המסכנים?

ממשיכה הגמרא ומספרת על רב אדא בר מתנא שבפתח הליכתו ללמוד בבית רב, אמרה לו אשתו: מה אאכיל את ילדיך? צריך להבין את השאלה הזו, היא איננה התעניינות בעלמא ‘מה יהיה היום לארוחת צהריים?’. מי שבזמנם לא היה עובד, פשוט לא היה לו מה לאכול. זה לא כמו אברך של היום, שיכול לקבל מלגה או ביטוח לאומי. ובמציאות כזו, רב אדא בר מתנא הולך לישיבה – כנראה להרבה זמן! לפעמים היו הולכים בתקופתם לכמה שנים, ואין מי שיפרנס את המשפחה. תשובתו של רב אדא לאשתו: מה… האם נגמרו כבר הקנים באגם? (הרי אפשר עוד לאכול קנים מהאגם). הוא אפילו לא אומר את זה כהצעה לפיתרון עלוב, אלא שואל אותה: אני לא מבין, מה, נגמרו ה’קורמי’ באגם? ובמילים אחרות: מה אני קשור לבעיה הזו? הוא לא מבין מה היא רוצה ממנו.

אז איך אפשר להבין את דבריו של רבא? בדרך כלל אני אומר על זה, שלא צריך לדלג על שלבים. תהיה קודם כל אחד כזה שעושה את שני הרבדים הראשונים, קובע עתים לתורה ומשקיע בה בעמל רב. בשלב השלישי גם משפחתך שתראה את החשיבות שאתה רואה בזה, שאתה משקיע את כל זמנך וכוחך בתורה, גם היא תתמוך בך ותדחוף אותך לכך, מתוך שותפות במאמץ המשפחתי להגדיל תורה ולהאדיר. כמובן אין דרישה לבוא לידי עימות משפחתי, וגם לא לידי ניצחון על הצרכים המשפחתיים – ניצחון כזה הוא וודאי הפסד גדול. אלא שהדברים יבואו בדרך טבעית. אם תשב לך על כוס קפה בכויילל ותתווכח עם החברותא על פוליטיקה, אז זה לא אמיתי לקפוץ ולהיות אכזרי על בני ביתך כעורב. אך אם תעשה את שני הרבדים הראשונים, גם משפחתך שחיים איתך את עולמך הפנימי ושאיפותיך הפנימיות, ירגישו כמה זה חשוב לך ויהיו שותפים – גם מתוך מוכנות לויתורים.

אבל האמירה הכללית שעולה מן הדברים, היא הדבר החשוב ביותר. לימוד התורה דורש ויתורים. אל תצפה שהוא יבוא בלי התגברות. וזה יכול לבוא בכל מיני צורות של ויתורים. לפעמים ויתור על הזדמנות לרכוש מקצוע – יכול להיות שבידך להיות עתודאי מצטיין, לסיים את הצבא וללכת ללמוד באוניברסיטה, ואתה בוחר ללמוד תורה. לפעמים ויתור על כסף – יכול להיות שאתה יכול לסיים את הצבא מהר וללכת לעשות בוכטות, אבל אתה בוחר ללכת לישיבה. לפעמים זה עלול להיות ויתור על מעמד חברתי – החֶברה או המשפחה מצפה ממך לעשות שלוש שנים, ואתה הולך לך להסדר. וכמה שתנסה להסביר למה ומדוע, בסוף רבים עלולים להמשיך לחשוב ש- 3 שנים זה משהו בסיסי ביותר ושאתה סוג של משתמט, מבלי להבין שלימוד התורה מעבר לערך הגדול שלו בפני עצמו הוא חלק אינטגרלי אפילו מצרכי הביטחון הלאומי (הדברים ארוכים ואין פה המקום להסבירם). מעבר לכל זאת, אין ספק שלימוד תורה הוא ויתור על הרבה הנאות חומריות קטנות של החיים.

בעולמה של ישיבה חשוב מאוד להדגיש את הערך הזה של ויתור למען התורה. הרבה פעמים, מכיוון שישיבה הינה מסגרת שאינה מסגרתית כל כך, האווירה החופשית עלולה להוליד הרגשה של אדישות לזמן ושכחת המחויבות הפנימית. הרי לא מחתימים כרטיס בכניסה, ואין בוס שיוריד לך עשר אחוז במשכורת אם לא הגעת בזמן לתחילת סדר בוקר. זה עלול לעורר אצל חלק מהאנשים מנהג כזה של: “יש מסיבת גיוס לחבר של בנדוד שלי יאללה בוא נלך… יש יומולדת 109 לאחותה של סבתא שלי והם מאוד מאוד ביקשו שאבוא”. אז מה, לא נלך? אז בתכל’ס, זה לא שהדברים הללו באופן ספציפי הם דווקא כל כך נוראים אם הם קורים לעיתים רחוקות, אבל חשוב מאוד המציאות הפנימית בתוכך, ואתה הוא היודע: אם אתה לא מרגיש לעולם ויתור על משהו, תדע שיש כאן בעיה. הכלל הזה נכון לכולם, אפילו אם אתה נחשב מתמיד גדול, אבל יודע בינך לבין עצמך שאין לך משהו שאתה מוותר עליו. הכול פשוט זורם לצורת התנהלות שיוצרת לך תדמית מופלאה של מתמיד. אבל אתה לא מוותר, חבר! לימוד תורה אמתי בא דווקא מתוך ויתור. צריך להקריב משהו, ואם לא תקריב כלום, אז הלימוד יעבור לידך ולא ישפיע על עולמך. החיים שלנו הם תמיד מערכת של סולם עדיפויות, ואם לא הרגשת לעולם שלימוד התורה גובר על משהו ומכניע אותו, אז הוא לא במקום הנכון בסדר העדיפויות וממילא לא משפיע עליך במידה הנכונה.

“אני מבין שאני במספר 6 אצלך”, אמר הרב ויצמן לתלמיד שלא רצה להגיע לשמירה בישיבה בגלל האזנה למשחק כדורסל, “אחרי החמישיה הפותחת”. אז בזמנם זה לפחות די זעזע אותו. היום לא בטוח שהתלמיד היה מתרגש. אך הסיפור מלמד אותנו על תכונת הויתור שצריכה להיות חלק מעולמך הפנימי של קניין תורה. כיום, אגב, אותו בחור הוא תלמיד חכם ואיש חינוך.

איפה התורה עומדת אצלי בחיים?

“מה, כל היום אני לומד תורה, אז זה כל כך גרוע שאני אשקיע חלק מהזמן במשהו אחר?” זה לא העניין, אפשר להשקיע את הזמן בדברים אחרים. אבל השאלה היא מהו היסוד הקבוע בחיים שלך. על מה בנקודות מפתח, בצמתים בחיים וביום יום, אתה מוכן לוותר. ואם יש משהו אחד, אחד בלבד, שעליו אתה לא תוותר לעולם – ובמקרה שזה לא התורה, אז אותו הדבר עומד במקום גבוה יותר מלימוד התורה ועבודת ה’ שלך. הדבר לא נבחן בשעות מנוע, בכמה זמן אתה יושב על זה. שהרי אם כך הפסדת מראש – אם כאשר תעבוד לפרנסת משפחתך תוכל להקדיש בכל יום שעתיים בלבד ללימוד תורה (ואפילו שלש שעות או ארבע), אז התורה לא תוכל להיות במרכז חייך? לא, כי התורה יכולה להיות במרכז חייך גם אם רק שעתיים ביום אתה לומד. כי במה זה נבחן? בשאלה מהו היסוד הקבוע, ועל מה אתה מוכן לוותר בצמתים מרכזיות ונקודות מבחן של היום יום.

ועתה נשוב להבין את הערך הגדול בדבריו של רבא, שאמר “במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב”. הרעיון אותו רבא מתכוון ללמד אותנו, הוא שבאופן אבסורדי, הדבר שהכי קשה לוותר עליו הוא טובתם של אנשים אחרים. על טובת עצמך אתה מוכן לוותר בקלות כי הרי אתה לא אגואיסט, אבל להגיד לאשתך כשאתה חוזר מאוחר מהעבודה שעכשיו אתה צריך להשקיע זמן בלימוד תורה? ולהגיד לבת שלך שלא תוכל ללוות אותה לטיול השנתי כי את ימי החופש מהעבודה אתה מנצל לימי עיון בישיבה? אלו הדברים הכי קשים. כמובן, הדברים אמורים כדוגמאות לויתורים ולא כהוראות ספציפיות מה ראוי או לא ראוי לעשות.

גיסי, כשנסגר התחום בו עבד, חיפש ומצא מקום חדש לעבודה. השכר היה יותר נמוך והחברה החדשה אמרה שאיננה יכולה להרשות לעצמה לתת יותר – גיסי, גמלה החלטה בליבו והוא ביקש שאם אינם יכולים לתת יותר כסף, אז ברצונו לעבוד 90 אחוז משרה ולא 100. המשמעות הייתה עוד חצי יום פנוי בשבוע, או במקרה שלו יום פעם בשבועיים. את הזמן הזה הוא החליט להקדיש ללימוד תורה, ממש מעשר מתוך זמנו. יומיים בחודש, מהבוקר עד הערב הוא יושב ללמוד. לדעתי זה דוגמית של מה שאמר רב אדא בר מתנא לאשתו: האם נגמרו הקנים באגם? אומנם שם זו דוגמה קיצונית, אבל צריכים ללמוד ממנה את הערך הזה. כי הדבר שעליו הכי קשה, כאמור, הוא לוותר על טובתם של אנשים אחרים. כמה קשה לאדם שגדל על 3 שנים צבא להחליט ללכת להסדר גם כשסביבתו רואה בזה אגוצנטריות ואנוכיות? זו דוגמה לויתור על מה שאחרים חושבים כטובת הכלל.

ועדיין, הרובד הזה מגיע אחרי הרבדים הקודמים שתיארנו, והוא תלוי בהם – שתוותר קודם בתוך שלך, בקביעות עיתים ועמל תורה.

ובזכות זה, שתזכה שיתקיים בך “קווצתיו תלתלים” – שהתורה תהיה בדמך, הדנ”א הפנימי שלך, חלק מהחיים, כמאמר הפסוק “ותן חלקנו בתורתך”. עד שמתוכך תנבע הנביעה הפנימית של דרישה על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

The post רוצה תלתלים? יש מחיר לתלתלים appeared first on .

מסופר על ר’ שמחה מרדכי מקלם, המכונה הסבא מקלם, שבא לבית המדרש של ר’ ישראל מסלנט כדי להתנגד לתנועת המוסר, אולם לאחר שיעור אחד של ר’ ישראל מסלנט נדבק בדרכו והמשיך בה. הוא הקים ישיבה בקלם, ואחד הדברים הבולטים בישיבה הזו היה משמעת עצמית וסדר מופתי. למשל, לא הייתה שם “הפסקה”. מי שהיה עייף היה הולך לישון, אבל חס ושלום מלהגדיר את זה כ”הפסקה”. מספרים שפעם בא תורם להיפגש עם ר’ שמחה מקלם, ור’ שמחה לא התפנה אליו עד שסיים את לימודו. הדברים הללו הם חלק מה”סדר” שהיה כל כך מרכזי אצל ר’ שמחה. גם זמני הלימוד בכל ישיבה מחולקים ל”סדרים”. סדר בוקר – משמעות הביטוי היא שחלק מן הסדר הוא, שהזמן הזה מוקדש ללימוד מסויים.

שנה אחת בליל יום הכיפורים הסבא מקלם דרש את דרשת ליל יום הכיפורים על כך שהנטלה של המים לא הייתה במקום. איך יכול להיות שנטלה לא תהיה במקום?? יום הכיפורים, עושים תשובה! כיצד ייתכן שנטלה של מים אינה מונחת במקומה??? בפעם אחרת הסבא מקלם ראה את אחד מן התלמידים נועל את הערדליים שלו הפוכות. מיד קרא את כל הישיבה לשיחת מוסר דחופה, כיצד ייתכן שאחד מתלמידי הישיבה נועל ערדליים הפוכות.

פעם אחד התלמידים הורחק מהישיבה לשבוע בגלל שהפנה את ראשו להסתכל בסירנה שנשמעה מבחוץ.

מספרים כי על אדן חלון אחד בישיבה היה מטבע, והמטבע לא זז משם עד שנחרב בית המדרש בשואה, כי לא ידעו של מי הוא, והיה מונח “עד שיבוא אליהו”.

עוד סיפור מפורסם על הסבא מקלם, שבא לבקר את בנו בישיבה. ראשית כל נכנס אל פנימיית בנו ופתח את ארון הבגדים כדי לבדוק אם הוא מסודר. יש האומרים שהוא גם הלך אח”כ לבית המדרש, ויש אומרים אפילו שהסתפק בכך וחזר לביתו.

גם הביטוי “ליל הסדר” מבטא את הנקודה הזו של הסדר. במשך שבועות לפני אותו “לילה”, עובדים קשה ומנקים כל פירור ופירור בבית. הרבה מעבר לשורת הדין ההלכתית. מדוע? יש משהו עמוק בהכנה הנפשית לפסח, בכך שמנקים את הבית ועושים “סדר”. זה חלק מההתחדשות של האביב.

התורה מתארת לנו באריכות את הסדר שהיה בשבטי בני ישראל במדבר – “איש על דגלו באותות לבית אבותם”. הכל מאוד מוגדר, מאוד מסודר, מאוד מובנה. לכל אחת ממשפחות הלוויים היה את תפקידו ומשאו. הגמרא אומרת “משורר ששיער חייב מיתה” כלומר לוי שתפקידו לשורר, והוא הלך ועשה תפקיד של לוי אחר, להיות שומר בשער, חייב מיתה!

בכל יום אנו אומרים “ומסדר את הכוכבים” – גם הקב”ה בנה את העולם עם סדר פנימי.

בפרשת דברים משה רבנו מתאר את חטא המרגלים – “ותקרבון אלי כולכם”, ורש”י אומר “בערבוביא”, ילדים דוחפים את הזקנים, זקנים דוחפים את הראשים. עירבוביא זה חלק מהחטא, זה ההפך מעבודת ה’ שהיא מסודרת ומתוקנת.

באופן כללי יש קשר בין הסדר בנפש לבין הסדר בבית. במספר תחומים ניתן לראות זאת. ראשית, כשם שהבית צריך להיות מסודר ונעים, כך כאשר הנפש מסודרת יש רוחב דעת.

דוגמא נוספת: כמו שבבית יש דברים שצריכים להיות בהישג יד, ויש דברים שלא משתמשים בהם יום יום והם נמצאים בקרן זוית, כך גם בנפש. השבוע הורדתי את החנוכיות מהבויידעם לקראת חנוכה. השנה הקפדתי לראשונה להוריד את החנוכיות מספיק מוקדם, ועכשיו צריך למצוא לזה מקום עד חנוכה… עכ”פ, במשך כל השנה החנוכיות הללו לא צריכות להיות בהישג יד. ובכוחות הנפש כמו בכלי הבית. גם בנפש צריך להיות סדר, וגם בנפש יש כוחות שצריכים לבוא לידי ביטוי תדיר, ויש כוחות שצריכים לחכות לזמנם, ולבוא לידי ביטוי במקומות וזמנים מסויימים ונדירים יותר.

חז”ל אומרים שת”ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. התגדלותו של תלמיד חכם תלויה גם בסדר שלו, בניקיון שלו.

והדברים נכונים גם לגבינו. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם. לפני כשנה ערכנו בישיבה שיפוץ נרחב של כל הכניסה, שיוצר אווירה נעימה ומאירת עיניים בכניסה לישיבה.

כידוע לחלקכם, ערכנו בשבועיים האחרונים סיורים בדירות, על מנת לערוך תיקון בעניין הזה. אמרנו שהסבא מקלם היה פותח את דלת ארון הבגדים כדי לוודא שהכל בסדר. אצלינו קצת קשה לעשות זאת, כי לא תמיד יש דלת לארון הבגדים… הקמת הישיבה בחולון הייתה מלווה באלתור מוכרח של הרבה דברים, אולם הגיע הזמן לעשות סדר, גם בעניין הפנימיות. מעתה אנו מתכוונים שגם הדירות לא יהיו עוד אוסף של אלתורים מוכרחים ובסיסיים למגורים, אלא יראו כמו שפנימיה צריכה להיראות.

לכן, בשבוע הקרוב אנו הולכים לערוך שינויים בדירות, לשפץ, לרהט, וגם לפנות רהיטים מסויימים ודברים אחרים שלא מתאימים. גם כאשר מגיעים אורחים לישיבה, חשוב שיבואו ויראו מקום מסודר ונאה, שטוב ונחמד לדור בו. נוסף על כך אנו מתכוונים לשנות את אופי הסלון ולשפץ אותו. הדברים יהיו נוגעים לכולם באופן כללי, וגם לתלמידים ספציפיים שאנו נשוחח עמם באופן פרטני, ושיחת המוסר הזו היא שיחת פתיחה לעניין הזה שיתבצע בימים הקרובים בע”ה.

The post הכל בסדר appeared first on .

כאשר אנחנו מנסים להתחקות אחר הגורמים לתופעה מטרידה זו, ניתן להצביע על כמה כיוונים, שיש להם מכנה משותף:
א. התפקיד האלוקי של היצירה
נשאל את עצמנו, לשם מה ברא הקב”ה את כוח היצירה האמנותית בנפש האדם. הרב קוק זצ”ל [בספר אורות עמ’ קכ, בתוך ‘זרעונים’, בפסקה ב שכותרתה ‘חכם עדיף מנביא’] מזכיר את תפקידם ואת כשרונם של ‘המשוררים והמליצים’ – לתאר את עומק המציאות והחיים. לתאר מצד אחד את “כל פינותיהם היפות בייחוד, הכוללות זרם רב וטל חיים מרובה”, ומאידך לתאר גם את “הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף”. יכולת התיאור הזו יש לה מטרה – למחות כנגד הקלקולים, ולמשוך את הנפש אל היופי והטוב.
לכן פעמים רבות דווקא מתוך הכאב נולדת האומנות, דווקא מתוך הלבטים והייסורים מגיע האדם לעומקים נפשיים נדירים שמאפשרים לו לגעת בעוצמה רגשית עזה בקלקול העמוק שהוא נתון בו. הפילוסוף הדני סרן קירקגור כתב: “מהו משורר? אדם אומלל המצפין בליבו ייסורים, אך שפתותיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן נשמעים כמוסיקה ערבה…”
לאור דברי הרב זצ”ל יש להוסיף ולומר, שלא מדובר כאן רק על הכשרון לתאר את הייסורים בדרך נעימה לאוזן, אלא עצם התיאור הערב הוא כבר חלק מהתיקון – התיאור האומנותי נוגע בנפש האדם ומעורר בו עצמו את השאיפה והכמיהה לתיקון.
אלא שממילא, על מנת לתקן באמת את הקלקולים שבחיים, מוכרח האומן להיפגש עם עומק הקלקול ולתאר אותו בצבעים הקודרים ביותר. מוכרח הוא להתייצב פנים בפנים עם החשיכה והרוע שקיימים במציאות [וגם בנפשו פנימה] – ומפגש כזה עלול לגבות ממנו מחירים כבדים.

ב. ההשתוקקות אל חופש היצירה
כדי שתהיה היצירה כנה ואמיתית, כדי שתוכל היצירה לבטא עומק וגם לחדור אל לבו של הקורא [או השומע או הצופה וכו’], מוכרחה היצירה לבוא מעומק הנשמה. חובתו של האדם היוצר להוציא לאור את האמת הפנימית שבנשמתו, לבטא בנאמנות ככל שניתן את נימי נפשו.
לשם כך הכרחי שהאדם היוצר יהיה בתחושת חופש יצירה מוחלט, שכן רק באמצעות חופש כזה יכול האדם להיות נאמן באמת לאותה הופעה פנימית של היצירה בנשמתו, וללא חופש מוחלט לא תהיה האומנות ביטוי אמיתי לצפונות הנפש של האדם.
מתוך כך עולה, שלכאורה יצירה אומנותית מנוגדת במהותה לעבודת ה’, שהלא האדם הדתי, עובד ה’, הוא בהכרח מוגבל על ידי ההלכה והמצוות שהם הגילוי של הצו האלוקי. בנפשו של יוצר ירא-שמיים יתנגשו תמיד ההשתוקקות אל חופש היצירה מחד, והמחוייבות למגבלות ולמסגרות ההלכתיות מאידך.

ג. הרצון לפרוץ גבולות
“אמנות אינה דקורציה לדירות. אמנות חייבת להציב אתגר, להטריד את מחשבתנו, להתקיים מחוץ לנורמות, מחוץ לסדר הבורגני”. כך דבריה של אורלאן, אמנית ופרופסורית צרפתיה בת זמננו, שבהחלט הצליחה להטריד את המחשבה ולצאת אל מחוץ לנורמה במיצגים האומנותיים שלה, שלמענם היא משעבדת גם את גופה. אחת הדוגמאות לכך היא סדרה של ניתוחים פלסטיים שערכה אורלאן בפניה, כך שכל חלק בפניה יהיה שכפול של ציור מפורסם אחר, על מנת להגחיך את אידאל היופי המוכתב לנשים על ידי הגברים, ולהראות עד כמה התוצאה שנוצרת היא מעוותת וגרוטסקית.
נשמע הזוי? מעולה – המטרה הושגה…
אם המטרה של היוצר היא לגעת בנפשו של אדם אחר, הרי ככל שתזעזע אותו, ככל שתצליח לגרום לו לצמרמורת או להטריד את מחשבתו – כך תתקרב יותר למטרתך! כל פריצת גבולות מזעזעת את הסדר הנורמטיבי ואת השגרה הנפשית והמחשבתית של האדם, ולכן האומן מבקש באופן טבעי לפרוץ מסגרות ולהרעיד את היסודות המוצקים שעליהם נדמה לנו שחיינו עומדים.
מובן מאיליו שפריצת גבולות כזו נובעת תמיד מתוך פריצת גבולות וטשטוש מסגרות בתוך נפשו של האומן.
רצון זה לפרוץ גבולות קשור גם לנקודה הקודמת, של ההשתוקקות אל חופש היצירה. כאשר אדם פורץ את גבולות המותר והאסור, הוא מוכיח לעצמו שיש לו כביכול חופש יצירה ושאין הוא מוגבל כלל.

ד. הצלילה אל כוח הדמיון
האומנות באה תמיד באמצעות הדמיון, אותו חלק בנפש שחז”ל כינו אותו ‘הכוח המדמה’. הצייר הנודע פבלו פיקאסו נהג לומר ש”האמנות היא שקר שמוביל אותנו אל האמת” – שהרי האמנות לעולם אינה מציגה את המציאות בצורה נייטרלית לחלוטין. אפילו צילום מציג רק זווית מסויימת ורק מקטע מאד מצומצם של המציאות, וממילא הוא אמת מאד חלקית; על אחת כמה וכמה ציור – שהוא תמיד מציג את נפשו של הצייר יותר מאשר את המציאות הגשמית [גם כאשר הציור הוא ריאליסטי]; ובן בנו של קל וחומר באומנות מופשטת כמוזיקה או כתיבת שירה ופרוזה [או ציור בסגנון מופשט], שלא מתיימרים אפילו לייצג מציאות ממשית. אף שמבחינה זו אכן ניתן לומר ש”האמנות היא שקר”, בוודאי ההתעלמות הזו מהמציאות המוחשית מאפשרת לנו להגיע אל האמת השלמה יותר – המתארת את המציאות לא רק כסך כל החומרים והתנועות שלהם בחלל, אלא בתיאור שכולל גם רגשות, תחושות, מחשבות, רצונות וכדומה.
אותו ‘כוח מדמה’ גורם לעיתים ניתוק וריחוק מהמציאות הטבעית. האומן מתנתק מן המציאות הממשית, המוחשית, על מנת לתפוס את הרובד הנוסף שמעבר – ולעיתים הדמיון משתלט על המציאות וטורד את מנוחת הנפש בעולם הטבעי.

מתוך התבוננות על כל הגורמים שהוזכרו, התמונה נראית עגומה למדי: מבחינות מסויימות היצירה מתאפשרת דווקא על ידי מפגש עם מצוקות ועל ידי פריצת גבולות; מצדדים נוספים היצירה עצמה דוחפת את היוצר לכיוונים כאלו.
האם אכן לא ניתן ליצור יצירה עמוקה ומשמעותית מבלי להסתכן בהדרדרות נפשית, חברתית ומשפחתית? כיצד ראוי להזהר מפני הסכנות שבחיי היצירה?
הרב קוק זצ”ל, שתבע מתלמידיו ומשומעי דברו תביעה רוחנית ליצור – ואף לחיות חיים של יצירה – התייחס לחשש זה בפסקה המופיעה באורות הקדש חלק א’ עמ’ קסה-קסו:

בטוחים נהיה מכל הזיה, מכל רשעה, מכל שקר, שאפשר להדמיון להעליב אותנו בהם, אם נחזיק בחזקה בעץ החיים של תורת אבות, בנועם מוסרה, במצוותיה ופקודיה בכל ארחות החיים, ביחשנו הנאמן לאדם הכללי, למשפחה ולאומה, לחיים ולכל משאלותיהם.

אכן, כאשר אדם עוסק בכוח הדמיון וביצירה, הוא עלול להיות מושפע מהרוע הכללי הקיים בעולם ובנפשו פנימה, או להפגע משקרים או מהזיות והפרעות נפשיות. ולכן שני דברים מרכזיים הם קריטיים לשמירת נפשו וחייו של האדם כאשר הוא ניגש ליצירה, ובפרט ליצירה חופשית, הנובעת מתוך נאמנות פנימית לתחושת הנפש ולחופש היצירה. היסוד הראשון הוא אחיזה איתנה בתורה, והיסוד השני – שאי אפשר בלעדיו – קשר עמוק לחיים. כאשר אדם אוחז אחיזה איתנה בתורה במהלך חייו הכללי, והוא מחובר למצוות התורה, למוסר, למחשבת ישראל ולהלכה – הוא חי חיי תורה, הוא איננו מתפתה לפרוץ גבולות מעבר ליסודות האיתנים של ההלכה, וממילא תהיה לו היכולת להתמודד גם עם דמיונות שווא ושקר. הקשר העמוק לחיים משלים את התמונה – החיבור לחיים הוא גם “יחש נאמן לאדם הכללי”, כלומר חיבור לערכים הומניים, אהבת אדם באשר הוא; וגם במעגלים הפנימיים יותר – חיבור של האדם גם לעמו ולמשפחתו; וברובד האישי של האדם החיבור לחיים הוא חיבור “לכל משאלותיהם” של החיים – הרצון לחיות טבעי הוא לאדם, וכך גם התשוקה להצליח, המשאלה להיות מאושר, נאהב ומוערך – כל אלו הן משאלות החיים הטבעיות לאדם, וכל המשאלות האלו אוחזים היטב את האדם היוצר בעוגן המציאות הטבעית ומונעים ממנו להתנתק מן העולם והחיים.
אם במבט ראשון נראה שהתורה וההלכה מגבילות את האדם – אדרבה, הגבולות האלו הם השומרים עליו גם מפני התמוטטות נפשית; אם במבט ראשון נראה שהמשפחה, הפרנסה, ושאר המסגרות הטבעיות של החיים הופכים את האדם לבורגני ומסגרתי שאיננו יכול ליצור – אדרבה, זהו העוגן שאוחז אותו במציאות ומונע ממנו להתנתק ממנה.
האם ההגנות האלו מונעות מן האדם ליצור?
על כך כותב הרב שם, בהמשך אותה פסקה:

ועם זה אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים החברתיים, שהם מחנקים את הרוח העליונה החפשית, שהם מחללים את הקודש, הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, אשר שם דרור נתן לשרעפים, חירות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטית הרצון, וליצירה. וכגודל החופש כן תגדל הקדושה, כה יתרוממו החיים. ואני בד’ אעלוזה, אגילה באלהי ישעי.

מתברר שדווקא מתוך שני עוגנים יציבים אלו – התורה והחיים – ניתן להמריא לגבהים ולפרוץ כבלים וגבולות. בסופו של דבר בעומק הנפש האדם זקוק לקשר אל המציאות, וכאשר הוא כביכול מדמיין לעצמו שהוא מנותק מכל מגבלה – האמת היא שהוא המוגבל ביותר, גם אם לא יודה בכך. הכבלים המהודקים ביותר הם דווקא הכבלים החברתיים: גם כאשר האדם חושב שהוא פורץ גבולות הוא לעיתים רק מגיב לחברה, פריצת הגבולות שלו מובנית ומוכתבת על ידי לחצים חברתיים ותבניות חברתיות במקום להיות נאמן לאני העצמי הפנימי שלו. הנאמנות הפנימית השלמה באה ‘מעלמא דחירו’, מספירת הבינה שבנפש. וחירות כזו באה דווקא מתוך אחיזה עמוקה של האדם בגבולות הבסיסיים של תורה וחיים, דווקא מתוך הבטחון העמוק של האדם ביציבות הנפשית והקיומית שלו, יוכל האדם להרגיש חופשי להמריא למרחקים.
משל למה הדבר דומה, לאדם שמהלך על גג בניין רב קומות. כל עוד האדם איננו מעורער בנפשו, הוא לא יתקרב לשפת הגג – שם כל רוח מצויה עלולה להעיף אותו אל מותו. דווקא כאשר האדם קשור בכבלים מאובטחים היטב, יוכל לעמוד על שפת הגג ואפילו להתכופף ולהביט למטה מבלי להתיירא ומבלי לחשוש. נמצא, שלא זו בלבד שהכבלים אינם מגבילים אותו, אלא שהם המאפשרים לו את החופש. כך כאשר אדם דבק בתורה ובחיים, הרי הם עוגנים המחזיקים אותו ביציבות בחייו ומאפשרים לו להיות נאמן לאני העצמי שלו מבלי להתיירא שההתמסרות הזו ליצירה תביא אותו חלילה לקלקול, דווקא הבטחון העמוק הזה יאפשר לו לפרוץ גבולות באמת בכיוונים נכונים וראויים.
אכן, אין כאן חופש מוחלט. יש מחוייבות עמוקה לתורה ולהלכה ולדבר ה’, להתחייבויות משפחתיות, לאומיות ואנושיות ולערכי החיים. אך היצירה איננה זקוקה לחופש מוחלט – היא זקוקה יותר מכל לכך שהאדם יהיה נאמן לנשמתו הפנימית, ולא שיהא מושפע מיצרים חיצוניים או שיגיב לתכתיבים חברתיים.
יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה. ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו. ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע.

כאשר אדם דבק באני הפנימי העמוק ברמה כזו, הרי החופש מביא אותו לא לשפלות אלא רק לקדושה, לא לרדידות אלא להזדככות של הנפש והנשמה והתרוממות החיים.

The post בזכות הנורמליות appeared first on .

המשנה בפרקי אבות (ד, ב) אומרת:

בן עזאי אומר הוי רץ למצווה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצווה ושכר עבירה עבירה.

ישנם מספר דברים שצריך להעמיק בהם במשנה זו.

בן עזאי לא אומר רק לקיים כל מצווה ולא להגיע לידי עבירה, אלא אומר לך שיש עניין מיוחד דווקא בריצה. זה בהחלט מעורר אותנו למשמעות של ריצה. אדם בדר”כ רץ כאשר הוא ממהר לדבר מסוים. אבל מה גורם לנו לרוץ? למה אתה רץ? זו שאלה גדולה לכל אדם, שעליו לדעת וללמד על מה שחשוב אצלו… אדם שמאחר לתפילה- ילך בנחת או ירוץ? אדם שמאחר לאוטובוס ירוץ או ילך? אם כן, זה לא תלוי רק בשאלה אם אתה ממהר או שלא, אלא בעיקר בחשיבות העניין עבורך.

‘אנו רצים והם רצים’. הרבה מאוד אנשים רצים בעולם, אחרי פרנסה, מעמד, תעודות, ועוד, אבל השאלה העיקרית היא מה הריצה שמניעה אותך?

הגמרא בברכות (ו ע”ב) אומרת:

אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא: קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר +הושע י”א+ אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג וגו’ – אנא נמי רהיטנא.

ובתרגום:

אמר רבי זירא: מתחילה, כאשר ראיתי את רבנן שהם רצים לשיעור בשבת, אמרתי: רבנן מחללים שבת (שהרי נאמר “לא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול). כיוון ששמעתי את דברי רבי תנחום בשם ר’ יהושע בן לוי, שאמר: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר +הושע י”א+ אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג וגו’ – אני גם התחלתי לרוץ.

מתברר שריצה לדבר מצווה היא עצמה מצווה, זה מלמד על המהות של הריצה – אדם רץ לדברים שחשובים לו. אנשים טוענים שאדם רץ כאשר הוא ממהר, אבל זה לא מדוייק. כאמור, השאלה היא מה גורם לך למהר… אדם בדר”כ מנסה להערך מספיק מוקדם כדי להגיע בזמן ולא לרוץ, וכך ראוי לעשות. אך באופן כללי ודאי ראוי למהר בחיים, לפעול במהירות כך שלא נבזבז את המתנה הגדולה שהקב”ה נתן לנו.

אני זוכר שכבחור ישיבה עברתי פעם בהליכה מהירה ליד קבוצה של בני נוער בשעת ערב מאוחרת, ואחד מהם קרא לעברי: “למה הדתיים תמיד רצים?”

ייתכן שזה באמת דבר מאפיין, ואם אכן כן – הרי שזה דבר טוב. דבר ראוי הוא להזדרז מתוך תחושה שיש המון מה להספיק, המון שליחויות גדולות לעשות.

אם כן לאן אתה רץ? זו בדיקה גדולה לאדם.

אני מרגיש שאני רץ לפעמים לתפילה או לשיעור, לפעמים כאשר אינני רוצה שאנשים יחכו לי, ובמיוחד כשמדובר באנשים שאני מכיר אותם ויודע שחשוב להם שאגיע בזמן….

אמירה חשובה בעניין זה נאמרת בגמרא ברכות דף ט עמוד ב:

אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם; שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

“לעולם ישתדל אדם לרוץ” – יש עניין להשתדל לרוץ, לא רק ריצה של כושר גופני שאף היא חשובה בפני עצמה, אלא לקראת דברים בעלי ערך. לקראת מלכי ישראל ואפילו לקראת מלכי עכו”ם. יש עניין של ריצה גם לקראת מלך, מנהיג, וכד’. כי כאשר אתה רץ למשהו זה לא רק מראה שהדבר חשוב עבורך, אלא גם באופן אקטיבי אתה נותן לדבר זה משמעות וחשיבות, וקובע דבר זה בנפש כמשהו מהותי וחשוב.

כאשר אתה רץ לקראת מלך, ואפילו לקראת מלכי עכו”ם, אתה קובע בנפשך שמלכות היא דבר חשוב ומשמעותי – ומתוך כך אולי תזכה לראות גם מלך ישראל. לעומת זאת אם אתה חי בגלות ואינך מייחס כל חשיבות למלך, לא תבנה בנפשך את השאיפה למלכות ישראל.

הגמרא בנזיר (דף כג עמוד ב) הופכת את הזריזות וההקדמה לכלל:

א”ר חייא בר אבין א”ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה – זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.

הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שבנות לוט חשבו שכל העולם נחרב ועל כן למצווה נתכוונו – ובשכר שהבכירה הקדימה את אחותה (לגילוי עריות עם אביהן!) הקדימה את אחותה למלכות ארבע דורות, שכן רות המואביה קדמה לנעמה העמונית ארבע דורות.

אם כן, כאשר אדם מתכוון לדבר מצווה, אף אם בסופו של דבר מעשיו אינם רצויים, הזריזות וההקדמה בכוונת המצווה יוצרת תוצאות חיוביות.

אנו רגילים לדרוש את הלשון העברית שהיא לשון הקודש. אך ייתכן שניתן לדרוש גם שפות אחרות, שכן גם הן יצירה אלוקית. באנגלית המילה רגש מתורגמת Emotion – שהוא הרחבה של Energy motion, תנועה של אנרגיה. יש לך רגש, משהו שמניע אותך, השתוקקות ושאיפה גדולה בחיים, שגורמת לך לזוז וללכת מהר, כי החיים חשובים ומהותיים עבורך.

את חשיבות הריצה והזריזות רואים הרבה בפרשות שאנו קוראים בתורה בשבועות האחרונים: בפרשת וירא נאמר על אברהם “וירא, וירץ לקראתם”, “ואל הבקר רץ אברהם”. אברהם רץ לקראת האורחים שבאים אליו, למרות שלא נראה שהם היו עוזבים או נאבדים לו אילו לא היה רץ, שהרי האוהל שלו היה באמצע המדבר, במרכז הדרך הראשית הקדומה, וזה אינטרס ברור של האורחים לבוא אליו ולהכנס למנוחה וארוחה. ריצה זו של אברהם מראה על הרצון שלו, על ההתייחסות, על האכפתיות לקראת המצווה. חשוב לו שיבואו אליו אורחים אלו.

גם אליעזר עבד אברהם, כאשר הוא עומד על הבאר ורבקה מגיעה לשאוב מים, אומרת התורה ‘וירץ העבד לקראתה’. יש הרבה נערות שבאות לבאר, אז למה הוא רץ? רש”י אומר שהוא ראה שהמים עולים לקראתה. הוא רץ אליה כי ראה הוא רואה בה את המעלה הרוחנית, ולקראת זה ראוי לרוץ.

זה לעומת זה עשה האלקים. לעומת ריצתם זו של אברהם ועבדו, גם לבן רץ פעמיים, אבל לא מאותה סיבה… בפעם הראשונה רץ לבן אל אליעזר בפרשת חיי שרה, כאשר הוא ראה שאליעזר נתן לרבקה נזמים וצמידים של זהב, והוא מבין שיש כאן עושר שכדאי לו לנצל אותו. בפעם השניה רץ לבן בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויצא, כאשר מגיע יעקב – הפסוק אומר “וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ”, ואומרים חז”ל שהחיבוק נועד כדי למששו ולראות אם יש עליו כסף וזהב, וכן הנשיקה כדי לחוש אם מרגלית חבויה בפיו. מנין לקחו חז”ל עין רעה זו על לבן? מכל ההתנהלות שלו קודם לכן ולאחר מכן, ובפרט מן הריצה הראשונה שנבעה מתוך תאוות בצע.

גם על אהרון הכהן נאמר, כאשר מתחילה מגפה בעם ישראל לאחר חטאם של קרח ועדתו –  “וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם” (במדבר יז, יב). אהרן מבין שזו שליחותו וזהו תפקידו, והוא רץ להציל את עם ישראל.

דוגמא נוספת מהתנ”ך מופיעה אצל אלישע, כאשר אליהו משליך עליו את אדרתו: “ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו” (מלכים א, יט, כ). אלישע עוזב את הכל והולך אחרי אליהו, שמנותק מהעולם ומהמציאות כולה – כשמו אליהו, המורכב פעמיים משם ה’. אליהו הוא איש האמת הקנאי שאיננו מתחשב במציאות ולכן אלישע צריך לעזוב את הבקר ולרוץ אל אליהו. הדבר בולט במיוחד לעומת אברהם, שעליו נאמר שרץ אל הבקר… אברהם יכול לרוץ אל הבקר, ואלישע נאלץ לעזוב את הבקר. אברהם מקדש את המציאות, אבל אלישע רץ אחרי אליהו ועוזב את כל ענייני העולם הזה. אמנם בסופו של דבר אלישע היה פי שניים מכוחו של רבו אליהו, וביטא את מהות שמו – אלישע, שפירושו אל-יושיע, ה’ מופיע בתוך המציאות.

זו נקודה ראשונה בדברי בן עזאי – לעולם הוי רץ למצווה ובורח מהעבירה.

הגמרא בברכות לומדת שעליך לרוץ לדבר מצווה, משני פסוקים: “ונדעה נרדפה לדעת את ה”’ (הושע ו, ג), ופסוק שני “אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג” (הושע יא, י). עד כדי כך יש לברוח מעבירה, כביכול אריה שואג ואתה נס מפניו. הגמרא בסוף מסכת קידושין מספרת על רב עמרם שכמעט נכשל בעבירה ואז צעק “אש בבית עמרם!” כל תלמידיו ובני ביתו התעוררו ובאו להציל אותו מן השריפה, ובפועל הצילו אותו מן העבירה. אין זו מליצה בלבד. ראשית, רב עמרם עצמו מבאר שיצר הרע הוא אש; ושנית – באמת עליך להמלט מן העבירה ממש כמו היה זה פיקוח נפש.

בשיחה הבאה נעסוק בעזרת ה’ בהמשך דברי המשנה: ‘שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה’.

The post שיחת מוסר – לאן אתה רץ? appeared first on .