בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה:

ובערב הראשון מוסיפים את ברכת ‘שהחיינו’:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

2. אחרי הדלקת הנר הראשון אומרים:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת. שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל מִצְוַת שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם. וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד. כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ.

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ אֲדֹנָי כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי: אֲדֹנָי אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי: אֲדֹנָי הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר: זַמְּרוּ לַאֲדֹנָי חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ: כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ. בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם: אֲדֹנָי בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז. הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל: אֵלֶיךָ אֲדֹנָי אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן: מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שַׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: שְׁמַע אֲדֹנָי וְחָנֵּנִי אֲדֹנָי הֱיֵה עֹזֵר לִי: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם אֲדֹנָי אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ:

מעוז צור

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ. תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ. לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ. אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כִּלָה. חַיַּי מָרְרוּ בְּקוּשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה. וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה. חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְאֶבֶן בִּמְצוּלָה:

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי. וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי. כִּי זָרִים עָבַדְתִּי. וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי. קֵץ בָּבֶל. זְרֻבָּבֶל. לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי:

כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא. וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה. רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ. וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ. רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים. וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים. וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשֶׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים. בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה. דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה:

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ. סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים. כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם:  אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים. וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּאֲדֹנָי לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה: הוֹדוּ לַאֲדֹנָי בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה: כִּי יָשָׁר דְּבַר אֲדֹנָי וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה: אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד אֲדֹנָי מָלְאָה הָאָרֶץ: בִּדְבַר אֲדֹנָי שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם: כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת: יִירְאוּ מֵאֲדֹנָי כָּל הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל: כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד: אֲדֹנָי הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: עֲצַת אֲדֹנָי לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר:

אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲדֹנָי אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ: מִשָּׁמַיִם הִבִּיט אֲדֹנָי רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם: מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם: אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ: שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט: הִנֵּה עֵין אֲדֹנָי אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב: נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַאֲדֹנָי עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא:  כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ: יְהִי חַסְדְּךָ אֲדֹנָי עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ:

אומרים ‘אנא בכח’ שבעה פעמים:

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה.               אב”ג ית”ץ:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.               קר”ע שט”ן:
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם.               נג”ד יכ”ש:
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם.             בט”ר צת”ג:
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ.                חק”ב טנ”ע:
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ.                יג”ל פז”ק:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת.          שק”ו צי”ת:
ואומרים בלחש: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

ויאמר “ויהי נועם” ו “יושב בסתר” 7 פעמים

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַאֲדֹנָי מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה אֲדֹנָי מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו: כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה אֲדֹנָי אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם:

טוויטר : https://twitter.com/home /

פייסבוק: https://www.facebook.com/yh.holon

יוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UCWdBoc1ZurwXJMOSq0eLx-A

הדלקת נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכה הדלקת נרות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה

The post הדלקת נרות חנוכה appeared first on .

The post למה חוגגים את חנוכה שיעור מרתק במהות חג החנוכה appeared first on .

השיחה הועברה בישיבת הסדר חולון בליל ב’ טבת ה’תשפ”א, נר שביעי של חנוכה.

הרב שאול פיינה הוא רב המרכז התורני “אור חדש” בחולון והישיבה התיכונית “הראל” בעיר. ממייסדיה של ישיבת ההסדר.

The post שיחה לחנוכה | הרב שאול פיינה בסיפור עליית משפחתו מלבנון appeared first on .

מסופר על ר’ שמחה מרדכי מקלם, המכונה הסבא מקלם, שבא לבית המדרש של ר’ ישראל מסלנט כדי להתנגד לתנועת המוסר, אולם לאחר שיעור אחד של ר’ ישראל מסלנט נדבק בדרכו והמשיך בה. הוא הקים ישיבה בקלם, ואחד הדברים הבולטים בישיבה הזו היה משמעת עצמית וסדר מופתי. למשל, לא הייתה שם “הפסקה”. מי שהיה עייף היה הולך לישון, אבל חס ושלום מלהגדיר את זה כ”הפסקה”. מספרים שפעם בא תורם להיפגש עם ר’ שמחה מקלם, ור’ שמחה לא התפנה אליו עד שסיים את לימודו. הדברים הללו הם חלק מה”סדר” שהיה כל כך מרכזי אצל ר’ שמחה. גם זמני הלימוד בכל ישיבה מחולקים ל”סדרים”. סדר בוקר – משמעות הביטוי היא שחלק מן הסדר הוא, שהזמן הזה מוקדש ללימוד מסויים.

שנה אחת בליל יום הכיפורים הסבא מקלם דרש את דרשת ליל יום הכיפורים על כך שהנטלה של המים לא הייתה במקום. איך יכול להיות שנטלה לא תהיה במקום?? יום הכיפורים, עושים תשובה! כיצד ייתכן שנטלה של מים אינה מונחת במקומה??? בפעם אחרת הסבא מקלם ראה את אחד מן התלמידים נועל את הערדליים שלו הפוכות. מיד קרא את כל הישיבה לשיחת מוסר דחופה, כיצד ייתכן שאחד מתלמידי הישיבה נועל ערדליים הפוכות.

פעם אחד התלמידים הורחק מהישיבה לשבוע בגלל שהפנה את ראשו להסתכל בסירנה שנשמעה מבחוץ.

מספרים כי על אדן חלון אחד בישיבה היה מטבע, והמטבע לא זז משם עד שנחרב בית המדרש בשואה, כי לא ידעו של מי הוא, והיה מונח “עד שיבוא אליהו”.

עוד סיפור מפורסם על הסבא מקלם, שבא לבקר את בנו בישיבה. ראשית כל נכנס אל פנימיית בנו ופתח את ארון הבגדים כדי לבדוק אם הוא מסודר. יש האומרים שהוא גם הלך אח”כ לבית המדרש, ויש אומרים אפילו שהסתפק בכך וחזר לביתו.

גם הביטוי “ליל הסדר” מבטא את הנקודה הזו של הסדר. במשך שבועות לפני אותו “לילה”, עובדים קשה ומנקים כל פירור ופירור בבית. הרבה מעבר לשורת הדין ההלכתית. מדוע? יש משהו עמוק בהכנה הנפשית לפסח, בכך שמנקים את הבית ועושים “סדר”. זה חלק מההתחדשות של האביב.

התורה מתארת לנו באריכות את הסדר שהיה בשבטי בני ישראל במדבר – “איש על דגלו באותות לבית אבותם”. הכל מאוד מוגדר, מאוד מסודר, מאוד מובנה. לכל אחת ממשפחות הלוויים היה את תפקידו ומשאו. הגמרא אומרת “משורר ששיער חייב מיתה” כלומר לוי שתפקידו לשורר, והוא הלך ועשה תפקיד של לוי אחר, להיות שומר בשער, חייב מיתה!

בכל יום אנו אומרים “ומסדר את הכוכבים” – גם הקב”ה בנה את העולם עם סדר פנימי.

בפרשת דברים משה רבנו מתאר את חטא המרגלים – “ותקרבון אלי כולכם”, ורש”י אומר “בערבוביא”, ילדים דוחפים את הזקנים, זקנים דוחפים את הראשים. עירבוביא זה חלק מהחטא, זה ההפך מעבודת ה’ שהיא מסודרת ומתוקנת.

באופן כללי יש קשר בין הסדר בנפש לבין הסדר בבית. במספר תחומים ניתן לראות זאת. ראשית, כשם שהבית צריך להיות מסודר ונעים, כך כאשר הנפש מסודרת יש רוחב דעת.

דוגמא נוספת: כמו שבבית יש דברים שצריכים להיות בהישג יד, ויש דברים שלא משתמשים בהם יום יום והם נמצאים בקרן זוית, כך גם בנפש. השבוע הורדתי את החנוכיות מהבויידעם לקראת חנוכה. השנה הקפדתי לראשונה להוריד את החנוכיות מספיק מוקדם, ועכשיו צריך למצוא לזה מקום עד חנוכה… עכ”פ, במשך כל השנה החנוכיות הללו לא צריכות להיות בהישג יד. ובכוחות הנפש כמו בכלי הבית. גם בנפש צריך להיות סדר, וגם בנפש יש כוחות שצריכים לבוא לידי ביטוי תדיר, ויש כוחות שצריכים לחכות לזמנם, ולבוא לידי ביטוי במקומות וזמנים מסויימים ונדירים יותר.

חז”ל אומרים שת”ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. התגדלותו של תלמיד חכם תלויה גם בסדר שלו, בניקיון שלו.

והדברים נכונים גם לגבינו. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם. לפני כשנה ערכנו בישיבה שיפוץ נרחב של כל הכניסה, שיוצר אווירה נעימה ומאירת עיניים בכניסה לישיבה.

כידוע לחלקכם, ערכנו בשבועיים האחרונים סיורים בדירות, על מנת לערוך תיקון בעניין הזה. אמרנו שהסבא מקלם היה פותח את דלת ארון הבגדים כדי לוודא שהכל בסדר. אצלינו קצת קשה לעשות זאת, כי לא תמיד יש דלת לארון הבגדים… הקמת הישיבה בחולון הייתה מלווה באלתור מוכרח של הרבה דברים, אולם הגיע הזמן לעשות סדר, גם בעניין הפנימיות. מעתה אנו מתכוונים שגם הדירות לא יהיו עוד אוסף של אלתורים מוכרחים ובסיסיים למגורים, אלא יראו כמו שפנימיה צריכה להיראות.

לכן, בשבוע הקרוב אנו הולכים לערוך שינויים בדירות, לשפץ, לרהט, וגם לפנות רהיטים מסויימים ודברים אחרים שלא מתאימים. גם כאשר מגיעים אורחים לישיבה, חשוב שיבואו ויראו מקום מסודר ונאה, שטוב ונחמד לדור בו. נוסף על כך אנו מתכוונים לשנות את אופי הסלון ולשפץ אותו. הדברים יהיו נוגעים לכולם באופן כללי, וגם לתלמידים ספציפיים שאנו נשוחח עמם באופן פרטני, ושיחת המוסר הזו היא שיחת פתיחה לעניין הזה שיתבצע בימים הקרובים בע”ה.

The post הכל בסדר appeared first on .

The post תמונות מהרקדת חנוכה תשע”ו appeared first on .

האם במאבק הזה, המכריע, ניצחו החשמונאים את היוונים? האם בעקבות הניצחון המזהיר של יהודה ואחיו בשדות הקרב, שב עם ישראל לאלוקיו ולתרבות ישראל הטהורה והנצחית?

כפי הנראה הייתה באמת התעוררות גדולה של תשובה לעבודת ה’ בעקבות הנצחון המופלא [וכן בזכות הקנאות הדתית הבלתי מתפשרת של החשמונאים שהרגו בחרב יהודים מתיוונים רבים…], אך ההתעוררות הזו לא האריכה ימים. לא חלפו שנים רבות ותרבות יוון חזרה וכבשה לה מקום בלב רבים מישראל, שנסחפו אחרי העוצמה והיופי החיצוניים, אחרי המנעמים של תענוגות העולם הזה, ולעיתים גם אחרי ההגות הפילוסופית המרשימה. הגיעו הדברים לידי כך שנכדיו של שמעון החשמונאי עצמו (שהוכתר למלך בשוך הקרבות, לאחר מות יהודה ויונתן שמלכו לפניו) נקראו בשמות יווניים – הורקנוס ואריסטובולוס, מה שמלמד שהשפעת התרבות היוונית חלחלה עד למשפחת המלוכה החשמונאית עצמה… לא במקרה אותם נכדים גם נלחמו זה נגד זה במלחמת אחים כאשר כל אחד מהם רצה לזכות בכס השלטון, ואריסטובולוס אף הביא לארץ את הצבא הרומאי על מנת שיסייע לו לגבור על אחיו.

למעלה מזה – האמת היא שכדי לבחון את נצחון החשמונאים במלחמת התרבות לא צריך לחזור לעבר הרחוק – די להתבונן בהווה כדי להודות בצער שנצחון הרוח של החשמונאים לא החזיק מעמד. קווי דמיון רבים נמתחים בין תרבות יוון ההיסטורית לבין תרבות המערב של ימינו – ההחצנה של כל דבר, אידאל היופי הגופני עד כדי התמכרות לאנורקסיה מצד אחד, ועד כדי הפיכת כוכבי דוגמנות וקולנוע לאלילים פשוטו כמשמעו, הצבת המתירנות והנהנתנות הגורפת כערך בפני עצמו, טשטוש המבנה המשפחתי ומתן לגיטימציה למשכב זכר, הלגלוג של המדע והקידמה התרבותית על הדת האנכרוניסטית והמיושנת – כל אלו תופעות שאנו נאבקים בהן היום, וכבר אז היו העקרונות המרכזיים בתרבות יוון שנגדה נאבקו גם אבותינו. וכמובן, גם היום המאבק המרכזי שלנו איננו עם אויב חיצוני שמנסה בכוח לפלוש לתוכנו, אלא על ליבו של עם ישראל, על עיצוב דמותה של מדינת ישראל, ועל גיבוש הזהות היהודית שעתידה להוביל את העם הזה בדורנו ובדורות הבאים.

אם כן, ניתן לומר שבמלחמה המהותית והעיקרית – מלחמת הרוח – ניצחו החשמונאים בקרב הנקודתי, אך המערכה עדיין בעיצומה, ועדיין נופלים בה חללים רבים. ממילא, אנו נאלצים להמשיך את מאבקם של אבותינו החשמונאים – “בימים ההם בזמן הזה” – פשוטו כמשמעו.

את מלחמתם ביוונים ובתרבות יוון ניהלו החשמונאים בשדה הקרב. לא הייתה זו בהכרח ההעדפה שלהם; היוונים כפו עליהם את הבחירה בין הקרבת קרבן חזיר לאל היווני לבין מוות בייסורים, ולא נותרה לחשמונאים אלא לבחור באפשרות השלישית – מאבק נואש להשרדות. כאשר הפך מאבק נואש זה לניצחון מכריע על חילות אנטיוכוס, ממילא היה זה גם נצחון הרוח היהודית של אמונת החשמונאים בקב”ה. אך דווקא דרך זו של מאבק כוחני וצבאי היא שגרמה שניצחון הרוח החשמונאית לא החזיק מעמד. מלחמה רוחנית יש להכריע ברוח, ולא בחנית ובכידון. במלחמה רגילה, כאשר קמים עלינו להרגנו, עלינו להשיב מלחמה שערה ולצאת בכוחות צבאיים החמושים במיטב הנשק המודרני – בוודאי מעל לעל נהיה חמושים באמונה ובביטחון בה’, אך על ידי אמונתנו נוביל לניצחון ברור בשדה הקרב הצבאי – “באלקים נעשה חייל, והוא יבוס צרינו”. אך כאשר המאבק המרכזי הוא המאבק על הרוח – אז באמת “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'”; אז הניצחון יכול להיות מושג אך ורק במאבק רוחני ולא בכוחניות.

המאבק הרוחני הוא איטי, ויש בו תהליכים של עיכול רוחני הדרגתי שאנחנו – ועם ישראל כולו – חייבים לעבור. זוהי דרך ארוכה, אך גם כאן הדרך הארוכה היא הדרך היחידה. כאשר אנחנו מתפתים [או כאשר לא נותרת לנו ברירה…] ובמהלך המאבק הרוחני אנחנו בוחרים בדרכים של כוחניות, כפייה או הכרעה פיזית, לבסוף אנו נשארים ללא הכרעה כלל. הבעש”ט היה נוהג לומר שאת החושך לא מגרשים במקלות, אלא על ידי הוספת אור. זו צריכה להיות דרכנו גם כיום: מאבק רוחני עיקש ועקבי להוסיף אור של תורה ואמונה, של ערכים ודרך ארץ; ולהשמר בעצמנו מכל הסיגים של החושך והטומאה שבהם אנו נאבקים.

The post האם ניצחו החשמונאים את היוונים? appeared first on .

מעבר להבנת דרשה זו בפני עצמה, יש מקום לעיין בהקשר שבו היא מופיעה: בתחילת פרק שני במסכת שבת מופיעים בגמרא כארבעה דפים שבהם סוגיות העוסקות בנר חנוכה ובהלכותיו, ובתוך סוגיות אלו מופיעות הדרשה הנזכרת.

מה הקשר של דרשה זו לכאן, ומדוע הובאה דווקא בסוגיא זו של חנוכה?

קיים קשר עמוק בין המאבק של האחים ביוסף לבין המאבק שבין חכמת ישראל ותרבות יוון. יוסף מבטא את הצד החמרי, הגופני, השייך יותר לעולם הזה: יוסף מייחס חשיבות למראה החיצוני ומסלסל בשערו; הוא שנהיה לבסוף המשנה למלך מצרים ומשביר לכל עם הארץ לחם לאכול ועל ידי כך שולט במצרים ביד רמה; גם בתהליך הגאולה מלמדים אותנו חז”ל שמשיח בן יוסף קשור יותר לגאולה הטבעית, של הקמת מדינה, נטיעה והתיישבות – בדרך הטבע, במישור המעשי והארצי. לעומת יוסף מבטאים בני לאה את הצד הרוחני המופשט יותר – בני שבט לוי הם עובדי ה’ במקדש, ואינם מקבלים נחלה טריטוריאלית בארץ, כי “ה’ הוא נחלתו”; בני יששכר ‘יודעי בינה לעיתים’ ומהם היו ראשי סנהדראות בישראל; ומשיח בן דוד הוא הקומה הרוחנית הנוספת, הבאה על גבי השלב של משיח בן יוסף.

כאשר אנו עוסקים במתח שבין יוסף לאחיו, לנו ברור ש’אלו ואלו דברי אלקים חיים’, ואלו ואלו שבטי י-ה. ברור לנו שגאולת ישראל לא תתכן ללא משיח בן יוסף ומשיח בן דוד גם יחד, ‘בונים בחול ואחר כך מקדשים’ – ברור שתקומת ישראל צריכה להיות לא רק רוחנית עליונה אלא כזו שבאה לידי ביטוי גם בפועל ממש בעולם הזה על ידי מדינה, צבא, משטרה, מסחר, כלכלה ותעשייה – שכולם מתקיימים על פי דבר ה’ ומהווים מודל של חיים מעשיים ששכינה שוכנת בהם ומתגלה בפועל בעולם.

וכשם שהצד המעשי והחיצוני שמתגלה אצל יוסף הוא בעל חשיבות וערך, כך גם בחכמת יוון ובתרבותה קיימות עוצמות שניתן לקבל ולקדש. הכוח הגופני הפיזי, והיופי החיצוני שהודגשו כל כך אצל היוונים אינם דבר שלילי, אלא חלק מן הבריאה האלוקית שיצר הקב”ה בעולם על מנת שנשתמש בה לטובה. “יפת אלהים ליפת – יפיותו של יפת יהא באהלי שם” (מגילה ט ע”ב). היופי החיצוני של יוון אינו שלילי, אך יש להכניס אותו פנימה אל תוך אהלי שם וממילא לברור ממנו רק את הטוב, ולהשתמש בו לקדושה.

אלא שכאשר יוסף לבד, ללא אחיו – וכן כאשר הולכים שבי אחרי התרבות היוונית כשלעצמה – אז מנותק הצד המעשי מן העוצמה הרוחנית, ואז, אם אין בבור מים – יש בו נחשים ועקרבים. המים החיים מבטאים תמיד את התורה, את דבר ה’, את הטהרה הרוחנית. וכאשר יוסף מתנשא מעל אחיו ומשניא את עצמו עליהם, כאשר הוא מנותק מהם – הרי הצד החומרי לבדו מוביל בהכרח לאבדון, לשקיעה בתוך בור של נחשים ועקרבים, שמלבד שהם מסוגלים להרוג, הם מסמלים את הרוע שבעולם, את יצר הרע, את הכניעה לרע הפנימי שעלול להתגלות באדם כאשר הוא מנותק מן התורה ומן הבניין הרוחני הפנימי.

עוד בראשית התפתחותה של הציונות החילונית קרא הרב קוק זצ”ל  לכל איש אמונה וירא שמיים להצטרף להקמת המדינה ולעשות זאת מתוך תורה וקדושה, והזהיר כי אם חלילה תהיה הציונות חילונית בלבד, היא עומדת להפוך “למשחית ולמפלצת, ולסוף ג”כ לשנאת ישראל וארץ ישראל”, ואין מילים לתאר את גודל האסון שעלול לצמוח מזה. לדאבוננו אנחנו רואים את הדברים היום עין בעין. כאשר הבור ריק, ואין בו מים, כאשר הכוח המעשי מנותק מתורה ומאמונה – נחשים ועקרבים יש בו; הכל צומח בתוך הוואקום הזה – שחיתות, אטימות, רשעה ועוול. מתוך כך, התיקון האמיתי צריך להיות הוספת עוצמה רוחנית של קדושה וחיי תורה, המחוברים לעם ישראל, מחוברים לכל כוחות החיים המעשיים והנפשיים שבנו.

The post והבור ריק אין בו מים appeared first on .