המצוות המיוחדות לפורים הן מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, וגם משתה ושמחה. אך בדרך כלל כשמדובר על שמחה, אומרים חז”ל שאין שמחה אלא בבשר ויין – ולא מצאנו מקור שבו אמרו חז”ל שהדרך לשמוח היא לספר בדיחות ולצחוק…

אמנם יש כמה וכמה מקורות שמהם ניתן ללמוד שחוש הומור ובדיחות הדעת הם דבר חיובי וחיוני לנפש במהלך כל השנה, ולא רק בפורים: כך, למשל, הגמרא במסכת תענית [דף כב עמוד א] מספרת על ר’ ברוקא שהיה מהלך בשוק יחד עם אליהו הנביא ושאל אותו האם יש כאן מישהו שהוא בן העולם הבא. אמר לו אליהו הנביא – הנה, שני אנשים אלו הם בני העולם הבא. הלך ר’ ברוקא אחריהם ושאל אותם מה מעשיהם, ענו לו – “אנשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי” – אנו בדחנים, שמבדחים את האנשים העצובים ומשמחים אותם. אם כן, זכות גדולה היא להיות בעל חוש הומור ולשמח בעזרתו בני אדם.

הגמרא מספרת על רבה [שבת דף ל:], שלפני כל שיעור היה פותח במלתא דבדיחותא כדי שייפתח ליבם של החכמים מתוך השמחה, ולאחר מכן היה יושב באימה וביראה ופותח בשיעור עצמו. הבדיחה, אם כן, היא הכנה מעמיקה גם ללימוד התורה.

מעבר למקורות אלו, די ברור שהצחוק יפה לבריאות – וזהו דבר שגם אם אנחנו לא מוצאים אותו במקורות חז”ל, אנו יכולים לראות אותו במציאות. הצחוק גורם לנו להפריש יותר קורטיזול במערכת הדם, המעלה את רמת הטרומבוציטים בדם; כך גם הוא משחרר אנדרופינים – שהם חומרים משככי כאבים טבעיים; מגביר בגופנו את רמת החלבון שמגן מפני זיהומים ואת רמת חלבון הגדילה; צחוק מתפרץ מהווה עיסוי לשרירי הבטן, הסרעפת, הפנים, הצוואר, הרגליים והגב; על פי חז”ל דמעות של שחוק בריאות לעיניים [מדרש איכה רבה פרשה ב, טו]; הצחוק מפיג מתחים, מוריד את רמת הסוכר בדם, וגורם לעוד כמה וכמה השפעות חיוביות שעדיין אין לנו הסבר מדעי להתרחשותן, כמו הגברת הפוריות אצל נשים, ועוד.

אם אכן הצחוק יפה לבריאות, אין ספק שהוא חיובי – שהרי התורה מדריכה אותנו לשמור על חיינו ועל בריאותנו.

אלא שיחד עם זאת, הצחוק מוזכר במקורות רבים כגורם שלילי ואסור, שיש בו סכנה רבה ליראת שמים ולעבודת ה’.

כך, למשל, מסופר בגמרא ברכות בדף לא עמוד ב:

“רב אשי עבד הלולא לבריה [=רב אשי ערך סעודת חתונה לבנו], חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא [=ראה את החכמים שהם שמחים וצוהלים במידה רבה מדי], אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו” [= הביא כוס יקרה של זכוכית לבנה, ושבר אותה לפניהם, ונעצבו].

גמרא זו היא המקור למנהג המצוי לשבור כוס בחופה – היום אנו עושים זאת זכר לחורבן, אך בפשטות מקורו של המנהג היה על מנת שלא ישמחו יותר מדי…

עוד אומרת הגמרא שם:

“אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: [תהלים קכ”ו] אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי – בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה [=רק לעתיד לבוא, כאשר כל הגויים יכירו במלכות ה’ ובגדולה שנתן לישראל, רק אז יהיה מותר שימלא שחוק פינו].

אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה” [=מאז אותו זמן ששמע דין זה מר’ יוחנן רבו].

כך אומרת גם המשנה במסכת אבות פרק ג משנה יג:

“רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה”.

ועוד במסכת אבות – בפרק ו משנה ה – מונה המשנה 48 דברים שהתורה נקנית בהם, ואחד מהם הוא ‘במיעוט שחוק’. אם כן, אדם הרוצה להעמיק בתורה ולקנות אותה כקניין פנימי נפשי, עליו למעט בשחוק.

בדומה למקורות אלו ניתן להביא מקורות רבים נוספים המתארים את הצחוק כדבר שלילי שמדרדר את האדם למצבים שליליים ומרחיק אותו מעבודת ה’.

במיוחד בולט הדבר לגבי דמותו של הליצן – דמות פורימית קלאסית שמשעשעת את הילדים ו’עושה שמח’ – בתנ”ך ואצל חז”ל הדמות הזו לא נקראת ‘ליצן’ אלא ‘לץ’, שעליו נאמר “ובמושב לצים לא ישב” [תהלים א], “זד יהיר לץ שמו” [משלי כא], “גרש לץ ויצא מדון” [משלי כב] ועוד ועוד.

נראה שהגמרא מבדילה בין צחוק לבין שמחה – אולי מבחינה חיצונית זה דומה מאד, אך לא תמיד אדם שצוחק הוא באמת שמח… כך, למשל, אומרת הגמרא במסכת שבת דף ל עמוד ב – ממש כמה שורות לפני הסיפור על רבה שפתח כל שיעור במילתא דבדיחותא:

“ושיבחתי אני את השמחה – שמחה של מצווה… ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה”.

אם כן, שמחה של מצווה היא דבר חיובי ביותר, אך השחוק נתפס כדבר שלילי של קלות ראש המרחיקה את האדם מעבודת ה’, מגילוי שכינה ומשמירת המצוות.

היכן אפוא עובר הגבול?

מהו הצחוק שיפה לבריאות ויפה לבדיחות הדעת, ומרומם אותנו אל אותה שמחה של מצווה, ומהו צחוק פסול של ליצנות וקלות דעת?

פוסקים ופרשנים רבים התייחסו לעניין זה. ר’ יוסף קארו, בפירושו ‘בית יוסף’ [על הטור אורח חיים סימן תק”ס], מביא את דברי הרמב”ן בספר תורת האדם, האומר שמה שנאמר  בגמרא  “אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה”, מתייחס אך ורק לזמן הגלות, וכאשר ישראל בארצם מותר לאדם לצחוק ולשמוח בפה מלא [ומה שכתוב ‘בעולם הזה’ הכוונה היא ‘בזמן הזה’. וכן כתבו הטור, ספר האשכול, ר’ אחאי גאון בספר השאילתות, ועוד].

לעומת זאת רבנו יונה [על הגמרא בברכות שם] מפרש שאכן יש איסור לצחוק בפה מלא תמיד, לא רק בזמן הגלות. וכן נכתב גם בספר חיי אדם.

ובפירוש הט”ז [=טורי זהב] על השולחן ערוך כתב שבזמן הגלות אסור להרבות אפילו בשמחה של מצווה, ואילו בזמן שישראל בארצם מותר ורצוי להרבות בשמחה של מצווה, אך עדיין אסור להרבות בשמחה שאינה של מצווה.

נראה שהעיקר הוא “מאין באת ולאן אתה הולך” – ממה נובעים הצחוק והבדיחה, ולאן הם מובילים אותך הלאה.

ראשית, מהי המטרה שמניעה את האדם להשתמש בכוח הצחוק? ישנן מטרות חיוביות וערכיות לשימוש בצחוק: הצחוק והסאטירה יכולים להיות כלי מעולה להביע ביקורת על תופעות מסויימות, כאשר לעיתים הביקורת השגרתית היא בבחינת ‘דבר שאינו נשמע’, ודווקא באמצעות ההומור המחויך ניתן להעביר את הביקורת כך שהיא נשמעת ומתקבלת. ההומור מאפשר לנו גם להכניס דברים לפרופורציה דווקא על ידי הקצנתם, וכך להביא את עצמנו ואת השומעים להתבוננות מאוזנת יותר על המציאות.

בנוסף, ניתן להשתמש בצחוק כדי להפיג מתחים, כדי להעביר מסרים בצורה נעימה יותר, כדי להתחבב על אנשים או סתם כדי להרבות שמחה ורוח טובה.

לעומת זאת, פעמים רבות הצחוק משמש רק לבריחה והמנעות מהתמודדות – האדם חושש מהתמודדות ומעבודה אמיתית ומאומצת לתקן את מידותיו ואת מעשיו, ולכן הוא בוחר בדרך הקלה ביותר – דרך הצחוק והליצנות. על כך אומר הרמח”ל בספר מסילת ישרים פרק ה – “ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם – כן הלצון מפני התוכחה… כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל”.

הרמח”ל מתאר מצב שבו האדם כבר מגיע לתחושה פנימית של התעוררות לתשובה ושל ‘התפעלות’, כלומר רצון להיות ‘נפעל’ ומושפע לטובה ולעבודת ה’ בעקבות דברים שהוא רואה או שומע, אך אז ליצנות מעטה יכולה להרוס הכל ולהתייחס לכל ההתעוררות בציניות ובקרירות.

חז”ל מתארים שזהו כוחו של עמלק, שנאמר עליו “אשר קרך בדרך”. פשט הפסוק הוא שעמלק בא אל עם ישראל במקרה – “אשר קרך”. אך האם זה באמת במקרה? יש דבר בעולם שהוא אך ורק במקרה ולא בכוונת מכוון מאת ה’? על כן דורשים חז”ל – “אשר קרך” לשון קרירות, ואחד ההסברים לכך הוא שתכונתו של עמלק שהוא תמיד מצנן את ההתלהבות ואת רצונו של האדם לתקן את מעשיו ולחזור בתשובה.

עד עתה דיברנו רק על המגמה שמובילה את האדם להתבדח ולהתלוצץ. אך לא רק המגמה חשובה, אלא גם האופן שבו אדם מתלוצץ.

הצחוק יכול להיות באופן שמעורר שמחה ורוח טובה, בלשון נקייה ובלי לפגוע באף אדם אחר.

מאידך, פעמים רבות ההומור מושך את האדם למקומות רדודים ומכוערים. הצחוק תמיד נובע מהבלתי צפוי והמפתיע, והקל ביותר הוא לרדת לרמת החשיבה הבהמית, הגסה והרדודה – זו רמה כל כך נמוכה שבדרך כלל אדם אינו יורד אליה ולכן זה יחסית בלתי צפוי ומצחיק – אך כמובן זה דבר פסול שמרדד את האדם ומנמיך אותו. באופן טבעי קשה הרבה יותר ליצור צחוק מחשיבה יצירתית ברמה גבוהה, ולכן פעמים רבות  אנשים שעורכים מופעים היתוליים משתמשים בהומור נמוך וגס. זו גם הסיבה שגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים – כולם נקראים במקרא לשון צחוק. לצחוק כזה אסור לנו להגיע, ועליו נאמר שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, וכל ליצנותא אסורה וכו’.

מעבר לכך חשוב להדגיש שאם הבדיחה היא על חשבון אדם אחר והיא עלולה לפגוע בו, פשוט שהיא אסורה. “כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים” – וזה נכון גם בפורים…

אם נדייק בלשונות חז”ל נראה ש’בדיחה’ היא כינוי לצחוק חיובי המעורר שמחה, לעומת ‘שחוק’ או ‘ליצנות’ הם כינויים לצחוק שלילי שמעורר ריקנות ובהמיות. לכן על רבה נאמר שעסק במילתא דבדיחותא, וכן על אותם אנשים שאליהו הנביא אמר עליהם שהם בני העולם הבא – נקראים ‘אנשי בדוחי’ [=בדחנים]. יחד עם זאת, הבאנו בתחילת דבר התורה את סיפורו של רב אשי שראה בחתונת בנו את החכמים “דהוו קא בדחי טובא” – שהיו מבודחים יותר מדי, כלומר גם כאשר השמחה היא שמחה חיובית, עדיין המידה והמשקל חשובים, שלא לאבד שליטה על התפרצות השמחה.

אך מה הקשר של כל זה לפורים?

נראה שמתוך התבוננות מעמיקה במהותו של הצחוק, כן ניתן לראות קשר מיוחד בין הצחוק לבין חג הפורים.

מתי אנחנו צוחקים? כאשר יש משהו בלתי צפוי שמפתיע אותנו. בכל בדיחה יש ‘פואנטה’, יש איזשהו ‘טוויסט’ בחשיבה השגרתית, שהוא הגורם לצחוק. זו הסיבה שלא חוזרים על בדיחה פעמיים – לכאורה אם הבדיחה מצחיקה, מדוע לא נהנה ממנה בפעם השנייה? כאשר אתה אוכל דבר טעים, אתה בוודאי נהנה ממנו גם בפעם השנייה – אז מדוע מהבדיחה אינך נהנה? הסיבה היא משום שחסר כאן מימד ההפתעה – אתה כבר יודע כיצד הבדיחה מסתיימת, ולכן אין ‘שבירה’ מחשבתית של רצף החשיבה הלוגית הרגילה שלך, וממילא זה כבר לא מצחיק.

היסוד הזה של הצחוק שנובע מתוך הפתעה, מאד בולט אצל ילדים – מספיק שהילד יאמר מילה חסרת משמעות בג’יבריש וזה כבר יצחיק אותו, משום שעצם היכולת לומר מילה שאין בה כל תוכן, כבר מפתיעה ושוברת את רצף החשיבה הליניארי השגרתי. כך גם עצם החשיבה על כלב עם כנפיים, או בית על גלגלים – זו הפתעה מספיק משמעותית על מנת לעורר צחוק אצל ילד. כאשר אנחנו מתבגרים, זה כבר לא מהווה הפתעה עבורנו. אנחנו כבר מכירים את האפשרות לדמיין דברים שאינם קיימים או שהם צירוף של שתי מציאויות יחד, וממילא זה לא מצחיק אותנו.

מכאן ניתן להגיע לרובד ראשון של הבנת הקשר בין פורים לבין הצחוק – בפורים הייתה הפתעה בלתי צפויה לחלוטין, “ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם”, “והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב”.

אך יש כאן רובד נוסף: על חג הפורים נאמר “חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” [מגילה דף ז עמוד ב] – השכרות ‘עד דלא ידע’ מטרתה להעלות אותנו מעבר לחשיבה האנליטית הרגילה והשגרתית אל מקום שהוא מעבר לדעת. אדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע, ומאז אנו נמצאים בעולם שכולו מעורב מטוב ורע שמשמשים בו בערבוביא. חג הפורים הוא תיקון לחטא עץ הדעת, ועל ידי ההתעלות מעבר לדעת, מעבר לחשיבה הרגילה, אנחנו מתרוממים למדרגה שאין בה רע כלל. גם הצחוק הוא ההפתעה שביציאה מהחשיבה השגרתית, ועל כן הוא מרומם אותנו לאותה מדרגה של מעבר לדעת.

מעניין שהנימוקי יוסף בפירושו קישר בין השכרות לבדיחות הדעת, ופירש שאין חובה להשתכר עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מדרכי, אלא “למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע” – לומר בדיחות עד שיחשבו אנשים שאינו יודע להבחין…

The post “צוחק מי שצוחק אחרון” appeared first on .

אילו לא היה סנחריב מבלבל את כל האומות ומערבב אותן יחד, היינו צריכים למצוא היום את אותו עם שהוא צאצא של עמלק, ולמחות את כולו – כפי שמצווה שמואל את שאול – “עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמואל א’ פרק טו פסוק ג’). האם אנחנו בכלל מסוגלים לכך? האם אנחנו מסוגלים לעבור ולשחוט ולהמית תינוקות וילדים וגברים ונשים וזקנים? קשה לנו לדמיין את עצמינו במצב כזה, אפילו אם הקב”ה היה מצווה עלינו ציווי מפורש לעשות כך, והיה ברור לנו שכלית שזה הדבר הנכון לעשות, הרי זה קשה לנו מאד.

אינני יודע – אולי יש בין קוראי מאמר זה כאלו שמרגישים דווקא נוח עם ציווי כזה… אני מעיד על עצמי שלי מאד לא נוח אפילו לדמיין את עצמי במצב כזה, וברור לי לחלוטין שזו גם צריכה להיות ההרגשה של כולנו – זוהי ההרגשה הנורמלית והטבעית, לסלוד מכל שפיכת דם, ולהתייחס בשלילה חמורה לכל רצח המוני, גם של אנשים שהורי הוריהם פגעו פעם בעם ישראל.

אמנם ישנה מצווה כזו, ולכאורה היא מלמדת אותנו לנקום ולנטור לכל עם שפגע בנו, ולהשמידו מעל פני האדמה… אבל הקב”ה מלמד אותנו לא רק דרך התורה והמצוות, אלא לא פחות מכך באמצעות ההיסטוריה והמציאות, בבחינת “וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה”, חייו של עם ישראל אף הם תורה וגם מהם יש ללמוד. והמציאות, כפי שהזכרנו, היא שהקב”ה סיבב את פני הדברים כך שלא תהיה לנו היום מצוות מחיית עמלק, ולא מצוות מחיית שבעת עממים (בלי להכנס כרגע למחלוקות המפרשים האם הציווי “לא תחייה כל נשמה” מתפרש כפשוטו או שהוא לא עד כדי כך טוטאלי…), ולא התבשרנו גם שאליהו הנביא כשיבוא יבשר לנו מי מזרע עמלק ומי לא. אדרבה, מכך אנחנו למדים שהקב”ה לא חפץ היום שנשמיד עם שלם, וכך גם אינו חפץ שאנחנו נשתוקק לכך.

זהו חלק מהמתח – ומההשלמה הפנימית – בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מצד אחד התורה שבכתב היא אלוקית, נצחית ובלתי משתנה; ומאידך – התורה שבכתב היא כתובה, היא איננה תורה חיה, היא איננה דינמית ואיננה יכולה להיות מתאימה לכל דור. לכן ניתנה לנו התורה שבעל פה, בבחינת חיי עולם, תורה דינמית שמתאימה את התורה שבכתב לדור שבו אנו נמצאים. התורה שבכתב מלמדת אותנו את הכלל, את היסודות, ומתוכם אנחנו למדים מה נכון וראוי לעשות בדורנו. “אל השופט אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא שופט שבדורך”.

הלכה למעשה, אנחנו פועלים על פי התורה שבעל פה כאשר היא מסייגת את התורה שבכתב. כך, למשל אנחנו לא מחפשים עמלקים להרגם כיוון שהתורה שבעל פה פוטרת אותנו מכך, אנחנו גם לא מוכרים את בנותינו לשפחות וגם לא מחתנים אותן בעודן קטנות כיוון שהתורה שבעל פה אוסרת עלינו זאת, למרות שהתורה שבכתב מתירה. יחד עם זאת, התורה שבכתב מלמדת אותנו יסודות עקרוניים שגם להם יש השלכה רבה על חיינו, למרות שההלכה למעשה היא שונה.

נראה  שבנושא זה של מחיית עמלק, למרות שלמעשה לא מוטלת עלינו המצווה, יש כאן מסר עמוק מאד שהתורה מפנה כלפינו – אל לנו להסחף אחרי המוסר הנוצרי המעוות, הגורס חמלה וויתורים בלי גבול. הנצרות – גם כיום – דורשת מאיתנו ללא הפסק להגיש את הלחי השנייה ולא להגיב ביד חזקה על התקפות נפשעות שחוזרות ונשנות כלפינו. דוגמא אחת לכך היא התגובה שלנו לטרור על כל צורותיו במהלך השנים, החל מחוסר האונים שלנו במשך שנים רבות למנוע את ירי הקסאמים על שדרות – ודאי שאילו היינו גובים מחיר כבד ומשמעותי על כל קסאם, היה הירי מפסיק בפתאומיות. כך גם ‘טרור הבודדים’ שלפתע אוחזים בסכין ומחפשים יהודי לרצוח אותו – אילו היה המחבל יודע שמייד לאחר הפיגוע מגרשים את כל משפחתו והורסים את כל הכפר שלו, לא היה אותו מחבל בודד יוצא לרצוח מלכתחילה. אלא שאנחנו כבולים בידי עצמינו, על ידי שאנחנו נכנעים לאותו מוסר נוצרי שמונע מאיתנו לפעול. הנצרות איננה עסוקה כלל בשאלה מי צודק, מי ראוי לשבת ולשלוט בארץ הזו, למי היא שייכת – אלא אך ורק בשאלה מי החלש והמסכן… על החלש ראוי לרחם, ראוי לוותר לו, להכנע לדרישותיו… מוסר נוצרי זה הוא המסכן אותנו יותר מכל, ובו עלינו להלחם.

טעות היא לחשוב שהמוסר הנוצרי המזוייף הזה באמת פועל לטובת החלש. האמת היא הפוכה – לערביי עזה היה טוב בהרבה אילו היינו מכריעים את הטרור ואת הקסאמים במכה אחת חזקה, מאשר המצב הנוכחי שבו למרות שיש לנו את הכוח הפיזי והצבאי, אין לנו כוח נפשי לפעול כפי שצריך, וכך אנחנו מתישים את עצמינו וגם את תושבי עזה בפעולות מתמשכות ולא יעילות. אילו היה לנו את הכוח הנפשי לפעול בתקיפות נגד הטרור ולגרום לכך שיהיה מחיר גבוה שיכאב לאויבינו גם מבחינה מדינית – הרי שהם היו מפנימים את הגבולות המוסריים והמציאותיים ולא היו מייגעים את עצמם במאבק חסר תוחלת נגדינו. בכל דור ודור, עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק של ימינו – בשדרות ובגוש עציון, בגוש קטיף ובנתניה, ובכל מקום שבו פגע הטרור – ומתוך כך להתמלא עוז רוח לפעול בגבורה כנגדו.

The post זכור את אשר עשה לך עמלק appeared first on .

להבדיל, מספרים על נפוליאון שהגיע ערב אחד לרובע היהודי וראה להפתעתו שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת והם קוראים שם קינות בקול בכי לאור נרות מעטים. נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל הכללי. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליאון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שלו על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שהחורבן הזה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה… נפוליאון התרשם עמוקות, ואמר: רק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש.           

מהו, אם כן, כוחו של הזכרון?

באופן פשוט ניתן להבין כי כאשר אדם זוכר את העבר הוא יכול ללמוד ממנו לקח כיצד להתנהג בעתיד. אדם שהחמיץ דבר מסויים וחווה על בשרו את כאב ההחמצה, לומד מכך להבא לנצל את הרגע שבו צריך לעשות מעשה; אדם שנכווה מתופעה מסויימת, ילמד לקח להתרחק ממנה ומהאנשים שקשורים אליה; וכמובן: אדם שהתנסה בחוויה חיובית, ישתדל לחזור עליה בצורה האופטימלית. גם עם ישראל כעם מצווה לזכור קודם כל כדי ללמוד לקח מן העבר להווה ולעתיד: אנו חווינו על בשרנו את המחיר הכבד של שנאת חינם, של עזיבת התורה והמצוות, של הסירוב לשמוע בקול הנביאים; אנו חווינו על בשרנו גם את התוצאה של ההטמעות בגויים, את התוצאה של השקיעה בסיר הבשר של הגלות, את האנטישמיות הגואה שטורחת להזכיר לנו בכל פעם מחדש שאנו עם נבחר, עם סגולה בעל תפקיד וייעוד מיוחדים, וגם אם נרצה לשכוח זאת לא נוכל…

אך נראה שיש למצוות הזכרון משמעות נוספת. ההבדל בין אדם שזוכר את עברו, לבין אדם שאינו מתאמץ לזכור, איננו רק הבדל של חכמת חיים, מי למד יותר לקחים מן העבר. ההסתכלות של שני אנשים אלו היא שונה מן היסוד.

אדם שאינו מאמין בבורא העולם ובשליחות שהוא מטיל על הברואים, רואה את עצמו כאילו נולד באופן אקראי בנקודה מסויימת על ציר הזמן, הוא מבלה את חייו בשיטוט סתמי בעולם, ולאחר כך וכך שנים הולך לעולמו בנקודה אקראית אחרת על ציר הזמן. לעומתו, אדם מאמין תופס את העולם באופן אחר לחלוטין: הוא נולד דווקא בנקודה מסויימת שבה בחר הקב”ה להביא אותו לעולם, כדי שיקיים שליחות מיוחדת שהוטלה רק עליו, ובמהלך השליחות הזו יעבור את תקופת חייו וילך לעולמו בנקודה אחרת על ציר הזמן, שבה הסתיימה שליחותו.

ממילא, אדם מאמין – שרואה את חייו כמהלך מתמשך של שליחות וייעוד, רואה משמעות וחשיבות גם בציר הזמן ובמיקום שלו בתוך ציר הזמן הזה. הוא רואה את שליחותו שלו כחלק משרשרת ישראלית המתחילה מאברהם אבינו דרך כל הדורות כולם, ודרך אישיותו שלו, ועד לגאולה השלמה שבה יושלם התיקון והייעוד של כל הדורות. אדם כזה זוכר את העבר, כי הוא אדם שרואה גם את ההווה כמחובר לעבר ולעתיד. וממילא הזכירה איננה רק חכמת חיים, אלא כדברי הבעש”ט – “בזכירה סוד הגאולה”, זכירת העבר נותנת משמעות גם להווה כשליחות נצחית שהיא מחוברת לעבר וממילא גם לעתיד – עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.

The post זכור! appeared first on .