היום ברוך ה’ זכינו לשוב לארץ ישראל, לבנות כאן מדינה לתפארת, עם כלכלה יציבה, בטחון אישי ושפע מותרות. אמנם לא הכל מושלם, ואנחנו בדרך כלל אוהבים להתלונן על מה שאין, אבל אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה, או – אולי יותר נכון לומר – תשע עשיריות הכוס המלאות…

בוודאי בכל שנות הגלות היהודים בכו קודם כל על מצבם הקשה – על הפוגרומים והרדיפות, על ההרוגים ועל ההשפלות, על הקשיים ועל העוני, על ההגבלות ועל הגלות – על התחושה שאין לנו בית משלנו, שאין לנו מדינה משלנו, שהעם היהודי מפוזר ומפורד בגויים וכביכול ח”ו אין לנו מושיע.

מתוך התחושות הקשות האלו, בכו היהודים בכל הדורות גם על חורבן המקדש, שממנו נבעו כל הקשיים הנוראים הללו.

כל זה לא קיים היום. אנו אומרים זה לזה “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, אך ירושלים בנויה היום כפי שלא הייתה בנויה מעולם! מהי כיום המשמעות של האבל על החורבן?

התשובה נחלקת לכמה חלקים:

חלק ראשון – זכרון העבר.

אמנם היום מצבנו יחסית טוב [עדיין לא מושלם – ועל כך בחלק השני והשלישי של התשובה…], אך אנחנו לא שוכחים גם את העבר.

סיפור מפורסם מספר על נפוליאון שבמהלך כיבושיו הגיע לעיר מסויימת וסייר ברובע היהודים, והנה כל הרובע היהודי שומם וחשוך, רק בבית אחד גדול ומרכזי הוא שומע קול בכי גדול. נכנס נפוליאון לאותו בית [שהיה בית הכנסת הגדול של העיר], והנה לאור נרות מעטים, מאות רבות של יהודים יושבים על הקרקע וממררים בבכי. שאל נפוליאון – מה קרה? מדוע זה אתם בוכים? ענה לו רב העיר – על חורבן בית מקדשנו אנו בוכים, שביום זה – תשעה באב –החריבו האויבים את המקדש, רצחו בנו מאות אלפים, והגלו אותנו מארצנו. שאל נפוליאון ההמום: “האמנם? איך ייתכן שלא שמעתי על כך? מתי זה קרה?” הרב השיב לו במבוכה – זה קרה היום, בתשעה באב, לפני כ-1750 שנה… נפוליאון היה לרגע בהלם. ואז הסתכל סביבו, הביט על היהודים האבלים והבוכים כאילו היום חרב בית מקדשם, והכריז: עם כזה, שזוכר את העבר שלו בעוצמה כזו, עוד נכון לו גם עתיד גדול.

הבעל שם טוב אמר זאת במשפט קצר: “בזכירה סוד הגאולה”. רק אם נזכור מהיכן באנו נדע לאן אנו הולכים.

לכן גם היום, אף שכבר נבנתה ירושלים וארץ ישראל כולה, עלינו לזכור את החורבן ואת הגלות כדי שלא נגיע לשם שוב חלילה, וכדי שזכרון העבר ייתן לנו כוח ודחיפה במעלה ההר אל עבר הגאולה השלמה.

מהו העבר שאנחנו זוכרים אותו היום? ראשית, אנו זוכרים את כל הפורענויות הרבות שהיו לעם ישראל במהלך הדורות: החל מחטא המרגלים שבו נגזר על אבותינו שלא להכנס לארץ, דרך שני החורבנות בבית ראשון ובבית שני, ששניהם היו מלווים ברצח והרג של מאות אלפי יהודים ובגלות קשה  ואכזרית,  דרך   נפילת ביתר וכשלון מרד בר כוכבא – שם נשחטו ונטבחו מליוני יהודים, דרך גירוש ספרד, דרך מלחמת העולם הראשונה – שבה נהרגו חצי מליון יהודים, בצירוף עם כל הפורענויות הרבות של הגלות שלא אירעו בתשעה באב דווקא…

שנית, אנו זוכרים את המחיר היקר ששילמנו במשך המאה וחמישים השנים האחרונות, כחלק מתהליך הגאולה: אנו זוכרים את קרבנות הטרור הערבי ממאורעות תרפ”ט ועד ההרוגים האחרונים, אנו זוכרים את חללי צה”ל ולוחמי המחתרות, אנו זוכרים את כל ששת מליוני הנספים בשואה – שכולם חלק מהמחיר הכבד שעם ישראל שילם על מנת להגיע אל המנוחה ואל הנחלה [היחסיים] שבהם אנו נמצאים היום.

חלק שני – זכרון הסיבות לחורבן ותיקונן.

חז”ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו חרב בימיו [ירושלמי יומא פרק א הלכה א]. המשמעות היא, שאם היום לא נבנה עדיין בית המקדש, הרי שאילו היה בית המקדש קיים היה חלילה חרב בעוונותינו. ואם כן, עלינו להבין לעומק את כל הסיבות שבעטיין חרב המקדש – כל הסיבות האלו כנראה עדיין לא תוקנו, ולכן עלינו להתאבל גם על החורבן הרוחני שלנו שבגללו עדיין לא נבנה המקדש. מתוך הרובד הזה של האבל, נזכה לתקן את כל הקלקולים הרוחניים וגם לבנות במהרה את המקדש השלישי.

כידוע הגמרא ביומא מביאה את שנאת החינם בסיבה המרכזית שבעטיה חרב הבית השני. אך חז”ל מביאים גם סיבות רבות נוספות: בין השאר מציינים חז”ל ביטול תורה, ביטול תינוקות של בית רבן, זלזול בכבוד החכמים, חילול השבת, שקרים ועוד.

חלק שלישי – הדברים שעדיין חסרים.

אף שברוך ה’ זכינו להגאל, לבוא לארץ ישראל ולקבל את השפע האלוקי העצום בדורנו, הרי עדיין יש דברים חסרים. בטווח הפחות נראה לעין באופן מיידי, חסר לנו גם תחיית המתים ותשובה, בית המקדש ונבואה ועוד ועוד. כמובן, ככל שנבין יותר לעומק כל דבר ודבר ממדרגות הגאולה שעדיין חסרות לנו, נרגיש יותר את הצער על כך שאין לנו היום קרבנות ומקדש וכדומה.

אך גם בתחום שאנו יכולים לראות בעינינו יש דברים רבים שעדיין חסרים, והם מעיקים ומציקים. חסרה עוצמה לאומית נגד האויבים שלנו, חסרה הרתעה שתמנע פיגועים, חסרה בכמה מקומות ריבונות מלאה שלנו על ארץ ישראל. אפילו בירושלים עצמה ישנן שכונות שיהודים אינם יכולים להכנס אליהם ללא ליווי צבאי או רכב ממוגן; אפילו לבית הקברות בהר הזיתים לא ניתן להכנס ללא ליווי של משמר הגבול… אם יהודים צריכים ליווי צבאי כדי להכנס לבית קברות יהודי בעיר הבירה שלהם, יש עדיין דרך ארוכה שעלינו לעבור – ואלו כמובן רק דוגמאות.

וזה לפני שדיברנו על הבזיון הלאומי בהר הבית עצמו, שלא זו בלבד שלא נותנים ליהודים להתפלל שם, אפילו יהודי שאכל תפוח בהר הבית נעצר, בגלל הברכה שבירך לפני האכילה, וכן יהודים לא מורשים להכניס לשם דגל ישראל או שופר וכדומה.

כדאי לייחד את תשעה באב למחשבה על המשמעות של שלשה רבדים אלו של משמעות החורבן בימינו, ולהעמיק בהם.

ויהי רצון שבמהרה נזכה לגאולה שלמה שבה תשעה באב יהפוך ליום חג ושמחה כאמור בדברי הנביא.

The post משמעות האבל על החורבן – בימינו appeared first on .

הביטוי ‘איכה’ בולט מאד בחזרה הכפולה והמשולשת בסמיכות לתשעה באב: בפרשת דברים, הנקראת תמיד לפני תשעה באב, אומר משה לעם ישראל  “איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם”, פסוק שמקובל לקרוא אותו במנגינת מגילת איכה ולהדגיש בכך את הקשר שאינו קשר לשוני בלבד; לאחר מכן מהדהדים באזנינו דברי ישעיהו בהפטרה המיוחדת לשבת חזון, הנקראת תמיד בשבת זו: “איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים”; ולבסוף, בקריאת מגילת איכה עצמה, מקונן ירמיהו בלשון איכה שוב ושוב: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”, “איכה יעיב באפו ה’ את בת ציון, השליך משמים ארץ  תפארת ישראל”, “איכה יועם זהב, ישנא הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות”, “בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרס, מעשה ידי יוצר”.

חז”ל מתייחסים לחזרה זו ואומרים (מדרש איכה רבה א’):

שלשה נתנבאו בלשון איכה: משה ישעיה וירמיה… אמר רבי לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר ‘איכה אשא לבדי טרחכם’, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר ‘איכה היתה לזונה’, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר ‘איכה ישבה בדד’.

את המילה ‘איכה’ מקובל לפרש כצורה מוארכת של המילה ‘איך’ – איך קרה הדבר הזה. בלשון התנ”ך אנו מוצאים פעמים רבות לשון מוארכת, כמו למשל דברי יעקב ליצחק (בראשית כז, יט) “קום נא שבה ואוכלה מצידי”, וכדומה.

אולם במבט שני, נראה שיש לפרש הפוך: המילה איכה היא הצורה המקורית, והמילה ‘איך’ היא קיצור שלה. מילת השאלה ‘איכה’ מתאימה לסדרה של מילות שאלה שמורכבות מהלחם של שתי מילים שונות, כמו למשל ‘איזה’, במשמעות ‘אי זה’ – היכן הוא הדבר שעליו נאמר “זהו הדבר”; וכמו ‘איפה’, במשמעות ‘אי פה’ – היכן הוא המקום שעליו נאמר “פה הוא המקום”. כך גם המילה ‘איכה’ משמעותה ‘אי כה’, על מה נאמר “כה היה הדבר”, באופן זה התרחש.

הבנה זו נותנת עומק חדש להבנת המדרש, הפותח באמירה כללית: “שלשה נתנבאו בלשון איכה”. אל מול אמירה זו אנו מוצאים את דברי הספרי (במדבר קנג) : ‘זה הדבר’, מגיד שכשם שנתנבא משה ב’כה אמר’ כך נתנבאו הנביאים ב’כה אמר’, ומוסיף עליהם משה שנאמר בו ‘זה הדבר’.

משה רבינו, המתנבא באספקלריא המאירה, מתנבא בלשון ‘זה הדבר’ – כאדם שרואה באופן ברור ויכול להצביע באצבע ולומר ‘זה’. יחד עם זאת, משה מתנבא גם ככל שאר הנביאים בלשון ‘כה אמר’ –בלשון שרואה את הדברים בערך, ‘כה’, כדברים האלה דיבר ה’, ולא בלשון מדוייקת כמו ‘זה הדבר’. אולם מעבר לשתי לשונות אלו, גם משה וגם ישעיה וירמיה מתנבאים גם בלשון ‘איכה’, היא לשון ‘אי כה’, הלשון המקוננת על אבדן הנבואה ועל אבדן ההתגלות האלוקית המופיעה במילה ‘כה’, שהיא גם שם משמותיו של הקב”ה (ראה זהר בלק קצח ע”א).

ובדומה לזה אומרים חז”ל (זהר קמג ע”ב) שבזמן החורבן הקב”ה “השיב אחור ימינו”, ועברה כוס של ברכה מימין לשמאל, וכל העליונים והתחתונים מקוננים עליה ‘איכה’, אי – כה, כוס של ברכה מה תהא עליה.

חז”ל קושרים את המילה איכה גם לפנייתו של הקב”ה לאדם הראשון לאחר החטא: “אייכה?” (פתיתחתא דאיכה רבה ד’):

“אמר הקב”ה: אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה… שנאמר ‘ויאמר לו איכה’, איכה כתיב”.

המילה ‘אייכה’ שנאמרת לאדם הראשון מקפלת בתוכה יותר מאשר סתם פתיחה לשיחתו של הקב”ה עם אדם הראשון. הלא ריבונו של עולם יודע בדיוק היכן נמצא אדם הראשון ומדוע הוא מתחבא בין עצי הגן. מדוע אם כן הוא פותח בשאלת ‘אייכה’?

רש”י כותב “יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום”.

יחד עם זאת נראה שיש כאן עומק נוסף.

מספרים על האדמו”ר הזקן בעל ‘התניא’, שבשעה שהיה בכלא הרוסי בעקבות הלשנות ועלילות שטפלו עליו, בא אליו אחד השרים הרוסים אל תאו בכלא והקשה לפניו: וכי הקב”ה לא ידע היכן אדם, שהוא נצרך לשאול אותו ‘איכה’?

אמר לו האדמו”ר הזקן: התורה תורת ה’ היא, היא נצחית ושייכת לכל זמן ולכל אדם. פירוש הפסוק הוא שבכל רגע ורגע קורא ה’ יתברך לכל אדם ואומר לו “אייכה?” – איפה אתה בעולם? נשלחת לעולם הזה לכך וכך שנים לעולם הזה לשליחות מסויימת, לעשות טוב בעיני אלקים ואדם – ועל כן תתבונן ותשיב לעצמך ולריבונו של עולם, אייכה? איפה אתה ואיפה השליחות שלך? כמה שנים עברו עליך ומה משליחותך הגשמת בשנים אלו?

השר הרוסי התפעל מאד מתשובת האדמו”ר הזקן, והמליץ בפני הצאר לשחרר אותו ממאסרו.

בתמצית מתייחס לכך הרב קוק זצ”ל באורות הקדש (ח”ג עמ’ קמ) בפיסקה המפורסמת הנקראת ‘בקשת האני העצמי’: “חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת ‘אייכה’, מפני שלא ידע נפשו, מפני שה’אניות’ האמיתית נאבדה ממנו”.

כאשר אדם, או עם, מתנכר לעצמיותו ומאבד את האני הפנימי שלו, הוא מאבד את היכולת להשיב על שאלת ‘אייכה’, היכן אתה נמצא, וממילא בא החורבן והקינה ‘איכה’ – אי כה, שכן גם ההתגלות האלוקית המתגלה בנבואה של ‘כה אמר ה’ ‘, אף היא נאבדת ממנו.

ומכאן אנו באים אל התיקון – “התשובה הראשית היא שישוב האדם אל עצמו”, כפי שמלמד הרב זצ”ל באורות התשובה, ומתוך כך במקום איכה, נזכה להתגלות של כה אמר ה’, ונראה עין בעין בשוב ה’ ציון, “כי ניחם ה’ ציון, ניחם כל חרבותיה”.

The post איכה appeared first on .