The post ארץ הנבואה appeared first on .

זה מתחיל כבר משלש המכות שמופיעות בפרשה, שכולן הן בעצם מכות חושך: מכת החושך היא כמובן מכה של חושך… אך גם מכת הארבה – שעליו נאמר “ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ”, וכך גם מכת בכורות שמתרחשת בחצי הלילה, בשיא החושך, ברגע הרחוק ביותר מכל אור שהוא.

אך כמובן החושך המדומה הזה הוא גם אור גדול: “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”. זה בא לידי ביטוי מיוחד במכת החושך, שבה זכו ישראל לאור כפול – גם בכך שבהם כמובן לא פגעה מכת החושך, ולפי מדרש חז”ל גם בכך שבחסות החשיכה שהיו נתונים בה המצרים, יכלו ישראל להכנס לבתיהם ולראות את המטמוניות של המצרים, וכך לאחר מכן כאשר ניגשו בני ישראל אל המצרים, “ושאל איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות” (לקיים את ההבטחה שהבטיח ריבונו של עולם לאברהם אבינו ע”ה בברית בין הבתרים – “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”), לא יכלו המצרים להכחיש ולומר שאין ברשותם רכוש, שכן עם ישראל ידעו בדיוק מה יש ברשותם. אם כן, החושך למצרים הוא אור כפול לעם ישראל.

מתי למעשה פרצה הגאולה? לכאורה בחצות הלילה, בשעת מכת בכורות, בשיא הלילה – בשעה הרחוקה ביותר משעות האור והיום. ובכל זאת הפסוק מתנסח “בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים” [שמות יב, מא]. הגמרא [ברכות ד:] מבארת שהגאולה החלה בלילה אך היציאה ממצרים בפועל ארעה רק ביום. אך שוב אנו רואים כיצד יש פה כאילו ערפול מכוון.

יש כאן רעיון עמוק ביותר. הערפול הזה, של אור וחושך המשמשים בערבוביה, נותן לנו שוב לראות כיצד החושך הגדול ביותר אף הוא למעשה גילוי של האור האלוקי המתלבש ומתגלה בעולם בדרכים שונות. אין חושך בעולם כלל! כל החושך, כל הרע שישנו בעולם, כולו אינו אלא אור וטוב. כל מה שעושה ה’ הכל לטובה – אפילו מוות, מחלות, חטאים ומצוקה כלכלית. העולם הזה שאנחנו נמצאים בו הוא ‘עלמא דשקרא’ – עולם השקר, שבו האור האמיתי, שהוא האור הרוחני, אור ה’, לא נראה תמיד כאור, ואילו החושך האמיתי גם הוא לא תמיד נראה כחושך. בתהליך הגאולה, כאשר הקדוש ברוך הוא מתגלה על עמו ישראל, מתברר פתאום מהו האור האמיתי ומהו החושך, ויותר מזה – פתאום מתגלה שאף החושך הוא מאת ה’, וממילא אין הוא חושך מהותי אלא רק בעיני המתבונן, ומנקודת מבט של עולם האמת הרי אף החושך הוא סוג של אור וסוג של הופעה אלוקית בעולם, גם אם בהסתר פנים. כך אומר ישעיה בפרק מה – “לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי, אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה”. אמנם אנחנו בתפילה נוקטים לשון עדינה יותר – “עושה שלום ובורא את הכל”, אך במקור בפסוק כתוב “ובורא רע”, שכן גם הרע בא מאת ה’, כפי שאמר גם איוב לאשתו – “את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל?”

אם כן, כל המהלך של הגאולה הוא טשטוש של היום והלילה, של האור והחושך. לכן כאשר מסכת פסחים פותחת ומדברת על בדיקת חמץ, נאמר “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, ובכלל מדברים על ליל י”ד…

מכאן נובע גם הטשטוש בזמנים של קרבן הפסח, המתבטא בפסוק בספר דברים [טז, ו] “שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים”. הגמרא בברכות דף ט. מזהה שלשה זמנים שונים בפסוק – בערב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים:

רבי אליעזר אומר: בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, ומועד צאתך ממצרים אתה שורף; רבי יהושע אומר: בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך – עד מועד צאתך ממצרים.

זו כנראה אחת הסיבות שזהו החג היחיד שמקריבים את הקרבן המרכזי שלו לפני תחילת החג – “בערב אתה זובח” פירושו שמקריבים את קרבן פסח ביום י”ד, בערב החג, כך שיהיה ניתן להפוך את ליל החג לאירוע המרכזי בו. לכן זהו הקרבן היחיד שנאכל רק בלילה ולא ביום; זהו הקרבן היחיד שקרב לאחר תמיד של בין הערבים – בהגדרה קרב בזמן הלילה, מה שאין כן בכל הקרבנות האחרים שבתורה; זהו החג היחיד שאומרים בו הלל בלילה – “השיר יהיה לכם כליל התקדש חג”. הלילה הופך ליום.

גם בגאולה השלמה שלעתיד לבוא, שעליה נתנבאו הנביאים, אנו מוצאים טשטוש וערבוב לכאורה של יום ולילה:

ישעיהו מתאר אור עצום שיופיע גם ביום וגם בלילה: “וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְקֹוָק אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא” (ל, כו). אם אור הלבנה יהיה כאור החמה, האם יהיה עדיין בכלל הבדל בין יום ללילה?

כך גם הנביא זכריה מתבטא בצורה מופלאה ונעלמת ביחס לגאולה העתידה באחרית הימים (זכריה יד, ו-ז): “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר, יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיקֹוָק לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר”. מצד אחד ביום ההוא לא יהיה אור, מצד שני דווקא לעת ערב יהיה אור. מצד אחד זהו יום אחד שיוודע לה’, ומצד שני זהו לא יום ולא לילה. על פסוק זה מיוסד גם הפיוט הנאמר בהגדה של פסח – “קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה”. הכיצד? בלי להכנס לעומק הפרשנות של הפסוק, ברור שמדובר כאן על תקופה קשה מאד לעם ישראל ולעולם כולו, ובכל זאת בתוך החושך הגדול יש אור עצום.

לא במקרה באותו זמן שמופיע אור גדול של גאולה מופיע גם חושך נורא של דין, משפט וייסורים לרשעים. לעתים האור עצמו יוצר ‘חושך’ וסינוור שמעוור את הראיה (סנהדרין צט.):

דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב +עמוס ה’+ הוי המתאוים את יום ה’ למה – זה לכם יום ה’ הוא חשך ולא אור משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה – שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה? והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח? – אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי. – אמר ליה: מילט קא לייטת לי? – אמר ליה: קרא כתיב, +ישעיהו ס’+ כי הנה החשך יכסה – ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה.

הגאולה היא טשטוש גבולות בין אור לחושך, בין יום ללילה. ראשית, יש בה אור כל כך גדול עד כדי כך שכל החושך נראה בטל כלפיו. שנית, יש בגאולה גם אור וגם חושך – אור לצדיקים וחושך לרשעים. שלישית, האור עצמו מהווה אור לצדיקים וגם חושך לרשעים, אז הנה לנו אור שהוא גם חושך. ורביעית, פתאום מזהים שגם החשיכה של שנות הגלות הקשה, הייתה חלק מתהליך אלוקי מואר של התגלות וגאולה – גם החושך הופך לפתע לאור גדול.

אנו זוכרים זאת כל השנה ולאורך כל שנות קיומו של עם ישראל, ומכנים את הלילה ‘אור’ – ‘אור לארבעה עשר’. אנו מבטאים בכך את הידיעה והאמונה הברורה שגם החושך, גם הגלות והייסורים, הפוגרומים והנפילות – הם חלק מהתגלות האור האלוקי שסופו להופיע במלוא אורו.

The post קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה appeared first on .

טעמים רבים נאמרו למנהג לקרוא לשבת שלפני פסח ‘שבת הגדול’ – היו שאמרו שזה בא לבטא את ההבדל בין השבת הזו, שהיא יום השבת בשבוע, לבין יום טוב ראשון של פסח, שנקרא אף הוא שבת, “ממחרת השבת”, וכדי להוציא מליבן של צדוקים שאמרו שאין מתחילים למנות ספירת העומר ממחרת יום טוב אלא ממחרת שבת חול המועד; היו שהזכירו מנהג עתיק לחלק לכל אחד כיכר לחם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנותו; והיו אף שטענו ברצינות (!) שבגלל הדרשה הארוכה של הרב לקראת הפסח, נראה היום כארוך במיוחד, וכיוון שכך, נראית כביכול שבת זו גדולה יותר מאשר כל שבת אחרת…

אולם הטעם הקדום ביותר, ובכלל הפעם הראשונה שמוזכר השם המיוחד של ‘שבת הגדול’, מופיע בספריהם של תלמידי רש”י (ספר האורה ח”ב אות סב, מחזור ויטרי לר’ שמחה מויטרי סי’ רנט, ועוד): “שבת שלפני הפסח נהגו בני אדם לקרוא אותו שבת הגדול ולא ידעו למה, שהרי אינו גדול מכל שבתות השנה. אלא לפי שניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת היה, כדאמרינן בסדר עולם, ומקחו של פסח מבעשור, היה בשבת שלפני הפסח. אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו? [שמות ח’ כ”ב] אמר להם הקדוש ברוך הוא: עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם הלכו ולקחו איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום, כשראו כן המצריים היו רוצים לקום ולנקום מהם, והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים, ולא הזיקו לישראל, ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח, נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול. מפי ר’ אברהם נשמתו עדן”.

נראה לומר שיש בדבר זה נס כפול ומכופל: מעבר לכך שהמצרים שותקו ולא יכלו להלחם בישראל, ישנו נס גדול בעצם המוכנות של עם ישראל לצאת כנגד משעבדיהם המצרים, ולקחת מול עיניהם את הכבשים – אלהיהם של המצרים – וליעד אותם לשחיטה! עלינו לזכור שמדובר בעם של עבדים שכבר 210 שנה חיים בארץ לא להם, ומן הסתם התרגלו לחיי עבדות ולכניעה מוחלטת לאדוניהם. והנה, על פי הציווי האלוקי, לוקחים עם ישראל את אלהיהם של האדונים שלהם מאתמול, וזובחים אותם – דבר זה יכול להתבצע רק מתוך תחושת שחרור עמוקה, שהיא עצמה בגדר נס. אנו זוכרים במהלך ההיסטוריה דוגמאות רבות של אנשים ועמים, שגם לאחר שהשתחררו כבר מעול הכובש או המשעבד, עדיין המשיכו להתייחס אליו בכניעה מתוך השפלה עצמית והתרפסות. גם בדורות האחרונים אנחנו מרגישים לפעמים שעדיין לא יצאנו לגמרי מן הגלות ואנחנו ממהרים להתרפס לפני אומות זרות. והנה עם ישראל במצרים, שהיה שקוע בעבדות קשה ואף במ”ט שערי טומאה, מצליח לפחות לרגע לצאת מתוך השפלות, לעמוד בעוז כנגד המצרים, וממילא מתוך כך לצאת גם ממצרים, שכן בזכות דם פסח ודם מילה יצאו ישראל ממצרים, כפי שדורשים חז”ל על הפסוק ‘בדמייך חיי’.

אם כן, הנס הגדול הוא שלא רק הקב”ה חולל ניסים עליונים למעלה מן הטבע, אלא שגם עם ישראל מתעוררים ומחוללים את הגאולה בעצמם, ‘מלמטה למעלה’. הדברים מתאימים לדברי הזהר הקדוש (ח”ב דף לט:) על הפסוק ‘משכו וקחו לכם’ – “אמר קודשא בריך הוא, עבידו אתון עובדא לתתא, ואנא אתבר תקפיהון לעילא”: עשו אתם מעשה למטה, ואני אשבור תוקפם למעלה. וזהו פשר הכפילות – משכו וקחו – ה’אתערותא דלתתא’, המעשה שלכם בעולם הזה, ימשוך השפעה אלוקית בעולם ויגלה את השראת השכינה בגאולת ישראל.

The post משכו וקחו לכם או: למה קוראים לשבת הגדול ‘שבת הגדול’? appeared first on .