“וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ”:

הרמב”ן מעיר, שפסוק זה המופיע בתוך הקללות, למעשה אינו קללה אלא בשורה טובה:

“מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.

ראשית, אומר הרמב”ן, זו בשורה טובה – אין לנו שום עניין לראות את ארץ ישראל פורחת בידי אחרים. אדרבה, ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל ואיננה נותנת פירותיה לאף אומה ולשון מלבדנו.

הדבר מזכיר את הטענות שהעלה הסופר עמוס עוז ואחרים כלפי השיר האלמותי ‘ירושלים של זהב’ שחיברה נעמי שמר ממש ערב מלחמת ששת הימים בה שחררנו את ירושלים. עמוס עוז טען שאין זה מוסרי לכתוב “כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה”, שהרי הערבים שהיו כאן באותה תקופה אף הם בני אדם, וכיצד את אומרת שכיכר השוק ריקה ואין בני אדם בהר הבית?

נעמי שמר הגיבה על טענה זו ואמרה: “זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו ‘אל תדאג, היא לא לבד’… עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה”.

כאשר אין יהודים בארץ ישראל, גם ארץ ישראל מרגישה שוממה וריקה, והיא איננה נותנת פירותיה לאומות הזרות ששוכנות בה. דבר זה, כפי שאומר הרמב”ן, הוא בשורה טובה – המלמדת על קשר החיים העמוק והנשמתי בין עם ישראל לארץ ישראל.

כך פותח הרב קוק את ספר אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית, והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני”. ארץ ישראל היא לא רק אמצעי לכך שעם ישראל יהיה מאוגד יחד במקום אחד, היא לא רק אמצעי לכך שיהיה קל יותר להגן על עם ישראל, ואפילו לא אמצעי לקיום הרוחני, שכך יהיה קל יותר ללמוד תורה וכדומה.

ממשיך הרב קוק ואומר: “ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשרי-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”. ‘חטיבה עצמותית’ פירושו חלק בלתי נפרד, שקשור בקשר עצמי. ארץ ישראל היא חלק מאיתנו, היא איבר מאיבריו של עם ישראל.

כדברי הזהר הקדוש בפרשת אמור (ויקרא, דף צג עמוד א):

“דכתיב (שמואל ב ז) גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד. עימה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו, דהא “ומי כעמך ישראל גוי אחד” סגי ליה, אבל לא אקרון אחד אלא בארץ”.

ובתרגום:

שכתוב “גוי אחד בארץ” – ודאי בארץ הם גוי אחד, עימה [=איתה, עם ארץ ישראל] הם נקראים אחד ולא הם לבדם. שהרי מספיק היה לכתוב “ומי כעמך ישראל גוי אחד”, אבל אינם נקראים אחד אלא בארץ.

על כן העובדה שארץ ישראל איננה נענית לאומות זרות, היא בשורה טובה המלמדת אותנו על עוצמת הקשר העמוק שבינינו לבין ארץ ישראל.

אך לא רק בשורה טובה יש כאן, אלא גם “זו ראיה גדולה”, כלשון הרמב”ן. הרי זה דבר מדהים, שאין לו הסבר ריאלי בלי להבין את עומק הקשר הרוחני בין ארץ ישראל לעם ישראל – איך ייתכן שארץ “אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם [=שבעבר הייתה מיושבת ופורחת]”, לפתע אומות העולם לא מצליחות ליישב אותה?

הרי ארץ ישראל השתבחה בהיותה ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת המינים, ארץ עיינות ותהומות – – איך הפכה ארץ פורחת כזו לארץ שוממה ומלאה ביצות ומחלות?

בשנת תרכ”ז [1867] – בדיוק מאה שנים לפני מלחמת ששת הימים – ביקר בארץ ישראל הסופר האמריקני מארק טוויין, וכתב את הדברים הבאים:

“נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור, שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים, בשום עצם מרתק, בשום נוף רך. כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”. [מדהים שהוא מדבר על ים המוות = ים המלח, ועל ים הגליל = ים הכינרת, באותה נשימה ובאותו סגנון – פשוט לא ראו כל הבדל בין הרי מדבר יהודה הקרחים והשוממים לבין הרי הגליל!]

“לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש מהמחנה שלנו, אף שהנחל זרם לצדנו. לכן המשכנו בדרכנו שעה נוספת. אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת. ‘כצל סלע כבד בארץ עייפה’ – אין ביטוי יפה מזה בכל התנ”ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה קירחת זו”.

…ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, כולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ”…
“… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה”…

“אף כפר אחד לא תמצא לכל אורכו למרחק שלושים מיל מזה או מזה… יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים”…

האם אנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו את אזור הר התבור ללא עץ וללא שיח? הרי הכל פורח ומלבלב!

גם מארק טוויין הרגיש שמדובר פה בקללה מיוחדת, ‘כישוף’ [כלשונו] שמביא קללה אל ארץ ישראל.

אך אנו יודעים שדווקא השממה הזו איננה קללה אלא ברכה – שממה זו היא הראיה והעדות לכך שארץ ישראל שייכת דווקא לעם ישראל, והמציאות של גלות, שבה עם ישראל אינו בארצו, היא מציאות מעוותת ושקרית.

כאמור, מארק טוויין מדבר על איזור הכינרת ומתאר אותו כשומם כמו איזור ים המלח, ומדהים להשוות את דבריו לתיאור שמתאר יוספוס פלוויוס, הוא יוסף בן מתתיהו, בספרו ‘מלחמות היהודים עם הרומאים’ [ספר ג פרק י]:

“ולאורך יאור גינוסר [=הירדן] משתרעת ארץ הנקראת גם היא בשם הזה [=בקעת גינוסר המשתרעת צפון מערבית לכינרת], והיא נפלאה בתכונתה וביופייה, ואדמת הארץ הזאת שמנה, ועל כן לא יחסר בה כל צמח האדמה, ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים. כי מזג האוויר הטוב  נוח  לצמחים  שונים  זה מזה… עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כוחותיו לחבר פה את כל המינים השונים… ואדמת כל עצי פרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריים תשעה חודשים רצופים בשנה, ויתר פרי העץ הולך ובשל איתם זה אחר זה כל ימי השנה… והארץ הזאת משתרעת לאורך ים גינוסר שלשים ריס ורוחבה עשרים ריס” [כל ריס הוא מידת אורך של כ-130 מטר, כלומר מדובר פה על שטח של כארבע קילומטר על 2.6 קילומטר שהוא פורה במיוחד].

כמובן, תיאורים אלו מצטרפים למה שאנחנו מכירים היום מן הגליל ומבקעת בית נטופה, ולתיאורים של חז”ל על הפירות המיוחדים והתנובה העשירה של ארץ ישראל.

ולעומת זאת הרמב”ן עצמו, שעלה לארץ לפני כ-800 שנה, כותב באגרת:

“ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכל המקודש מחברו שומם מחברו”.

בכל שנות הגלות ארץ ישראל שומרת לנו אמונים. הדברים מתחדדים לאור המדרש הדורש את הפסוק הראשון במגילת איכה – “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס”.

אומר על כך המדרש: ‘היתה אלמנה’ אין כתיב כאן, אלא ‘כאלמנה’ כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה.

ארץ ישראל היא כאשה ששומרת אמונים לבעלה שדעתו לחזור. והנה, לאחר אלפיים שנות גלות, שבנו לציון ולירושלים, וזיכה אותנו הקב”ה להפריח את השממה, לייבש את הביצות, לבנות ולנטוע. ונתקיימו בנו דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צח עמוד א:

“ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר [יחזקאל ל”ו] ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא”.

כאשר ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל – ברור וגלוי שזו היא גאולה. אין זה עוד סימן לבוא הגאולה הקרבה, אלא זהו הקץ המגולה עצמו – עם ישראל חוזרים לארץ, ארץ ישראל נענית להם – כך נראית גאולה.

The post ושממו עליה אויביכם appeared first on .

“ר’ יודן אומר: מאה אמה, כאדם הראשון. ר’ שמעון אומר: מאתים אמה. ר’ אלעזר בר’ שמעון אומר: שלש מאות אמה: קומ – מאה, מיות – מאתיים. ר’ אבהו אמר: תשע מאות אמה”.

מה פשר מדרש פליאה זה? וכי כשיצאו ישראל ממצרים הייתה קומתם של מאה אמה או כמה מאות? וכי באמת גובהו של אדם הראשון היה מאה אמה? האם אכן לעתיד לבוא יתרחש נס כה מופלא? ומהי משמעותה של המחלוקת בין החכמים?

מתוך דבריו של רבנו בחיי משמע שהוא מבאר את דברי המדרש בהקשר לקומת בית המקדש השלישי – זכינו בבית המקדש השני להיכל שגובהו מאה אמה, ובע”ה בבית המקדש השלישי נזכה לחזור לגדולה זו, ואולי אף להכפיל ולשלש אותה. אמנם דברי רבנו בחיי לא מתאימים לגמרי ללשון המדרש, העוסקת בקומתו של אדם הראשון, ומשמע ממנה שמדובר על קומתו של גוף האדם לעתיד.

אך נראה שאין צורך להבין את דברי המדרש דווקא כפשוטם, שקומת אדם לעתיד לבוא עתידה להיות כה גבוהה, שכן המדרש לא בא בהכרח לתאר מציאות, אלא למסור מסר רוחני ולהשמיע לנו רעיון פנימי הגנוז בדברי חכמים.

השפת אמת לפרשתנו (בדרשה משנת תרל”ו) מבאר “כי ציור האדם הוא רק לבוש לאור נשמת חיים אשר בקרבו, וזה דיש ב’ קומות, אשר אחר תיקון כל הקומה מראשו ועד רגליו אז זוכה לקומה עליונה החופפת עליו בשלימות… ועל ידי תיקונו הנגלה זוכה לפנימיות, שהוא חיות הנסתר באדם. וזה ‘קוממיות’, והבן זה”.

כאשר חז”ל מדברים על גובה קומתם של עם ישראל, עלינו להבין שכל מספר שמזכירים כאן מבטא משמעות מסויימת. במקומות רבים מדבר המהר”ל על כך שלכל מספר יש משמעות ביהדות, ובאופן ספציפי על כך שהמספר עשר מבטא שלמות המורכבת מסך כל הפרטים באופן כזה שהשלם גדול מסך חלקיו והוא מאחד אותם בשלמות. כך, למשל, עשרת הדברות שנתנו בהר סיני אינן רק עשר מצוות אלא הופעה שלמה של התורה כולה דרך עשר המצוות הללו. כך גם עשרה אנשים שמצטרפים למניין יוצרים תפילה ציבורית שערכה גדול הרבה יותר מערכן של עשר תפילות נפרדות, וממילא ניתן גם לומר בתפילה כזו דברים שבקדושה כגון קדיש, קדושה וברכו, וניתן לקרוא בתורה וכדומה. העולם כולו נברא בעשרה מאמרות, בעשרה דיבורים של הקב”ה, ובכך העולם כולו הוא אוסף של פרטים כאלו שמצד אחד כל פרטי הבריאה הם פרטים נפרדים זה מזה, ומצד שני יש ביניהם שלמות ואחדות, ויחד הם יוצרים שלמות של גילוי שכינה והופעה אלוקית בעולם. כך גם בתורת הנסתר מדברים על עשר ספירות עליונות, עשר הנהגות יסודיות שבהן מנהיג הקב”ה את עולמו – וכל אחת מהן נחלקת לעשר בפני עצמה.

אם המספר עשר מבטא שלמות של כלל הפרטים כאחדות שלמה, המספר מאה מבטא שלמות גמורה – ישנם עשרה חלקים שיוצרים שלמות, וכל אחד מהם בפני עצמו מורכב מעשרה חלקים שיוצרים את השלמות הפנימית של אותו חלק.

על כן, כאשר ר’ יודן אומר שקומתו של עם ישראל הייתה מאה אמה בשעת יציאת מצרים, כקומתו של אדם הראשון – לא מדובר על גובה פיזי אלא על גובה רוחני, הכוונה היא לכך שעם ישראל הגיע באותה תקופה לשלמות גמורה, כשלמותו של אדם הראשון שנברא שלם.

לפיכך יש להבין, שכאשר ר’ שמעון [הוא ר’ שמעון בר יוחאי שהשבוע ציינו את יום ההילולה שלו בל”ג בעומר] אומר שקומתו של עם ישראל הייתה מאתיים אמה, כוונתו לכך שעם ישראל היה שלם בשתי שלמויות ולא רק בשלמות אחת, כלומר שלמותו של עם ישראל התגלתה בשתי בחינות נפרדות, ובכל אחת מהן בשלמות. על כך אמר השפת אמת את הדברים שהובאו בשמו לעיל – שישנן שתי קומות באדם, האחת היא הקומה הנגלית והשנייה היא הפנימיות, “חיות הנסתר שבאדם”.

שתי הקומות הן קומות רוחניות: האדם מתקן ראשית את הקומה הנגלית – את מעשי גופו, את מחשבות ליבו, את מידות נפשו; ואז מערה עליו הקב”ה רוח ממרום ומזכה אותו לגלות את פנימיותו, את נשמתו. שתי הקומות האלו הן כנגד הגוף והנשמה שבאדם.

אך לא רק באדם: הברכות האמורות בפרשתנו אינן רק ברכות ליחיד אלא לציבור. בעם ישראל כולו שתי הקומות באות לידי ביטוי ברובד חומרי של מדינה ומשטר, צבא וכלכלה, תעשייה ומדע וחקלאות, גבולות וריבונות וכו’, לעומת הרובד הרוחני של תורה ומצוות, זהות יהודית, נבואה ומקדש, תשובה וחסד וכו’. ר’ שמעון עצמו בספר הזהר חידש את ההגדרה של שני משיחים בתהליך הגאולה – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כאשר משיח בן יוסף מבטא את הצד החומרי ומשיח בן דוד את הצד הרוחני [הרב קוק ביאר שלא בהכרח חייבים להיות שני אנשים שאחד מהם הוא משיח בן יוסף והשני הוא משיח בן דוד, אלא שאלו שני שלבים בתוך תהליך הגאולה]. סביר לשער שכאשר ר’ שמעון אומר שגובה קומתו של עם ישראל מאתיים אמה – והכוונה היא שעם ישראל שלם בשתי שלמויות – מן הסתם הוא מכוון לאותן שתי רמות שהוא עצמו דיבר עליהן, החומרית והרוחנית.

אלא שר’ אלעזר בנו של ר’ שמעון דורש שקומת עם ישראל היא של שלש מאות אמה [הוא דורש את המילה ‘קוממיות’ מלשון קומה-מאות: קומה היא קומה שלמה של מאה אמה, ועוד מאות – ומיעוט רבים שתיים כלומר מאה ועוד מאתיים], ועל פי מה שלמדנו שלש מאות אמה רומזות לשלש שלמויות… מהי השלמות השלישית?

על מנת להבין זאת נחזור לפשט הפסוקים של הברכות בפרשתנו. בתיאור הברכה, שאיננו ארוך ומפורט, ניתן לראות שלשה שלבים:

החלק הראשון עוסק בפרנסה – “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” וכו’.

החלק השני עוסק בבטחון – “וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ” וכו’.

החלק השלישי עוסק בקשר בין הקב”ה לעם ישראל – “וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם”.

במבט ראשון נראה כאילו שני החלקים הראשונים – פרנסה ובטחון – שניהם חומריים; אבל אם נדייק נראה שפרנסה הוא עניין חומרי כפשוטו, אספקת מזון לצורך חיי הגוף; ואילו ביטחון – ובמיוחד בצורה שבה הוא מוצג כאן – עוסק הרבה יותר בנפש, בתחושת הביטחון. כך, למשל, לא נאמר כאן רק שלא תהיה מלחמה אלא שתהיו רגועים ושלווים – “ושכבתם ואין מחריד”; לא נאמר כאן רק שלא תהיה מלחמה, אלא “וחרב לא תעבור בארצכם” – גם גדודי צבא שאינם קשורים אליכם, שהולכים מארץ אחת להלחם בארץ אחרת, אפילו לא יעברו בארצכם. מדוע זה כה חשוב, בעצם? כי גדודי צבא שעוברים בארץ, גם אם אין בהם סכנה קיומית, יש בהם תחושה לא נוחה. אם כן, הרובד של הפרנסה עוסק בגוף, ואילו הרובד של תחושת הביטחון עוסק בנפש, ולעומתם הרובד השלישי הוא רובד של נשמה, של קשר אלוקי בין הקב”ה לבין עם ישראל.

ניתן, אם כן, לבאר את דברי ר’ אלעזר בר’ שמעון בהקבלה לפסוקים אלו: לא שתי קומות בלבד יש כאן, כי אם שלש קומות. שלשה שלבים של ברכות, שהן כנגד נפש, רוח ונשמה – הנפש, הקרובה יותר לגוף, נהנית מהיבול והשבע; הרוח זקוקה לשלום, לתחושת ההרמוניה הפנימית; ואילו הנשמה צמאה לגילוי אלוקות ולהדבקות בקב”ה – ובשלש קומות אלו תהיינה שלש שלמויות של עם ישראל.

לאור דבריו של ר’ אלעזר בן ר’ שמעון יש להבין גם את דברי ר’ יודן, המדבר על תשע מאות אמה: תשע שלמויות הן שלש שלמויות, שכל אחת מהן נחלקת לשלש. אם תיארנו שלש שלמויות של גוף, נפש ונשמה – הרי יש בתוך הגוף חלוקה פנימית לגוף, נפש ונשמה, וכן חלוקה דומה בתוך הנפש ובתוך הנשמה. זוהי מידת ההתכללות, שכל חלק מן השלם כולל בתוכו בבואה ממוזערת של כל חלקי השלם. כך אנו מוצאים בספירת העומר שכל שבוע הוא כנגד ספירה אחת מתוך שבע הספירות התחתונות שבהן מתגלה הקב”ה בעולמו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), וכל יום מימות אותו השבוע הוא כנגד חלק בתוך הספירה, כגון חסד שבתפארת, הוד שבמלכות וכו’.  נבאר את הדברים:

אמרנו שהרובד של הגוף בא לידי ביטוי בפרנסה, שהיא מזונו של הגוף החומרי. אך אם נדייק היטב נבחין שיש שלשה סוגים של ברכות בברכת הפרנסה בפרשת השבוע: החלק הראשון הוא עצם העובדה שיהיה אוכל – “וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ”. זהו החלק של “הגוף שבגוף” – הביטוי החומרי הפשוט של פרנסה. החלק השני הוא “וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע”, כלומר לא רק שתהיה פרנסה, אלא גם יהיה רצף של הכנסות כלכליות למשך כל השנה, ולמעשה יהיה ביטחון כלכלי ורגיעה כלכלית. זהו כבר הרובד של “הנפש שבגוף” – תחושת השלווה בתחום הכלכלי. החלק השלישי הוא “וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע” – ברכה אלוקית תהיה שרויה בקרבכם כך שאפילו מעט מזון ישביע אתכם. זהו החלק של “נשמה שבגוף” – הברכה האלוקית ששרויה בתוך הפרנסה והמזון.

גם ברכת הביטחון, שכאמור קשורה לנפש, נחלקת לשלשה חלקים. החלק הראשון הוא “וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם” – תהיו בטוחים ללא סכנה לחייכם ולבריאות גופכם. זהו הרובד של הגוף שבנפש, הרובד החומרי הגופני של ערך הביטחון. החלק השני הוא “וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם” – זהו הרובד הנפשי בביטחון, שלא יהיה בכם פחד מדבר. החלק השלישי הוא “וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ” – זהו רובד הנשמה שבביטחון, כי זו הברכה האלוקית שמעל לטבע בנצחון ישראל על אויביו.

גם ברובד הנשמתי של הקשר שבין עם ישראל לאלוקיו יש שלשה תתי-רבדים. החלק הראשון הוא “וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם” – בניין המקדש הוא בניין חומרי אבל הוא בסיס להשראת שכינה, לכן זהו רובד הגוף בקשר האלוקי. החלק השני הוא “וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם” – במקום דחייה תהיה קרבה ואהבה, זהו רובד הנפש שבקשר האלוקי. והחלק השלישי הוא “וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם”, זהו רובד הנשמה שבנשמה, עצם השלמות שבקשר בינינו לבין הקב”ה.

The post ואולך אתכם קוממיות appeared first on .

בעיצומה של תקופה קשה ומזעזעת זו כתב הרב טייכטל את ספרו ‘אם הבנים שמחה’, ספר מדהים בעומקו ובעוצמת הבקיאות התורנית המתגלה בו [במיוחד לאור העובדה שחלקים גדולים מהספר נכתבו כאשר לא היו בפני הרב טייכטל ספרים לעיין בהם], ובו הוא מבאר את עמדתו החדשה בעד העלייה לארץ, ומוכיח ממקורות רבים בחז”ל שמעשי הציונות וההתיישבות הם אתחלתא דגאולה, גם כאשר הם נעשים על ידי אנשים חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות, וגם כאשר הם מלווים בבעיות רוחניות רבות.

בהקדמתו הראשונה לספר, עומד הרב טייכטל על המבנה יוצא הדופן שבפסוק המופיע בסוף הקללות שבפרשת בחוקותי: “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב), וכך הוא מספר:

“ראיתי במכתב שכתב רבינו בעל “התניא” לרבינו מברדיטשוב, זכותם תגן עלינו, בשנת תקס”ב, בעת שבישרו שיצא לחפשי ממאסרו בפטרבורג ¹. וזו לשונו: “…מאת ה’ היתה זאת, לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה. היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר”… ולמדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה, ולא ראיתי עוד בשום ספר – שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, רחמנא ליצלן, יוכל להנצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה… ואחר בינותי בספרים, האיר ה’ עיני ושכלי למצוא מקור נאמן לדברי רבינו הנ”ל, ומתורת משה רבינו בעצמו למדתי זאת. בפרשת בחקתי כתיב: “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” …עיין ברש”י שם, שכתב: “למה נמנו אבות אחורנית? לומר: כדאי הוא יעקב הקטן לכך; ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו; ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי”, עיי”ש. ועפי”ז יש להוסיף, דאף אם כולם אינם כדאיים, והיינו באופן דתמה זכות אבות ח”ו, אבל “והארץ אזכור” — דזכות ארץ ישראל תחלצם ממיצר”.

רש”י מדייק בפסוק ושואל “למה נמנו אבות אחורנית?”, כלומר מדוע התורה מציינת כאן קודם כל את יעקב, לאחריו את יצחק, ורק לבסוף את אברהם? הרי בדרך כלל האבות נזכרים כסדרם – כך למשל בשמות (לב, יג) נאמר “זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך”, וכן במקומות נוספים. מדוע, אם כן, נזכרו כאן האבות בסדר הפוך?

על כך עונה רש”י שהפסוק נכתב בדרך של ‘לא זו אף זו’ – כלומר, אפילו זכותו של יעקב מספיקה על מנת להושיע את עם ישראל; אך גם אילו לא הייתה זכות זו מספקת, הרי זכותו של יצחק; ואם אף בכך לא היה די – הרי זכותו של אברהם. לומד מכאן הרב טייכטל הי”ד שהפסוק המסיים “והארץ אזכור”, מלמד שזכותה של ארץ ישראל גדולה אף יותר מזכות אבות – אף אם תמה זכות אבות, זכותה של ארץ ישראל, וזכותם של יושבי ארץ ישראל, מגינה על עם ישראל כולו.

כאשר הרב בעל ‘התניא’ אמר שישועתו הייתה בזכות יושבי ארץ ישראל, הוא התכוון בתקופתו לאותם יהודים בודדים שכן גרו בארץ ישראל בתקופת הגלות – דווקא בזמן שרוב עם ישראל היה מפוזר בגלות, ומיעוט שבמיעוט התגורר בארץ, גדולה במיוחד היא הזכות שלהם להתיישב בארץ למרות כל הקשיים והסכנות, וממילא גם גדולה ונעלה היא הזכות של מי שסייע ועזר להם, כגון בעל ה’תניא’ ורבים אחרים שהחזיקו בתרומות את יושבי ארץ ישראל.

כאשר הרב טייכטל דיבר על זכותם הרבה של יושבי ארץ ישראל, הוא התכוון לציונים בוני הארץ ולכל מי שסייע להם בתקופת הקמת המדינה – זכותם המיוחדת הייתה לא רק עצם המגורים בארץ ישראל אלא בניית הארץ והפרחתה, קיבוץ גלויות, ייבוש הביצות, כיבוש העבודה והמשמר, וכל ההכנות המעשיות להקמת מדינת ישראל.

גם בימינו יש זכות רבה לארץ ישראל ולכל מי שמיישב אותה. הזכות הכללית של קדושת ארץ ישראל חלה על כל מי שגר בארץ ישראל, ובמיוחד בדורנו שהוא דור של גאולה וכל אחד שמתגורר בארץ ישראל זוכה גם ‘לפעול עם אל’ ולהיות שותף בתהליך הגאולה של עם ישראל. יחד עם זאת גם כיום יש כאלו שזכותם רבה במיוחד: מאז ראשית הציונות טוענים אויבינו שאין לנו כל זכות על אף שעל בארץ ישראל. בפרט מאז מלחמת ששת הימים, כבר עשרות שנים, מתקיים גם מאבק עם אויבינו וגם ויכוח פנימי בתוך עם ישראל, על אחיזתנו באותם חלקים מארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים – גוש קטיף, יהודה ושומרון ורמת הגולן. ממילא ישנה זכות מיוחדת למי שמחזק את אחיזתנו באותם חלקי ארץ ישראל הנתונים בפולמוס ציבורי ובין לאומי.

מהי הדרך לחזק את אחיזתנו בחלקי ארץ ישראל? דרך אחת היא על ידי מגורים במקום – ביהודה ושומרון, ברמת הגולן, בשכונות מסויימות בירושלים, ובאופן כללי ככל שהקושי רב יותר וככל שסכנת הטרור רבה יותר כך גדולה המצווה וכך גדולה הזכות של המתיישבים שם.

דרך נוספת לחזק את אחיזתנו בארץ ישראל היא לשכון דווקא בתוככי ‘הקו הירוק’, בקרב עם ישראל, ולחזק את עם ישראל בחיבור לזהות היהודית באופן כללי ובחיבור לערכה וקדושתה של ארץ ישראל בפרט. דרך זו חשובה במיוחד לאור ההבנה שהמאבק שלנו היום על אחיזתנו בארץ ישראל, איננו מאבק צבאי על שטח, אלא מאבק על חוסן העמידה שלנו מול הטרור כחברה וכעם, ועל עוצמת האחיזה שלנו בארץ ישראל. במאבק כזה העיקר הוא לא המאבק אל מול האויב הערבי, אלא המאבק על הערכים היסודיים שלנו בלבב פנימה. במאבק כזה החזית המרכזית היא דווקא חיזוק עם ישראל באמונתו בצדקת הדרך, בהבנה שלו את ייחודיותו ושליחותו של עם ישראל ואת זכותנו וחובתנו לרשת את הארץ ולהיות ריבונים בה.

במיוחד בימים כאלו, שבהם אנו נאבקים על ארץ ישראל, לפעמים אל מול כל העולם ולפעמים מול אחים מבית, עלינו להעמיק ולהבין את זכותה של ארץ ישראל ואת מעלתה. כך כתב מרן הרב קוק זצ”ל באגרות הראי”ה (אגרת צו): “יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם, בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה”.

הרב קוק מזכיר את חטא המרגלים – שהוציאו דיבה רעה על הארץ, ומציין שאנחנו צריכים היום לתקן את חטאם בתשובת המשקל, כלומר בהליכה לקיצוניות השניה – עלינו לומר את שבחה של ארץ ישראל, להבין את ערכה ולפרסם את קדושתה ומעלתה. כל עוד איננו עושים כך – ישנו בעם ישראל עדיין יסוד של גלות ושפלות. רק מתוך הערכה לארץ ישראל שאנו יושבים בה והבנת מעלתה, נוכל להשתחרר מאחיזתה של הגלותיות בתוכנו, ולצאת באופן שלם מעבדות לחירות.

The post ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור appeared first on .

שלשת אלו – האדם, הזמן והמקום – ‘עדים נאמנים הם על אחדות האלוה’, כך כותב ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר רביעי אות כה), בשם ספר יצירה – ספר קבלה המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום. אמנם בספר יצירה הם מכונים ‘עולם, שנה, נפש’ – אך זו בדיוק הכוונה: עולם הוא המקום, שנה היא ביטוי לזמן, ונפש מסמלת את האדם.

מדוע דווקא האדם הזמן והמקום נחשבים עדים לאחדות האלוה? קודם כל בגלל שהקדושה האלוקית מתגלה בכל שלש המערכות הללו, יש אנשים קדושים, יש זמנים מקודשים, ויש מקומות שהקדושה שורה בהם. אך יש בכך גם דבר נוסף: בשלושה המישורים האלו נראה לכאורה שיש דווקא דברים שמפלגים ומפרידים, ובכל זאת האלוה האחד שוכן בכולם. לדוגמא, כאשר אדם אחד נמצא באוסטרליה ואחד נמצא בישראל – הם נפרדים לחלוטין. ובכל זאת “ישנו עם אחד – מפוזר ומפורד”, עם ישראל אחד גם כאשר הוא מפוזר, יש אחדות שהיא יותר חזקה מהפרדת המקומות. וכך גם, אם אדם אחד חי בדורנו, אין לו שום סיכוי לחוות את החוויות של דור אחר, כי הזמן מפריד ביניהם. אך אם האדם הזה לומד על הדור ההוא, מנסה בכל מאודו להבין מה אירע שם, ומנסה בחייו היום להמשיך את הערכים והמסורת של אותו דור, הרי הוא המשך ישיר של אותם זמנים עתיקים. וכך גם לגבי הנפש – כל אדם שונה מחברו ונבדל ממנו, ולכאורה כל אחד מאיתנו עומד בפני עצמו. אך מצד האמת, אם תקרא תהלים בלב נשבר הרי תתאחד לגמרי עם נשמת דוד המלך, ואם תאהב את חברך או את רעייתך בלב שלם – הרי אתה מתאחד עימהם בנפשך.

לכן שלשה רבדים אלו שנראים לכאורה כמפרידים, מגלים על האחדות העמוקה הגנוזה בעולם כולו.

פרשת השבוע שלנו, אם כן, עוסקת בקדושת המקום. פרשתנו מלמדת שהקרקע של האדם אינה שייכת לו כשאר רכושו – “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי” (ויקרא כה, כג). למרות שלכאורה נכון לומר כך גם לגבי כל רכושו של האדם: הרי כל הרכוש של האדם ניתן לו מידיו של הקב”ה, והוא כפיקדון בידיו מאת ה’, אך לגבי הקרקע, לגבי מקומו של האדם, הדברים מודגשים הרבה יותר – הקרקע אינה בידיו של האדם, אין הוא יכול להחזיק בקרקע. האדם יכול לעבד את הקרקע, להוציא ממנה פירות, אך היא עצמה אינה שלו ולא נמסרה בידיו.

מתוך הבנה זו יש לראות את דיני מכירת הקרקעות המופיעים בפרשתנו: “כי ימוך אחיך ומכר – מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני” (רש”י בשם המדרש). ואם אירע שמכר האדם את שדהו – “בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ”, כלומר גם לאחר שנאלץ האדם למכור, מוטלת החובה עליו ועל קרוביו לגאול את הקרקע ולהשיבה לבעליה. הביטוי ‘גאולה’ ביחס לגאולת קרקעות חוזר בפרשתנו פעמים רבות והוא מעורר למחשבה: לא כתוב שגואלים פה את האדם אלא את הארץ! כאשר אדם גולה ממקומו, לא רק האדם גולה – זוהי גלות גם עבור הקרקע, אף שהיא אינה זזה ממקומה… כאשר הבעלים המקוריים חוזר לביתו, זוהי גאולה לארץ – הארץ עצמה חוזרת לתחייה, והיא מחייה גם את בעליה.

על מצוות ביכורים כותב המדרש (תנחומא כי תבוא אות ג): אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל, ועמד באמצע השדה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל!

גם על ארץ ישראל צריך לבקש רחמים, גם היא צריכה גאולה. לא רק אנחנו נגאלים אלא גם הארץ. וכאשר אנחנו עוזבים את ארץ ישראל – לא רק אנחנו בגלות, אלא ארץ ישראל סובלת כאשר שוכנים בה עמים זרים, נכרים ורשעים.

ארץ ישראל איננה רק שטח – היא ‘ארץ חיים’, שנותנת פירותיה רק לעם ישראל, שמקיאה מתוכה עוברי עבירה, שמתייסרת ומתגעגעת לבניה כאשר עם ישראל איננו חי בתוכה.

גם בעניין השמיטה נאמר “ושבתה הארץ שבת לה’ ” – כביכול הארץ עצמה שובתת ונחה, למרות שבפועל האדם הוא זה שאיננו עובד בשמיטה.

הדברים מהדהדים באזנינו גם כיום: בשעה שעוקרים יהודים ממקומם ומבתיהם, גורמים גלות גם לארץ ישראל עצמה. כאשר היום בגוש קטיף שוכנים מחבלים של החמאס, זה עוול לא רק כלפי מתיישבי גוש קטיף שמסרו את נפשם על יישוב חבל ארץ זה, ועד היום חלקם לא יושבים בבתי קבע, אלא גם עוול כלפי ארץ ישראל שנותרה בידי הזדים הארורים הללו. בשעות אלו דופקים על דלתות ליבנו דברי ריבונו של עולם – “כי לי הארץ!”, “גאולה תתנו לארץ!”

יש כאן גם ערבות הדדית ואחריות של כולנו על גורלה של ארץ ישראל. הסולידריות והערבות ההדדית – זהו הקו החורז את פרשתנו לכל ארכה – גם עומק משמעותה של מצוות שנות השמיטה, שבהן מצטמצם הפער בין עשירים לעניים וכולם מלקטים מן ההפקר; גם המהפך המיוחד של שנת היובל, שבה חוזר כל אדם למקומו ולקרקעו, “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”; דרך העזרה ההדדית בגאולת הקרקעות, ועד ליחס לעבדים ומצוות גאולת העבדים.

בערבות ההדדית הזו אנו נבחנים היום ובכל יום: גם כלפי ארץ ישראל וגם כלפי עם ישראל, וגם זה כלפי זה בחיים היום-יומיים שלנו.

The post גאולה תתנו לארץ appeared first on .

מה פשר הציווי הזה לארץ – ושבתה הארץ? וכי  הארץ שובתת? הרי האדם הוא זה ששובת ממלאכת הקרקע בשנת השמיטה, ומדוע  מגדירה התורה את המצווה כאילו היא מצווה על הארץ?

ועוד, יש לשים לב לכך שהתורה מדגישה הדגשה יתירה את הדמיון שבין שנת השמיטה לבין יום השבת – מעבר לכך שהשמיטה מכונה שבת, היא מכונה גם שבת לה’, כפי שמכונה יום השבת, “וביום השביעי שבת לה’ אלקיך”. על כך עמדו גם חז”ל בספרא, הוא ספר תורת כהנים, ואמרו: “כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית – שבת לה'”. אלא שהתורה לא הסתפקה בהשוואה הלשונית, וחזרה עליה בהרחבה בפסוקים הבאים: “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'”, ואף פירות השביעית נקראים על שם השבת: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה” – מהי ‘שבת הארץ’? אלו הפירות והתבואה שצמחו בשביעית גם ללא עיבוד של הקרקע, והנה גם הפירות נקראים ‘שבת’.

דיוקים אלו מתבארים על פי דברי מרן הרב קוק זצ”ל, בהקדמתו לספר ‘שבת הארץ’. הספר ‘שבת הארץ’ הוא ביאור עיוני והלכתי של הרב זצ”ל להלכות שביעית ברמב”ם (לצערנו ישנם כאלו שמנסים היום להקטין את דמותו הענקית של הרב קוק זצ”ל, או שחושבים בטעות שהרב קוק זצ”ל היה ענק רק במחשבת ישראל ובקבלה, אך האמת היא שהרב היה מגדולי דורו גם בהלכה, בגמרא, ובעיון בדברי הראשונים והאחרונים, ואף אותם גדולים שחלקו על דרכו ועל תפיסת עולמו, לא יכלו להתכחש להיותו ענק בתורה בכל תחום ובכל קנה מידה), ובהקדמת הספר מבאר הרב את עניינה של מצוות השמיטה:

“היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת. “באה שבת באה מנוחה”. מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים… ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחנים, כפי טבע מקורה, ‘טוב להודות לה’ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור’.

את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, והזעף והתחרות אשר להם.

ישנו קשר פנימי בין השמיטה לבין השבת: יום השבת הוא יום המנוחה עבור היחיד, אך אין זה סתם יום של מנוחת הגוף, אלא יום של אחדות בין הגוף והנפש, יום שבו האדם מרומם את הגוף שלו לקדושה, מעורר את הנפש, ועוסק בעבודת ה’, בשמחה רוחנית, וב’מנוחה נכונה שאתה רוצה בה’. מכוחה של השבת יכול האדם לקדש גם את ימי החול, ולהמשיך את קדושת השבת על השבוע כולו.

השמיטה היא השבת של האומה כולה. התחרות הממונית והקנאה שבין בני האדם, המתח והלחץ של החיים הכלכליים והמעשיים – כל אלו יחד יוצרים חברה לחוצה וכועסת, אלימה ומתנכרת. התורה נותנת לנו את השמיטה, שבה אין תחרות ואין קנאה, שבה כל החובות נמחקים, כל היבול והפירות הם הפקר ומותרים באכילה לכולם, ועל ידי כך מתחברת האומה כולה לשרשיה הרוחניים ומתגלה כחברה מוסרית וסובלנית, שהערכים הנצחיים הם אלו שמנחים אותה, ולא המרדף אחרי הנאות העולם הזה. מכוחה של שנת השמיטה שואב העם כולו כוח להנחות את כל חייו גם בשאר השנים על פי ערכים אלו.

לכן הציווי המרכזי אינו על האדם היחיד, אלא על הארץ. לא די בכך שאדם פרטי ישמור ולא יעבד את אדמתו בשביעית, השבתון חייב להיות של אומה שלמה בארצה. רק כאשר תשבות כל האומה בשביעית, תהיה לכך משמעות לאומית, של יצירת חברה אחרת, מוסרית וערכית יותר.

The post והיתה שבת הארץ לכם appeared first on .