שלשת אלו – האדם, הזמן והמקום – ‘עדים נאמנים הם על אחדות האלוה’, כך כותב ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר רביעי אות כה), בשם ספר יצירה – ספר קבלה המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום. אמנם בספר יצירה הם מכונים ‘עולם, שנה, נפש’ – אך זו בדיוק הכוונה: עולם הוא המקום, שנה היא ביטוי לזמן, ונפש מסמלת את האדם.

מדוע דווקא האדם הזמן והמקום נחשבים עדים לאחדות האלוה? קודם כל בגלל שהקדושה האלוקית מתגלה בכל שלש המערכות הללו, יש אנשים קדושים, יש זמנים מקודשים, ויש מקומות שהקדושה שורה בהם. אך יש בכך גם דבר נוסף: בשלושה המישורים האלו נראה לכאורה שיש דווקא דברים שמפלגים ומפרידים, ובכל זאת האלוה האחד שוכן בכולם. לדוגמא, כאשר אדם אחד נמצא באוסטרליה ואחד נמצא בישראל – הם נפרדים לחלוטין. ובכל זאת “ישנו עם אחד – מפוזר ומפורד”, עם ישראל אחד גם כאשר הוא מפוזר, יש אחדות שהיא יותר חזקה מהפרדת המקומות. וכך גם, אם אדם אחד חי בדורנו, אין לו שום סיכוי לחוות את החוויות של דור אחר, כי הזמן מפריד ביניהם. אך אם האדם הזה לומד על הדור ההוא, מנסה בכל מאודו להבין מה אירע שם, ומנסה בחייו היום להמשיך את הערכים והמסורת של אותו דור, הרי הוא המשך ישיר של אותם זמנים עתיקים. וכך גם לגבי הנפש – כל אדם שונה מחברו ונבדל ממנו, ולכאורה כל אחד מאיתנו עומד בפני עצמו. אך מצד האמת, אם תקרא תהלים בלב נשבר הרי תתאחד לגמרי עם נשמת דוד המלך, ואם תאהב את חברך או את רעייתך בלב שלם – הרי אתה מתאחד עימהם בנפשך.

לכן שלשה רבדים אלו שנראים לכאורה כמפרידים, מגלים על האחדות העמוקה הגנוזה בעולם כולו.

פרשת השבוע שלנו, אם כן, עוסקת בקדושת המקום. פרשתנו מלמדת שהקרקע של האדם אינה שייכת לו כשאר רכושו – “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי” (ויקרא כה, כג). למרות שלכאורה נכון לומר כך גם לגבי כל רכושו של האדם: הרי כל הרכוש של האדם ניתן לו מידיו של הקב”ה, והוא כפיקדון בידיו מאת ה’, אך לגבי הקרקע, לגבי מקומו של האדם, הדברים מודגשים הרבה יותר – הקרקע אינה בידיו של האדם, אין הוא יכול להחזיק בקרקע. האדם יכול לעבד את הקרקע, להוציא ממנה פירות, אך היא עצמה אינה שלו ולא נמסרה בידיו.

מתוך הבנה זו יש לראות את דיני מכירת הקרקעות המופיעים בפרשתנו: “כי ימוך אחיך ומכר – מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני” (רש”י בשם המדרש). ואם אירע שמכר האדם את שדהו – “בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ”, כלומר גם לאחר שנאלץ האדם למכור, מוטלת החובה עליו ועל קרוביו לגאול את הקרקע ולהשיבה לבעליה. הביטוי ‘גאולה’ ביחס לגאולת קרקעות חוזר בפרשתנו פעמים רבות והוא מעורר למחשבה: לא כתוב שגואלים פה את האדם אלא את הארץ! כאשר אדם גולה ממקומו, לא רק האדם גולה – זוהי גלות גם עבור הקרקע, אף שהיא אינה זזה ממקומה… כאשר הבעלים המקוריים חוזר לביתו, זוהי גאולה לארץ – הארץ עצמה חוזרת לתחייה, והיא מחייה גם את בעליה.

על מצוות ביכורים כותב המדרש (תנחומא כי תבוא אות ג): אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל, ועמד באמצע השדה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל!

גם על ארץ ישראל צריך לבקש רחמים, גם היא צריכה גאולה. לא רק אנחנו נגאלים אלא גם הארץ. וכאשר אנחנו עוזבים את ארץ ישראל – לא רק אנחנו בגלות, אלא ארץ ישראל סובלת כאשר שוכנים בה עמים זרים, נכרים ורשעים.

ארץ ישראל איננה רק שטח – היא ‘ארץ חיים’, שנותנת פירותיה רק לעם ישראל, שמקיאה מתוכה עוברי עבירה, שמתייסרת ומתגעגעת לבניה כאשר עם ישראל איננו חי בתוכה.

גם בעניין השמיטה נאמר “ושבתה הארץ שבת לה’ ” – כביכול הארץ עצמה שובתת ונחה, למרות שבפועל האדם הוא זה שאיננו עובד בשמיטה.

הדברים מהדהדים באזנינו גם כיום: בשעה שעוקרים יהודים ממקומם ומבתיהם, גורמים גלות גם לארץ ישראל עצמה. כאשר היום בגוש קטיף שוכנים מחבלים של החמאס, זה עוול לא רק כלפי מתיישבי גוש קטיף שמסרו את נפשם על יישוב חבל ארץ זה, ועד היום חלקם לא יושבים בבתי קבע, אלא גם עוול כלפי ארץ ישראל שנותרה בידי הזדים הארורים הללו. בשעות אלו דופקים על דלתות ליבנו דברי ריבונו של עולם – “כי לי הארץ!”, “גאולה תתנו לארץ!”

יש כאן גם ערבות הדדית ואחריות של כולנו על גורלה של ארץ ישראל. הסולידריות והערבות ההדדית – זהו הקו החורז את פרשתנו לכל ארכה – גם עומק משמעותה של מצוות שנות השמיטה, שבהן מצטמצם הפער בין עשירים לעניים וכולם מלקטים מן ההפקר; גם המהפך המיוחד של שנת היובל, שבה חוזר כל אדם למקומו ולקרקעו, “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”; דרך העזרה ההדדית בגאולת הקרקעות, ועד ליחס לעבדים ומצוות גאולת העבדים.

בערבות ההדדית הזו אנו נבחנים היום ובכל יום: גם כלפי ארץ ישראל וגם כלפי עם ישראל, וגם זה כלפי זה בחיים היום-יומיים שלנו.

The post גאולה תתנו לארץ appeared first on .

מה פשר הציווי הזה לארץ – ושבתה הארץ? וכי  הארץ שובתת? הרי האדם הוא זה ששובת ממלאכת הקרקע בשנת השמיטה, ומדוע  מגדירה התורה את המצווה כאילו היא מצווה על הארץ?

ועוד, יש לשים לב לכך שהתורה מדגישה הדגשה יתירה את הדמיון שבין שנת השמיטה לבין יום השבת – מעבר לכך שהשמיטה מכונה שבת, היא מכונה גם שבת לה’, כפי שמכונה יום השבת, “וביום השביעי שבת לה’ אלקיך”. על כך עמדו גם חז”ל בספרא, הוא ספר תורת כהנים, ואמרו: “כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית – שבת לה'”. אלא שהתורה לא הסתפקה בהשוואה הלשונית, וחזרה עליה בהרחבה בפסוקים הבאים: “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'”, ואף פירות השביעית נקראים על שם השבת: “והייתה שבת הארץ לכם לאכלה” – מהי ‘שבת הארץ’? אלו הפירות והתבואה שצמחו בשביעית גם ללא עיבוד של הקרקע, והנה גם הפירות נקראים ‘שבת’.

דיוקים אלו מתבארים על פי דברי מרן הרב קוק זצ”ל, בהקדמתו לספר ‘שבת הארץ’. הספר ‘שבת הארץ’ הוא ביאור עיוני והלכתי של הרב זצ”ל להלכות שביעית ברמב”ם (לצערנו ישנם כאלו שמנסים היום להקטין את דמותו הענקית של הרב קוק זצ”ל, או שחושבים בטעות שהרב קוק זצ”ל היה ענק רק במחשבת ישראל ובקבלה, אך האמת היא שהרב היה מגדולי דורו גם בהלכה, בגמרא, ובעיון בדברי הראשונים והאחרונים, ואף אותם גדולים שחלקו על דרכו ועל תפיסת עולמו, לא יכלו להתכחש להיותו ענק בתורה בכל תחום ובכל קנה מידה), ובהקדמת הספר מבאר הרב את עניינה של מצוות השמיטה:

“היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים – בכל שבת. “באה שבת באה מנוחה”. מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים… ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחנים, כפי טבע מקורה, ‘טוב להודות לה’ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור’.

את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, והזעף והתחרות אשר להם.

ישנו קשר פנימי בין השמיטה לבין השבת: יום השבת הוא יום המנוחה עבור היחיד, אך אין זה סתם יום של מנוחת הגוף, אלא יום של אחדות בין הגוף והנפש, יום שבו האדם מרומם את הגוף שלו לקדושה, מעורר את הנפש, ועוסק בעבודת ה’, בשמחה רוחנית, וב’מנוחה נכונה שאתה רוצה בה’. מכוחה של השבת יכול האדם לקדש גם את ימי החול, ולהמשיך את קדושת השבת על השבוע כולו.

השמיטה היא השבת של האומה כולה. התחרות הממונית והקנאה שבין בני האדם, המתח והלחץ של החיים הכלכליים והמעשיים – כל אלו יחד יוצרים חברה לחוצה וכועסת, אלימה ומתנכרת. התורה נותנת לנו את השמיטה, שבה אין תחרות ואין קנאה, שבה כל החובות נמחקים, כל היבול והפירות הם הפקר ומותרים באכילה לכולם, ועל ידי כך מתחברת האומה כולה לשרשיה הרוחניים ומתגלה כחברה מוסרית וסובלנית, שהערכים הנצחיים הם אלו שמנחים אותה, ולא המרדף אחרי הנאות העולם הזה. מכוחה של שנת השמיטה שואב העם כולו כוח להנחות את כל חייו גם בשאר השנים על פי ערכים אלו.

לכן הציווי המרכזי אינו על האדם היחיד, אלא על הארץ. לא די בכך שאדם פרטי ישמור ולא יעבד את אדמתו בשביעית, השבתון חייב להיות של אומה שלמה בארצה. רק כאשר תשבות כל האומה בשביעית, תהיה לכך משמעות לאומית, של יצירת חברה אחרת, מוסרית וערכית יותר.

The post והיתה שבת הארץ לכם appeared first on .