“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם”.

כלומר, למרות שכבר עברתם את האיזור הזה והתקדמתם לכיוון ארץ ישראל, תשובו! חזרו חזרה, ותחנו על הים. מדוע לחזור מול הים? אנחנו פשוט מכניסים את עצמנו למלכודת שבה המצרים ירדפו אחרינו ולא יהיה לנו לאן לברוח!

ההסבר למהלך המוזר הזה מופיע מיד בפסוקים הבאים:

“וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ “.

בפשטות, המטרה היא להכנס למלכודת בכוונה תחילה, לא בשביל להלכד בה אלא בשביל לשמש כפתיון – פרעה יראה שעם ישראל ‘נבוכים בארץ’, מסתובבים הלוך וחזור בלי מטרה ברורה, ואז הוא יתחזק לרדוף אחריהם ולנסות להביא אותם.

למה בעצם זה כל כך חשוב? פרעה לא חטף מספיק? חייבים גם להטביע אותו ואת כל עמו בים? אם פרעה צריך למות למה לא הרג אותו ה’ כבר במכת בכורות?

ומכיוון אחר – אם מראש היה ידוע שההליכה אל הים היא רק כדי להפרע מפרעה ולהעניש אותו, למה עם ישראל כל כך נלחצים?

כאן התשובה די ברורה – גם לאחר שעם ישראל חווה את עשר המכות הבאות על מצרים, גם לאחר שבדרך נס משה מוציא אותם ממצרים ולוקח אותם לארץ ישראל, עדיין בנפשם עם ישראל הם עם של עבדים, ברגע שהם רואים את המצרים רודפים אחריהם הם נלחצים וחוזרים למנטליות שלהם כעבדים.

מכל הדברים הללו נראה שהקב”ה רוצה לומר לנו מסר מאד מדויק בכך שנס קריעת ים סוף התחולל דווקא כפי שהתחולל.

ננסה להבין את משמעות קריעת ים סוף, מהי בעצם קריעה בכלל ומדוע דווקא כאן היא מופיעה.

קריעת הים היא קודם כל קריעה – שמסמלת תמיד פרידה וניתוק פתאומיים וחדים. כך למשל קריעת הבגד על מת מבטאת את הניתוק החד והכואב של האבל מהנפטר.

אנחנו מוצאים קריעת בגדים גם בשני אירועים הסטוריים נוספים: הראשון מביניהם במפגש שאול ושמואל, לאחר ששאול גובר על עמלק אך משאיר את אגג בחיים, וחס על מיטב הצאן והבקר – “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ ה’ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה’ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ” (שמואל א, טו, כו-כח). חז”ל מציינים שלא ברור מלשון הפסוק מי קרע את המעיל – האם שמואל אחז את כנף מעילו וקרע אותה לבטא את קריעת הממלכה, או שמא שאול הוא זה שאחז בכנף מעילו של שמואל כדי למנוע ממנו ללכת, וכשנקרע המעיל בשוגג ראה בכך שמואל ביטוי לקריעה העמוקה יותר, של מלכות ישראל הנקרעת משאול. בכל מקרה אין ספק שהקריעה כאן איננה מקרית, אלא היא ביטוי חיצוני לקרע פנימי עמוק במלכות ישראל וגם בליבם של שאול ושמואל. נראה שבכוונת מכוון לא מפורש בכתוב מיהו שקרע את המעיל, שכן באמת לא ברור מי קרוע כאן יותר – שמואל או שאול…

האירוע השני שבו אנחנו מוצאים קריעת בגדים הוא דומה מאד, בזמן קריעת הממלכה ליהודה וישראל: “וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה. וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה’ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִֹד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (מלכים א, יא, כט-לב). כאן ברור שאחיה השילוני הוא הקורע את השלמה, אך לא ברור של מי היא – “וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה” – האם אחיה מתכסה בשלמה או שמא ירבעם? חוסר בהירות זה בא ללמדנו שגם כאן לא מדובר על קריעה אישית של אחד מהם, אלא על קריעה אובייקטיבית – עם ישראל נקרע כאן לשניים, לשתי ממלכות שילכו וייפרדו עד למלחמות אחים ביניהן, ועד לגלות עשרת השבטים והתנתקותם מעם ישראל.

הקריעה, אם כן, מסמלת פירוד חד וניתוק מן העבר. נראה לאור הדברים, שביציאת מצרים עם ישראל צריכים להקרע ממצרים ולא סתם לצאת ממנה. עם ישראל, שבמאות שנותיו במצרים שקע למ”ט שערי טומאה, צריך להתנתק מן הגלות, להתנתק מהעבדות, לקרוע את עצמו מכל הביטויים המצריים שעוסקים רק בפאר החיצוני, בתאוות הגוף ובעבודה זרה, ולהתקדם אל עבר המדבר, שהוא בעצמו מעין קריעה מן העולם הטבעי אל עבר עולם מבודד, ניסי, מנותק מחיי העולם הזה. על רקע זה ניתן להבין את דרשת חז”ל “ויסע משה את ישראל מים סוף” – “הסיען בעל כרחם, שעיטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים… לפיכך הוצרך להסיען בכל כרחם” (שמות טו, כב ורש”י שם). עם ישראל עדיין נמשך אחר ביזת מצרים, ומשה צריך להסיע אותו בעל כרחו מים סוף אל המדבר.

לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, נזקק עם ישראל שוב להקרע מן המדבר – בקריעת הירדן שבה נכנסו אל ארץ ישראל. גם מהמדבר קשה להפרד – ממצב של ענני כבוד שאופפים את עם ישראל ומגינים עליו, ממצב של מן ושליו היורדים משמים, ושל תורה אלוקית שמגיעה בצינור ישיר על ידי משה רבנו. אולם קריעות אלו, כואבות ככל שתהיו, הן כמובן לידת שלב חדש בחיי עם ישראל.

The post קריעה appeared first on .

התשובה הפשוטה ניתנת בתחילת הפרשה:

“וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף”. הקב”ה לא רוצה להנחות את עם ישראל דרך ארץ פלישתים, ולכן הוא לוקח אותם “דרך המדבר ים סוף”. פתיחת הפרשה מעלה הרהורים נוגים: הנה עם ישראל יוצא סוף סוף מעבדות לחירות, לאחר אותות ומופתים גדולים, יד חזקה וזרוע נטוייה, גובר על המעצמה הגדולה בעולם הכורעת ברך ומתחננת לפניו שילך לדרכו – ולבסוף החשש הגדול ביותר הוא מפני עם ישראל עצמו, שעדיין שבוי בגלותיות שלו ובתחושת העבדות, ובכל פעם מבקש שוב ושוב “ניתנה ראש ונשובה מצריימה”. תופעה זו כינו חז”ל בלשון “עבדא בהפקרא ניחא ליה” – עבד נוח לו בהפקר, נוח לו להיות עבד ובכך אין לו אחריות על עצמו, מאשר להיות חופשי ולקחת אחריות על כל מה שמשתמע מכך: להאבק על פרנסתו ופרנסת משפחתו, להלחם נגד אויביו, לארגן את משק הבית… [אמנם לביטוי זה ישנן משמעויות נוספות מבחינה הלכתית, אך גם זאת ניתן ללמוד ממנו]. כך עם ישראל מעדיף להשאר בעבדותו הקשה תחת יד מצריים, ובלבד שלא ייאלץ להתמודד עם החיים. כל מראה מלחמה עלול להפחיד אותו ולהוציא אותו משלוותו היחסית חזרה אל הכמיהה לנוחות האבסורדית שבעבדות.

אלא שנראה שאין די בתשובה זו, שכן גם אם רוצים להרחיק את ישראל מן הפלישתים, אין צורך להרחיק וללכת עד ים סוף. ניתן לבחור מקום טוב באמצע המדבר, שבו יעברו בני ישראל אל הארץ. לכן נותן לנו הפסוק תשובה נוספת מייד בהמשך, בתחילת פרק י”ד:

(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:  (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:  (ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:  (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

היינו, מעבר לצורך להרחיק את ישראל ממלחמת הפלישתים, יש עניין עצמי למשוך את פרעה לרדוף אחרי ישראל, כך שיקבל את עונשו מחד, ותפורסם גדולתו של הקב”ה בכל העולם מאידך.

אבל דווקא הכרזה זו של הקב”ה מגלה שוב את חולשתם הרוחנית של בני ישראל בשעה זו: הרי הכרזה כזו הייתה צריכה לנסוך תחושת ביטחון שלווה ושקטה בלב בני ישראל – למעשה כאשר פרעה רודף אחריהם והם לכאורה סגורים בין מצרים ובין הים, היו ישראל צריכים לשבת בשלווה ולשמוח, שהנה חלקה הראשון של התוכנית מתקיים – “וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם”, ועכשיו נותר רק לראות כיצד יתקיים החלק השני – “וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ”… בפועל כידוע עם ישראל משותק מפחד, ומייד מתחרט על יציאת מצרים: (י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה’:   (יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:   (יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

קשה לשפוט את עם ישראל, ואיננו יכולים באמת לדעת כיצד אנחנו היינו מתנהגים במצב דומה. האם היינו באמת תמימים באמונתנו ובוטחים בקב”ה ללא סייג? [כמובן, שמגיעים לרגע הזה לאחר עשר מכות אלוקיות שניחתות על ראש פרעה ומצרים וכו’…] אבל קשה שלא להזכר במשפט מפורסם שאמר, כמדומני, ד”ר שמריהו לוין, מראשי הציונות – שקל יותר יהיה להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מהיהודים…

גם היום, כמעט שישים שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, עדיין אנחנו מרגישים לפעמים את הגלות נושבת בעורפנו, ואנחנו צריכים לשוב ולבדוק את עצמנו – האם אנחנו נאמנים לאמת העצמית שלנו, או שמא אנחנו עדיין מרגישים משועבדים לאדונים הזרים ששלטו בנו והתעמרו בנו כל כך הרבה מאות שנים. הדאגה ליחסי החוץ של מדינת ישראל לא יכולה לבוא על חשבון אמירת האמת הפנימית שלנו. אסור לנו לעצב את דרכינו על פי מה שנראה לנו שימצא חן בעיני האומות, אלא לומר את האמת כפי שאנו מאמינים בה, בנחישות ובעוצמה, וכאשר נעשה זאת נגלה שהאומות מקבלות אותנו כפי שאנחנו. “אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כחיה” (שבת קנא.), ואילו כאשר האדם נאמן לעצמיותו הפנימית, שהיא עליונה לאין ערוך ממדרגת החיה, הרי שהחיה נרתעת מלתקוף אותו. כך כאשר עם ישראל נאמן לעצמיותו הפנימית, אין האומות מסוגלות ואין הן מעזות לתקוף אותו, לא במישור הצבאי ולא במישורים מדיניים ואחרים. ה’ עוז לעמו יתן – ה’ יברך את עמו בשלום.

The post מהי מטרת קריעת ים סוף? appeared first on .

מצד אחד מדגיש המדרש את הפן השלילי בביטוי זה: “ר’ אליעזר פתר קרייה [=ביאר פסוק זה] בגאולת מצרים: מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הקדוש ב”ה. זהו שנאמר (דברים ד’): “או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי”, ר’ יהושע בשם ר’ חנן אמר גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי – שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם! אמר ר’ שמואל בר נחמן אלולי שאסר הקב”ה עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין לעולם” (שיר השירים רבה פרשה ב).

במדרש זה השושנה בין החוחים איננה שונה מהם בהרבה – כל עוד איננה פותחת את עליה הנאים נראית השושנה כעוד קוץ בין הקוצים האחרים: דוקרנית, חסרת חן מיוחד וקשה להגעה. כך היו ישראל במצרים – אלו ערלים ואלו ערלים, אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה… עד כדי כך שעל פי המדרש כביכול הקב”ה אסר את עצמו בשבועה שיגאל את ישראל למרות שאינם ראויים. שבועה זו איננה כביכול אונס של הקב”ה הגואל את ישראל בעל כורחו, אלא גילוי הסגולה הישראלית הפנימית: הצד הבחירי היה בשפל המדרגה, ולולא הסגולה הפנימית הגנוזה בהם לא היו זוכים להגאל.

מול מדרש זה מופיעות דרשות אחרות הרואות את דימוי ישראל לשושנה כביטוי לקרבת ישראל לאביהם שבשמים: “למנצח על שושנים לדוד הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. זהו שאמר הכתוב מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיר השירים ז, ז): ישראל יפים ונעימים, עומדים על הים ורואין להקב”ה, וכן הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא), וכל זמן שישראל רואין להקב”ה הם יפים ונעימים, ראו אותו בסיני [כשנתן להם התורה], נעשו כולם ישרים, שנאמר יצפון לישרים תושיה (משלי ב ז), ואומר הטיבה ה’ לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכה ד), ראוהו נכנס לאהל מועד נעשו צדיקים, שנאמר רננו צדיקים בה’ (שם /תהלים/ לג א), ראו אותו על הים נעשו שושנים, שנאמר למנצח על שושנים, אימתי? הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש” (מדרש תהלים סט, א).

מדרש זה כבר אינו עוסק באופן כללי ביציאת מצרים אלא באופן מיוחד בקריעת ים סוף: “ראו אותו על הים, נעשו שושנים”. נראה שההתגלות האלוקית שנחשפה בפני עם ישראל ברגעי קריעת הים, קרעה גם את ערלת ליבם, וגילתה למשך אותם רגעים את הסגולה הפנימית האלוקית שבנשמתם, “ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל” (מכילתא בשלח). באותם רגעים התעורר עם ישראל מתרדמתו הרוחנית, נשאב בכוח עליון ממ”ט שערי טומאה שבהם היה שקוע, וגילה לפתע את עוצמתו הפנימית הרוחנית.

נראה שמשל השושנה מתאים לשני המצבים גם יחד. כשם שהשושנה פותחת לפתע את עליה ומתגלה במלוא יופייה, כך ישראל עשויים להראות עכורים, סגורים ודוקרניים, ואז בעת רצון נופלות לפתע המחיצות, ומתגלה פנימיותם של ישראל, שבמהותם הם התגלות של הקב”ה בעולם – “אורייתא, קוב”ה וישראל חד הוא” (על פי הזהר הקדוש).

תכונתו זו של עם ישראל – על שני צדדיה – צריכה לעמוד לנגד עינינו בימים אלו. עם ישראל הוא התגלותו של הקב”ה בעולם, וכל הפורש מעם ישראל הריהו כפורש מן החיים, וכפורש מריבונו של עולם. אתה יכול לכעוס על צה”ל, על המשטרה, על היס”מ ועל הבג”ץ וגם על כל גורמיה הרשמיים של מדינת ישראל, אבל אין דבר כזה להתנתק מעם ישראל, כעם. אם אתה במלחמה עם עם ישראל – אתה במלחמה גם עם הקב”ה. מאידך, נכון שפעמים רבות אנו רואים את עם ישראל כחוח דוקרני, שאיננו רואים כל הבדל בינו לבין החוחים האחרים, ואדרבה – לעיתים עם ישראל נראה גרוע יותר מעמים אחרים. אף על פי כן, עלינו להאמין בעם ישראל, לדעת שלבסוף עתידה פנימיותו להתגלות כשושנה הפורחת, “כי לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב”.

The post להאמין בעם ישראל appeared first on .