מדרש רבה על פרשת השבוע מתמודד עם שאלה זו בשני מדרשים שונים ולכאורה סותרים זה את זה, אך נראה שיש קשר ביניהם והם אינם סותרים אלא משלימים. במדרש, פרשה א’ פסקה ז’, מופיע המשל הבא:

“אמר ר’ תנחומא: למה הדבר דומה? לאדם שהיה מוכר ארגמן, והיה מכריז: ‘הרי ארגמן!’ הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר ‘הרי ארגמן’, ואתה אומר לא כלום? אמר לו: מרי [=אדוני], אמת – ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה – לפני הקב”ה, שברא את הפה ואת הדיבור, אמר (שם ד) לא איש דברים אנכי; אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים”.

מה באמת מוכר הרוכל? ודאי, יש באמתחתו ארגמן והוא מוצע למכירה לכל דורש. אולם למלך אין לרוכל מה למכור, הוא מרגיש שבאמת אין לו כלום… על פי מדרש זה מסתבר שמלכתחילה היה משה רבנו בעל כשרון דיבור, אלא שמול הקב”ה הוא הרגיש שאיננו מסוגל לדבר כלל וכלל. על פי משל זה מבוארת תמיהה נוספת: לכאורה משה מתלונן שאיננו איש דברים, ולכן הקב”ה שולח איתו את אהרן – “וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שמות ד’, טז); ובכל זאת לאחר מכן אנו כמעט לא מוצאים את אהרן כדובר של משה – כמעט תמיד משה מדבר בכוחות עצמו, גם אל פרעה וגם אל בני ישראל. על פי המשל שבמדרש מתורצת תמיהה זו: למשה באמת ‘יש מה למכור’, ואין לו מה להתבייש לו מול בני ישראל ולא מול פרעה, אך רק כאשר הוא עומד מול הקב”ה, הוא מרגיש שהדיבור נעתק מפיו.

לעומת משל זה, המדרש הראשון על הפרשה (פרשה א’ פיסקה א’) גורס אחרת:

“אמר הקב”ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין? שכן כתיב (משלי טו) “מרפא לשון עץ חיים”, ואין עץ חיים אלא תורה שנא’ (שם ג) “עץ חיים היא למחזיקים בה”. ולשונה של תורה מתיר את הלשון [‘פותח פיו ולשונו ומתירו מאילמותו’ – פירוש מתנות כהונה]… ריש לקיש אמר: …הרי משה: עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד) “לא איש דברים אנכי”; כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין “אלה הדברים אשר דבר משה”.

ממדרש זה משמע שאכן משה היה כבד פה וכבד לשון בתחילה, אלא שהתורה ‘התירה את לשונו’ ופתחה את פיו לדבר אל עם ישראל.

אם כן, לכאורה ישנה כאן מחלוקת בין המדרשים: המדרש הראשון שהבאנו מבאר שלמעשה משה לא היה כבד פה מעולם, ואילו המדרש השני גורס שהתורה ריפאה את לשונו של משה.

נראה לומר שאין מחלוקת בין המדרשים, אלא שגם על פי המדרש השני, כבדות הפה של משה רבנו איננה מום גופני, אלא ביטוי לקושי נפשי: הכוח הפנימי הרוחני היה אצל משה רבנו בעוצמה כה רבה, שקשה היה לו למצוא את המילים להגדיר את מחשבותיו. כאשר המחשבות משוטטות בעולם עליון רם ונישא, דומה כאילו כל המילים שבעולם הזה אינן מסוגלות להכיל את עומק האמירה המתבקשת.

מרן הרב קוק זצ”ל, למרות השפע האדיר של היצירה התורנית שכתב, חש פעמים רבות את האילמות הזו הבאה מתוך רעיונות שהם כה גדולים עד שקשה מאד לבטא אותם כראוי. כך למשל כותב הרב באגרות הראי”ה (אגרת רטז): “במה שנוגע לעצמי, אוכל להודות שאינני בעל סגנון של הסברה כראוי. מכל מקום בכללות אומר, שאינני מקנא בבעלי הגילוי [=באנשים בעלי כישרון ביטוי וסגנון], שהם מבטאים את הכל בבירור. בהרבה מקומות ישנם עניינים גדולים כאלה, שרק אם נמעך אותם, אם נטשטש את צורתם, עד שיהיו קטנים כל כך, כמו שקטן הוא הדיבור שלנו לעומת תעופת המחשבה, אז אנו יכולים לבטאם בבירורם…ולפעמים תכופות מאד נוכל להרגיש, שמי שבא לגלות את הכל נותן לנו תעודה נאמנה על עניות רוחו פנימה”.

כיוון שזכה משה לתורה, התורה התירה את לשונו. התורה הרי היא ביטוי לרצון ה’, לעוצמה רוחנית אין סופית, שמקורה בשמי שמי מעלה, ואך פלא הוא שהיא באמת יורדת ומגיעה עד לעולם הזה ועד להגדרת מצוות מעשיות בפרטי פרטים של חיינו. כיוון שזכה משה לתורה, חש בעצמו כיצד מוריד הקב”ה את הרעיון העליון ביותר, כיצד הוא מגלה את רזי העולם והתורה העמוקים ביותר, והופך אותם למילים ומעשים. מכך למד משה כיצד לדבר אל העם: לעיתים בלתי ניתן להרים את העם למדרגות שבהן נמצא המנהיג או המורה הרוחני; ודאי אסור לנו לרדת לרמה הרדודה – גם אם כרגע המון העם מתחבר אליה מאד; עלינו להכיל את הרעיונות הגדולים שאנו מאמינים בהם, ואותם לתרגם – בעמל גדול ובכישרון מיוחד – כך שהם עצמם יופיעו בשפת העם, בלשון שווה לכל נפש. לא לחשוב שהתורה נמצאת בגובה העיניים שלנו, אך גם לא לדבר בגובהי שמיים ולאבד את הציבור – אלא להבין את עומק התורה, ולדבר דברים עמוקים בשפה פשוטה ומובנת.

The post הכל דיבורים appeared first on .

הביטוי ‘איכה’ בולט מאד בחזרה הכפולה והמשולשת בסמיכות לתשעה באב: בפרשת דברים, הנקראת תמיד לפני תשעה באב, אומר משה לעם ישראל  “איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם”, פסוק שמקובל לקרוא אותו במנגינת מגילת איכה ולהדגיש בכך את הקשר שאינו קשר לשוני בלבד; לאחר מכן מהדהדים באזנינו דברי ישעיהו בהפטרה המיוחדת לשבת חזון, הנקראת תמיד בשבת זו: “איכה הייתה לזונה קרייה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים”; ולבסוף, בקריאת מגילת איכה עצמה, מקונן ירמיהו בלשון איכה שוב ושוב: “איכה ישבה בדד העיר רבתי עם”, “איכה יעיב באפו ה’ את בת ציון, השליך משמים ארץ  תפארת ישראל”, “איכה יועם זהב, ישנא הכתם הטוב, תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות”, “בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרס, מעשה ידי יוצר”.

חז”ל מתייחסים לחזרה זו ואומרים (מדרש איכה רבה א’):

שלשה נתנבאו בלשון איכה: משה ישעיה וירמיה… אמר רבי לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר ‘איכה אשא לבדי טרחכם’, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר ‘איכה היתה לזונה’, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר ‘איכה ישבה בדד’.

את המילה ‘איכה’ מקובל לפרש כצורה מוארכת של המילה ‘איך’ – איך קרה הדבר הזה. בלשון התנ”ך אנו מוצאים פעמים רבות לשון מוארכת, כמו למשל דברי יעקב ליצחק (בראשית כז, יט) “קום נא שבה ואוכלה מצידי”, וכדומה.

אולם במבט שני, נראה שיש לפרש הפוך: המילה איכה היא הצורה המקורית, והמילה ‘איך’ היא קיצור שלה. מילת השאלה ‘איכה’ מתאימה לסדרה של מילות שאלה שמורכבות מהלחם של שתי מילים שונות, כמו למשל ‘איזה’, במשמעות ‘אי זה’ – היכן הוא הדבר שעליו נאמר “זהו הדבר”; וכמו ‘איפה’, במשמעות ‘אי פה’ – היכן הוא המקום שעליו נאמר “פה הוא המקום”. כך גם המילה ‘איכה’ משמעותה ‘אי כה’, על מה נאמר “כה היה הדבר”, באופן זה התרחש.

הבנה זו נותנת עומק חדש להבנת המדרש, הפותח באמירה כללית: “שלשה נתנבאו בלשון איכה”. אל מול אמירה זו אנו מוצאים את דברי הספרי (במדבר קנג) : ‘זה הדבר’, מגיד שכשם שנתנבא משה ב’כה אמר’ כך נתנבאו הנביאים ב’כה אמר’, ומוסיף עליהם משה שנאמר בו ‘זה הדבר’.

משה רבינו, המתנבא באספקלריא המאירה, מתנבא בלשון ‘זה הדבר’ – כאדם שרואה באופן ברור ויכול להצביע באצבע ולומר ‘זה’. יחד עם זאת, משה מתנבא גם ככל שאר הנביאים בלשון ‘כה אמר’ –בלשון שרואה את הדברים בערך, ‘כה’, כדברים האלה דיבר ה’, ולא בלשון מדוייקת כמו ‘זה הדבר’. אולם מעבר לשתי לשונות אלו, גם משה וגם ישעיה וירמיה מתנבאים גם בלשון ‘איכה’, היא לשון ‘אי כה’, הלשון המקוננת על אבדן הנבואה ועל אבדן ההתגלות האלוקית המופיעה במילה ‘כה’, שהיא גם שם משמותיו של הקב”ה (ראה זהר בלק קצח ע”א).

ובדומה לזה אומרים חז”ל (זהר קמג ע”ב) שבזמן החורבן הקב”ה “השיב אחור ימינו”, ועברה כוס של ברכה מימין לשמאל, וכל העליונים והתחתונים מקוננים עליה ‘איכה’, אי – כה, כוס של ברכה מה תהא עליה.

חז”ל קושרים את המילה איכה גם לפנייתו של הקב”ה לאדם הראשון לאחר החטא: “אייכה?” (פתיתחתא דאיכה רבה ד’):

“אמר הקב”ה: אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה… שנאמר ‘ויאמר לו איכה’, איכה כתיב”.

המילה ‘אייכה’ שנאמרת לאדם הראשון מקפלת בתוכה יותר מאשר סתם פתיחה לשיחתו של הקב”ה עם אדם הראשון. הלא ריבונו של עולם יודע בדיוק היכן נמצא אדם הראשון ומדוע הוא מתחבא בין עצי הגן. מדוע אם כן הוא פותח בשאלת ‘אייכה’?

רש”י כותב “יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום”.

יחד עם זאת נראה שיש כאן עומק נוסף.

מספרים על האדמו”ר הזקן בעל ‘התניא’, שבשעה שהיה בכלא הרוסי בעקבות הלשנות ועלילות שטפלו עליו, בא אליו אחד השרים הרוסים אל תאו בכלא והקשה לפניו: וכי הקב”ה לא ידע היכן אדם, שהוא נצרך לשאול אותו ‘איכה’?

אמר לו האדמו”ר הזקן: התורה תורת ה’ היא, היא נצחית ושייכת לכל זמן ולכל אדם. פירוש הפסוק הוא שבכל רגע ורגע קורא ה’ יתברך לכל אדם ואומר לו “אייכה?” – איפה אתה בעולם? נשלחת לעולם הזה לכך וכך שנים לעולם הזה לשליחות מסויימת, לעשות טוב בעיני אלקים ואדם – ועל כן תתבונן ותשיב לעצמך ולריבונו של עולם, אייכה? איפה אתה ואיפה השליחות שלך? כמה שנים עברו עליך ומה משליחותך הגשמת בשנים אלו?

השר הרוסי התפעל מאד מתשובת האדמו”ר הזקן, והמליץ בפני הצאר לשחרר אותו ממאסרו.

בתמצית מתייחס לכך הרב קוק זצ”ל באורות הקדש (ח”ג עמ’ קמ) בפיסקה המפורסמת הנקראת ‘בקשת האני העצמי’: “חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת ‘אייכה’, מפני שלא ידע נפשו, מפני שה’אניות’ האמיתית נאבדה ממנו”.

כאשר אדם, או עם, מתנכר לעצמיותו ומאבד את האני הפנימי שלו, הוא מאבד את היכולת להשיב על שאלת ‘אייכה’, היכן אתה נמצא, וממילא בא החורבן והקינה ‘איכה’ – אי כה, שכן גם ההתגלות האלוקית המתגלה בנבואה של ‘כה אמר ה’ ‘, אף היא נאבדת ממנו.

ומכאן אנו באים אל התיקון – “התשובה הראשית היא שישוב האדם אל עצמו”, כפי שמלמד הרב זצ”ל באורות התשובה, ומתוך כך במקום איכה, נזכה להתגלות של כה אמר ה’, ונראה עין בעין בשוב ה’ ציון, “כי ניחם ה’ ציון, ניחם כל חרבותיה”.

The post איכה appeared first on .

לאור החזרה על האירועים שכבר התרחשו, מפתיע לשים לב להבדלים בין מה שמתואר בספר במדבר לבין מה שמתאר משה בספר דברים, ובמיוחד בולט ההבדל בהתייחסות לחטא המרגלים:

1. מי יזם את כל הרעיון לשלוח מרגלים? בספר במדבר הקב”ה הוא שיוזם את שליחת המרגלים – “שלח לך אנשים”. אמנם חז”ל אומרים “שלח לך – לדעתך, אני אינני מצווה לך, אם תרצה שלח”. אך פשט הפסוק לא מספר לנו על מישהו אחר שיזם את שליחת המרגלים אלא רק הקב”ה.

לעומת זאת בספר דברים, מתואר איך עם ישראל הוא שיזם את שליחת המרגלים – “ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו”.

אז מי אשם ברעיון הגרוע של שליחת המרגלים? ה’ או העם?

2. מה אמרו המרגלים כשחזרו? בספר במדבר מתואר שמצד אחד הם שבחו את הארץ ואת פרייה, ומצד שני אמרו “אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד… לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו”! מילים חזקות מאד שמרתיעות את עם ישראל וגורמות לו לא לעלות לארץ.

בספר דברים, לעומת זאת, כתוב רק “וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה’ אלקינו נותן לנו” ומיד – “ולא אביתם לעלות”! רגע, זה שעם ישראל לא רצה לעלות לארץ זה בגלל הדברים החמורים שהמרגלים אמרו, זה לא קרה בחלל הריק! למה זה לא מוזכר?

3. בסיום הסיפור של חטא המרגלים אומר משה “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם”. האמנם? האם משה לא נכנס לארץ בגלל עם ישראל? בגלל חטא המרגלים?

בספר במדבר אנחנו לכאורה רואים סיפור אחר לחלוטין – משה רבנו לא נכנס לארץ בגלל חטא מי מריבה, שהוא לא הקדיש את ה’ לעיני כל ישראל!

שלשת ההבדלים האלו יוצרים תחושה לא נעימה – נראה כביכול כאילו משה רבנו מציג את הדברים בחומרה כלפי עם ישראל יותר מאשר מה שהיה באמת! הוא גם מאשים אותם שהם יזמו, גם מאשים אותם שהם לא רצו לעלות למרות שהמרגלים דיברו בשבח הארץ, וגם מאשים אותם שהוא לא נכנס לארץ בגללם…

אנחנו מאמינים בני מאמינים, ובטוחים אנחנו שמשה רבנו לא משקר חלילה לעם ישראל ולא מציג את המציאות בצורה מסולפת. לא זו בלבד – לא ייתכן שמשה מנסה לשקר לבני ישראל, שהרי יחד עם ספר דברים הוא נותן להם גם את ספר במדבר, שבו מופיעים השינויים… אילו ניתן היה להעלות על הדעת שמשה רצה לשכתב את ההיסטוריה, היה עליו כמובן לשנות גם את ספר במדבר.

אלא יש להבין שבכוונה תחילה משה מציג שני סיפורים – זווית אחת של הסיפור בספר במדבר וזווית שנייה בספר דברים – ושתי הזוויות האלו משלימות אחת את השנייה.

האמת הייתה שעם ישראל פנה תחילה אל משה רבנו, כפי שמופיע בספר דברים, ורק אז משה העביר את ההצעה אל הקב”ה, והקב”ה ענה לו “שלח לך” – לרצונך, אני אינני מצווה לך. התורה רוצה שנדע את כל מה שקרה, ולכן התורה מספרת לנו גם את בקשתם של בני ישראל [בספר דברים] וגם את תשובתו של הקב”ה [בספר במדבר].

אך התורה בכוונה תחילה מחלקת את הסיפור לשני חלקים: ספר דברים הוא שיחת מוסר שמשה רבנו נותן לעם ישראל לפני מותו, ולכן בספר דברים מתאים להדגיש את ‘אשמתו’ של עם ישראל שבכלל ביקש את שליחת המרגלים – שהיו מיותרים לאחר שהקדוש ברוך הוא הבטיח להם לרשת את הארץ בעזרתו וללא קשיים. בספר במדבר, לעומת זאת, הדגש הוא לא על חלקם של עם ישראל בחטא, אלא על ההחמצה של המרגלים – גם לאחר שעם ישראל ביקש בקשה שלילית – לשלוח אנשים לחפור את הארץ ולרגל אותה [לאחר הבטחה אלוקית כזו, זו באמת בקשה שלילית], הקב”ה רצה לתת למרגלים שליחות אחרת – לתור את הארץ ולא לרגל אותה, כלומר לחפש את המהות הרוחנית של הארץ וליצור קשר רוחני בין עם ישראל לארץ ישראל.

בפועל המרגלים החמיצו לגמרי את שליחותם ובמקום ליצור קשר בין העם לארץ יצרו נתק וריחוק, כך שכל אותו הדור מת במדבר. ההחמצה הזו – והלקח העולה ממנה – הוא הסיפור של ספר במדבר.

לכן, בספר דברים שבא לתאר את חלקם של בני ישראל בחטא, מתואר כאילו המרגלים רק אמרו דברים חיוביים על ארץ ישראל, כדי להדגיש שהדברים הקשים שאמרו המרגלים לא מצדיקים את החטא של עם ישראל.

לכן גם בספר דברים אומר משה שהוא לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים – ודאי שכך הוא הדבר, שהרי אם אותו דור היה נכנס לארץ משה היה נכנס איתם. העובדה שמחכים ארבעים שנה לדור חדש, היא שגרמה שמשה יהיה עוד 40 שנה במדבר ויחטא לבסוף, היא שגרמה שמשה רבנו בסופו של דבר לא היה מתאים להנהיג את הדור הבא, דור הבנים שנכנס לארץ.

לסיכום, לפנינו שני סיפורים של חטא המרגלים, שכל אחד מביא רק חצי מהסיפור המלא, ודווקא באופן הזה נותנים לנו שני הסיפורים את האמת המלאה ואת ההדגשה השונה של שתי זוויות עומק על הסיפור.

The post מי אשם בחטא המרגלים? appeared first on .

מדרש רבה על פרשת השבוע מתמודד עם שאלה זו בשני מדרשים שונים ולכאורה סותרים זה את זה, אך נראה שיש קשר ביניהם והם אינם סותרים אלא משלימים. במדרש, פרשה א’ פסקה ז’, מופיע המשל הבא:

“אמר ר’ תנחומא: למה הדבר דומה? לאדם שהיה מוכר ארגמן, והיה מכריז: ‘הרי ארגמן!’ הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר ‘הרי ארגמן’, ואתה אומר לא כלום? אמר לו: מרי [=אדוני], אמת – ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה – לפני הקב”ה, שברא את הפה ואת הדיבור, אמר (שם ד) לא איש דברים אנכי; אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים”.

מה באמת מוכר הרוכל? ודאי, יש באמתחתו ארגמן והוא מוצע למכירה לכל דורש. אולם למלך אין לרוכל מה למכור, הוא מרגיש שבאמת אין לו כלום… על פי מדרש זה מסתבר שמלכתחילה היה משה רבנו בעל כשרון דיבור, אלא שמול הקב”ה הוא הרגיש שאיננו מסוגל לדבר כלל וכלל. על פי משל זה מבוארת תמיהה נוספת: לכאורה משה מתלונן שאיננו איש דברים, ולכן הקב”ה שולח איתו את אהרן – “וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים” (שמות ד’, טז); ובכל זאת לאחר מכן אנו כמעט לא מוצאים את אהרן כדובר של משה – כמעט תמיד משה מדבר בכוחות עצמו, גם אל פרעה וגם אל בני ישראל. על פי המשל שבמדרש מתורצת תמיהה זו: למשה באמת ‘יש מה למכור’, ואין לו מה להתבייש לו מול בני ישראל ולא מול פרעה, אך רק כאשר הוא עומד מול הקב”ה, הוא מרגיש שהדיבור נעתק מפיו.

לעומת משל זה, המדרש הראשון על הפרשה (פרשה א’ פיסקה א’) גורס אחרת:

“אמר הקב”ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפאה את הלשון. מנין? שכן כתיב (משלי טו) “מרפא לשון עץ חיים”, ואין עץ חיים אלא תורה שנא’ (שם ג) “עץ חיים היא למחזיקים בה”. ולשונה של תורה מתיר את הלשון [‘פותח פיו ולשונו ומתירו מאילמותו’ – פירוש מתנות כהונה]… ריש לקיש אמר: …הרי משה: עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד) “לא איש דברים אנכי”; כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין “אלה הדברים אשר דבר משה”.

ממדרש זה משמע שאכן משה היה כבד פה וכבד לשון בתחילה, אלא שהתורה ‘התירה את לשונו’ ופתחה את פיו לדבר אל עם ישראל.

נראה לומר, שגם על פי מדרש זה, כבדות הפה של משה רבנו איננה מום גופני, אלא ביטוי לקושי נפשי: הכוח הפנימי הרוחני היה אצל משה רבנו בעוצמה כה רבה, שקשה היה לו למצוא את המילים להגדיר את מחשבותיו. כאשר המחשבות משוטטות בעולם עליון רם ונישא, דומה כאילו כל המילים שבעולם הזה אינן מסוגלות להכיל את עומק האמירה המתבקשת.

מרן הרב קוק זצ”ל, למרות השפע האדיר של היצירה התורנית שכתב, חש פעמים רבות את האילמות הזו הבאה מתוך רעיונות שהם כה גדולים עד שקשה מאד לבטא אותם כראוי. כך למשל כותב הרב באגרות הראי”ה (אגרת רטז): “במה שנוגע לעצמי, אוכל להודות שאינני בעל סגנון של הסברה כראוי. מכל מקום בכללות אומר, שאינני מקנא בבעלי הגילוי [=באנשים בעלי כישרון ביטוי וסגנון], שהם מבטאים את הכל בבירור. בהרבה מקומות ישנם עניינים גדולים כאלה, שרק אם נמעך אותם, אם נטשטש את צורתם, עד שיהיו קטנים כל כך, כמו שקטן הוא הדיבור שלנו לעומת תעופת המחשבה, אז אנו יכולים לבטאם בבירורם…ולפעמים תכופות מאד נוכל להרגיש, שמי שבא לגלות את הכל נותן לנו תעודה נאמנה על עניות רוחו פנימה”.

כיוון שזכה משה לתורה, התורה התירה את לשונו. התורה הרי היא ביטוי לרצון ה’, לעוצמה רוחנית אין סופית, שמקורה בשמי שמי מעלה, ואך פלא הוא שהיא באמת יורדת ומגיעה עד לעולם הזה ועד להגדרת מצוות מעשיות בפרטי פרטים של חיינו. כיוון שזכה משה לתורה, חש בעצמו כיצד מוריד הקב”ה את הרעיון העליון ביותר, כיצד הוא מגלה את רזי העולם והתורה העמוקים ביותר, והופך אותם למילים ומעשים. מכך למד משה כיצד לדבר אל העם: לעיתים בלתי ניתן להרים את העם למדרגות שבהן נמצא המנהיג או המורה הרוחני; ודאי אסור לנו לרדת לרמה הרדודה – גם אם כרגע המון העם מתחבר אליה מאד; עלינו להכיל את הרעיונות הגדולים שאנו מאמינים בהם, ואותם לתרגם – בעמל גדול ובכישרון מיוחד – כך שהם עצמם יופיעו בשפת העם, בלשון שווה לכל נפש. לא לחשוב שהתורה נמצאת בגובה העיניים שלנו, אך גם לא לדבר בגובהי שמיים ולאבד את הציבור – אלא להבין את עומק התורה, ולדבר דברים עמוקים בשפה פשוטה ומובנת.

The post הכל דיבורים appeared first on .

חז”ל מתייחסים לחזרה זו ואומרים (מדרש איכה רבה א’):

שלשה נתנבאו בלשון איכה: משה ישעיה וירמיה… אמר רבי לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר ‘איכה אשא לבדי טרחכם’, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר ‘איכה היתה לזונה’, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר ‘איכה ישבה בדד’.

את המילה ‘איכה’ מקובל לפרש כצורה מוארכת של המילה ‘איך’ – איך קרה הדבר הזה. בלשון התנ”ך אנו מוצאים פעמים רבות לשון מוארכת, כמו למשל דברי יעקב ליצחק (בראשית כז, יט) “קום נא שבה ואוכלה מצידי”, וכדומה.

אולם במבט שני, נראה שיש לפרש הפוך: המילה איכה היא הצורה המקורית, והמילה ‘איך’ היא קיצור שלה. מילת השאלה ‘איכה’ מתאימה לסדרה של מילות שאלה שמורכבות מהלחם של שתי מילים שונות, כמו למשל ‘איזה’, במשמעות ‘אי זה’ – היכן הוא הדבר שעליו נאמר “זהו הדבר”; וכמו ‘איפה’, במשמעות ‘אי פה’ – היכן הוא המקום שעליו נאמר “פה הוא המקום”. כך גם המילה ‘איכה’ משמעותה ‘אי כה’, על מה נאמר “כה היה הדבר”, באופן זה התרחש.

הבנה זו נותנת עומק חדש להבנת המדרש, הפותח באמירה כללית: “שלשה נתנבאו בלשון איכה”. אל מול אמירה זו אנו מוצאים את דברי הספרי (במדבר קנג) : ‘זה הדבר’, מגיד שכשם שנתנבא משה ב’כה אמר’ כך נתנבאו הנביאים ב’כה אמר’, ומוסיף עליהם משה שנאמר בו ‘זה הדבר’.

משה רבינו, המתנבא באספקלריא המאירה, מתנבא בלשון ‘זה הדבר’ – כאדם שרואה באופן ברור ויכול להצביע באצבע ולומר ‘זה’. יחד עם זאת, משה מתנבא גם ככל שאר הנביאים בלשון ‘כה אמר’ –בלשון שרואה את הדברים בערך, ‘כה’, כדברים האלה דיבר ה’, ולא בלשון מדוייקת כמו ‘זה הדבר’. אולם מעבר לשתי לשונות אלו, גם משה וגם ישעיה וירמיה מתנבאים גם בלשון ‘איכה’, היא לשון ‘אי כה’, הלשון המקוננת על אבדן הנבואה ועל אבדן ההתגלות האלוקית המופיעה במילה ‘כה’, שהיא גם שם משמותיו של הקב”ה (ראה זהר בלק קצח ע”א).

ובדומה לזה אומרים חז”ל (זהר קמג ע”ב) שבזמן החורבן הקב”ה “השיב אחור ימינו”, ועברה כוס של ברכה מימין לשמאל, וכל העליונים והתחתונים מקוננים עליה ‘איכה’, אי – כה, כוס של ברכה מה תהא עליה.

חז”ל קושרים את המילה איכה גם לפנייתו של הקב”ה לאדם הראשון לאחר החטא: “אייכה?” (פתיתחתא דאיכה רבה ד’):

“אמר הקב”ה: אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה… שנאמר ‘ויאמר לו איכה’, איכה כתיב”.

המילה ‘אייכה’ שנאמרת לאדם הראשון מקפלת בתוכה יותר מאשר סתם פתיחה לשיחתו של הקב”ה עם אדם הראשון. בתמצית מתייחס לכך הרב קוק זצ”ל באורות הקדש (ח”ג עמ’ קמ) בפיסקה המפורסמת הנקראת ‘בקשת האני העצמי’: “חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת ‘אייכה’, מפני שלא ידע נפשו, מפני שה’אניות’ האמיתית נאבדה ממנו”.

כאשר אדם, או עם, מתנכר לעצמיותו ומאבד את האני הפנימי שלו, הוא מאבד את היכולת להשיב על שאלת ‘אייכה’, היכן אתה נמצא, וממילא בא החורבן והקינה ‘איכה’ – אי כה, שכן גם ההתגלות האלוקית המתגלה בנבואה של ‘כה אמר ה’ ‘, אף היא נאבדת ממנו.

ומכאן אנו באים אל התיקון – “התשובה הראשית היא שישוב האדם אל עצמו”, כפי שמלמד הרב זצ”ל באורות התשובה, ומתוך כך במקום איכה, נזכה להתגלות של כה אמר ה’, ונראה עין בעין בשוב ה’ ציון, “כי ניחם ה’ ציון, ניחם כל חרבותיה”.

The post איכה appeared first on .