“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:   כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:   כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:   וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:   עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:   הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:

הבולט במיוחד הוא הביטוי : “בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ” – האמנם מכת הברד היא הקשה שבכל המכות? לכאורה דווקא במכת הברד יש הקלה מסויימת, שהיא פוגעת רק במי שבאמת רוצה למות… כלומר, משה רבנו הרי מזהיר את פרעה ועבדיו במפורש מראש, ואומר להם (שם פס’ יט): “וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ” – הרוצה באמת להמלט ממכת הברד – אין קל מזה עבורו. עליו פשוט להכנס הביתה ולהשאר שם. לכאורה זו מכה קלה בהרבה מאשר הדבר והשחין או הכינים ואפילו הצפרדעים, שלא ניתן היה להמלט מהם לשום מקום… מהי, אם כן, מיוחדותה של מכת הברד שהפסוקים מתייחסים אליה בחומרה כה רבה? בעקבות קושיה זו רש”י אכן עוקר את הפסוק מפשטו, ומסכם: “למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות”. בכורות? הרי אנחנו עוסקים כאן במכת הברד! אין לנו אלא להבין שרש”י מפרש את הפסוק אחרת לגמרי, כעוסק במכת הבכורות. הפסוקים שמופיעים קודם מכת המרד אינם פתיח למכת הברד דווקא, אלא לכל ארבעת המכות האחרונות כשבשיאם מכת בכורות. פירושו של רש”י מתאים לדבריו המפורסמים של ר’ יהודה, שהיה נותן בהם סימנים: דצ”ך, עד”ש, באח”ב. מה החידוש של ר’ יהודה? הוא המציא את ראשי התיבות? נראה שר’ יהודה, באמצעות הסימן שנתן בהן, חילק את עשר המכות לשלשה חלקים: שלש, שלש, וארבע. דברי ר’ יהודה מתאימים לפירוש רש”י, שכן אם כל הארבע האחרונות הן חטיבה אחת, מתאים לתת פתיח למכת בכורות כבר לפני מכת הברד, הפותחת את הסדרה האחרונה.

אולם למרות פירושו של רש”י לכאורה הפשט עוסק כאן במכת הברד, וכן פירשו ראב”ע ורשב”ם. ומדוע על מכת הברד נאמר ” אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ”? על מנת לבאר בצורה רחבה יותר את גדלותה של מכת הברד, יש לחזור לשאלה הראשונה שהעלנו, ולברר מה בין שבע המכות המופיעות בפרשתנו לבין השלש הנזכרות בפרשת בא.

בפרשת וארא אנו מגלים שכל המכות מוסברות במטרה אחת משותפת, המנוסחת בדרכים רבות ושונות: “וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם”; “כֹּה אָמַר ה’ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ “; “לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּ ה’ אֱלֹהֵינוּ”; “לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ”; “בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ”; “וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ”. מטרת המכות היא להראות לפרעה ולעמו את גדולת ה’. מטרה זו מבוארת יותר על רקע דברי פרעה בפרשת שמות: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ”. כנגד דברים אלו אומר לו ה’: לא ידעת את ה’? אין בעיה, תיכף תדע… מיד תרגיש את נחת זרועו ולא תוכל יותר לומר לא ידעתי את ה’, אלא תדע כי אין כה’ אלקינו.

לעומת שבע מכות אלו, מפרט הפסוק בפתיחת פרשת בא מטרה אחרת לחלוטין: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'”. כאן אנו כבר רואים מטרה אחרת לגמרי: “וידעתם כי אני ה'” – למען עם ישראל, כדי שאתה ובנך ובן בנך תספרו ותדעו כי אני ה’. לא די בכך שפרעה קיבל את עונשו ועתה הוא כבר יודע את ה’ – גם עם ישראל צריך לדעת את ה’, ולשם כך באות עוד שלש מכות נוספות.

ממילא, מכת הברד היא שיא המכות הבאות על פרעה – כאן הוא כבר נכנע לחלוטין, ואומר “ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים”! ומכת הברד היא המתאימה ביותר להכניע את פרעה, כיוון שאיננה סתם עוד קושי ועוד הרג הבא על המצרים – מכת הברד פוגעת רק במי שלא רוצה לשמוע אל דבר ה’ – הירא את דבר ה’ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים וניצל! באופן אבסורדי, דווקא העובדה שניתן להנצל ממכה זו הופכת אותה לסמל הכניעה – אם אתה ניצל מהמכה הרי שאתה מקבל את מרותו ושלטונו של הקב”ה, ואינך יכול יותר לומר “לא ידעתי את ה'”… ואם אינך ניצל מהמכה, הרי שאינך ניצל… גם הפגיעה בתבואה מלמדת את אותו עקרון בדיוק: “וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה” – הצמחים שנצבו זקופים מול מכתו של הקב”ה הוכו ונשמדו, ודווקא אלו שעדיין היו רכים וקטנים, והשפילו עצמם לפני הברד, לא נשברו ויכלו לשרוד את המכה. מכת הברד, אם כן, היא שיאן של כל המכות המופיעות בפרשה, והיא זו שמכניעה את ליבו של פרעה לחלוטין. מכאן ואילך מופיעות מכות נוספות שמטרתן שונה, על מנת להופיע את גדולת ה’ לעיני ישראל – “וידעתם כי אני ה’!”

The post מכת ברד appeared first on .

השאלה מתחדדת לאור הדגשתו של הקב”ה שצירופו של אהרן למשה הוא בדיעבד – לכתחילה ראוי היה שמשה ינהיג בעצמו ולבדו את עם ישראל. כך מפורש בפרשת שמות (ד, יד): “וייחר-אף ה’ במשה, ויאמר: הלוא אהרון אחיך הלוי – ידעתי, כי-דבר ידבר הוא… ודיבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלוהים”. לכאורה הודה הקב”ה לדברי משה ושלח עימו את אהרן אחיו; אך אם כן, מדוע חרה אפו במשה? ברור שצירופו של אהרן לשליחות הוא דיעבדי, ולא לכך הייתה כוונתו של הקב”ה מלכתחילה.

כך אנו למדים גם מפתיחת פרשת וארא (ו, י-יג): “וידבר ה’ אל-משה לאמור.  בוא דבר אל-פרעה מלך מצריים; וישלח את-בני-ישראל מארצו.  וידבר משה לפני ה’ לאמור:  הן בני-ישראל לא-שמעו אליי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים. וידבר ה’ אל-משה ואל-אהרון, ויצוום אל-בני ישראל ואל-פרעה מלך מצריים, להוציא את-בני-ישראל מארץ מצריים”. במבט ראשון – שוב ‘כניעה’  של הקב”ה לדרישתו של משה שלא יפנה אליו לבדו, אלא יכליל בפנייה גם את אהרן; אך מצד שני, יש  כאן שוב התעקשות של  הקב”ה לפנות למשה לבדו! אמנם גם כאן, כאשר משה מתקומם שהוא ערל שפתיים ואינו יכול לפנות אל פרעה, מצרף הקב”ה את אהרן – ובכל זאת ברור שזה בדיעבד.

נראים הדברים, שכבדות הפה של משה רבנו איננה פגם שיש לטפל בו על ידי קלינאי תקשורת, אלא דבר עמוק ביותר, שהוא גם מהותי לשליחותו. הדיבור הוא המבטא את המחשבה, הוא ההופך אותה מרוח ערטילאית לא מוגדרת – לדבר שיש לו קיום בעולם, שמסוגל לחבר בין אנשים שונים, ליצור התקדמות ותנועה בעולם, להנהיג ציבור ועם שלם. חלק מתפקידו של הדיבור הוא לצמצם את המחשבה ולהגדיר אותה – המחשבה מסתחררת בגבהים ומקפלת בכנפיה עולמות שלמים, וכאשר אנו רוצים לבטא אותה, עלינו להתמקד ולהגדיר את הדברים המדוייקים שברצוננו לומר. כמובן, כאשר אנו הופכים את הדיבור למעשה וכותבים את רעיונותינו, הם נאלצים לעבור צמצום נוסף והגדרה חותכת עוד יותר. צמצום זה מקטין מאד את המחשבה וממקד אותה רק במישור אחד, בעוד בהיותה מחשבה היא כוללת בתוכה עוד רבדים רבים שלא מוצאים את ביטויים לבסוף; אך מאידך – צמצום זה הוא שהופך את המחשבה לדבר שפועל בעולם, “חיים ומוות ביד הלשון” (משלי יח, כא).

משה רבנו חי בעולמות עליונים: “איש האלהים – מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים” (דברים רבה), “ולא-קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה’ פנים אל-פנים” (דברים לד, י). עוצמות אלוקיות עליונות כאלו שגעשו בקרבו, לא נתנו אפשרות לבטא אותם באופן מצומצם ומוגדר. הביטוי ‘ערל שפתיים’ מחזק פירוש זה: ערלה היא כיסוי, אטימה. ‘ערל שפתיים’ פירושו ‘אטום שפתיים’ – כלומר, טעות היא לחשוב שמשה רבנו לא יודע לדבר, או שאין לו מה להגיד… אדרבה, ליבו מלא עד כדי כך ששפתיו מהוות אטימה וכיסוי ואינן יכולות לבטא את מחשבותיו העמוקות. לכן מצד אחד צודק משה שאיננו יכול להנהיג את עם ישראל לבדו, שהרי אין די ברעיונות גבוהים ונבואות עליונות – הן צריכות לבוא לידי ביטוי בעולם ולתקן אותו. ומאידך – דווקא בגלל גדלותו של משה הוא האיש שאמור להנהיג את עם ישראל. לכתחילה האידיאל הוא שאותו אדם בעל עמקות מחשבתית ורעיונית גדולה, הוא שיידע גם להוביל אחריו את הציבור ולבטא בשפה שווה לכל נפש את הרעיונות הגדולים. אך בדיעבד – אין להתפשר על הרעיונות ועל האמת הגדולה, אלא לנסות להעזר בכל אמצעי אחר על מנת להעביר את המסר גם לעם.

כאנשי הציונות הדתית בכלל וכתלמידיו של מרן הרב קוק זצ”ל בפרט, אנו חשים לעיתים הזדהות עם קושי זה של הורדת הרעיונות הגדולים אל העם. אנו חשים שדווקא רוחב המחשבה ועומק הרעיונות מונע מאיתנו לבאר אותם ולהעביר אותם לציבור, שזקוק לכאורה לדברים יותר שטחיים ברמה יותר נמוכה. חשוב שנדע כיצד להתייחס לקושי זה: בשום אופן לא לוותר על האמת הגדולה שאנו מאמינים בה, לא לרדת לרבדים רדודים, גם אם נראה לפעמים שהם מושכים יותר את ההמון. מאידך, לעמול קשה על מנת לפשט את הדברים, לצמצם אותם כך שלא ייפגע העומק הצפון בהם, ולהשמיע אותם לציבור בשפתו וברמתו, כאשר מתוך הדברים הפשוטים יחדרו גם המסרים המורכבים והעמוקים. “ומוכרח הוא האדם – אחרי עמלו הגדול לנתח את האמת, לקצרה, כדי להקטינה ולעשותה מוכשרה לרבים – לשוב אל גדלה וטהרתה” (אורות הקדש ח”א עמ’ ד’ ).

The post ואני ערל שפתיים appeared first on .