בזוה”ק (דף קנד) שואלים על הכתוב “וירא ד’ כי שנואה לאה”, הפותח את סיפור לידת הבנים, וכי בניה של לאה בני שנואה הם, חלילה? אלא, היות לאה שנואה לא בא מתוך חסרון שבה, אלא דוקא זו מעלתה, בהיותה מושרשת בעלמא דאיתכסיא. היא בחי’ יובל, בחי’ בינה, ביחס לרחל שהיא בחי’ שמיטה, בחי’ מלכות.

בזוה”ק מובא, שארבעת הבנים מראובן עד יהודה הם כנגד ארבעת רגלי המרכבה. יהודה כנגד רגל רביעית, שהיא דוד, שהיא משלימה את רגלי המרכבה (שם דף קנה). הביטוי “ותעמוד מלדת” מבטא שלימות, כלומר עתה ניתן לעמוד אחר שנשלמה ההופעה המורכבת מארבעת הבחינות הללו. עתה ניתן להודות, אחר שהשם שלם. שלימות הופעת השפע מלמעלה למטה, הוא כאשר מתחיל הכיוון ההפוך – ההודאה ממטה למעלה.

הרש”ר הירש עומד על כך שלאה על אף היותה “שנואה”, כלומר פחות אהובה מרחל, היא היתה חדורה באהבת בעלה, והאמינה ובטחה באופן מלא ביעוד שלה לקרב בינה לבין בעלה. בניה בוניה, הולכים ומגלים את מקומה בבית בעלה. על אף שהיתה “שנואה” מצד בעלה, היה בעלה אהוב עליה מצידה, והיא, כדרכן של האמהות, ידעה לכוון לרצון ד’ בבנין האומה.

אחר שהגדרנו את התהליך בכללו, ניתן להעמיק בפרטי הופעתו.

עיון בטעמי השמות מעלה חילוק בין השנים הראשונים לשנים שאחריהם. בראשונים התהליך שמתואר קורא אצל ד’. ד’ ראה וד’ שמע. קודם ראיה – אור המבטא הופעה עליונה המשפיעה למטה. אחר כך שמיעה – אור המבטא קליטה וקבלה של השפע.[1]

לעומת זאת אח”כ קורה משהו בארץ. אצל לוי – ילוה אישי אלי. יעקב מתקרב יותר ללאה. ואצל יהודה – היא מודה לד’. מובן מתוך כך מדוע אצל לוי “על כן קרא שמו לוי”, קריאת השם מתיחסת ליעקב בהתאם לכך שחל אצלו שינוי. ואצל יהודה – “קראה שמו יהודה”. התהליך קורה אצלה והיא קוראת את השם.

הנצי”ב ב”העמק דבר” מבאר, שבשנים האחרונים נאמר “על כן” נקרא שמם לוי או יהודה, משא”כ בראשונים, שנאמר בהם רק “ותקרא שמו”, שאצל האחרונים השם מתאר בנוסף על התהליך שהתקדם בין לאה ליעקב, גם מהות עצמית בשם, שעתידה להתגלות. לוי – בהיותו מחובר לגבוה יותר משאר הבנים. יהודה – שהכל יודוהו בגבורתו ובחכמתו.

בולט אפוא ששני השבטים הראשונים שנולדים מבטאים תהליך עליון יותר, והאחרונים – עוסקים בהמשכת הדברים למטה.

[1] תהליך דומה ניתן לראות בפתיחת רחמן של לאה ורחל. אצל לאה “וירא ד’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה”. אצל רחל – “ויזכור א-לקים את רחל וישמע אליה א-לקים ויפתח את רחמה”.

The post לידת ארבעת השבטים הראשונים appeared first on .

The post כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל appeared first on .

יעקב חולם. לכאורה העיקר בחלומו של יעקב הוא החלק שבו הקדוש ברוך הוא בעצמו מדבר איתו:

“וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה’ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ”.

ובכל זאת ההתגלות הזו וברכות אלו באות רק לאחר המחזה המופלא של סולם יעקב – “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו”. דרשות רבות נאמרו במשמעותו של סולם זה, ועדיין נראה ש’אין מקרא יוצא מידי פשוטו’, ויש מקום להבין את הדימוי של הסולם ושייכותו ליעקב.

הדגש איננו רק על כך שהסולם מגיע עד לשמיים, אלא שהוא סולם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה. מדובר על מסילה שמחברת ארץ ושמיים, שניתן לעלות בה עד לגבהי מרומים, ובה גם מתגלה הקב”ה בעולם הזה ויורד משמי שמיים העליונים עד אלינו לעולם הזה.

הדימוי הזה מתאים ביותר ליעקב: בתחילה היה עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים. יצחק אוהב את עשיו ומבקש לברך אותו, לא מתוך מחשבה שאכן עשיו הוא הצדיק והנבחר להמשיך את דרכם של אברהם ויצחק, ויעקב איננו ראוי… ברור היה ליצחק שיעקב הוא איש תם ושלם, שימשיך את דרך האבות. אך הוא חשב שעשיו ויעקב יחד יבנו את בית ישראל – עשיו יהיה איש המעשה – איש ציד, איש שדה, ויעקב יהיה תלמיד חכם יושב אהלים שממית עצמו באהלה של תורה. יחד יבנו שניהם את עם ישראל, כיששכר וזבולון שהיו משלימים זה את זה – זה יושב ועוסק בתורה וזה יוצא למסחר ומפרנס את אחיו. אלא שכידוע לנו, קלקל עשיו את מעשיו ואת דרכיו, ונדחה מעם ישראל, כיוון שהתגלה שאיננו ראוי להמשיך את מורשתם ואת דרכם של אבותיו אברהם ויצחק.

כך נותר יעקב לבדו. ממילא לפתע מוטלים עליו כל התפקידים כולם – הוא צריך להיות גם תלמיד חכם וגם סוחר, גם איש רוח וגם לוחם היוצא לקרב, הוא מקבל גם ברכה כלכלית שנועדה מלכתחילה לעשיו – “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש”, וגם ברכה רוחנית שנועדה לו מלכתחילה – “ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם”.

יעקב חייב להפוך ולהיות באישיותו ‘סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמיימה’. זהו המסר האלוקי שהקב”ה מעביר לו בחלום. לא די בכך שתהיה בחור ישיבה, עליך להיות מנהיג של עם שלם. עליך לצאת ולהאבק גם עם לבן וגם עם עשיו, לדעת להתמודד עם תחבולותיו וערמומיותו של לבן, וגם להאבק ולהיות מוכן למלחמה מול עשיו – וכל זאת מתוך קשר לשמים, ראשך יגיע השמימה, ורק הקשר לריבונו של עולם, הקשר לאמונה ולדבר ה’ – הוא שייתן לך את העוז ואת הכוח לנצח בכל המאבקים – “כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל”.

זוהי דרכה של ישיבת ההסדר ושל הציונות הדתית בכללה – העולם הרוחני מגיע השמיימה, ויחד איתו מיוצבות שתי הרגליים על הקרקע… דבר זה בא לידי ביטוי בישיבת ההסדר גם בשירות הצבאי בצה”ל וגם בתרומה לקהילה במשך שנות הישיבה וגם לאחר מכן כאשר בוגרי הישיבה מתפזרים והופכים להיות דמויות מרכזיות ואכפתיות בכל קהילה שאליה הם משתייכים; וכל זאת רק מתוך כך שהראש מגיע השמיימה – גם בשנות הלימוד בישיבה וגם לאחריהן, תלמידי הישיבה ובוגריה שוקדים על לימוד התורה ועולים מעלה מעלה בעבודת ה’. אנו מבינים ומאמינים, שרק מתוך כך שהסולם מגיע השמיימה, ניתן גם להציב אותו על הארץ. ורק מתוך כך שהוא מוצב על הארץ, הוא יכול להביא את דבר ה’ לעולם בצורה השלמה ביותר בע”ה.

The post סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה appeared first on .

רחל אמנו העקרה משתוקקת לבנים, וחשה כי ללא ילד חייה אינם חיים: “הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי”. את תחושותיה הקשות מביעה רחל גם כאשר לבסוף פוקד אותה ה’ בבן, והיא מכריזה “אסף ה’ את חרפתי”. ומה שם ייקרא לרך הנולד? אולי ‘אסף’? לא, רחל איננה קוראת לבנה בשם המבטא את תחושות ההקלה הגדולה והשמחה העצומה שהיא חווה ברגע זה – “ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה’ לי בן אחר”.

קריאת שמו של יוסף על ידי רחל תמוהה ביותר – זה מה שיש לך לומר עכשיו? במקום להודות על הבן הנפלא שקיבלת, במקום לבטא את שמחתך בילד הזה, את מייד מבקשת בן אחר? וזאת עוד ניתן איכשהו להבין, שרחל מתפללת שלא יהיה זה הבן היחיד; אך איך ניתן לקרוא לילד בשם כזה, שרק מבטא את הכיסופים למישהו אחר? מהי התחושה שתהיה  לילד הזה כל חייו, כאשר הוא יודע שבעצם השם שלו מבטא את הציפייה למישהו אחר, ולאו דווקא אליו… זה כמעט מזכיר את הסיפור הידוע (למרות שמן הסתם אין זה סיפור אמיתי…) על אדם שציפה מאד שייוולד לו בן, וכשנולדה לו לבסוף בת – קרא לה ‘אכזבה’…

יש להבין שיוסף איננו נקרא על שם אחיו שעוד לא נולד. שמו של יוסף מבטא את הפנייה לריבונו של עולם שיוסיף שפע אלוקי עליון ויברך את מעשי ידינו בעולם הזה, שהם בבחינת ‘אתערותא דלתתא’ – התעוררות מלמטה שאנו משתדלים ופועלים ויוצרים  – אך אין לה לא קיום ולא תקווה ללא אתערותא דלעילא, ללא הארת פניו של הקב”ה.

ההארה של הקב”ה תבוא לידי ביטוי גם בכך שהוא יוסיף לרחל בן אחר, אך היא תבוא לידי ביטוי גם בכל דבר ודבר בחיים בכלל, ובחייו של יוסף בפרט.

לא לחינם מתבטא עיקרון זה דווקא בשמו של יוסף. כל אישיותו ומהותו הפנימית של יוסף סובבת סביב ציר זה. גם במהלך חייו, יוסף פועל מצד אחד כמנהיג כריזמטי ודומיננטי, שמוביל תהליכים כלכליים, מדיניים ופוליטיים במצרים ובמזרח התיכון כולו; ומאידך מעמדו איננו מסנוור אותו, והוא יודע בדיוק מה מועט חלקו בניהול העולם, ועד כמה תלוי הכל בדבר ה’, באתערותא דלעילא, שרק היא מברכת ונותנת חיים ומשמעות להשתדלות שלנו: “בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה”; “אתם חשבתם עלי לרעה, והאלהים חשבה לטובה – למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב”.

ר’ שמעון בר יוחאי מלמד אותנו שגם בתהליך הגאולה ישנם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ועל פי ביאורו של הגר”א לדברים אלו (כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר’ הלל משקלוב, בספר ‘קול התור’), מדובר בשתי תקופות שונות בתהליך הגאולה: משיח בן יוסף עיקר עניינו הוא ה’אתערותא דלתתא’, פעולתנו והשתדלותנו לקרב את הגאולה – על ידי נטיעת עצים וייבוש ביצות, על ידי הקמת יישובים וקיבוץ גלויות, וגם על ידי תשובה שלמה וגילוי רזי תורה. אנחנו צריכים לפעול בכל תחום בצעדים קטנים ואנושיים, קמעא קמעא, ובזכות מעשינו הקטנים נעורר חסד אלוקי עליון לשכון בתוכנו ולגאול אותנו גאולה שלמה – “הצעיר יהיה לאלף והקטון לגוי עצום, אני ה’ בעיתה אחישנה”. תפיסה זו של הגר”א הייתה חידוש גדול בקרב ציבור שדגל בישיבה פסיבית בגלות והמתנה לבואו של המשיח “מן ענני שמייא”, ולמקדש של אש שירד מהשמים. בעקבות דברי הגר”א עלו מאות מתלמידיו לארץ ויישבו אותה במסירות נפש עילאית, מתוך הבנה שבכך הם מעוררים את צמיחתה של תקופת משיח בן יוסף, של ההתעוררות האנושית שלנו, שרק בעקבותיה תבוא הגאולה האלוקית.

השם ‘יוסף’ מבטא מצד אחד את העשייה הבלתי פוסקת של האדם, ההשתדלות של אתערותא דלתתא; ומן הצד השני – את התפילה שיוסף ה’ על מעשינו ויברך אותם, כי רק באופן זה יכולה לבוא גאולה שלמה בע”ה.

The post יוסף ה’ לי בן אחר appeared first on .