“אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן הקרב את אלו. אמר לו – המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. א”ל – אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים; אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי! נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול – לא כך צויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום? א”ל – אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי הקרב לי את אלו, אמרתי לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום, אמר ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי, לא היה לי להקריבן? א”ל יפה עשית כל מה שעשית”.

מה מוביל את אגריפס המלך? הוא רוצה להקריב אלף עולות – מה מונע ממנו? למה הוא צריך לבקש מהכהן הגדול שלא יקבל קרבן מאף אחד אחר? מה הקשר בין רצונו להקריב אלף עולות, לבין דרישתו שאף אדם אחר לא יקריב באותו יום?

הדרישה הזו מגלה שקרבנותיו של אגריפס המלך לא באים בלב שלם לשם שמיים, כדי לעשות נחת רוח לפני ריבונו של עולם. גם כאשר אגריפס מקריב אלף קרבנות, עדיין הוא שם את עצמו במרכז, ולא את הקדוש ברוך הוא – הוא מבקש להיות ראש וראשון לפני הקב”ה. הוא איננו מבקש רק להקריב ולהתקרב, אלא דווקא להיות יותר מכל האחרים.

המספר הנקוב – אלף עולות – מעלה בזכרוננו את שלמה המלך שעליו נאמר “וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה, אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא” (מלכים א’, ג, ד), ושם מיד לאחר מכן מתוארת תגובתו של הקב”ה: “בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה’ אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים – שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ” (שם פס’ ה). אצל שלמה המלך מסתבר שהקרבת הקרבנות נובעת מרגשי תודה לקב”ה ומרצון לקרבת אלוקים, והתוצאה היא שהקב”ה מתגלה אליו ומגשים את משאלותיו. רצונו הטהור של שלמה המלך מתגלה גם במשאלתו – שהקב”ה ייתן לו לב שומע לשפוט משפט צדק את עם ישראל, וכפי שמשבח אותו גם הקב”ה: “יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים, וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ, וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ – הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ – גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ” (שם פס’ יא-יד).

נראה שגם אגריפס בונה על כך שהוא יקריב אלף עולות והקב”ה יתגלה להגשים לו משאלה… אולם גדול ההבדל בין שלמה המלך ובין אגריפס: שלמה מרגיש עצמו כשליח של עם ישראל, ובקשותיו הן לטובת עם ישראל. איננו יודעים מה עלה בדעתו של אגריפס לבקש, אולם תחילתו מעידה עליו – תפיסתו היא שכדי שהוא יהיה קרוב לקב”ה, יש צורך לדחוק את כל האחרים, “אל יקריב אדם היום חוץ ממני”.

ממילא, הקב”ה אכן מתגלה לאגריפס, אך התשובה שהוא מקבל היא “קרבנו של עני קדמך”. אין כאן מנורה ישנה שאתה משפשף אותה ומופיע השד שמגשים משאלות… זה לא טריק קבוע להקריב אלף עולות ולקבל מה שרוצים. הקרבן הוא כלי להתקרב באמת לקב”ה, “נפש כי תקריב” – האדם מקריב את נפשו על ידי הקרבן. אמנם, העני שקדם לאגריפס איננו שונה ממנו באופן מהותי – גם הוא מקריב לצורך עצמו, כדי שהקב”ה ימשיך לקיים את פרנסתו, וזו טענתו כלפי הכהן הגדול, “אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי!” – אך ברובד הבקשות האישיות קודם העני לאגריפס, כיוון שגם אם קרבנו דל יותר, הקרבתו האישית גדולה יותר – גם מבחינת הוויתור על מחצית מפרנסתו, וגם מבחינת הקביעות, כאשר בכל יום ויום הוא מקריב את קרבנו. ממילא גם ברובד הבקשות האישיות קודם קרבנו של העני את קרבנו של אגריפס, למרות שמצד האמת לא אמור להיות מישהו קודם לחברו, כל קרבן שיוקרב לשם שמים בכוונה טהורה יתקבל באהבה וברצון.

לזכותו של אגריפס ייאמר שהוא מפנים את העניין, ואומר לכהן הגדול “יפה עשית כל מה שעשית”…

לימוד גדול יש לנו מכאן על הדרך הראוייה לעבוד את ריבונו של עולם, ועל היחס הנכון בין הפאר והשפע החיצוני לבין כוונת הלב הטהורה.

המדרש שמספר לנו על קרבנו של העני שקדם את קרבנו העצום של אגריפס המלך, מזכיר לנו את הקרבנות הראשונים בהיסטוריה – כאשר הקדוש ברוך הוא שעה אל  מנחתו של הבל, ואילו אל קין ואל מנחתו לא שעה.

אמנם אצל קין והבל הקב”ה קיבל דווקא את המנחה המשובחת יותר – שכן הבל הביא מבכורות צאנו וחלבהן, ואילו קין הביא “מפרי האדמה”, וכדברי חז”ל שקין לא הביא דווקא מהמשובחים שבפרות אדמתו.

למרות הבדל זה יש קשר הדוק בין שני הסיפורים. דווקא העובדה שאצל הבל מקבל ה’ את המנחה היקרה יותר, ואצל אגריפס בוחר ה’ לקבל את המנחה הדלה, מלמדת אותנו יותר מהכל שלא הכמות והאיכות הן העיקר, אלא מתנת הלב, שנמדדת גם במידת הוויתור שהאדם עושה למען הקרבן. כאמור, העני שהקריב שני עופות – הקריב בכך מחצית מפרנסתו, לעומת אגריפס שאלף עולות עבורו היו ‘כסף קטן’. לעומת זאת הבל בחר לתת את בכורות צאנו, היקרים לו ביותר, מתוך הבנה שהוויתור הזה הופך את הקב”ה לשותף בכל מעשיו, שיברך את כל צאנו מכאן ולהבא.

The post קרבנו של עני קדמך appeared first on .

בבחירת קבוצה מצומצמת של אנשים להתייחדות לעבודת ה’, קיימת סכנה כפולה: מצד אחד קיימת סכנה שקבוצה זו תשתרר על שאר הציבור ותתנשא מעליו, לאמור: אנו הנציגים של ריבונו של עולם עלי אדמות, אנו היודעים מה נכון ומה טוב, וכל קשר עם ריבונו של עולם צריך ויכול להתבצע רק דרכנו.  מאידך, קיימת סכנה שהמון העם ירגישו ניתוק מהקב”ה, מתוך התחושה שעבודת ה’ היא עניין לכהנים, ולהם לבדם.

גם בעם ישראל היו תקופות שבהם נתפס מעמד הכהונה באופן מעוות ובעייתי על ידי הכהנים ועל ידי העם. בולטת, למשל, תקופת בני עלי חפני ופנחס, שראו את הקשר עם הקב”ה כיכולת בלעדית שלהם – על ידי הקרבת הקרבנות, וממילא הגיעו לתפיסה מתנשאת כלפי הציבור, ולאמירות כגון “תנה בשר לצלות לכהן… עתה תיתן, ואם לא לקחתי בחזקה”, מתוך תחושה שלכהן הכל מגיע כמובן מאיליו. גישה זו גומרת גם לכך שכאשר בא ה חנה וניגשת אל הקדש להתפלל, שומר עלי את פיה ובא אליה בטענות על שכרותה, שכן בימים ההם לא היה מקובל כלל להתפלל לקב”ה, ובמקום התפילה – הפנייה הישירה על ידי האדם, הייתה ההתקשרות לקב”ה רק באמצעות הקרבנות. כנגד התפיסה הזו יצאו גם הנביאים בהתקפותיהם נגד הקרבנות: “שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים ועתודים וכבשים לא חפצתי… לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי”, שכן הפנייה דרך הקרבנות הפכה להיות פנייה מרוחקת, דרך הכהנים שהפכו לשמש כאמצעי מתווך בין האדם לבין ריבונו של עולם.

לשם מה בכלל אנו זקוקים לכהנים? מדוע לא נאמר כקרח, “כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’, ומדוע תתנשאו על קהל ה’?”

הרב קוק זצ”ל מתייחס לעניין זה באורות התחייה פיסקה ד’, והוא מבאר כי מטרת הכהונה לא להיות “אמצעות כי אם תכיפה הגונה”  – לא להיות גורם אמצעי הניצב בין האדם ובין הקב”ה, אלא להיות דווקא חיבור מקושר ומיוחד. כשהאדם הפרטי ניגש להתקרב לאלוקים הוא מתקרב אליו בראש ובראשונה על ידי הכוחות הנעלים שבו – על ידי התפילה, לימוד התורה, הכוונות הטהורות, השאיפות הגבוהות, ורק על ידי זה הוא הולך ומתקן את כל צדדי אישיותו ומתקרב לקב”ה אפילו באכילה, בשתייה, בעבודה ו”בכל דרכיך דעהו”. כך גם העם השלם, כשהוא מתקרב לריבונו של עולם הוא עושה זאת בראש ובראשונה על ידי קבוצה מתוכו שהיא ראוייה ומתאימה לכך מצד אישיותה ומצד כוחות הנפש הגדולים והעליונים שבה.

כמובן, הכהונה יכולה ליצור חיבור גדול ומרומם של האדם לקב”ה, אך ורק במידה שהיא מחוברת בנימה ונשמתה גם אל הקב”ה וגם אל העם – כאשר כל העם הוא בבחינת אדם שלם, כנשמה אחת בגופות מחולקים, רק אז הוא כולו מתקשר ומתקרב לריבונו של עולם דרך הקבוצה המעולה שבתוכו. אך כאשר קבוצה זו מתנתקת משאר העם, אין בהתקרבותה לה’ השפעה וברכה לכלל הציבור. וכשם שבאדם, התקרבותו לקב”ה מביאה לקדושה בכל דרכיו ומעשיו, אף היותר גשמיים ומעשיים, כך גם בעם כולו, השאיפה היא שעל ידי קרבת הכהנים לקב”ה, ועל ידי השפעת התורה והברכה אל כל הקהל, נהפוך כולנו מהרה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש – ממלכה ועם שבהם כל העדה כולם קדושים, והם כולם משפיעים אור לגויים.

כציבור דתי לאומי אנו חשים לעיתים שיש לנו אמת גדולה שחסרה בקרב מעגלים רחבים בעם, וחלקנו מרגישים גם שיש לנו כציבור יכולת להנהיג את העם ולהוביל אותו להיות נאמן לעצמו, להיות נאמן למהותו כעם יהודי במדינת ישראל המתחדשת בתהליך הגאולה המופלא שמתרחש לנגד עינינו. יחד עם הדחף לצאת אל העם פנים אל פנים ולהקרין עוצמה שתאיר ותשפיע אמונה וערכים על כל העם כולו, עלינו לזכור את תורת הכהנים – רק על ידי חיבור אמיתי ובלתי מתנשא, זוכים הכהנים להיות באמת צינור לברכה ולשפע האלוקי מהקב”ה לעם ישראל.

The post תורת הכוהנים appeared first on .