הרמב”ן (ומקורו בזוהר הק’ קפח ע”ב ) מפרש שתמר התכוונה בחיבורה אל יהודה לקיום מצות יבום. היא זקוקה לבית יהודה, ומוטל על בית זה להקים שם לאחים שמתו. נראה שלא בכדי דוקא תמר, האשה שבסיפור, היא זו שמובילה כאן. בנין מלכות ישראל קשור יותר לבחינת הנקבה. הוא עוסק בקבלת התוכן הא-לוקי בעולם, ויצירת חיי עולם מכוחו. זה תפקיד האשה, בהיותה מקבלת תוכן מבעלה ויוצרת ממנו מציאות חיים. גם בביתה, היא עקרת הבית, בנין החיים.

בזוהר הק’ משוים בין תמר לרות (קפ”ח ע”ב). שתיהן נישאו לבני זרע יהודה, ואחר שבעליהן מתו, פעלו רבות ונצורות להקים שם למת, ומהם נבנתה מלכות ישראל. שמא משמעות תהליך זה הוא בכך שתפקיד הבעלים הראשונים, בנישואיהן לנשים אלו, רות ותמר, היה כדי ליצור את זיקתן של תמר ורות אל בית יהודה. כדי שמתוך כך, אחר מיתת בעליהם, יהיו הן אלו שמקימות מלמטה את בנין המלכות.[2]

כפי שכתבנו בפרשת ויצא, ששמו של יהודה נקרא על שם מהות ההודאה המושרשת עמוק בענינו, גם כאן הוא מודה. ההודאה היא אור שעולה ממטה למעלה, כאופיה של גילוי האור במלכות.

[1]רש”י: “הורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.” ועי’ בזוהר הק'(ח”א דף קפו ע”א): “וירד יהודה מאת אחיו, דהוה מלכאעלייהו, מאי טעמא, בגין דיוסף נחתו ליה למצרים כדקאמרן”.

[2]דברים אלו שופכים אור על כך שבספר מלכים, בכל ציון שם מלך חדש ממלכי יהודה שהתמנה, מציין הנביא את שם אמו.

The post צדקה ממני appeared first on .

מעבר להבנת דרשה זו בפני עצמה, יש מקום לעיין בהקשר שבו היא מופיעה: בתחילת פרק שני במסכת שבת מופיעים בגמרא כארבעה דפים שבהם סוגיות העוסקות בנר חנוכה ובהלכותיו, ובתוך סוגיות אלו מופיעות הדרשה הנזכרת.

מה הקשר של דרשה זו לכאן, ומדוע הובאה דווקא בסוגיא זו של חנוכה?

קיים קשר עמוק בין המאבק של האחים ביוסף לבין המאבק שבין חכמת ישראל ותרבות יוון. יוסף מבטא את הצד החמרי, הגופני, השייך יותר לעולם הזה: יוסף מייחס חשיבות למראה החיצוני ומסלסל בשערו; הוא שנהיה לבסוף המשנה למלך מצרים ומשביר לכל עם הארץ לחם לאכול ועל ידי כך שולט במצרים ביד רמה; גם בתהליך הגאולה מלמדים אותנו חז”ל שמשיח בן יוסף קשור יותר לגאולה הטבעית, של הקמת מדינה, נטיעה והתיישבות – בדרך הטבע, במישור המעשי והארצי. לעומת יוסף מבטאים בני לאה את הצד הרוחני המופשט יותר – בני שבט לוי הם עובדי ה’ במקדש, ואינם מקבלים נחלה טריטוריאלית בארץ, כי “ה’ הוא נחלתו”; בני יששכר ‘יודעי בינה לעיתים’ ומהם היו ראשי סנהדראות בישראל; ומשיח בן דוד הוא הקומה הרוחנית הנוספת, הבאה על גבי השלב של משיח בן יוסף.

כאשר אנו עוסקים במתח שבין יוסף לאחיו, לנו ברור ש’אלו ואלו דברי אלקים חיים’, ואלו ואלו שבטי י-ה. ברור לנו שגאולת ישראל לא תתכן ללא משיח בן יוסף ומשיח בן דוד גם יחד, ‘בונים בחול ואחר כך מקדשים’ – ברור שתקומת ישראל צריכה להיות לא רק רוחנית עליונה אלא כזו שבאה לידי ביטוי גם בפועל ממש בעולם הזה על ידי מדינה, צבא, משטרה, מסחר, כלכלה ותעשייה – שכולם מתקיימים על פי דבר ה’ ומהווים מודל של חיים מעשיים ששכינה שוכנת בהם ומתגלה בפועל בעולם.

וכשם שהצד המעשי והחיצוני שמתגלה אצל יוסף הוא בעל חשיבות וערך, כך גם בחכמת יוון ובתרבותה קיימות עוצמות שניתן לקבל ולקדש. הכוח הגופני הפיזי, והיופי החיצוני שהודגשו כל כך אצל היוונים אינם דבר שלילי, אלא חלק מן הבריאה האלוקית שיצר הקב”ה בעולם על מנת שנשתמש בה לטובה. “יפת אלהים ליפת – יפיותו של יפת יהא באהלי שם” (מגילה ט ע”ב). היופי החיצוני של יוון אינו שלילי, אך יש להכניס אותו פנימה אל תוך אהלי שם וממילא לברור ממנו רק את הטוב, ולהשתמש בו לקדושה.

אלא שכאשר יוסף לבד, ללא אחיו – וכן כאשר הולכים שבי אחרי התרבות היוונית כשלעצמה – אז מנותק הצד המעשי מן העוצמה הרוחנית, ואז, אם אין בבור מים – יש בו נחשים ועקרבים. המים החיים מבטאים תמיד את התורה, את דבר ה’, את הטהרה הרוחנית. וכאשר יוסף מתנשא מעל אחיו ומשניא את עצמו עליהם, כאשר הוא מנותק מהם – הרי הצד החומרי לבדו מוביל בהכרח לאבדון, לשקיעה בתוך בור של נחשים ועקרבים, שמלבד שהם מסוגלים להרוג, הם מסמלים את הרוע שבעולם, את יצר הרע, את הכניעה לרע הפנימי שעלול להתגלות באדם כאשר הוא מנותק מן התורה ומן הבניין הרוחני הפנימי.

עוד בראשית התפתחותה של הציונות החילונית קרא הרב קוק זצ”ל  לכל איש אמונה וירא שמיים להצטרף להקמת המדינה ולעשות זאת מתוך תורה וקדושה, והזהיר כי אם חלילה תהיה הציונות חילונית בלבד, היא עומדת להפוך “למשחית ולמפלצת, ולסוף ג”כ לשנאת ישראל וארץ ישראל”, ואין מילים לתאר את גודל האסון שעלול לצמוח מזה. לדאבוננו אנחנו רואים את הדברים היום עין בעין. כאשר הבור ריק, ואין בו מים, כאשר הכוח המעשי מנותק מתורה ומאמונה – נחשים ועקרבים יש בו; הכל צומח בתוך הוואקום הזה – שחיתות, אטימות, רשעה ועוול. מתוך כך, התיקון האמיתי צריך להיות הוספת עוצמה רוחנית של קדושה וחיי תורה, המחוברים לעם ישראל, מחוברים לכל כוחות החיים המעשיים והנפשיים שבנו.

The post והבור ריק אין בו מים appeared first on .

נשאלת השאלה מדוע התורה מפסיקה את סיפורו של יוסף “באמצע המתח”, ועוברת לתאר את גלגוליו של יהודה?

רש”י כבר מתייחס לשאלה זו ואומר:

“למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך”.

כלומר, האחים מתחרטים על מכירת יוסף ומאשימים את יהודה כאשם במכירת יוסף. אמנם הם רצו להרוג אותו, ויהודה הוא שהציע רק למכור אותו, אך בפועל הם טוענים כעת שיהודה הוא האח המוביל, הוא האח שכולם שומעים לו. עובדה, שכאשר הוא הציע למוכרו במקום להורגו כולם שמעו לו – ומכאן שגם אילו הוא היה מציע להשיבו לאביו גם אז היו שומעים לו, והמסקנה היא שעליו מוטלת האחריות, הוא “המבוגר האחראי” שהיה צריך למנוע את הפגיעה ביוסף. אמנם טענת האחים איננה טענה, שהרי גם הם אנשים בוגרים, שהם אחראים למעשיהם, ואין הם יכולים לתלות את סרחונם באחרים. ובכל זאת, הם מגדירים כאן את יהודה בתור מנהיג האחים, המנהיג שצמח מלמטה והתגלה דווקא לא לשבח בתהליך מכירת יוסף. ולכן בעקבות מכירת יוסף יהודה יורד מגדולתו – “וירד יהודה מאת אחיו”.

לעומת דברי רש”י, המדרש רואה כאן לא רק ירידה של יהודה אלא דווקא תחילתה של עלייה גדולה, שכן כך אומר המדרש בבראשית רבה פרשה פה סימן א:

“ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח: (ירמיה כט) “כי אנכי ידעתי את המחשבות”, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח“.

למה מתכוון המדרש? הקב”ה בורא את אורו של מלך המשיח? כן, ודאי, שהרי כתוצאה מהירידה הזו של יהודה, וכתוצאה ממות בניו, וכתוצאה מקשר הזנות שלו עם תמר – נולדים התאומים פרץ וזרח, כאשר מפרץ נולד בסופו של דבר בעז שמתחתן עם רות ומהם יוצא דוד המלך, כאשר מדוד המלך יצא במהרה בימינו משיח בן דוד.

אם כן, בתוך כל הירידה הזו של יהודה, מסתתרת גם עליה גדולה – בשפל התחתית יהודה זוכה בסופו של דבר להתחתן עם תמר ולהוליד ממנה את אורו של מלך המשיח.

נראה לומר שהתהליך שיהודה עובר הוא תהליך של תיקון. לאחר מכירת יוסף, שהיה לו הכוח למנוע אותה אילו היה מוחה כנגד האחים ומשכנע אותם שלא לפגוע ביוסף, יהודה עובר תיקון בכמה שלבים.

השלב הראשון הוא ירידה – הירידה איננה סתם עונש אלא היא תוצאה טבעית של הקלקול – האחים כבר לא סומכים על שיקול דעתו כמו בעבר, הם גררו אותו לפגוע ביוסף והוא נגרר אחריהם, וממילא הם כבר לא רואים אותו כמנהיג.

השלב השני הוא תיקון עומק של המידה הפגומה. הירידה של יהודה התגלתה במכירת יוסף, ושם המידה הפגומה שלו הייתה חוסר מנהיגות, חוסר לקיחת אחריות, והעדר פעולה למען אחיו. כאן במעשה תמר יהודה מתקן את מידותיו הפגומות: תמר איננה מטיחה את האמת המביישת בפרצופו של יהודה, ואומרת לו “ממך אני הרה”, אלא היא אומרת “הכר נא למי החותמת והמטה והפתילים האלה, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה”. יהודה יכול היה לומר “אני לא יודע על מה את מדברת, אינני מכיר את החפצים האלה ואינני יודע ממי את הרה”, אך יהודה בחר לקחת אחריות על מעשיו, לגלות מנהיגות ולהיות אכפתי כלפי תמר, ולא לשלוח אתה למוות בשריפה על לא עוול בכפה. זהו השלב השני של התיקון, שבו יהודה מתקן את המידה המקולקלת שהייתה בו, ופועל הפעם בדרך מתוקנת וראויה.

אין זה מפליא שלאחר השלב השני חוזר יהודה לאחיו, וכפי שנראה מיד בשלב השלישי הוא חוזר והופך למנהיגם של האחים. שכן תיקון שרש הנפילה של יהודה כבר קרה במעשה תמר, ועל כן הוא יכול לשוב למדרגתו.

השלב השלישי של התיקון מתגלה רק בפרשת השבוע הבאה, כאשר יהודה מתקן שוב את מידותיו ומעשיו, והפעם ממש במקרה דומה למקרה של יוסף: הפעם יוסף הוא כבר המשנה למלך מצרים, והוא דורש מהאחים שאינם מזהים אותו, לחזור שוב למצרים ולהביא איתם את בנימין. יעקב אבינו מסרב לשלוח את בנימין מחשש שיקרה לו אסון, ואז מתערב יהודה [שחזר בינתיים אל האחים כאמור], ואומר:

“וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו – שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים” [בראשית מג פסוקים ח-ט]. יהודה לוקח אחריות. הוא למד את השיעור שלו מתמר כיצד צריך מנהיג להתנהג והנה הוא חוזר ומיישם את הדברים בתוך המשפחה. כעת יהודה לוקח אחריות מלאה על בנימין, אחריות שהיא בלשון “אנוכי אערבנו”, כלומר אני לא רק לוקח עליו אחריות אלא אני ערב לו, גם במובן שאני מעורב איתו ומחובר איתו, וגם במובן של ערבות כמו ערבות בנקאית – שאם הוא לא משלם אני משלם במקומו!

והערבות הזו נבחנה לבסוף במציאות, כאשר יוסף מאשים את בנימין שהוא גנב את הגביע, מתייצב יהודה ואומר: “כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי!” [בראשית פרק מד פסוקים לב-לד].

הנה יהודה מתייצב לצידו של בנימין, ומתנדב להיות עבד ליוסף במקומו. זהו היישום של הערבות ההדדית שקיבל עליו יהודה, וזהו סיומו של השלב השלישי בתיקון שעבר יהודה: הנה כעת יהודה חוזר ומתקן למעשה את הטעות הראשונית! אם בתחילה הוא היה שותף בהפקרת יוסף, ולא הנהיג את האחים להציל אותו, הרי כעת הוא איננו מוכן להפקיר את בנימין – אחיו של יוסף – והוא מגלה ערבות ואחריות להקריב את עצמו למען הצלת בנימין.

כך נולד מנהיג, כך נולד אורו של משיח. מנהיג אמיתי הוא מנהיג שלוקח אחריות, מנהיג שמרגיש אחריות על כל אחד מבני עמו ודואג לחייו, לבריאותו, לרווחתו הכלכלית והנפשית, ומרגיש ‘ערבות’ – אכפתיות עמוקה וחיבור אמיתי אל כל אחד ואחד.

זאת ועוד – מנהיג אמיתי הוא זה שיודע להודות בטעויות שלו, יודע גם לשלם את המחיר כשזה נדרש, ויודע לעבור תהליך ארוך ומורכב של תיקון עומק, שמשקם את אישיותו ומידותיו, נותן ביטוי למידות המתוקנות, ואף חוזר ומתקן את אותם הדברים שבהם קלקל. רק מנהיגות כזו תוכל להוביל את עם ישראל אל אורו של משיח במהרה בימינו.

The post מנהיג נולד appeared first on .