התורה מדגישה את הקשר של עשיו לארץ כנען – עשיו לקח את נשיו מבנות כנען; בני עשיו נולדו לו בארץ כנען; את כל קניינו רכש בארץ כנען – – והנה עשיו לוקח את כל אשר לו והולך למקום אחר. גם אריכות הלשון המופיעה בתורה מדגישה עד כמה הדבר איננו פשוט – הוא לוקח איתו “את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען”. ולאן הולך עשיו? “וילך אל ארץ, מפני יעקב אחיו”, ומפרש רש”י: וילך אל ארץ – לגור באשר ימצא.

עשיו הולך לחפש את עצמו, הוא הולך ‘אל הלא נודע’. אין לו מושג לאן הוא הולך! מה דוחף אותו לעזוב את ביתו, את המקום הטבעי שבו גדל, גידל את ילדיו ועמל לרכוש את כל קניינו? הנימוק שמביאה התורה הוא – “כי היה רכושם רב, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם”. אך נימוק זה איננו מובן בעליל – הלא עשו נשא נשים מבנות כנען ובניו נולדו בארץ כנען ורכושו מארץ כנען. ואילו יעקב נשיו – מחרן, בניו- מחרן, רכושו – מחרן, ואם אין מקום מרעה לשניהם על מי לעזוב לפי שורת הדין וההגיון? ובנוסף – וכי ארץ ישראל היא כה מוגבלת, שיש בה מקום רק למספר מדוייק ומצומצם של אנשים, שאם אחד חדש נוסף, מייד צריך אחר לצאת? הרי במציאות ארץ גדולה ככנען איננה נמדדת בקיבולת של אדם אחד יותר או פחות!

מבאר רש”י: ‘מפני יעקב אחיו’, מפני שטר חוב של גזירת ‘כי גר יהיה זרעך’ (ט”ו, י”ג), המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה  לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו.

מדייק מו”ר הרב יהושע ויצמן שליט”א, שלכאורה היה רש”י צריך להביא את מדרש האגדה על המילים “מפני יעקב אחיו”, שאותם דורש המדרש, ולא על המילים “ולא יכלה ארץ מגוריהם”, אך רש”י מבקש להדגיש לנו שהשאלה מדוע עוזב עשיו מתעוררת דווקא כאן, כשהתורה נותנת הסבר שהוא כשלעצמו אינו מספק.

עשו הולך מארץ ישראל “מפני יעקב אחיו” – מפני שראה את נחישותו של יעקב לשבת בארץ כנען. כשיעקב בא אל ארץ כנען, וברור לו שזהו מקומו וזוהי ארצו, עשו מבין לבד שהוא צריך לוותר.
זהו עומק המדרש שמביא רש”י:

מפני שטר חוב של גזירת (ט”ו, י”ג) ‘כי גר יהיה זרעך’, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

מבאר הרב ויצמן: עשו אינו מוכן להקריב בשביל ארץ ישראל, וברגע שיעקב מגיע הוא מבין שאין זה מקומו. התירוץ שהוא אמר, לאחרים ובודאי גם לעצמו, הוא שאין מספיק מקום בארץ לרכושם הרב, וזו הסיבה שכתבה התורה, אך המדרש חושף את עומק מחשבתו של עשו.

הלימוד מכאן לדורנו הוא חשוב ויסודי – המאבק הראשון על ארץ ישראל הוכרע ללא קרב. נחישותו של יעקב היא שהכריעה את המאבק לטובתו. כאשר עם ישראל מבין את תפקידו ושליחותו בעולם, הרי הוא נחוש בעמדתו שארץ ישראל מיועדת לו, וממילא יש לנו כוח עמידה כנגד כל אויב שמנסה לפגוע בנו וגם כנגד כל טענה שיטענו כלפינו אומות העולם. כאשר אנחנו נאמין בדרכנו, יחפשו אויבינו מקומות אחרים לגור בהם, ואלו שיישארו כאן יחדלו מלהלחם בנו. גם הטרור מצד אחד, וגם לחצים בין-לאומיים מצד אחר, באים רק כדי לגרום לנו לברר באופן מעמיק יותר את תפקידנו בעולם, ומדוע חשובה עבורנו ארץ ישראל למען תפקיד זה. כאשר אנחנו נבין ונפנים את ערכה של ארץ ישראל ואת שליחותנו כעם ה’ בעולם, לא יהיה צורך אמיתי בייסורים אלו של המאבק, וממילא נזכה להיות אור לגויים ולחיות מתוך שלום אמת.

The post וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו appeared first on .

גם בימינו שכם לא ידועה כמקום רגוע ושליו… היום שכם היא מוקד של מאבקים לאומיים ודתיים, גם סביב קבר יוסף השוכן בתוכה וגם סביב המתח המתמיד בין שוכני מחנות הפליטים שסביבה ובין היישובים היהודיים באיזור גב ההר – איתמר, אלון מורה, הר ברכה ויצהר. פיגועים רצחניים יצאו מאיזור שכם ופגעו ביישובים אלו, וגבו מהם מחיר דמים כבד. בקבר יוסף עצמו ננטש לוחם צה”ל מדחת יוסוף (בן לעדה הדרוזית מבית ג’אן שבגליל) לדמם למוות בעוד חיילי ‘הרשות הפלשתינאית’ מונעים מצה”ל לבוא לחלץ אותו.

בקיצור, שכם  איננה רק מקום פסטורלי מלא שלווה וציוצי ציפורים…

ובכל זאת, ממקורות חז”ל נראה שלעיר שכם יש פוטנציאל להיות דווקא עיר של שלום, עיר של חיבור בין ישראל לאומות, בין כל שבטי ישראל זה לזה, ובין כולם יחד לאביהם שבשמים.

חז”ל עוסקים בכך בעיקר סביב המעמד המפורסם של הברכות והקללות בין הר גריזים להר עיבל. כל מי שראה פעם את שכם מבין שאם עם ישראל עומד בין הר גריזים והר עיבל – הרי הוא נמצא בדיוק בשכם. ודווקא שם, בשכם, עורך עם ישראל את המעמד הראשון שלו בארץ ישראל כעם עצמאי.

במעמד זה בשכם יש לא רק חיבור של כל השבטים זה לזה ולריבונו של עולם, עם המחוייבות המוחלטת של קיום המצוות  שרק הם מביאות לעם ישראל את הברכה, אלא יש כאן גם חיבור לאומות העולם: נאמר במעמד הברכות והקללות ציווי לבנות  מזבח אבנים על הר עיבל, ולכתוב על האבנים את כל דברי התורה ‘באר היטב’. חז”ל מסבירים ש’באר היטב’ הכוונה היא לכתוב את התורה בשבעים לשון! כך אנו למדים שבעצם חלק חשוב ממעמד הר גריזים והר עיבל הוא מעמד כלפי אומות העולם – שעם ישראל כותב את התורה כלפי אומות העולם ומציע להם למעשה לקיים אותה, בבחינת אור לגויים.

מדוע דווקא בשכם מקיימים מעמד כזה? למה דווקא בשכם פונים אל אומות העולם?

ר’ שמואל בורנשטיין מסוכאצ’וב מבאר בספרו ‘שם משמואל’, שהעיר שכם – למרות התדמית הבעייתית שנדבקה אליה – היא דווקא עיר שיש בה פוטנציאל גדול לשלום בין עם ישראל לאומות העולם.

משמעות השם שכם, מסביר השם משמואל, היא על שם השכמות – החלק שבין הכתפיים לבין הצוואר. כאשר אתה נותן למישהו טפיחה על השכם, הכוונה היא שאתה נותן לו טפיחה על הגב, מתחת לעורף. השכם, אם כן, הוא המקום שמחבר בין הראש והצוואר לבין שאר האיברים. גזע המוח נמצא בעורף, חוט השדרה מוביל את פקודות המוח לכל האיברים, והחיבור הזה הוא כמובן קריטי לחייו של האדם.

לכן השכם הוא המקום שמחבר בין הראש לאיברים, ומצד שני – כאשר דעאש כורתים את ראשו של מישהו, הם חותכים את הראש מן השכם. כלומר, זהו מקום החיבור וזהו מקום הניתוק.

בפרשת השבוע, כאשר יעקב מגיע לשכם, הוא מגיע בכוונת שלום – “ויבוא יעקב שלם עיר שכם”. יש פירושים שונים למילה ‘שלם’: חז”ל דורשים “שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו”. יש מבארים ששלם הוא כפר סמוך לשכם. אבל נראה שפשט הפסוק הוא שיעקב מגיע בכוונת שלום, ממש באותו אופן שבו שכם וחמור עצמם משתמשים במילה זו כאשר הם משכנעים את אנשי עירם למול: “האנשים האלה שלמים הם איתנו” – רוצים לעשות עימנו שלום.

לאור זאת יש להבין גם את דרשת חז”ל על המשך הפסוק: “ויחן את פני העיר” – הפשט הוא שיעקב חנה שם. אבל חז”ל דורשים שיעקב עשה מעשה של חן לעיר: תיקן מטבע, תיקן שווקים וכו’. גם זה הוא חלק מכוונת השלום של יעקב, ולאור זאת מובן גם הצעד של דינה שיוצאת לראות בבנות הארץ – אם אנחנו בשלום אז בואו נתיידד.

היד המושטת לשלום נענתה באונס אכזרי ולמעשה גם בחטיפה: כל הזמן שחמור ושכם נושאים ונותנים עם יעקב ובניו ומנסים לשכנע אותם לתת את דינה לשכם לאשה, דינה מוחזקת בשבי בביתו של שכם. רק לאחר ששמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם, נאמר “ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו”.

ועדיין, למרות האונס והחטיפה האכזריים, יעקב עדיין מקווה שאולי יהיה ניתן לרפא את האמון וליצור אחדות מחודשת. אולי אם תהיו כמונו, ותקבלו עליכם את מצוות ברית המילה, אולי עוד ניתן ליצור חיבור נכון בין עם ישראל [משפחת יעקב המתחדשת] לבין אומות העולם [אנשי שכם].

שמעון ולוי לא התכוונו לרגע לתת סיכוי ליצירת אחדות מחודשת בין ישראל לעמים. הם באים בגישה שחיבור בין עם ישראל לאומות העולם יכול להיות רק כאשר כולם מבינים שעם ישראל הוא הראש, ואומות העולם הם האיברים. כאשר אנשי שכם פוגעים בדינה – אין כל אפשרות לחיבור נכון בין עם ישראל לבין אומות העולם, ואז במקום ששכם תהיה מקום של חיבור, העיר הזו הופכת להיות מקום של ניתוק, מקום של מלחמה.

זו הסיבה שדווקא בשכם מתרחשת מכירת יוסף: באותו דור יוסף הוא בבחינת הראש לאיברים בתוך עם ישראל. גם יוסף הולך לשכם להשלים עם אחיו – “אחיך רועים בשכם – לכה ושלחך אליהם”, אך כאשר אין חיבור נכון בין הראש לאיברים, זהו המקום שבו נוצר הניתוק. וכך כמובן גם אצל אבימלך ואצל רחבעם, ואכמ”ל.

גם בדורנו ניסה עם ישראל להושיט יד לשלום לאויבינו הפלשתינאים, ופעם אחר פעם היד המושטת לשלום נתקלת בעוינות ובטרור. אין מנוס מלהפנים, שרק כאשר אנחנו נבין את תפקידנו בעולם – להיות ראש לאיברים, להיות עם ה’, להביא את דבר ה’ לעולם ולהיות אור לגויים – רק אז גם הגויים יקבלו אותנו כראש, יקבלו אותנו כמנהיגים רוחניים של העולם וירצו לחיות עימנו בשלום.

The post שכם מקום מועד לפורענות? appeared first on .

שמעון ולוי מופיעים כאחים נחושים להציל את כבוד דינה אחותם – “הכזונה יעשה את אחותנו?” – דם יהודי איננו הפקר, ואנחנו לא מוכנים לעבור בשתיקה על העינויים והאונס שגרם שכם בן חמור לדינה!

המשפט הנחוש הזה של שמעון ולוי חותם לכאורה ויכוח ביניהם לבין יעקב אביהם. יעקב טוען כנגדם שלא טוב עשו כאשר הרגו את אנשי שכם: “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי”!

מהי בעצם הטענה של יעקב? בפשטות זו טענה בטחונית. יעקב טוען שעכשיו הרגזתם את כל יושבי הארץ, והמעשה שלכם יוביל בסופו של דבר למלחמה ולשפיכות דמים המונית של כל עם ישראל. היה עדיף, לפי יעקב אבינו, לא להלחם עם שכם למרות ההתנהגות הנפשעת של שכם בן חמור, כדי למנוע מלחמה חמורה יותר. במילים של היום היינו אומרים – איננו רוצים להצית מלחמת עולם שלישית, ופיקוח נפש של כל ישראל דוחה את הערך המוסרי של הנקמה בשכם בן חמור.

אם כן, מהי התשובה של שמעון ולוי? “וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?” איך זה מהווה תשובה לטענה של יעקב? ברור שמבחינה מוסרית שכם בן חמור עשה דבר חמור ביותר, אבל האם זה מצדיק את זה שעכשיו יבואו הכנעני והפריזי וימחקו את כל עם ישראל?

ניתן להבין את תשובתם של שמעון ולוי בשני מישורים.

ברובד ראשון ניתן לומר שבאמת שמעון ולוי לא מתייחסים בכלל למישור הבטחוני. הם כאילו אומרים ליעקב – זה לא מעניין אותנו. אנחנו לא מכניסים שיקולים בטחוניים. לנו יש ערכים מוסריים, ועל אונס של בת ישראל לא עוברים בשתיקה. נקודה.

לפי הסבר זה בכוונה שמעון ולוי לא ממש עונים לטענתו של יעקב. הוא בא אליהם בטענות של חששות ופחדים מפני מלחמה, והם עונים לו טענה מוסרית – כי הם לא מוכנים בכלל להתייחס לרובד הבטחוני. לא החששות ינחו אותנו, אלא האמת הערכית והמוסרית שלנו. לפי הסבר זה שמעון ולוי עונים תשובה לא רציונלית אלא רוחנית.

ניתן להשוות תשובה זו, לתשובתו של ר’ חנינא בן תרדיון לדברי ר’ יוסי בן קסמא [בגמרא עבודה זרה דף יח עמוד א]:

“כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?”

The post שמעון ולוי בשכם appeared first on .

ראשית, ניתן לומר שהמדרש עצמו, ורש”י בעקבותיו, נסמכו על סמיכות הפסוקים – אנחנו לא תמיד שמים לב עד כמה הסמיכות הזו בולטת, שכן פסוק אחד מופיע בתחילת פרשת וישלח, ושני פסוקים הקודמים לו מנותקים ממנו בקריאת התורה ונקראים בסוף פרשת ויצא, אך אם נביט על הפסוקים כמכלול אחד תהיה הסמיכות ברורה מאליה (בראשית לב):

(א) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים:   (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:   (ג) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:

כאשר רואים את המהלך השלם של הפסוקים, מתבקש לומר שיעקב שולח מלאכים מאותם שבאו לקראתו, שעליהם נאמר במפורש שהיו מלאכי אלקים (מכך הושפעה כנראה גם חלוקת הפרקים המוכרים לנו – שהיא אמנם חלוקה שנעשתה בידי נכרים – שצירפה את שני הפסוקים האחרונים של פרשת ויצא אל פרק לב הפותח את פרשת וישלח).

במדרש עצמו מופיע נימוק נוסף לכך שמדובר דווקא במלאכי אלוקים ממש (ב”ר עה,ד): “מלאכים – אלו שלוחי בשר ודם. רבנן אמרי מלאכים ממש. א”ר חמא בר חנינא: הגר שפחת שרי היתה ונזדמנו לה חמשה מלאכים, זה שהוא אהובו של בית על אחת כמה וכמה!”

המהר”ל בפירושו לרש”י (גור אריה על התורה) מדייק שיש כאן שני רבדים במדרש. רבנן אומרים בפשטות שמדובר במלאכים ממש, כפי הנראה מכוח סמיכות הפרשיות שהזכרנו. לעומתם אומר ר’ חמא בר חנינא נימוק אחר – איך ייתכן שלא מדובר כאן במלאכים ממש? הרי אפילו להגר נזדמנו חמשה מלאכים, וקל וחומר ליעקב…

דברי ר’ חנינא תמוהים ביותר – נניח שניתן ללמוד קל וחומר מהגר ליעקב (למרות שאת חשבונותיו של הקב”ה איננו יודעים, וגם אם היה שולח מלאך להגר ולא ליעקב לא היינו באים אליו בטענות…), אך הרי ברור בפסוק שליעקב נזדמנו כמה וכמה מלאכים, ויותר מפעם אחת – גם בחלומו כשיצא מארץ ישראל וראה את הסולם ובו מלאכי אלקים, גם בחלומו לפני שיצא לברוח מחרן, וגם בפסוק הקודם “ויפגעו בו מלאכי אלקים”; מה מצריך אותנו אם כן לומר שגם אלו ששלח היו מלאכים ממש?

על כך מבאר המהר”ל: “וזהו שהוקשה להם כי אחר שראינו שכל עניני האבות לצרכם באו המלאכים, כי צרכיהם לא היו צרכי אדם פרטי, אלא ענין כלל העולם, בעבור שהם יסודות העולם שהמלאכים ממונים עליהם, ואיך יתכן לומר כי מלאכים בשר ודם, בפרט ענין כזה שהוא צורך יעקב לשוב אל ארץ כנען אשר נתנה לו הארץ (לעיל כח, יג), ואיך נאמר ‘מלאכי בשר ודם היו’, ומפני זה סבר רבי חנינא כי מלאכים ממש היו”.

בדבריו עונה המהר”ל על שאלה נוספת: כיצד משתמש יעקב במלאכי אלוקים לצרכיו הפרטיים? וכי מלאכי אלוקים הם משרתיו? ברור שהמלאכים אינם כוח עבודה זול העומד לרשותו של יעקב ומשמש לכל דבר שהוא צורך פרטי שלו. אלא שלגבי יעקב, כל צורך שלו איננו נובע מתוך אינטרס פרטי אלא לצורך העולם כולו, לצורך הקמת עם ישראל שהוא יסוד מלכות ה’ בעולם ואור לגויים כולם. ממילא אם אפילו עניינה של הגר נחשב כה מרכזי שיבואו מלאכים להתייחס אליו, על אחת כמה וכמה שכאשר יעקב אבינו נכנס לארץ זהו עניין כלל עולמי שראוי שיישלחו עליו מלאכי אלוקים.

רבינו בחיי, בפירושו לפסוק, מחבר את שני הפירושים וטוען שהיו כאן גם אנשים בשר ודם וגם מלאכי אלוקים: “מלת מלאכים כוללת השלוחים בבני אדם, ומלאכי השרת השלוחים מאת הקב”ה. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשו אחיו על כן בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו כענין שכתוב בפרשה של מעלה (בראשית לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים…. שהרי מלת המלאכים סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים… ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכך הוציא הכתוב השלוחים בלשון מלאכים והכל אמת, חיצון ופנימי“.

בחיתום דבריו מוסיף רבינו בחיי רובד נוסף ומפתיע – השלוחים היו אנשים ומלאכים גם יחד! לא שחלק מהשלוחים היו בשר ודם וחלקם מלאכי אלוקים, אלא מדובר כאן על אנשים שהיו בעצמם מלאכים! כיצד ייתכן הדבר? נראה שכוונתו לומר, שכאשר אדם מוסר את עצמו למען הקב”ה, ועושה כל מעשיו לשם שמיים, הרי הוא כמלאך אלוקים – שהרי פירוש המילה ‘מלאך’ הוא שליח, ואם כן כאשר אדם מתמסר לעשות שליחותו של מקום הרי הוא מלאך… ולכן “הכל אמת, חיצון ופנימי” – מבחינה חיצונית היו השליחים אנשים בשר ודם, מעבדיו ומשרתיו של יעקב. ואילו מבחינה פנימית אנו רואים אותם כמלאכים, כשליחיו של הקב”ה המסייעים ליעקב להיכנס לארץ ישראל.

לימוד גדול אנו לומדים מכאן – כל אחד ואחד מאיתנו יכול להיות מלאך אלוקים! אין הדבר תלוי אלא בי, אם אחשוב בכל מעשי מהו רצון ה’, ומהי השליחות האלוקית שהקב”ה היה רוצה שאעשה, הרי אני הופך להיות מבחינה פנימית למלאך אלוקים. וכך עלינו להביט גם על הזולת – כמה מלאכים בשר ודם מסתובבים סביבנו ועד היום לא הבחנו בהם! אם נפקח את העיניים נוכל לראות את מחנה האלוקים ההולך לפנינו ומלווה גם היום את עם ישראל השוכן בארצו.

ובנימה מעט אישית:

אנו בישיבת חולון מרגישים ששליחות גדולה מוטלת על כתפנו. לא במקרה בחרנו להקים ישיבה בחולון, אלא מתוך הבנה של תהליכי העומק המתרחשים בעם ישראל, מתוך הבנה שכל ההתמודדויות שלנו בכל החזיתות – הבטחונית, הפוליטית, המדינית, החברתית והכלכלית – כולן תלויות בחוסן הפנימי האמוני שלנו, בחיבור של עם ישראל כולו לזהות היהודית ולעוצמה הרוחנית של תורת ישראל.

באנו לחולון מתוך שליחות להקים כאן עוצמה גדולה של תורה עמוקה, להפיץ אור גדול בשמחה ובענווה מתוך חיבור פנים אל פנים, “בתוך עמי אנוכי יושבת”.

כולנו יכולים להיות שותפים בשליחות הנפלאה הזו להפיץ את האור – בהצטרפות לישיבה ולקהילה בחולון, בתרומה שהופכת אותך לשותף אמת בשליחות, ובהוספת אור כל אחד ואחד במקומו.

יהי רצון שנזכה כולנו להיות מלאכיו-שלוחיו של הקדוש ברוך הוא, ויברך ה’ את מעשי ידינו.

The post מלאכים כבני אדם appeared first on .