וכאן שואל אליעזר את אברהם (בראשית פרק כד פסוק ה): “וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד – אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת? הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?”

השאלה היא מתבקשת – בכל זאת לעזוב את כל המשפחה וללכת לארץ אחרת זה לא דבר פשוט. גם היום זה לא דבר פשוט להגר למדינה אחרת שאתה לא מכיר שם אף אחד ואולי אתה אפילו לא יודע את השפה. על אחת כמה וכמה בימי קדם, כאשר דרכי התחבורה בין מדינה למדינה לא היו כה קלות ומהירות כמו היום, רבקה יודעת שאם היא עוזבת את בית אביה זה לתמיד – מעטים הסיכויים שהיא תפגוש בעתיד מישהו מבני משפחתה.

אברהם כידוע עונה לשאלה זו בשלילה מוחלטת, אך גם מדרך תשובתו אפשר ללמוד רבות: “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה”.

קודם כל, אברהם מציג את הדברים בצורה ברורה – יצחק לא חוזר לחרן. נקודה.

אך אברהם ממשיך, ומביע את אמונתו המוחלטת שה’ יצליח דרכו ושהנערה כן תלך עם אליעזר לארץ כנען: “ה’ אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם”.

ואברהם חוזר ומבהיר: “וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת. רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה”.

כלומר, אני מאמין שהקדוש ברוך הוא ישלח את הנערה איתך לכאן. כך זה נראה לי על פי מיטב הבנתי שזה מה שה’ רוצה. אך אני לא מתכנן תוכניות עבור הקב”ה. יכול להיות שיש לו תוכניות אחרות… לכן, אם בכל זאת – למרות שאני מאמין שהנערה כן תבוא אחריך – אבל אם בכל זאת לא תבוא אחריך, אז “וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת”, כלומר במקרה כזה אתה לא מחויב לשבועה שנשבעת לקחת אשה ליצחק דווקא ממשפחתי, אלא בלית ברירה תבוא לכאן ונמצא לו אשה כאן בארץ כנען.

ברור שאברהם לא רוצה לקחת אשה ליצחק מבנות הכנעני, שהיו גם עובדות עבודה זרה וגם פרוצות בעריות, כפי שאפשר לראות במהלך התורה במקורות רבים שזו הייתה האווירה בארץ כנען.

אך לכאורה גם משפחתו של אברהם שגרה בחרן הם לא צדיקים גדולים… גם הם כמובן עובדי עבודה זרה – כפי שאנחנו לומדים בהמשך התורה כאשר רחל אמנו גונבת את התרפים אשר לאביה – אלו הפסלים של עבודה זרה.

אם כן, מדוע אברהם רוצה לקחת דווקא מבנות נחור? הלא אברהם בוודאי איננו מכיר את רבקה בת בתואל בן נחור, ומניין ידע שבנות נחור ודאי הן כאלו טובות וצדיקות?

התשובה נעוצה בהבנה העמוקה של כל ספר בראשית. עם ישראל, עם הסגולה, לא מתחיל יש מאין אצל אברהם אבינו או אצל שנים עשר השבטים. הסגולה מתחילה כבר אצל אדם הראשון – שאמנם חטא – אך הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ויש בו סגולה אלוקית ויכולת נבואה [הקדוש ברוך הוא מברך אותו ומצווה אותו, וכן מתגלה אליו גם בעקבות החטא – גם אם נבואה זו איננה כה נעימה לאדם הראשון].

אבל לא רק אצל אדם, אלא כדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ראשון, אות צה):

“לפניהם [=לפני עם ישראל] לא חל הענין האלוהי כי אם על יחידים, שאליהם עברה סגולה זו מאדם הראשון”. כלומר, סגולת עם ישראל, הבאה לידי ביטוי מיוחד ביכולת הנבואה, הייתה קיימת גם לפני אברהם אבינו, אבל לא אצל עם שלם, אלא רק אצל יחידים.

ממשיך ר’ יהודה הלוי ואומר:

“והנה, אדם הראשון הוליד בנים רבים – אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו. ומשהרגו קין אחיו, מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו, נתן לאדם שת תחת הבל. ושת היה דומה לאדם, ולכן נעשה הוא לסגולת אדם וגרעינו, ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקליפות”.

כבדרך אגב מבאר ר’ יהודה הלוי שהקנאה בין קין להבל לא הייתה רק משהו נקודתי, על כך שה’ קיבל את מנחתו בפעם הזאת. אלא קין הבין היטב שהבל הוא הנבחר להיות ראוי לנבואה ולהוציא מתוכו את עם ישראל, ולכן קינא בו. בעצם אפשר לומר שזו האנטישמיות הראשונה [אם כי כמובן שם עוד לא נולד, ו’אנטישמיות’ במובנה היא התנגדות לזרעו של שם… אך במהות קנאה ושנאה אלו מהווים זרעי פורענות לאנטישמיות בהמשך הדורות].

לאחר הריגת הבל ממשיכה השושלת דרך שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד וכו’ עד נח, ומנח עד אברהם. ר’ יהודה הלוי מגדיר את הדברים כגרעין וקליפה – היחיד הנבחר בכל דור, הוא כגרעין הפרי שמסוגל להולדת הדור הבא. ואילו שאר הצאצאים אינם אלא כקליפות של הפרי, שאין בהם את סגולת ההמשכיות להוציא אילנות ופירות נוספים כאלו.

“כך היה אברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם שהיה סגולת נח”. לא במקרה נקרא אברהם “אברהם העברי”, ולא רק בגלל שבא מ”עבר הנהר” אלא בגלל שהוא תלמידו והמשכיותו של עבר, שהוא תלמידו של שם בן נח. כל אלו הם הגרעינים של כל דור ודור, שמהם ממשיכה השושלת של אנשי הסגולה. רק אצל אברהם מתחילים הניצנים של עם ישראל, שכן הקדוש ברוך הוא אומר על אברהם “כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת זרעו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” – אברהם הוא לא רק יחיד בדורו שמעביר את הסגולה הלאה, אלא הוא מנהיג של עם, הוא מוביל אחריו את זרעו כעם שלם, ולא רק כאדם אחד יחיד.

לכן דורש אברהם מאליעזר לקחת אשה ליצחק דווקא מבנות נחור – אמנם נחור איננו בעל סגולה, אבל הוא לא כל כך רחוק, שהרי הוא אח של אברהם – גם הוא גדל במשפחה שהעבירה את הסגולה האלוקית הלאה. ואכן, אנחנו רואים שבאמת במשפחת נחור, למרות שהיו עובדי עבודה זרה, צמחה שם רבקה שהייתה בת זוג מתאימה ליצחק. לא במקרה רבקה היא בעלת חסד, שאומרת “שתה וגם גמליך אשקה” – את מידת החסד הזו היא קיבלה מהבית, מהחינוך של נחור ובתואל בנו.

אך עם כל הכבוד לחינוך של נחור, השאלה הגדולה היא מי מצטרף למי ומי הולך אחרי מי – אם רבקה תביא את מידת החסד שלה ותלך אחרי יצחק – הרי היא מצטרפת לסגולה של אברהם ויצחק והמשכיות עם ישראל. ואילו אם יצחק הולך אחריה – הרי נחור הופך להיות העיקר, ויצחק טפל אליו. לכן כל כך קריטי שרבקה תבוא אל יצחק ולא להיפך, כדי שהיא תימשך אחר הסגולה האלוקית שמתגלה אצל אברהם ויצחק.

בדור לאחר מכן, אנחנו אמנם רואים את יעקב אבינו יורד לחרן ולוקח שם נשים – רחל ולאה. אך יעקב יורד לחרן רק בגלל פיקוח נפש, מחמת הפחד מפני אחיו עשיו.

ולכן כאשר יעקב רוצה לחזור לביתו לארץ ישראל, לבן הארמי רודף אחריו, לא רוצה להניח לו ללכת לביתו, ואף מוכן להרוג אותו ואת כל ילדיו – שהם נכדיו של לבן! לבן בעצמו מרגיש את האבסורד שבדבר, ואומר (בראשית פרק לא פסוק מג): “הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ?” ובכל זאת ברור לחלוטין שלבן ביקש לעקור את הכל, וכפי שהוא עצמו רומז “יש לאל ידי לעשות עמכם רע”. מה מביא את לבן לרצון נפשי לרצוח את בנותיו ונכדיו? זאת מכיוון שלבן מבין שהשאלה איפה יעקב יגור היא לא שאלה טכנית, היא לא רק מגבלה שלא יהיה נוח לסבא לבן לבקר את הנכדים שיגורו רחוק… הויכוח פה הוא על השאלה מיהו המשך הסגולה, מי ממשיך את הגרעין של אדם הראשון ושל נח.

נחור, בתואל ולבן באמת מאמינים שהסגולה עוברת אצלם, למרות שהם עובדי עבודה זרה הם לא רואים זאת כחיסרון אלא כיתרון – הם מאמינים שבאמצעות הפסלים הם עובדים טוב יותר את הקדוש ברוך הוא. לכן לבן כל כך שמח שיעקב בא לגור איתו ועם רחל ולאה – כי אם יעקב עובר לחרן זה אומר שההמשכיות של אדם, נח, ותרח – עוברת דרך חרן ולא דרך ארץ כנען. וממילא זו גם הסיבה שבסוף הוא לוקח את זה כל כך קשה שהם עוזבים.

נחזור לפרשה שלנו – אברהם אבינו ישמח לקחת את רבקה כאשה ליצחק – אך רק אם היא הולכת אחריו אל ארץ כנען, ולא רק הליכה גיאוגרפית אלא הליכה מהותית – שהיא הולכת אחריו לעבוד את ה’ ולהאמין בא-ל אחד שאיננו מתגלה באמצעות פסלים. אם לא תאבה האשה ללכת אחריך – אז נבטל את השידוך. רק את בני לא תשב שמה, כי ברור לאברהם שאם תשיב את בנו לשם, במנותק מסגולתה של ארץ ישראל, יהיה זה גם ניתוק מסגולתו הרוחנית של העם הנבחר.

The post מי הולך אחרי מי appeared first on .

כלומר, אמנם אסור לשאת אשה בחול המועד, שכן אין מערבין שמחה בשמחה; אך להתארס מותר, כדי שלא יקדים אותו מישהו אחר ויתארס איתה במקומו.

שואלת על כך הגמרא:

“ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? [=האם סובר שמואל כך, שיש חשש שמישהו אחר יקדים אותו ויינשא עם המיועדת לו?] והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! [ועל כן לכאורה אין חשש שמישהו יקדים אותך, שכן אם אתה אמור להתחתן איתה אז זה מה שיהיה בכל מקרה] – אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים” [=אין הכוונה שמא מישהו ירוץ במהירות ויקדים אותו להתארס עם הבחורה, אלא שמא מישהו יתפלל לקב”ה ויצליח לשנות את הקביעה האלוקית מי יתחתן עם אותה נערה].

בהמשך לדברים אלו אומרת הגמרא:

הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה’ אשה לאיש [=את העיקרון הזה, שה’ הוא המזווג זיווגים וקובע איזו אשה תהיה לאיזה איש, אנו למדים גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים]. מן התורה – דכתיב (בראשית כ”ד) “ויען לבן ובתואל ויאמרו מה’ יצא הדבר”, מן הנביאים – דכתיב (שופטים י”ד) “ואביו ואמו לא ידעו כי מה’ היא”. מן הכתובים – דכתיב (משלי י”ט) “בית והון נחלת אבות ומה’ אשה משכלת”.

מדוע צריך שלשה פסוקים ללמוד דבר אחד? לכאורה מספיק מקור אחד שבו התורה הייתה מלמדת אותנו שה’ הוא המזווג זיווגים.

נראה, שכל אחד מהפסוקים מלמד אותנו זווית אחרת על הנושא.

שכן, ישנם שלשה צדדים שבטוחים שהם אלו שיצרו את החיבור בין האיש לאשתו. הצד הראשון הוא החתן והכלה בעצמם – פעמים רבות בני הזוג בטוחים שהם אלו שקיבלו את ההחלטה בכוחות עצמם, מתוך האהבה שבליבם, והם אינם רואים את ההשגחה האלוקית שהובילה אותם. כך גם בהזמנה לחתונה כותבים לפעמים “חתונתם של פלוני עם בחירת ליבו פלונית” – כלומר היא בחירת ליבי, אני בחרתי בה והיא בחרה בי. הדגש פה הוא על הבחירה של בני הזוג ולא על הבחירה שבחר הקב”ה לזווגם יחד.

הצד השני שבטוח שעל שמו רשום השידוך בין איש לאשתו הוא השדכן – הרי הוא הכיר בין החתן לכלה, אילו הוא לא היה פונה אליהם ומציע להם לצאת לדייט הם בכלל לא היו נפגשים! אז מי יותר ממנו יצר את הקשר בין החתן לכלה? השדכן מרגיש כל כך בבירור שהוא זה שחיתן אותם, עד שהוא שוכח לפעמים שהוא בסך הכל שליח של ריבונו של עולם… [לא מדובר פה רק על שדכן מקצועי, אלא גם על המציאות של ימינו, שבה פעמים רבות מישהו שמכיר את החתן ואת הכלה מציע להם להיפגש ולאחר סדרה של פגישות הם מחליטים להתחתן. גם במקרה כזה החבר שהפגיש ביניהם מרגיש שהוא זה שעשה את החתונה, הוא זה שהפגיש אשה ואיש. האמת היא כמובן שהקב”ה הוא שנתן בליבו את המחשבה להפגיש ביניהם].

הצד השלישי שבטוח שהוא אחראי לחתונה והחתונה רשומה על שמו – הוא ההורים של החתן והכלה. ההורים בדרך כלל מממנים את החתונה [שעולה לא מעט כסף], והם אומרים לעצמם – אילו אנחנו לא היינו מממנים את החתונה הזו, החתן והכלה לא באמת היו יכולים לקיים אותה בכוחות עצמם.

לשם כך באים שלשה פסוקים ללמד שמה’ אשה לאיש – לא השדכן, לא ההורים, וגם לא הזוג  – אלא הקב”ה הוא שמזווג זיווגים בעולם הזה.

הפסוק הראשון, שמופיע בפרשת השבוע שלנו, הוא כנגד השדכן – אליעזר עבד אברהם הוא השדכן האולטימטיבי במובן הזה שיצחק לא פוגש בכלל את רבקה, גם ההורים של יצחק לא פוגשים את ההורים של רבקה, כולם סומכים בעיניים עצומות על כושר האבחנה של העבד. הוא לבד עושה את הזיווג בלי שיתוף של אף אחד. ועל כך אומרת התורה – מה’ יצא הדבר. גם במקרה כזה לא אליעזר עושה את השידוך אלא ה’ יתברך.

הפסוק השני, המופיע בנביאים, עוסק בשמשון הגיבור שההורים באים אליו בטענות – מדוע אתה הולך לקחת לך אשה מבנות הפלישתים הערלים? וכי אין יותר בנות ישראל כשרות? ועל כך עונה להם שמשון – “אותה אקח לי כי היא ישרה בעיני”. זהו משפט קלאסי של הזוג – זוהי בחירת ליבי, היא ישרה בעיני, זו האשה שאיתה אני רוצה להתחתן ואף אחד לא מחליט בשבילי ובמקומי. אומרת לנו התורה – אפילו במקרה כזה, שנראה לנו כאילו בוודאי הזיווג הזה לא מאת ה’, שהרי שמשון לוקח גויה פלישתית – הייתכן שמאת ה’ יהיה זיווג כזה? והנה, אפילו במקרה זה, “ואביו ואימו לא ידעו כי מה’ היא, כי תואנה הוא מבקש מפלישתים” – גם במקרה זה השידוך הזה היה מאת ה’ כדי להפרע מהפלישתים על כל הסבל שגרמו לישראל.

הפסוק השלישי הוא כנגד ההורים – “בית והון נחלת אבות”, אתם ההורים יכולים לקנות בית לזוג הצעיר [בימינו זה לא כל כך פשוט…], אתם יכולים לתת להם הון – אבל: “ומה’ אשה משכלת”, רק מאת ה’ תבוא אשה מתאימה שתשרה ברכה בבית ותדע כיצד להפוך את ההון הזה לחיים של שמחה, אהבה ואחווה ושלום ורעות.

אם כן, שלשה פסוקים מלמדים את אותו העיקרון, אך כל פסוק מדגיש נקודה שונה – לא השדכן הוא זה שיוצר את החתונה, לא הזוג עצמו, ולא ההורים – מה’ אשה לאיש.

The post מה’ אישה לאיש appeared first on .

“רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם. בקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא – תבא אסתר, שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות”.

המדרש מעיר על הדמיון במספר החריג – מאה עשרים ושבע; אולם האם באמת יש קשר בין שני המקרים? המדרש שואל “מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה?” כאילו אסתר באמת התלבטה על כמה מדינות למלוך, ולבסוף השתכנעה למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות, לזכר זקנתה שרה… ברור לכולנו שאסתר מצידה לא בקשה למלוך על אף מדינה, ואף אחד גם לא שאל אותה על כמה מדינות היא רוצה למלוך.

מה, אם כן, ביקש לומר ר’ עקיבא? לכאורה ייתכן לומר שכל רצונו היה רק לעורר את הציבור, אך האם לשם כך יאמר דברים חסרי כל משמעות? ויותר מכך – האם ‘בדיחה’ כזו של ר’ עקיבא הייתה זוכה להכנס למדרש לדורות, אלמלא היה בה תוכן? נראה בהחלט שהמדרש רוצה להעביר לנו מסר, ויש להעמיק ולחשוף אותו.

נשוב לפרשת השבוע: מאד בולט שהפרשה נקראת ‘חיי שרה’, בעוד היא עוסקת למעשה דווקא במותה של שרה… (דוגמא נוספת לכך ניתן לראות גם בפרשת ויחי, העוסקת במותו של יעקב אבינו). צדיקים במיתתם נקראים חיים, כיוון שמפעל חייהם הוא נצחי וממשיך להשפיע בעולם גם שנים רבות לאחר שהם עצמם אינם עימנו עוד. לאור תפיסה זו, ניתן להבין גם את המבנה הארוך והמיותר לכאורה של הפסוק: “וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה”. מלבד הכפילות במילה ‘שנה’ החוזרת על עצמה (ונדרשת על ידי רש”י), ישנה כאן כפילות של המילים “שני חיי שרה” החוזרות פעמיים. נראה שהפסוק מבקש ללמדנו, שלא מדובר פה רק במספר השנים מאז ששרה נולדה ועד שנפטרה מן העולם, אלא שבכל אותן השנים שרה חייתה – חיים מלאים בכל המובנים, חיים שיש להם טעם ומשמעות, חיים שאין בהם בושה וכלימה כי כל רגע ורגע מהם מנוצל למלא את ייעודה ושליחותה בעולם. כל אותם מאה עשרים ושבע שנים – כולם ‘שני חיי שרה’, אף רגע אחד לא היה בהם מבוזבז.

בדומה לכך דורשים חז”ל על פסוק נוסף בפרשה – “ואברהם זקן בא בימים” – “בא וכל ימיו עימו”. גם כאן ישנה כפילות בפסוק, שהרי כבר נאמר שאברהם זקן, ומה מוסיף לנו הפסוק באומרו ‘בא בימים’? דורשים חז”ל שאברהם בא וכל ימיו עימו, לא היה לו אפילו יום אחד שיצא לחינם, כל ימי חייו היו כולם מלאי משמעות ותוכן.

נראה שזהו בדיוק הדבר שביקש ר’ עקיבא לומר לשומעי לקחו המתנמנמים: בן אדם, מה לך נרדם? את החיים לא חיים פעמיים, וכל אחד מאיתנו חייב לנצל כל רגע משנות ימי חייו ככל שניתן. יבוא יום ותגיד לעצמך – אני לא מאמין שישבתי בשיעור של ר’ עקיבא בכבודו ובעצמו, והרשיתי לעצמי להרדם במקום לשתות כל מילה בצמא… לכל רגע בחיינו יכולה להיות משמעות נצחית – כאשר אנו ממלאים את תפקידנו, כאשר אנו מכוונים כל חיינו לעשות את רצון ה’, הרי שהחיים שלנו לא נגמרים לאחר מאה ועשרים שנה (או מאה עשרים ושבע…) אלא משאירים את רישומם לדורות רבים.

השפת אמת לפרשת השבוע מוסיף ביאור בעומק הדברים: שרה אימנו חיה מאה עשרים ושבע שנים, “ויש לכל שנה הסתר אחר, שעל ידי האדם יאיר הפנימיות תוך ההסתר, ובשנה אחרת עניין אחר, שזה עניין הבריאה להתגלות כבוד מלכותו בתוך הטבע   שהוא הזמן”. הזמן הוא חלק מהבריאה האלוקית בעולם, וכשם שהקב”ה מתגלה בכל פרט ופרט בבריאה, כך  הוא מתגלה גם בכל שנה ושנה בציר הזמן באופן אחר. “כי כל זמן מאיר בתכונתו” (אגרות הראי”ה שע”ח) – ותפקידו של האדם לגלות את הפנימיות המסתתרת, לגלות את רצון ה’ בכל דור ודור ובכל שנה ושנה. ואם כן, בכל שנות חייה גילתה שרה מאה עשרים ושבעה גילויים אלוקיים שונים, בכל שנה ושנה התחדשות רוחנית, גילוי חדש, תוספת חדשה בשליחות המוטלת עליה בחייה. ועוצמה זו של חיים ממשיכה לפעול בעולם עוד שנים רבות אחרי ששרה עצמה כבר איננה בין החיים, וכך אסתר זוכה למשול במאה עשרים ושבע מדינות, “שגם הם רק הסתרות” (שפת אמת שם), ומכוחה של שרה אימנו, מצליחה גם אסתר לחשוף ולגלות כיצד מתגלה הקב”ה ושוכן בעולם בכל אותן מאה עשרים ושבע מדינות.

כלומר: ודאי שאסתר לא בחרה ברצונה לשלוט על מאה עשרים ושבע מדינות. אבל ברגע שנבחרה בעל כרחה להיות המלכה, לא ראתה זאת רק כהזדמנות לחיי ארמון נוחים ומפנקים, ואפילו לא רק כהזדמנות להציל את כל עם ישראל, אלא גם כשליחות להכיר את כל אותן 127 מדינות, לראות מה המיוחד בכל מדינה ומדינה, מה ניתן ללמוד ממנה ואיזה ניצוצות אלוקיים טמונים במהותה של אותה מדינה.

יש כאן לימוד גדול גם על יכולת ההתחדשות בכל יום ויום ובכל שנה ושנה, וגם על ההתבוננות הפנימית במהלך האלוקי בהיסטוריה ובמהות הרוחנית של כל עם ומדינה.

The post טעם החיים appeared first on .