ודאי שקידוש הידיים והרגליים מתקיים על ידי הרחיצה, אך נראה שחז”ל רוצים בלשונם להדגיש לנו שהרחיצה איננה רק נקיות, ואף לא רק טהרה, אלא קדושה.

דומה הדבר לטקס הנישואין, שהתורה קוראת לו “כי יקח איש אשה”, וחכמים כבר קראו לו טקס “קידושין”, להדגיש את הקדושה שיש בקשר בין איש לאשה.

כך גם הרחיצה במקדש יש בה קדושה. רחיצה רגילה שאנחנו מכירים היא למטרת נקיות, להעביר זוהמה ולכלוכים גשמיים. אנו מכירים גם נטילת ידיים, שעניינה טהרה, להעביר טומאה שגזרו חז”ל על הידיים. במקדש הרחיצה היא מעבר לכך – כאן כבר מדובר על יצירת קדושה, לא רק היבדלות והימנעות מדבר שלילי, אלא יצירה חיובית של מציאות חדשה ומתוקנת.

עניינו של המקדש הוא לא עצם קיום הקדושה, כי אם גילוי הקדושה בעולם. הקב”ה היה הווה ויהיה ללא שום תלות בבית המקדש, אולם כאשר “ועשו לי מקדש” – אז “ושכנתי בתוכם“, אז שכינת ה’ מתגלה בתוכנו ובתוך העולם כולו. לכן עבודת המקדש איננה ייחודים רוחניים עליונים ותפילה, אלא עבודה מעשית – עבודה של קרבנות, של שחיטה וקבלת הדם, הולכת איברים והזאה, שריפה ואכילה – כיוון שכאן אנו עוסקים בירידת הקדושה לעולם הזה.

הרב קוק זצ”ל מבאר בביאורו לסידור (עולת ראי”ה ח”א עמ’ קכ) שיש חיבור ויחס “לפעולה המעשית עם ההארה הרוחנית העליונה” – יש חיבור של מעשה הקרבנות בפרט, ובכלל של מעשי האדם בעבודת ה’, אל עולם המחשבה, אל עולם הרוח. וממילא יש קשר בין הידיים לבין הרגליים, ובין שניהם לבין השכל והרצון: הרצון הוא המניע אותנו, הוא שנותן לנו דחיפה להתקדם, ובאופן מעשי זה בא לידי ביטוי בהליכת הרגליים – האדם נקרא מהלך, לעומת המלאכים שנקראים עומדים, כי ההליכה היא ביטוי לרצון. וכך השכל הוא המדריך אותנו, הוא הכלי שבו אנחנו משתמשים כדי לבחור מהו המעשה הראוי ומהו המעשה שאיננו ראוי, ואילו הידיים הם כלי המעשה, שבהן בא המעשה לידי בטוי – בהן אנחנו יוצרים, בונים ופועלים את המעשים שבהם בחרנו.

לכן גם דרך הרחיצה היא ידיים ורגליים יחד, וכפי שכתב הרמב”ם (הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה טז) “כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש”, וכפי שמבאר הרב זצ”ל שם – “מקושרת על ידי זה גם כן השפעת הרוח השכלי, המבוטא על ידי מפעל הידיים, עם השפעת הכוח החיוני הרצוני, המובלט על ידי תנועת הרגליים”.

קידוש הידיים והרגליים יש בו אמנם גם צד של טהרה, ששייך לומר בו לשון רחיצה – לטהר את שכלנו ואת רצוננו מכל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים; אך גם הקדושה באה בו לידי ביטוי, בכך שאנחנו נעים ומהלכים, עושים ויוצרים – בקדושה. אנחנו לא רק נמנעים מלפעול רעה, אלא מקדשים את פעולותינו והופכים את כל מציאות חיינו ל”בכל דרכיך דעהו” – זו פרשה קטנה שבתורה שכל גופי תורה תלויים בה”.

The post קידוש ידיים ורגליים appeared first on .

רק לפני ארבעים יום הקב”ה התגלה אליכם פנים בפנים מתוך האש, ראיתם את הקולות, נשמתכם פרחה מגופכם מגודל המעמד – הרי אחרי מעמד כזה, זה פשוט בלתי אפשרי שלא להאמין בקב”ה שברא את העולם ונותן לנו את התורה. איך, איך אפשר ארבעים יום לאחר מכן כבר ליצור עגל מזהב, לרקוד סביבו ולומר עליו – “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”? ובכלל, הרי חטא העגל התרחש בי”ז בתמוז, מעט יותר משלשה חדשים לאחר יציאת מצרים בפסח, ליל ט”ו בניסן; אם כך, גם בלי קשר למעמד הר סיני שהיה ארבעים יום לפני חטא העגל, איך אפשר לומר על עגל שהרגע יצרתם, שהוא זה שהוציא אתכם מארץ מצרים כבר שלשה חדשים קודם לכן? ובנוסף, השאלה נכונה על כל סוג של עבודה זרה – איך אפשר לחשוב שהפסל הוא האלוה שברא את העולם, הרי אתם עצמכם הרגע יצרתם אותו…

את השאלה הזו שאל גם מלך כוזר את החבר –  אותו תלמיד חכם שהוא קרא אליו על מנת שיבאר לו את עיקרי היהדות. כך מתאר ר’ יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי, שהחבר הפליג בשבחו של עם ישראל, על הסגולה האלוקית שבו ועל היכולת של אנשים מעם ישראל להיות נביאים ולדבר עם ריבונו של עולם. אז אמר לו מלך כוזר – “הִזָּהֵר הֶחָבֵר שֶׁלּא תִטֶּה [=שלא תגזים] בְסִפּוּר שִׁבְחֵי עַמְּךָ, וְתַעֲזב מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסֵם מִמִּרְיָם [=מהמרד שלהם] עִם אֵלֶּה הַמַּעֲמָדות [כלומר, שמרדו בה’ למרות מעמד הר סיני], כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּתוךְ זֶה עָשׂוּ עֵגֶל וַעֲבָדוּהוּ מִבִּלְתִּי הָאֱלהִים”. ובקיצור, מה אתה מספר לי סיפורים על גדולת עם ישראל, הרי אני ואתה יודעים שלמרות כל המעמדות הגדולים שעם ישראל היה נוכח בהם – מעמד הר סיני, קריעת ים סוף, ועוד לפני כן – עשרת המכות, למרות כל המעמדות האלו עם ישראל חוטא בחטא חמור כחטא העגל! איזו גדולה נשארת לעם ישראל לאחר חטא כזה?

החבר איננו נבהל מהתקפתו של מלך כוזר ומשיב לו שחטא העגל הוא “חֵטְא שֶׁהִגְדִּילוּהוּ עֲלֵיהֶם לִגְדֻלָּתָם, וְהַגָּדול – מִי שֶׁחֲטָאָיו סְפוּרִים”. כלומר, החבר טוען שחטא העגל איננו חטא כל כך גדול, והסיבה שמתייחסים לחטא העגל בכזו חומרה היא רק בגלל שעם ישראל – שהוא כה גדול ומרומם בסגולתו – לא אמור לחטוא גם בחטא כזה, בבחינת הצדיקים שהקב”ה מדקדק עימם כחוט השערה. ואדרבה, עצם העובדה שחטאיו של עם ישראל כה מעטים וספורים – זו ראיה על גדולתו של עם ישראל.

אולם דברי החבר טעונים הסבר – לכאורה מה יכול להיות חמור יותר מעבודה זרה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, והיא עזיבת ה’ יתברך לחלוטין! איך אפשר לומר על חטא כזה שהוא לא כל כך חמור?

על כן החבר לא נעצר בכך, אלא מוסיף ומבאר את דבריו: עם ישראל, טוען החבר, מעולם לא עזב את הקב”ה, ולא העלה בדעתו לרגע אחד שהעגל יחליף את הקב”ה.  באמת זה לא סביר, אף עם נורמלי לא היה עוזב את הא-ל שלפני רגע הוציא אותם ממצרים, הכניע את המעצמה הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה – מצרים, וחולל ניסים אינספור במהלך עשרת המכות ועד לקריעת ים סוף ולמעמד הר סיני. ראייה גמורה לדבר יש ללמוד מכך שכאשר אהרן יוצר את עגל הזהב, מסופר בתורה:

“וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה’ מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק”.

איך ייתכן ששניה אחת לאחר שעם ישראל אומר “אלה אלהיך ישראל”, עונה להם אהרן – “חג לה’ מחר”? הרי הם כרגע עוזבים את הקב”ה, ומה להם ולחג לה’?

התשובה היא שעם ישראל באמת לא התכוון לרגע שהעגל יחליף את הקב”ה – הם התכוונו שהעגל יחליף את משה! גם זאת אומרים עם ישראל במפורש:

“וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם, עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ”!

עם ישראל רוצה את העגל לא כי ה’ לא מתגלה אליהם, אלא בגלל שמשה בושש לחזור מן ההר…

מבאר החבר למלך כוזר, שעם ישראל פשוט רצה “נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ, שיְכַוְּנוּ נֶגְדּו [=מולו] כִשְׁאָר הָאֻמּות, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלהוּת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם”. כלומר, עם ישראל לא התכוונו להכחיש את אלוהותו של הקב”ה, אלא חיפשו ‘נעבד מורגש’ – משהו שאפשר דרכו לעבוד את ה’, ואפשר גם להרגיש אותו ולראות אותו בעינינו. לא דבר קל הוא לעבוד את ה’ כאשר ה’ הוא א-ל מופשט, שלא ניתן לראות אותו או לחוש אותו באופן אחר.

כאשר היה משה יחד עם עם ישראל, היה משה הנציג הבלתי מעורער של הקב”ה בעולם הזה, וכל דבר שעם ישראל רצה מהקב”ה, יכול היה לפנות למשה. אולם מרגע שמשה נעלם, ובמיוחד החל מהיום הארבעים שהוא איננו חוזר, עם ישראל שואל את עצמו כיצד אוכל לפנות לקב”ה מעתה והלאה…

לכן מבקש עם ישראל את העגל – כדי לעבוד את ה’ באמצעותו. העגל הוא בשבילם הדבר המורגש שאפשר דרכו לפנות לקב”ה. לכן הם אומרים “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” – הם לא מתכוונים לעגל, שרק הרגע הם יצרו אותו, הם מתכוונים לכוח הנצחי של הקב”ה שבעיניהם מתגלה בעגל. לכן כאשר אומר אהרן – “חג לה’ מחר”, כולם מרוצים – אין שום בעיה, כולנו רוצים לחגוג לה’ – אם כי באמצעות העגל.

מובן שזהו עדיין חטא חמור, שכן בעשרת הדברות הקב”ה הזהיר אותנו “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”! אולם אין כאן חלילה כפירה ועזיבת בורא העולם.

גם ראשית התפתחות העבודה הזרה בעולם נבעה באופן כזה. כך מתאר הרמב”ם בהלכות עבודת כוכבים פרק א הלכות א-ב:

“בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם: אמרו – הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום, וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך.

כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה – לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה [=עובדי עבודה זרה לא סברו שכוכב זה הוא האלוה היחיד אלא שהוא משרתו של הקב”ה ולכן צריך לכבדו]. הוא שירמיהו אומר: מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

ואחר שארכו הימים, עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך.

והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך.

ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן”.

הרמב”ם מתאר כאן שלשה שלבים בהדרדרות של העולם אל העבודה הזרה:

א. מתוך סברה הגיונית ורצון לעבוד את ה’, החלו לכבד את הכוכבים והמזלות שהקב”ה ברא.

ב. נביאי שקר שציוו בשם ה’ לכבד ולעבוד את הכוכבים והמזלות. עדיין עובדי עבודה זרה עושים זאת לשם ה’, על פי הוראת נביאי השקר.

ג. ‘כוזבים אחרים’ – שאינם מתנבאים נבואת שקר בשם ה’ אלא מתנבאים נבואת שקר בשם הכוכב עצמו ומכריזים עליו כעל אלוה בפני עצמו ולא כדרך לעבוד את הקב”ה, אלא מתוך כפירה בקב”ה.

[בכל מקרה ברור שגם בדתות השונות של עבודה זרה, הפסל איננו נתפס כאלוה אלא כמייצג כוח עליון מסויים – של כוכב או כוח קוסמי כלשהו].

עם ישראל בחטא העגל לא עבד עבודה זרה במובן של שלב ג’ המתואר לעיל – הם לא כפרו חלילה בקב”ה ולא עבדו את העגל כאלוה. עם ישראל שגו בטעות הדומה לטעותם של דור אנוש – כשם שדור אנוש לא כפרו בקב”ה אלא רק חיפשו דרכים נוספות לעבוד את ה’ וטעו לעבוד את הכוכבים כדי לכבד את משרתיו של האלוה ועל ידי זה לכבד אותו עצמו, כך עם ישראל בחטא העגל לא כפרו בקב”ה אלא רק חיפשו דרך לעבוד את ה’ באופן של ‘נעבד מורגש’ – שליח מוחשי שאפשר דרכו לעבוד את ה’.

עוד קודם לחטא העגל, בהיות משה בהר סיני, הקדים הקב”ה תרופה למכה וכתיקון לחטא העגל ציווה אותנו במשכן ובמקדש – שהם “נעבד מורגש”, הם מקומות מוחשיים ומורגשים שאפשר דרכם לעבוד את ה’ – מצד אחד ללא עבודה זרה וללא ניתוק מהציווי האלוקי, ומאידך באופן שכן נותן מענה לצורך הנפשי במשהו מורגש וגם לצורך העמוק והמהותי לחבר בין העולם המוחשי החומרי לבין עולם הקודש הרוחני.

The post חטא העגל appeared first on .