מדוע  נבחר אברהם אבינו ?

כשיהודי מתחיל ללמוד תורה הוא פותח בברכה. לפי רב המנונא בגמ’ ברכות יא הברכה המעולה והמובחרת מכל ברכות התורה היא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה. ברור לכל כי הבחירה של ה’ יתברך באברהם וכתוצאה מכך בעם ישראל מהווה יסוד מוסד מבחינתנו. אך חשוב לברר את נקודת הבחירה הזו. מה הסיבה שבחר ה’ לומר לאברהם אבינו לך לך.

מי שיקרא רק את פשט הכתוב

לא יבין את הסיבה לבחירה באברהם. התורה לא מקדימה לומר שום דבר טוב במיוחד על אברהם כהסבר לפנייה של הקב”ה אליו (בשונה מנח למשל). הפילוסוף האלוקי המהר”ל מפראג מסביר בכמה מקומות בספריו שיש בדבר סוד גדול. הבחירה באברהם איננה בגלל מעשיו הטובים או כשרונו המיוחד.

אברהם נבחר כי עם ישראל היה צריך להיוולד, לידתו של עם ישראל כמו הבאת הגאולה לעולם אינה עניין הנתון לבחירה של מאן דהוא שכביכול ברצותו יקרה וברצותו יחדל שכן הוא חלק יסודי מתכנית האב של הבריאה (נצח ישראל פרק יא למשל). אתערותא דלעילא שקובעת את מהלך המציאות.

גדול בישראל קדום יותר – המקובל רבי יוסף ג’יקטליא לעומתו רואה יסוד בראיה הפוכה לחלוטין. בספר צפנת פענח (הלא הוא פירושו להגדה של פסח) הוא מסביר שהסיבה שאנו פותחים את ההגדה בתיאור הרקע לעלייתו של אברהם אבינו – מתחילה עובדי עבודה זרה וכו’, היא כדי להסביר קושי מוסרי (כזה שעלול לעלות מתפיסת המהר”ל שהוצגה לעיל) – מדוע זכה דווקא אברהם אבינו להיבחר? ועוד – אם הכל קבוע מראש כיצד הייתה לאברהם בחירה חופשית? לכן ההגדה מתחילה ואומרת, אברהם היה האדם. שהתקרב בכל כוחו לה’ ובכך זכה להיות תחילה לגרים (חגיגה ג א) להיות הפותח את הפרויקט של תיקון העולם. בקרב הלאום שנקרא עם ישראל. האתערותא דלתתא היא המרכז לתפיסתו. בשיטה זו החזיקו גדולי ישראל רבים ומהם רב ניסים גאון בהקדמה לש”ס, הרמח”ל בדרך ה’ ואחרים.

ניתן אולי לנסות ולומר

שאין מחלוקת עקרונית בדבר. המהר”ל מתייחס לחיוב הימצאותו של גרעין תיקון העולם בעם שייקרא ישראל – ועל דבר זה אין חולק. לולא היה פלוני נבחר, היה אחר נבחר בדור זה היה חייב להתגלות אביהם הראשון של ישראל. תיקון העולם בא יבוא. וזו אכן הסיבה ל’הסתרת’ , מעשיו בפשט המקראות. אך ר”י ג’יקטליא וסייעתו מתייחסים לשאלה – מדוע בדורו של אברהם נבחר דווקא הוא ולא מישהו אחר. לשאלה זו התשובה ברורה – אברהם היה אוהבו הגדול של הקב”ה ולכן החזיר לו ה’ יתברך אהבה (ועיינו גם בזוהר הקדוש לך לך עז א).

אשרינו שזכינו להיות בניו של אברהם אבינו הגדול בענקים. ויהי רצון שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו!

טוויטר : https://twitter.com/home /

פייסבוק: https://www.facebook.com/yh.holon

יוטיוב: https://www.youtube.com/channel/UCWdBoc1ZurwXJMOSq0eLx-A

The post לך לך – דבר תורה מאת הרב טל שאוליאן appeared first on .

ובכל זאת, הציווי הראשון שהקדוש ברוך הוא מצווה אותו, איננו ‘ואהבת לרעך כמוך’, או ‘ועשית הישר והטוב’, ואפילו לא ‘צדק צדק תרדוף’. הציווי הראשון הוא ללכת לארץ ישראל. “לך לך … – אל הארץ אשר אראך”.

מה החשיבות הגדולה ללכת דווקא לארץ ישראל? למה זהו הציווי הראשון שאברהם אבינו מקבל? האם זה הדבר החשוב ביותר בכל התורה כולה?

נענה על שאלה זו בשני כיוונים.

כיוון אחד הוא שבאמת מבחינה רוחנית ארץ ישראל איננה רק מקום מגורים, אלא קדושה שאין כדוגמתה בעולם, ורק קדושה זו נותנת משמעות לקיום המצוות ולעבודת ה’. כאשר יהודי איננו נמצא בארץ ישראל, הרי גם המצוות שהוא מקיים והתורה שהוא לומד אינם אלא תזכורת לקיום המצוות האמיתי שהוא רק בארץ ישראל.

כך כותב הרמב”ן במספר מקומות (למשל בויקרא יח, כה), לאור דברי המדרש ב’ספרי’, (פרשת עקב אות מג): “ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם”:

המדרש לומד את הדברים מהפסוק המפורסם בפרשת ‘והיה אם שמוע’ שבקריאת שמע, שם נאמר “וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם – וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”. כל המצוות שמופיעות כאן – תפילין, לימוד תורה, מזוזה – כולן מופיעות לאחר העונש “ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה”. לומד מכך המדרש – החידוש הוא שגם בחוצה לארץ, לאחר שאבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, גם שם תקיימו מצוות. ולכאורה זה פשיטא ומיותר לומר זאת, הרי תפילין איננה מצוה התלויה בארץ… לכן לומד המדרש שבאמת אינה דומה מצוות תפילין בארץ ישראל למצוות תפילין בחוץ לארץ – שם אין המצווה אלא ציון, סימן ותזכורת לתפקידו האמיתי של עם ישראל שמתממש רק בארץ ישראל.

ארץ ישראל איננה רק מקום לחיות בו – זהו מקום מקודש שנותן ערך ומשמעות לכל המצוות ולכל עבודת ה’. לכן לא מפליא שהקב”ה שולח את אברהם אבינו לארץ ישראל כציווי ראשון, שיאפשר אחר כך התקדמויות נוספות וציוויים נוספים.

כיוון שני לבאר את הדברים הוא שהציווי ללכת לארץ ישראל נאמר לא רק בגלל קדושתה וסגולתה של ארץ ישראל, אלא כדי להדגיש שהשליחות של אברהם אבינו איננה רק להיות אדם קדוש וצדיק, עובד ה’ שקורא לאנשים ללכת בדרכו. תפקידו של אברהם אבינו הוא הרבה מעבר לכך – הוא צריך להיות אבי האומה! מטרת העל היא לא ליצור חבורה של אנשים צדיקים ויראי שמים, אלא ליצור עם – עם שלם, שכל בניו על כל גווניהם עובדים את ה’.

כך כותב הרב קוק זצ”ל בספר ‘אורות’, במאמר ‘למהלך האידאות בישראל’, פסקה ב [הדברים מובאים עם מעט ביאורים בסוגריים]:

בראשית מטעו [=בתחילת נטיעתו, כלומר בראשית היווצרותו] של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאת פראותה [=שידע להכיר בה’ גם כשכל העולם היה שקוע בעבודת אלילים], נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר “ישמור את דרך ד’ לעשות צדקה ומשפט”… למלואה של שאיפה זו [=על מנת להגשים את המטרה הזו] צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית [=וחברתית] וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, “עם חכם ונבון וגוי גדול”, והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה [כלומר, לצורך מטרה זו צריך עם שחי במדינה פוליטית עם כל מה שכרוך בזה, והתורה ועבודת ה’ הם מה שמוביל אותו]. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות [=עמים שכוללים בתוכם את כל שכבות האוכלוסיה], מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות [=כלכליות], ועד הפרולטריון [=מעמד הפועלים] לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם”.

הרב קוק זצ”ל בעצם מבאר שהקמת עם ישראל היא תנאי הכרחי לתיקון העולם. תפקידו של עם ישראל הוא להראות שלא רק יחידים – כמו אברהם אבינו – עובדים את ה’, אלא עם שלם, שכולל בתוכו גם אליטות וגם ‘עמך’, גם משכילים וגם פועלים, גם אמנים וגם פוליטיקאים וגם כלכלנים – וכולם “עושים באימה וביראה רצון קונם”.

לכן המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו היא ללכת לארץ ישראל, כי ארץ היא התנאי הראשוני להקמת עם. “לך לך… אל הארץ אשר אראך – ואעשך לגוי גדול”!

ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו כעם. היא הופכת אותנו מאוסף אנשים מפוזרים ומפורדים לעם אחד שנושא על גבו תפקיד גורלי בתולדות העולם.

הרהרתי שוב בדברים כאשר ישראלי שירד מהארץ לפני שנים רבות זכה בפרס נובל. זו תמיד גאווה כאשר יהודי זוכה בפרס על הישיגיו, ובכל זאת כאשר מדובר על יהודי שירד מהארץ, הגאווה מהולה בעצב ובצער.

אי אפשר שלא להזכר בדברים שאמר בנאומו ש”י עגנון כאשר זכה בפרס נובל:

“אמרו בגמרא [סנהדרין דף כג עמוד א] – נקיי הדעת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעין מי יושב עמהם. ובכן, אומר לכם מי אנישנכנסתם עמי בסעודה.

מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה”.

זוהי התחושה שכל יהודי אמור להסתובב איתה – לא משנה היכן אני, אני יהודי מארץ ישראל. תאונה היסטורית גרמה אולי שלא נולדתי כאן, אך בנפשי אני תמיד כאן.

The post מדוע הציווי הראשון לאברהם הוא ‘לך לך’? appeared first on .

יש להבין מדוע אברהם מסרב בכזו תקיפות לקחת מן הרכוש. אין מדובר כאן רק בנדיבותו של אברהם שנחלץ לעזרה ואיננו מבקש כל תמורה, שכן אברהם מדגיש שהסיבה היא “ולא תאמר – אני העשרתי את אברם”. רש”י מבאר: “ולא תאמר אני העשרתי את אברם, שהקב”ה הבטיחני להעשירני”, אך גם דבריו אינם מבוארים דיים, משני טעמים: ראשית, מקשה על כך אור החיים הקדוש, איך יעלה על הדעת לומר שמלך סדום הוא העשיר את אברהם? הלא ברור לכל מי שעיניים בראשו שהקב”ה הוא מיגן צריו בידיו ונתן לו את כל הרכוש הזה! ועוד יש להקשות, שהלא מלך פרעה נתן לו “צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתונות וגמלים”, וגם לאחר הקרב עם ארבעת המלכים נתן לו אבימלך מלך פלישתים “צאן ובקר ועבדים ושפחות”, ומדוע שם אברהם לא מסתמך על ההבטחה האלוקית להעשיר אותו?

בפשטות דבריו של אברהם מכוונים כנגד דברי מלך סדום, שאמנם במבט ראשון נראים כהצעה נדיבה מאד, לתת לאברהם את כל הרכוש כולו, אך למעשה מגלים לנו שמלך סדום מרגיש שלא זו היא שורת הדין, אלא שמצד האמת הרכוש מגיע לו, ולפנים משורת הדין הוא נותן את הרכוש לאברהם. אור החיים הקדוש מדייק זאת מדברי מלך סדום “ואת הרכוש קח לך” – ומדוע צריך אברהם לקחת, הרי הרכוש כבר בידו! אלא שמלך סדום אינו סבור כך, וברור לו שאם איננו מוותר על הרכוש הרי הרכוש כולו שייך לו ואיננו אצל אברהם אלא באורח זמני. עוד אנו מגלים בדברי מלך סדום, שהוא מציע כמין פשרה: תן לי הנפש, והרכוש קח לך; כביכול בכוונתו של אברהם היה לקחת גם את כל הנפש בשבי כשלל. מלך סדום מתגלה בערוותו, ומתייחס לאברהם על פי אמות המידה שהוא מכיר – הלא הוא, אם היה במקומו של אברהם, היה מוכר את כל השבויים לעבדים, מלבד שהיה לוקח את כל הרכוש לעצמו. כנגד התפיסה המעוותת והגישה הבוטה של מלך סדום, נוקט אברהם בקיצוניות ההפוכה ומסרב לקחת מן השלל מכל וכל.

בעומק העניין יש להוסיף עוד, שהממון איננו רק אמצעי לסיפוק הצרכים וההנאות של האדם, אלא הוא בבחינת שליחות שנתן לנו הקב”ה: אם נתן הקב”ה בידינו רכוש, יש לו תפקיד בעולם ועלינו לגלות אותו. כאשר מתייחסים אל הרכוש כך, הוא הופך לדבר אידאלי ונעלה, ועל כן אומרים חז”ל (סוטה דף יב ע”א) “צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל”; הצדיקים אינם רודפי בצע ואוהבי ממון, אך ממונם – הממון שלהם, שהגיע אליהם מריבונו של עולם – חביב עליהם יותר מגופם, שכן כאשר הקב”ה מזמן להם ממון ורכוש הוא מפקיד בידיהם שליחות אלוקית להשתמש בממון זה כראוי ולמטרות הנכונות. וזוהי גם משמעות השבח שמשבחת אותם הגמרא, שאינם פושטים ידיהם בגזל – מתוך שאינם חפצים בממון שאיננו מגיע להם מהקב”ה, שהרי כאשר אדם נוטל ממון שאינו שלו אין בכך כל שליחות אלוקית ולהיפך, הגזל פועל נגד רצון ה’ לתת ממון זה דווקא לבעליו החוקיים.

כאשר אברהם מתבונן במלך סדום ורואה את אישיותו ואת מעשיו הוא מבין שאין לו תקנה, והוא כבר רואה בעיני רוחו שסדום ומלכה יחד עם כל רכושם עתידים להחרב מן העולם. ממילא ברור לאברהם שאין לו פה מה לחפש – הממון ששלח הקב”ה לידי אנשי סדום כבר הגיע לדרך אל-חזור, והקב”ה עתיד להשמידו. “ולא תאמר אני העשרתי את אברם” – שיהיה ברור לכל שאין ארור מתדבק בברוך; כספו של מלך סדום מארה טמונה בו וסופו לכלייה, ואילו ממונו של אברהם אין בו שמץ מן הפסול הזה, וזהו סוד ברכתו ועושרו. רק הרכוש המגיע לאדם מאת הקב”ה הוא השליחות האלוקית המוטלת עליו, ורק בו יראה ברכה.

The post מחוט ועד שרוך נעל appeared first on .

ניתן לשים לב שתיאור השכר מחולק לשניים: הפסוק הראשון מתאר את הברכה שתגיע לאברהם עצמו, עד השיא המופיע בסוף הפסוק – “והיה ברכה”, כל כולך תהיה ברכה. לעומת זאת החלק המופיע בפסוק השני (פס’ ג), עוסק בהשפעת ברכת אברהם על הסובבים אותו: המברכים אותו יתברכו, ובמקלליו תפגע המארה והקללה.

בסופו ובשיאו של החלק השני מופיע ביטוי שמצריך ביאור – “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. מדרשים רבים מבארים שמשמעות משפט זה היא שכל העולם כולו אינו מתברך אלא בזכות אברהם. אולם רש”י על אתר כותב: “יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו – תהא כאברהם. וכן כל ‘ונברכו בך’ שבמקרא. וזה מוכיח: “בך יברך ישראל לאמר – ישימך אלקים כאפרים וכמנשה”.

הברכה הגדולה ביותר לאברהם היא שאנשים ירצו להיות כמוהו, ויברכו את בניהם שיזכו אף הם להיות כאברהם.

נראה שיש כאן חידוש גדול, שיש להעמיק בו הרבה: אנו רגילים לקושיה המפורסמת של ‘צדיק ורע לו, רשע וטוב לו’, או בלשונו של ירמיה הנביא “מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד?” (ירמיה יב, א). ובאמת, פעמים רבות אנו רואים גם אנשים פרטיים צדיקים שחייהם מלאי ייסורים, וראינו גם תקופות ארוכות בהיסטוריה שבהן כלל עם ישראל  חווה ייסורים קשים וממושכים. בתקופות כאלו מעטים האנשים האומרים לעצמם “אהא כאברהם”, או שמאחלים זאת לבניהם…

והנה, מחדשת לנו התורה שלא זה הוא סדר העולם – העולם אמור להתנהל כך שלאברהם ולזרעו לא יהיו רק דרך אמיתית, תורה ואמונה, אלא שדרך התורה עצמה תשפיע על עם ישראל רוב טובה וברכה, עד כדי שכל משפחות האדמה ירצו להיות כמותם.

אמנם, כאמור, פעמים רבות אין הדבר נראה כך, ואנו רואים צדיקים שלא מתענגים על רוב הטובה, אלא מדוכאים בייסורים. התשובה המקובלת לשאלת ‘צדיק ורע לו’, היא שבעולם הבא, עולם האמת, הצדיק מקבל את שכרו. ואדרבה, הייסורים שלו בעולם הזה אינם אלא כפרה על עוונותיו המועטים, כך ששכרו בעולם הבא יהיה גדול עוד יותר. אך על פי  הברכה שמברך כאן הקב”ה את אברהם, אין די בתירוץ זה, שהרי העולם אמור להתנהל כך שכל משפחות האדמה יראו עין בעין את הטובה והברכה של הצדיק, של עם ישראל, ויחפצו להיות כמותם – ואם השכר האמיתי אינו אלא בעולם הבא, אומות העולם לא יראו זאת ולא יתחשבו בכך.

נראה שיש לבאר זאת בשני אופנים.

ראשית, צריך לדעת על מה להתבונן וכיצד להגדיר מהו הטוב האמיתי והשמחה האמיתית. האושר העמוק והאמיתי לאדם איננו בא מכספו הרב, או מתענוגות גשמיים – שכן אנו רואים פעמים רבות ‘עשיר ורע לו’… האושר האמיתי, שנותן לאדם סיפוק ושמחה לאורך זמן, הוא האושר הרוחני, הנובע בראש ובראשונה מקרבת אלוקים, וכן מתחושת סיפוק שהאדם מרגיש כאשר הוא ממלא את תפקידו וייעודו בעולם, כאשר הוא מרגיש שיש טעם ותוכן בעל משמעות לחייו, כאשר הוא מרגיש שבניו הולכים בדרכו, שמשפחתו קשורה אליו באהבה ובקשר אמיתי שאינו תלוי בדבר. רק אושר רוחני כזה הוא אושר שנשאר ומלווה את האדם לאורך זמן, ואף נותן לו שמחה ושלווה.  מספרים על החפץ חיים זצ”ל, שכאשר כבר היה בא בימים אמר שאין בכלל קושיה של צדיק ורע לו, כי מי שמתבונן לעומק בעולם ובחיים רואה שבאמת גם בעולם הזה – צדיק טוב לו…

שנית, נראה שיש בכך הבדלי תקופות ודורות: הרב קוק זצ”ל כותב באורות הקדש, שבעבר התורה נתפסה רק כאוסף של חובות מוסריות, וחובות אף אדם איננו חפץ לקבל. לעומת זאת, בדורנו דור הגאולה, יותר ויותר יראו כל באי העולם שהתורה משפיעה על האדם לא רק חובות אלא שמחה ואושר עליון, ועל ידי כך נזכה שיתקיימו בנו דברי הפסוק: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”.

The post ונברכו בך appeared first on .