כחלק מהויכוח הציבורי על תוכנית ההתנתקות לגירוש היהודים מבתיהם בגוש קטיף, נשמעה הטענה שגוש קטיף ממילא איננו חלק מארץ ישראל, ולכן כביכול אין זה כל כך נורא להתנתק ממנו. כך נאמר בעבר גם לגבי חצי האי סיני שנמסר למצרים כחלק מההסכם איתם, שממילא סיני איננו חלק מארץ ישראל ולכן לא נורא לוותר עליו.

לא אכנס כאן לעצם הדיון על תוכנית ההתנתקות, שהיו בה בעיות רבות אחרות – הרוח הגבית לטרור שהעלתה את החמאס לשלטון והביאה לעוד אלפי קסאמים על ישובי הדרום, עוול נורא למתיישבים שעמדו שנים בגבורה נגד מתקפות טרור נפשעות ואכזריות ולפתע עוקרים אותם מבתיהם ללא כל תועלת למדינה וללא כל פיתרון עבורם, הרס בתי כנסת וישיבות, פגיעה בערך ההתיישבות ועוד ועוד.

אך חשוב להדגיש בתוך הדיון, שגם גוש קטיף וגם יישובי ימית, וגם מדבר סיני, ולפחות חלק ממנו – הם חלק מארץ ישראל לכל הדעות.

לגבי הגבול הדרומי של ארץ ישראל נאמר בפרשה “ונסב לכם הגבול מעצמון – נחלה מצרים” (לד, ה), וכך מתואר הגבול הדרום-מערבי של ישראל כבר בהבטחת הקב”ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” (בראשית טו, יח).

מהו, אם כן, נהר מצרים? בכך נחלקו הראשונים: רס”ג כותב שנחל מצרים הוא ואדי אל עריש, וכמותו כותבים גם הרדב”ז (תשובה אלף קה ועוד) ור’ אשתורי הפרחי בספרו ‘כפתור ופרח’ פרק י”א (ר’ אשתורי הפרחי – אחד הראשונים שחי לפני כאלף שנה, ערך מסע ארוך בארץ ישראל וכתב ספר על המצוות התלויות בארץ).

לעומתם, רבים המפרשים המזהים את נחל מצרים עם הנילוס – כך מתרגמים תרגום יונתן ותרגום ירושלמי את הפסוק בפרשת מסעי, וגם את הפסוק בהבטחת ה’ לאברהם בפרשת לך-לך. כך מוכח מדברי הרמב”ם (הלכות קידוש החדש יא, יז), וכך כתבו גם בעלי התוספות (ערכין טו), הרא”ם בפרשת השבוע, הרד”ק (יהושע יג, ג) והגר”א (שם טו, י).

בין אם נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש, ובין אם הוא הנילוס, ברור שכל גוש קטיף, וכן כל חבל ימית וגם חלק נכבד מחצי האי סיני (ולחלק מהשיטות כולו) נכלל בתוך שטחי ארץ ישראל. שהרי אף לפי השיטות המצמצמות את גבול ארץ ישראל לנחל אל-עריש, הרי הגבול עובר יותר משלושים קילומטר דרומית-מערבית לרפיח…

כיצד השתרשה התפיסה המוטעית שכביכול מקומות אלו אינם חלק מארץ ישראל? נראה שהדבר קשור לגבולות המכונים ‘גבולות עולי בבל’, שעל פיהם נקבע החיוב ההלכתי להפריש תרומות ומעשרות, והאיסור לעבוד את הקרקע בשמיטה: תרומות ומעשרות ושמיטה הם מצוות התלויות בארץ, ואף על פי כן אין הן מתקיימות בכל תחומי ארץ ישראל, אלא רק בחלק מהם – בתקופת בית ראשון בכל התחום שכבש יהושע (הוא התחום המכונה ‘גבולות עולי מצרים’, שנתקדש בקדושה ראשונה), ובתקופת בית שני בכל התחום שהתיישבו בו עזרא עם העולים איתו מבבל (והוא תחום עולי בבל, שנתקדש בקדושה שנייה התקפה עד ימינו). ובאמת, תחום זה של עולי בבל איננו כולל את גוש קטיף; אך גבולות אלו אינם מגדירים את גבולותיה של ארץ ישראל או את המקומות שבהם יש מצווה לשבת בארץ, אלא רק את המקומות שבהם מתקיימת מצוות תרומות ומעשרות ושמיטה.

מצוות יישוב ארץ ישראל קיימת בכל תחומי ארץ ישראל המובטחת, כפי שהאריך להוכיח ר’ יהושע מקוטנא בשו”ת ישועות מלכו סימן סו-סז, וכפי שמבואר בפשטות גם בפרשת השבוע, שהרי גבולות הארץ המוזכרים בפרשת השבוע, המתארים את הגבול הדרומי של ארץ ישראל מנחל מצרים, נזכרים בפרשה מייד לאחר הציווי על ירושת הארץ וישיבתה: “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה” (לג, נג), לאמר: מצוות הישיבה בארץ ישראל איננה תלויה במצוות אחרות כגון תרומות ומעשרות, אלא חלה בכל תחומי ארץ ישראל.

The post איפה עובר הגבול? appeared first on .

מהי מטרת הגלות לעיר מקלט?

במבט ראשון ניתן לראות זאת כדאגה לשלומו של הרוצח בשגגה, וכרצון להציל את הרוצח בשגגה מיד גואל הדם. כך משמע לכאורה מהפסוק “וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה” [במדבר לה, כה]. כך משמע גם מהנאמר בספר דברים [יט, ו-ז]: “פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:  עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ”.

מאידך, קשה לומר שכל המטרה היא להציל את הרוצח בשגגה. הרי מדוע צריך בכלל להציל אותו? רק בגלל שהתורה התירה את דמו, והתירה לגואל הדם להרוג אותו! אם התורה הייתה רוצה להגן על הרוצח בשגגה, שכן הוא רצח רק בשוגג – לא הייתה התורה אומרת “וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם” [במדבר לה, כו-כז].

עצם זה שהתורה מתירה את דמו של הרוצח בשגגה, זה מה שהופך אותו לטעון הגנה, ולכן לא ניתן לומר שכל מטרת ערי המקלט היא להגן על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם.

בנוסף, ההלכה היא שאם נגמר דינו של הרוצח בשגגה לגלות לעיר מקלט, ומיד לאחר גמר הדין מת הכהן הגדול – הרי הרוצח בשגגה פטור מן הגלות. ואם הסיבה לגלות היא כדי להצילו מגואל הדם – מדוע לא יגלה? הרי עדיין חם לבבו של גואל הדם והוא עלול לרדוף אחריו! אלא שמכיוון שהתורה תאסור על גואל הדם להורגו, ממילא אין צורך בהצלה – ומכאן שההצלה איננה ערך עצמי, שכן אפשר היה מראש לאסור על גואל הדם להורגו ואז לא היה מתעורר צורך להציל אותו.

ועוד ראיה לדבר, שהרי במקרה שהרוצח נס לעיר מקלט, ושם הרג בשוגג אדם נוסף – דינו שהוא צריך לגלות משכונה לשכונה אחרת בתוך אותה העיר. ואם כל סיבת הגלות הייתה הצלתו מגואל הדם, איזה ערך יש לכך שהוא גולה משכונה לשכונה?

יותר מכך: אם אדם רצח בשגגה, ובית הדין הגיע למסקנה שהוא חייב גלות לעיר מקלט, ואז מת הרוצח בשגגה – הדין הוא שצריך לקחת את עצמותיו ולהגלות אותן לעיר מקלט! האם עצמותיו של הרוצח בשגגה ז”ל צריכות הגנה מגואל הדם?…

אם כן, אין ספק שהמטרה היא לא רק הצלת הרוצח בשגגה, אלא יש כאן מטרות נוספות.

מטרה אפשרית נוספת היא עונש לרוצח בשגגה. אמנם הרצח היה לא במכוון, ובכל זאת ‘רצח זה רצח זה רצח’.  אם לא מדובר על אונס גמור [שבו באמת הרוצח באונס פטור מגלות לעיר מקלט], הרי הרצח בשגגה היה מלווה גם ברובד מסוים של רשלנות שהיא אשמת הרוצח בשגגה. אם לא נזהרת בנהיגה ברכב וגרמת למותו של אדם – הרי האחריות מוטלת גם עליך, למרות שלא רצחת אותו בכוונה. לא במקרה התורה קוראת למי שהרג את הנפש בשוגג – ‘רוצח’! ללמדך שגם זה הוא סוג של רצח ויש להענש עליו.

הבנת הגלות כעונש, מתחזקת על ידי ההשוואה שעורך הפסוק  בין  עונש  מוות  לרוצח  במזיד  לבין  עונש  גלות לרוצח בשגגה:

“וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:  וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן” [במדבר לה, לא-לב].

כשם שהרוצח במזיד  נענש  בעונש  מוות,  ואסור  לקחת ממנו כופר ממוני כדי לוותר על הריגתו, כך הרוצח בשגגה חייב עונש גלות, ואסור לקחת ממנו כופר ממוני כדי לוותר על גלותו לעיר המקלט.

הגלות לעיר מקלט היא אכן עונש – לא פשוט לעזוב את עיר מגוריך, את פרנסתך, את כל מרקם החיים שאתה רגיל אליו, ולעבור לעיר אחרת שבה אתה בעצם כלוא עד מות הכהן הגדול.

ובכל זאת, נראה שהגלות איננה רק עונש לרוצח בשגגה. אילו זה היה רק עונש, מדוע דווקא עד מות הכהן הגדול? מדוע לא לקבוע זמן מאסר קבוע בחוק? איזה הגיון יש בכך שאדם אחד יהיה בעיר מקלט שנה, וחברו יהיה בעיר מקלט חמישים שנה?

ועוד ראיה לדבר: ערי מקלט הן דין מיוחד בארץ ישראל. אדם שרצח בשגגה בחו”ל – אין לו עונש גלות, ולמעשה אין לו עונש כלל! אם הגלות לעיר מקלט ניתנה כעונש, מדוע לא להעניש גם מי שרצח בשגגה בחו”ל?

ועוד: ההלכה היא שיש לדאוג לפרנסה לרוצח בשגגה בעיר המקלט, ולא עוד אלא שרוצח בשגגה שגולה – מגלים גם את רבו איתו. ורב שרצח בשגגה – מגלים את כל ישיבתו איתו. שנאמר – “ונס אל אחת הערים האלה וחי” – עשה לו כדי שיחיה”. אם כן, איזה מין עונש זה?

לכן יש להבין שיש כאן שלשה רבדים.

אכן הגלות היא גם הצלה מגואל הדם, היא גם עונש, אבל היא גם כפרה ותיקון.

רצח, אפילו אם הוא בשגגה, הוא נטילת חיים. החיים הם דבר כה קדוש ומרומם, שנטילתם מחייבת כפרה. והכפרה המיוחדת נדרשת דווקא בארץ ישראל, שנקראת ‘ארץ החיים’. לכן בפרשת השבוע, בסוף העיסוק בדין רוצח במזיד ורוצח בשגגה, אומרת התורה:

“וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [במדבר לה, לג-לד].

לכן הרוצח בשגגה גולה דווקא לעיר המקלט שבה מתגוררים לוויים, שהם לא קיבלו חלק ונחלה בארץ – אין להם קשר לעולם המעשי והחומרי אלא הם עוסקים רק ברוחניות ובתורה ובעבודת ה’, ולכן זו החברה המתאימה לרוצח בשגגה לעבור בה תיקון רוחני.

וכך כותב מלאכי [פרק ב פסוקים ד-ז]:

“לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָ-אוֹת הוּא”.

המגורים עם הלוויים, מפיצי התורה המחברים את האדם אל ברית ה’ – זהו  חלק מהתיקון של הרוצח בשגגה. 

לכן גם “עשה לו כדי שיחיה”, שכן המטרה היא לא רק להעניש אותו אלא ליצור תהליך של העמקה ובירור ערכי שיוביל לתיקון.

The post רוצח בשגגה appeared first on .

בתוך מהלך ההכנות מצווה ה’ את משה מספר ציוויים (במדבר פרק לג, פסוקים נא-נו):

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם, וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ”.

בפסוק זה ישנם למעשה שני ציוויים הנוגעים לעמי הארץ – לגרש את יושבי הארץ, ולהשמיד את כל סוגי העבודה זרה שלהם. לאחר מכן מופיעים עוד שני ציוויים המתייחסים לארץ עצמה –

“וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ”.

הציווי “והורשתם את הארץ” דומה מאד לציווי “והורשתם את יושבי הארץ” שנאמר קודם לכן, אלא שלהוריש את יושבי הארץ הכוונה היא לגרשם מן הארץ, ולהוריש את הארץ כמובן אין הכוונה לגרש אותה… הרמב”ן מבאר שהמצווה להוריש את הארץ היא שעם ישראל יהיה הריבון והשליט בארץ – ומצווה זו קשורה למצווה שמופיעה מיד אחריה, להנחיל את הארץ לכל שבטי ישראל – “למטות אבותיכם תתנחלו”.

לאחר מצוות אלו מופיעה אזהרה מצמררת:

“וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם”.

אם עם ישראל משאיר גויים בארץ, הם הופכים לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם.

ראוי להדגיש, שאין חובה לגרש את כל הגויים מן הארץ, שהרי מי שרוצה להיות ‘גר תושב’ – יכול להשאר לשכון בארץ. ‘גר תושב’ הוא גוי שלא ממש התגייר, אלא רק קיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח, וקיבל על עצמו את השלטון הישראלי בארץ ישראל, ואיננו מתקומם כנגד מדינת ישראל. לגרי תושב כאלה מותר לגור בארץ, אך התורה מצווה אותנו לגרש את כל מי שלא עומד בקריטריונים הללו. ועל כך אומרת התורה שאם לא נגרש את הגויים שאינם גרי תושב – הם יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם.

רש”י מפרש:

“לשכים בעיניכם – ליתדות המנקרות עיניכם”. על פי רש”י ‘שכים’ הם מלשון סיכות, גורמים דוקרנים בעיניים, שהם גם מכאיבים וגם מעוורים את האדם. נדמה שהיום אנחנו מרגישים לעיתים שהגויים היושבים בתוכנו הם אכן מכאיבים לנו כמו סיכות התקועות בעין, ולפעמים באמת נראה כאילו אנחנו עיוורים שבמקום להלחם בסיכה התקועה לנו בעין אנחנו מנסים להגיע איתה להסדרים…

“ולצנינים בצידיכם” מפרש רש”י “לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא”, כלומר – צנינים בצידיכם פירושו חומות שניצבות מכל הצדדים שלכם. לכאורה חומות זה דבר טוב, שמגן עלינו – ובאמת המילה ‘צנינים’ באה מהמילה ‘צינה’ שבתנ”ך משמעותה הגנה, כמו למשל  בפסוק “צינה וסוחרה אמיתו”, שכוונתו לומר שהאמת של הקב”ה היא מגן שמקיף אותנו סחור סחור. אם כן, מה רע בצנינים בצידיכם? החיסרון הוא, כפי שמפרש רש”י, שאתה בסופו של דבר מוצא את עצמך בכלא בתוך ביתך! החומות יכולות להגן עליך, אך הן מצד שני מגבילות אותך ולא מאפשרות לך לחיות. התיאור הזה מאד מתאים לדרך הטרור שבה פועלים נגדינו אויבינו כיום – הטרור פוגע רק במעטים, אך הוא משתק מדינה שלמה: לדוגמא בתקופת מלחמת צוק איתן, במשך כמה שבועות חצי מדינה הייתה משותקת למחצה, אנשים מבטלים את הנופש שתכננו ובכלל נשארים במרחק קפיצה למרחב המוגן. כך לגבי איום הרקטות, וכך לגבי כל סוג של טרור – כאשר אוטובוסים מתפוצצים אנשים מפחדים לנסוע באוטובוס, כאשר מחבלים מתאבדים בקניון אנשים מפחדים לצאת לשופינג, וכן הלאה.

מדהים לראות עד כמה הדברים מתאימים לימינו. אנחנו רואים עין בעין כיצד הגויים פוגעים בנו, מעוורים אותנו, ומשתקים אותנו… אך ברוך ה’ אנו רואים שוב ושוב כיצד בשעת מלחמה זו עם ישראל מתאחד לפעול כנגד האויבים שכבר שנים פוגעים בנו ומתכננים פגיעה חמורה אף יותר.

הדברים באים לידי ביטוי בפירושו של ר’ חיים בן עטר – פירוש אור החיים על התורה. כך מפרש אור החיים את הפסוק “וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה” – לכאורה, מדוע צריך לומר “על הארץ אשר אתם יושבים בה”? הרי ברור שהגויים יפגעו בכם במקום שבו אתם יושבים! מפרש אור החיים הקדוש: “לא זו בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו”. כלומר, הגויים שיושבים בארץ לא יסתפקו בכך שתתנו להם ערים לשבת בהם ושטח שיהיה רק שלהם, אלא הם ימשיכו לצרור אתכם ולפגוע בכם גם בשטח שאמור להיות שלכם.

ושוב – מדהים לראות עד כמה דברי ר’ חיים בן עטר מתאימים לימינו: הרי כבר נתנו לחמאס את כל חבל עזה, גירשנו משם אלפי יהודים שעד היום אין להם פתרון חלופי – האם הם מסתפקים בחבל הארץ הזה? לחלוטין לא! הם צוררים אותנו על הארץ אשר אנחנו יושבים בה…

אך לא רק היום הדברים מתקיימים במציאות. התורה מתארת בספר שופטים כיצד כבר בתקופת יהושע בן נון עם ישראל לא כבש את כל הגויים היושבים בארץ, ומלאך ה’ מתגלה אל עם ישראל ומזהיר אותם שהנה הנבואה הזו תתקיים [שופטים פרק ב]:

וַיַּעַל מַלְאַךְ ה’ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי – מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם? וְגַם אָמַרְתִּי: לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ”.

ואכן לאורך ספר שופטים אנו מוצאים כיצד עם ישראל מתמודד שוב ושוב עם הגויים הנותרים בארץ, שמשעבדים אותו ומציקים לו בכל פעם בחזית אחרת.

דברי התורה מופיעים בכל דור ודור בגלימה אחרת, בגילוי שונה במציאות – אך דווקא זה מה שמאפשר את הנצחיות של דברי התורה ואת הרלבנטיות שלהם היום כתמיד.

The post לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם appeared first on .

כך גם נראית פרשת מסעי – סיכום המסעות, המצווה להכרית את יושבי הארץ, ציווי הורשת הארץ, גבולות הארץ שאותה עלינו לרשת ולנחול – ולקראת סוף הפרשה, באריכות רבה מופיעות שתי מצוות הקשורות לערים ספציפיות בתוך הארץ – הציווי להפריש ערים ללוויים, וכן הציווי להפריש ערי מקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. מלשון הפסוק נראה שיש קשר בין שתי המצוות השונות הללו (במדבר פרק לה):

(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם: (ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם: … (ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: (ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן:

הפסוקים מדגישים שבתוך ארבעים ושמונה הערים המגיעות ללויים, חיבות להיות שש ערי המקלט המיועדות לרוצחים. עוד יותר בולט ותמוה הוא פסוק ז’ – מה בא פסוק זה ללמדנו? האם זה שיעור בחשבון? האם אנחנו לא יודעים לעשות לבד את החישוב ששש ועוד ארבעים ושתיים, הם יחד ארבעים ושמונה עיר?

בלשון הזו נשאלת השאלה  במדרש הגדול: “ומה תלמוד לומר לאחר כן “כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר”? והלא כבר אני יודע שהן ארבעים ושמונה עיר, ולמה כללן אחר כן? לא בא אלא להקישן זו לזו לקליטה, מה השש קולטות, אף השתים וארבעים קולטות”.

חידוש גדול יש כאן (וכך נפסק להלכה), שלא רק שש ערי המקלט קולטות את הרוצח, אלא גם כל ערי הלויים – ואם כן יש לנו זהות מוחלטת בין ערי המקלט לערי הלויים – שכן כל ארבעים ושמונה ערי הלויים הן גם ערי מקלט, וכאמור כל ערי המקלט מיועדות למגורי הלוויים! כך מופיע גם בגמרא מסכת מכות (דף ט:י., יג.), שם נלמד דין זה מההדגשה “ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר”, אך בכל זאת הגמרא מסייגת וקובעת שיש הבדל בין הערים – שש ערי המקלט  קולטות את הרוצח בין אם נכנס לתוכן במודע, על מנת להיקלט בהן ולהינצל מיד גואל הדם, ובין אם נכנס אליהן במקרה, מבלי לדעת שמדובר בעיר מקלט. לעומת זאת שאר ערי הלויים קולטות את הרוצח אך ורק אם נכנס אליהן מדעת, מתוך מודעות וכוונה להיקלט בעיר (וכך נפסק גם ברמב”ם הלכות רוצח פ”ח ה”י).

מתברר, שלמרות שכל ארבעים ושמונה הערים משמשות למגורי הלויים, ולמרות שכולן גם קולטות רוצחים, יש הבדל בין שתי הקבוצות: ערי המקלט במהותן הן קולטות רוצחים, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, כי זו מהותן וזהו עיקר תפקידן; ערי הלויים עיקר עניינם הוא להיות מקום מגורים ללויים שלא קבלו חלק ונחלה בארץ, וכערך מוסף הן גם קולטות רוצחים, ולכן צריכה להיות כוונה מודעת להשתמש בהן כעיר מקלט.

נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו שיש קשר הדוק בין נושא ערי המקלט לבין ערי הלויים. המשנה במסכת מכות מספרת ש”אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו”, והגמרא שואלת (דף יא.) – “טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי?!”, כלומר – רק אם לא יתפללו הרוצחים אז יינצל הכהן הגדול, ואם כן יתפללו שימות – אכן ימות? “והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא! אמר ההוא סבא… שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו”.

על הכהנים הגדולים מוטלת האחריות הרוחנית לכל הדור – היה להם לבקש רחמים על דורם, שלא יארע בו מקרה כזה של רצח בשגגה – שכן גם רצח בשגגה הוא רצח, והוא מעיד על מצב רוחני פגום של הדור. יותר מזה מספרת הגמרא שם – אדם אחד נטרף על ידי אריה בריחוק שלש פרסאות מר’ יהושע בן לוי, “ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי” – אליהו הנביא לא התגלה אליו שלשה ימים! למרות שלכאורה אין כל קשר בין ר’ יהושע בן לוי לבין האריה, ולא היה מוטל עליו לחנך אותו שלא לטרוף… ובכל זאת האחריות הרוחנית מוטלת על תלמיד חכם להתפלל על דורו שיהיה זכאי ושלא יארעו בו אסונות כאלו.

נראה שבהרחבת הדברים האחריות מוטלת לא רק על הכהן הגדול או על תלמיד חכם מובהק אחד, אלא גם על רבים אחרים, ובראש ובראשונה שבט לוי, עליו נאמר “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” – וכאחראים למצב הרוחני של עם ישראל כולו, הרי הם אחראים גם לרוצחים בשגגה, לקלוט אותם מבחינה רוחנית, לתת להם אקלים רוצני מתאים לשיקום ולתיקון.

ממילא, כל עיר שהיא עיר מקלט לרוצח – ברור לגמרי שהלויים הם אלו שאמורים לגור בה, על מנת לתת מענה אמיתי לצורך הרוחני של הרוצחים בשגגה, להפוך את הגלות שלהם לתהליך של תיקון רוחני וערכי; ומאידך, ברור שכל עיר שהלויים גרים בה, הרי היא גם קולטת רוצחים, שכן לאן יברחו הרוצחים אם לא למגורי הלויים, שהם הנושאים באחריות הרוחנית למצבו של הדור.

לדברים אלו יש משמעות רבה גם עבורנו: בדור שלצערנו הולכים ומתרבים בו האלימות והניכור, ואף תאונות הדרכים גובות מחיר יקר וכואב, אנחנו זוכרים שגם רצח בשגגה [ועל אחת כמה וכמה במזיד] צריך לעורר אותנו לתיקון רוחני עמוק. ואנו מבינים שהאחריות להוביל תיקון כזה מוטלת בראש ובראשונה על המנהיגות הרוחנית, על כל מי שיש בכוחו לפעול למען החוסן הערכי והרוחני של הדור, ובכך להוסיף חיים ואור.

The post ערי הלוויים וערי המקלט appeared first on .