The post אם כסף תלווה את עמי appeared first on .

בפשטות נראה בולט ביותר שהתורה מסדרת את הדינים על פי סדר חומרתם, מהכבד אל הקל: קודם כל הרוצח הפוגע בנפש, לאחר מכן פגיעה בגופו של אדם בלי להרגו, ולבסוף פגיעה בממונו של האדם, כאשר גם בכל קטגוריה המקרים מסודרים מן הפגיעה החמורה יותר אל הקלה.

היוצאת מן הכלל לכאורה הוא פרשיית עבד עברי ואמה עברייה, המופיעה בתחילה – עוד לפני הרוצח! וכי להמכר לעבד זה יותר גרוע מרצח? האבן עזרא עמד על משמעותו של סדר זה וכתב שאכן “אין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד”, לכן פתח בנושא זה.

אלא שלכאורה דבריו תמוהים – האמנם אין דבר קשה יותר מעבדות, ואפילו רצח? וכי אדם יעדיף למות מאשר להשאר בחיי עבדות? מפי מורי ורבי, חותני הרב יהושע ויצמן שליט”א שמעתי תוספת ביאור לדברים, שאין התורה מונה את הפרשיות לפי תחושותיו של האדם – מהדבר שהכי קשה לאדם לקבלו ועד לדבר שפחות חמור בעיניו – אלא לפי הנזק המהותי של התופעה בעולם. והחומרה היתירה במושג העבדות היא שהמצב המעוות הזה, שאדם מישראל הופך להיות ‘עבד לעבדים’, הוא מצב מתמשך – זה הופך להיות סדר החיים שלו, שהוא במהותו עבד. אין כאן נזק חד פעמי, חמור ככל שיהיה, אלא מצב מעוות שהופך לשגרה.

הדבר בולט במיוחד בדין העבד הנרצע, החפץ בחיי העבדות ומעדיף להמשיך בהם עד היובל. התורה מתארת זאת לכאורה כמצב פסטורלי ונעים: “ואם אמור יאמר העבד  – אהבתי את אדוני,  את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי. והגישו אדוניו אל האלהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם”. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אדם אוהב את המעסיק שלו, את אשתו ואת בניו… אך החבלה שאנו חובלים בו ברציעת אזנו מגלה שלא כך הם הדברים – “אזן ששמעה על הר סיני ‘כי לי בני ישראל עבדים’, והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע” (רש”י בשם המכילתא). שהרי במה אנו עוסקים כאן – באדם שמעדיף את אדונו האנושי על פני ריבונו של עולם, שציווה “לא יימכרו ממכרת עבד”; באדם שמעדיף את אשתו שהיא שפחה כנענית ואת בניו העבדים הכנענים שנולדו לו ממנה, על פני אשתו ובניו העבריים שמחכים לו מחוץ לבית אדונו! ‘עבדא בהפקרא ניחא ליה’, נוח לו להשאר תחת אדונו בלי החירות ובלי האחריות שהיא גוררת עימה.

התיאור הפסטורלי של “אהבתי את אשתי ואת בני” הוא מעוות – הרי יש לך אשה ובנים מחוץ לכלא הנפשי של העבדות! האם אינך אוהב את אשתך היהודיה ואת בניך שנולדו לך בחופש? כיצד ייתכן שאתה מעדיף את השפחה הכנענית שאדונך השיא לך בעבדות? אין כאן סיפור אהבה רומנטי אלא סיפור של שפלות ורדידות, סיפור של בריחה מאחריות והעדפה לחיות בתסמונת הראש הקטן עם ההנאות הנמוכות שמתלוות אליה.

היום אמנם אין לנו עבדות כבימי קדם, אך כפי שמדגיש הרב קוק זצ”ל באגרות הראי”ה (אגרת פט), “אין שום הבדל בין העבדות החוקית לעבדות הטבעית”, ואדרבה, לעיתים אדם אינו מוגדר חוקית כעבד אך מצבו גרוע עוד יותר, שכן אין לו אפילו את הזכויות הקבועות בחוק לעבד. הרב מעביר ביקורת חריפה על עשירים שמשתמשים בכוח החוק כדי לשכור להם עובדים עניים שהופכים להיות עבדים ללא זכויות מינימליות. כדוגמא מביא הרב את עובדי מכרות-הפחם, העובדים בתנאים תת אנושיים, בעוד “העשיר שליבו אטום לועג לכל צדק ומוסר, ויותר נוח לו שבמנהרה יחסר אור ואוויר, אע”פ שעל ידי זה יתקצרו חייהם של עשרות אלפי אנשים, ובלבד שלא יוציא מכיסו עשרות אלפי שקלים לכונן את המנהרה במצב יותר טוב”…

כאשר הייתה עבדות מוסדרת על פי התורה, לפחות היו כללים לדאגה למצבו של העבד – “הקונה עבד עברי קנה אדון לעצמו”, שכן הוא מחויב לדאוג לרווחתו שלא תהיה פחותה מרווחת האדון – אם יש לו כר או שמיכה אחת עליו לתת אותם לעבד ולא לקחת לעצמו וכדומה. באופן אבסורדי דווקא ההתקדמות המוסרית ששללה את העבדות, יצרה מצב שבו יש עבדות טבעית שאין לה מעמד, וממילא לעיתים השכיר העני לא זוכה לתנאים מינימליים. אין בכך קריאה לחזור לעבדות חוקית, אלא לפעול על מנת לדאוג לרווחתם של אלו שמשועבדים בפועל גם אם לא מוגדרים כעבדים.

בקריאת פרשת משפטים נתעורר לתקן את מצבם של ‘העבדים הטבעיים’ הקיימים גם בדורנו, עובדי הקבלנים ודומיהם, אם ע”י מהלך ציבורי לתיקון החוק, ואם ע”י לחץ ציבורי על המעסיקים ועל הנהנים מן העבדות הקשה הזו. אנו, כאנשי תורה ואמונה, מחוייבים לצאת בקריאה לתיקון העוול המוסרי והעיוות החברתי, ולהוביל את השינוי החברתי האמוני בעם ישראל.

The post מעבד עברי לעובדי קבלן appeared first on .

וכך כותב הרמב”ם בהקדמתו לפירוש המשניות, שדין ‘עין תחת עין – ממון’ הוא הלכה למשה מסיני, שנמסרה מדור לדור בעל פה, וממילא לא ייתכן לפרש את הפסוק אחרת: “שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים, ממשה רבינו עד רב אשי, שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה’ יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב… וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני”.

ואמנם הגמרא במסכת בבא קמא בתחילת פרק שמיני טורחת להוכיח ממקורות רבים שאכן זהו הפירוש הנכון לפסוק, אך אין ללמוד מכאן שהיה לגמרא איזשהו ספק מה משמעות הפסוק, שהרי פירושו של הפסוק התקבל בעל פה הלכה למשה מסיני ונמסר מדור לדור. אלא שחז”ל ניסו לחפש את המקור מן התורה שממנו ניתן לדרוש את ההלכה הידועה לנו כבר, באחת מי”ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

על פי דברי הרמב”ם הללו ניתן להבין את מהלך הגמרא בבבא קמא (דף פד עמוד א):

“תניא, ר’ אליעזר אומר: עין תחת עין – ממש!” ומייד תמהה הגמרא: “ממש סלקא דעתך? רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי?” [=האמנם ייתכן שר’ אליעזר מתכוון שעין תחת עין – ממש? האם הוא חולק על כל התנאים האלו שהוזכרו קודם לכן בגמרא וכולם סברו שעין תחת עין – ממון?]

והנה, ראשית יש לעיין מהי תמיהת הגמרא – וכי אסור לר’ אליעזר לחלוק על תנאים? הרי גם הוא תנא כמותם ומותר לו לחלוק. אנו גם מכירים מקרים שבהם חלק ר’ אליעזר על כל חכמי דורו, כמו בסיפור המפורסם של תנורו של עכנאי, ור’ אליעזר איננו מתיירא לומר את דעתו ולהתעקש עליה, גם אם כל חבריו חולקים עליו ואפילו מנדים אותו! מדוע, אם כן, ברור לגמרא שר’ אליעזר לא התכוון באמת ש”עין תחת עין – ממש”? על פי דברי הרמב”ם מובנת תמיהת הגמרא: אמנם על תנאים יכול ר’ אליעזר לחלוק; אך אם דין זה נמסר למשה מסיני, ומשם עבר לכל התנאים כולם, וכי יכול ר’ אליעזר לחלוק על מה שנאמר בפירוש למשה רבינו על ידי הקב”ה בסיני?

ומתרצת הגמרא למסקנה: “אמר רב אשי: לומר, שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק”, דהיינו – ר’ אליעזר לא חולק על הקביעה ש”עין תחת עין – ממון”, אלא רק מלמד פרט הלכתי בגביית הממון: שאין המזיק משלם את שווי הנזק שגרם לניזק, אלא את שוויו שלו, כלומר למשל – אם אדם קטע את יד חבירו, אין הוא משלם לו את שווי ידו של הניזק אלא את שווי ידו של המזיק.  אלא שלכאורה דברי הגמרא תמוהים –  אם זו כוונת ר’ אליעזר, מדוע אינו אומר זאת במפורש? מדוע הוא ‘מפחיד’ אותנו עם אמירה כל כך קיצונית, ש’עין תחת עין – ממש’, במקום לומר בפשטות את הפרט ההלכתי שהוא רוצה לחדש לנו, על פי מסקנת הגמרא?

נראה לומר שר’ אליעזר התקשה בלשון הפסוק: אם אכן ברור כל כך ש’עין תחת עין’ משמעו תשלום ממון ולא הוצאת עין, מדוע התורה כותבת זאת בלשון כל כך חדה וחריפה, שבפשטות ברור ממנה שהכוונה שיוציאו את עין המזיק ממש? מדוע לא כתבה התורה במפורש משהו בסגנון “כאשר ייתן מום באדם כן ישלם לו, תחת עינו או שינו או רגלו וכו’ – שלם ישלם המזיק”?

מכך לומד ר’ אליעזר שהתורה רצתה לומר לנו שאף על פי שבפועל איננו כורתים את ידו של המזיק – גם בגלל שזה לא יביא שום תועלת לאף אחד, ולא יפצה את הניזק על אובדן ידו, וגם בגלל שלעולם לא נוכל לגרום למזיק בדיוק אותו נזק שנגרם לניזק – אף על פי כן התורה אומרת זאת בלשון כזו שכולנו נבין שזה בעצם מה שהיה צריך לקרות: עקרונית על פי שורת הדין ראוי היה לקטוע את ידך, לאחר שעשית עוול כה חמור לחברך. אמנם בפועל איננו עושים לך זאת, אך צייר בנפשך כאילו כורתים את ידך, ודע שזה העונש הראוי לך, וממילא תרתע מלחזור על מעשה כזה שנית.

הביטוי ההלכתי לרעיון זה עצמו, הוא ששמים את תשלום הנזק בידו של מזיק! לפי ר’ אליעזר (שלא נפסקה הלכה כמותו בכך) המזיק אינו משלם פיצויים על הנזק שגרם, אלא משלם את דמי ידו שלו – כמה היה שווי נזקו אילו היו כורתים את ידו, כדי להדגיש  שכך היה ראוי לעשות לו. לכן בא ר’ אליעזר לומר ‘עין תחת עין – ממש!’: עליך להבין שכאשר אתה כורת את יד חברך ראוי שייעשה גם לך כך, ועל כן גם כאשר אתה משלם, הרי התשלום הוא כופר עבור ידך, ואתה נותן לניזק את דמי היד שלך ממש.

נראה להוסיף לכך את דברי ר’ מנחם ב”ר בנימין רקאנטי, מראשוני המקובלים שחיבר פירוש לתורה על פי תורת הסוד. פירושו כאן מבוסס על כך שהאדם נברא ‘בצלמו כדמותו’, ואף על פי שלקב”ה אין גוף ולא דמות הגוף חלילה, הרי שהוא מנהיג את העולם במידות שונות – פעמים במידת הדין, פעמים במידת הרחמים, פעמים בגבורה ופעמים בחסד וכדומה. ההנהגות השונות שבהן מתגלה אלינו הקב”ה – על פי חז”ל הן גילוי של דמות אדם; כביכול כשם שלאדם יש ידיים ורגליים ושאר איברים, כך על הנהגותיו של הקב”ה ניתן לומר שהנהגה זו היא בבחינת יד, וזו בבחינת ראש וכן הלאה. לכן נכתב הפסוק ‘יד תחת יד, עין תחת עין’ וכו’, להדגיש ולהזכיר לנו, שכאשר אדם חובל בחברו, אין הוא פוגע רק בחברו כאדם בשר ודם, אלא הוא פוגע גם בחברו שנברא בצלם אלוקים, ובכך פוגע באותה התגלות אלוקית בעולם. ידו של הנפגע היא ההתגלות בעולם הזה תחת אותה בחינה אצל הקב”ה שניתן לכנותה בבחינת יד, עינו של הנפגע היא ההתגלות בעולם הזה תחת אותה בחינה אצל הקב”ה שניתן לכנותה בבחינת עין וכן הלאה. הבנה זו מרוממת אותנו להבנת עומק חומרת הפגיעה בזולת – כל פגיעה באדם אחר היא פגיעה גם בהתגלות הקב”ה בעולם, וכך מצטרף הרובד הרוחני האלוקי אל הרובד המוסרי האנושי.

גם כאשר התורה שבעל פה עוקרת את הפסוק מפשוטו – על פי ההלכה למשה מסיני – יש משמעות לכך שהפסוק נכתב דווקא כפי שהוא נכתב. כאן ראינו גם משמעות מוסרית – שעל האדם הפוגע לראות את הדבר כפי שהוא באמת, שראוי היה לפגוע בו כנגד מה שפגע בחבירו, וגם משמעות רוחנית – שהפוגע בחברו פוגע גם בהתגלות האלוקית בעולם.

The post עין תחת עין – ממש! appeared first on .