“וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע” [ו, יז].

וכך גם בהמשך:

“וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה” [ז, כא-כג]

אם אכן כל בני האדם וכל בעלי החיים הושמדו בכל העולם, מתעוררות שאלות פרקטיות רבות:

איך הגיע הקנגורו לתיבת נח? הרי הקנגורו – וכמוהו גם בעלי חיים נוספים – חי באוסטרליה, שהיא אי מוקף אוקיינוסים מכל עבריו! כיצד הגיעו דובי הקוטב אל נח? האם הם חצו את האוקיינוסים בשחיה?

וכיצד חזרו כל בעלי החיים הללו למקומותיהם לאחר המבול?

איך בכלל נכנסו כל בעלי החיים לתוך התיבה? עם כל גודלה של התיבה, שהייתה שלש מאות אמה אורך וחמשים אמה רוחב [בערך 150 מטר על 25 מטר], זה לא מקום מספיק גדול בשביל להכניס את כל האלפים הרבים של מיני חיות שקיימות בעולם! תחשבו רק על שני פילים, שני אריות, שני היפופוטמים, שני קרנפים, שבעה פרים, שני בופאלו [או שבעה…], ועוד ועוד אלפי מינים שונים!

עם כל גודלה של התיבה, אי אפשר להכניס בה גם אוכל לשנה עבור כל כך הרבה חיות…

אם כן, כיצד התאפשרה הצלת כל בעלי החיים בזמן המבול?

שלש גישות בדבר:

גישה ראשונה היא גישת הרמב”ן [על בראשית פרק ו פסוק יט], הסובר שהכל היה באמצעות ניסים:

“ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג ב) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם [=העוף שנקרא ‘איה’ אינו עוף אחד אלא יש 120 זנים שונים של עוף זה], ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם, שיולידו כמותם [=אם יש היום את כל סוגי החיות העופות והרמשים, מכאן שנח הציל אותם בתיבה כדי שיתרבו]. וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה! [=גם עשר תיבות בגודל כזה לא יוכלו להכיל את כל בעלי החיים ואת האוכל שלהם]. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה:

ואם תאמר – יעשנה קטנה, ויסמוך על הנס הזה! [=מדוע היה צורך לבנות את התיבה בגודל גדול יחסית? מספיק היה לבנות תיבה קטנה מאד, וה’ יעשה נס שכולם ייכנסו בה…] ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול, וכינוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים”.

והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים.

לפי הרמב”ן כל השאלות הריאליות נעלמות, והכל מוסבר באופן ניסי. הקנגורו ודובי הקוטב הגיעו לתיבה בדרך נס וכך גם חזרו למקומותיהם לאחר המבול, התיבה הקטנה יחסית הספיקה לכל החיות ולכל המזון בדרך נס, ובדרך נס הספיקו נח ובני משפחתו לטפל בכל החיות הרבות שבתיבה.

גישה שניה לפתרון בעיות אלו היא גישה מדעית המנסה לחשב כיצד כן ניתן ליישב את כל הקשיים בצורה טבעית ללא נס. כתבו על כך כמה וכמה מדענים מרחבי העולם, ביניהם גם יהודים וגם נוצרים המאמינים בתנ”ך כפשוטו. כך למשל, לפי גישה זו, לא לקח נח בעלי חיים בוגרים אלא ממש תינוקות צעירים ביותר, שכמובן תופסים הרבה פחות מקום. נח השתמש באמצעי הרדמה עתיקים על מנת להרדים את בעלי החיים לתקופת המסע בתיבה – בעל חיים רדום אינו זקוק למקום נרחב, וכמובן הוא נזקק גם לפחות מזון, וממילא התפנה הרבה מקום בתיבה. כך גם בעלי החיים נזקקו להרבה פחות טיפול, באופן שנח ומשפחתו יכלו לעמוד בכך. ובימי קדם היו כל היבשות קשורות זו לזו ורק בעקבות המבול התנתקו היבשות זו מזו והופרדו על ידי האוקיינוסים. מדענים אלו עורכים חישובים מפורטים של גודל בעלי החיים שהיה נח צריך להכניס לתיבה, ולפי חישוביהם ניתן היה לעמוד במשימה בצורה טבעית ללא להזקק לנס.

גישה שלישית העלה הרב גדליה נדל, מתלמידי החזון אי”ש, שהיה תלמיד חכם עצום ומאד מקורי בחשיבתו. מצד אחד היה ר’ גדליה חרדי קיצוני שהתנגד למדינה ולא השתתף בבחירות לכנסת, ומצד שני התנדב לשרת בצה”ל במלחמות ישראל; מצד אחד עסק כל ימיו בתורה, ומצד שני לא הסכים להתפרנס מלימוד התורה אלא עסק בייצור יין ובעוד מלאכות; מצד אחד היה תלמיד מובהק של החזון אי”ש עד כדי קנאות, ומצד שני עסק בספרי פילוסופיה, מדע וספרות, ולא היסס להביע רעיונות ופרשנויות לא מקובלות בציבור.

בקשר למבול, אומר ר’ גדליה, שהמבול לא כיסה את כל העולם כולו. נכון, כתוב “וימח את כל היקום”, “כל אשר בארץ יגווע”, וכדומה – אך הכוונה היא לארץ ‘קדמת עדן’, שבה שכנה אז האליטה של האנושות, ואולי כל האנושות. אין צורך להשמיד את כל בעלי החיים והצמחים בעולם, אלא את האיזור שבו חיים בני האדם המושחתים.

לאחר שקין רוצח את הבל ונענש על ידי הקב”ה, נאמר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה’ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן” [בראשית ד, טז]. ר’ גדליה טוען שבארץ זו ישבו כל בני האדם באותה תקופה, ולפחות בני האדם החשובים [לדעת ר’ גדליה אדם הראשון היה רק אחד מתוך אנשים רבים שחיו בעולם, אך לשאר האנשים לא היה ‘צלם אלקים’, ולכן אין התייחסות אליהם. אדם הראשון וצאצאיו חיו באזור זה].

“אם נניח שהכוונה רק לבעלי החיים המצויים בארצו של נח, ארץ קדמת עדן, הדבר אפשרי” להכניס את בעלי החיים הללו אל התיבה. על פי זה מובן שהקנגורו ודובי הקוטב לא היו צריכים לבוא אל התיבה כי בארצותיהם לא היה מבול מוחלט כזה כמו בארץ קדמת עדן.

לפי זה ניתן גם להבין כיצד שרדו הצמחים – הרי לאחר שנה שכל עולם הצומח היה קבור תחת מי המבול, קשה לתאר צמיחה שוטפת מחודשת… אך אם באזורים אחרים לא נפגעו הצמחים פגיעה כה קשה, משם יכולים להגיע אבקנים וזרעים גם לאזור שבו היה המבול.

מעניין לשים לב לשלש גישות שונות בתכלית לעצם ההתמודדות עם קושיה של סתירה לכאורה בין התורה לבין המציאות [או לבין המדע], שלש גישות ששלשתן לגיטימיות ואפשריות – גישה ראשונה גורסת שנס שינה את המציאות ובאופן חדפעמי יצר מציאות החורגת מחוקי הטבע; גישה שניה שמקבלת את פשט הפסוקים כפי שהם אך מוצאת בחוקי הטבע והמדע פירוש טבעי להתרחשות, וגישה שלישית שמפרשת באופן שונה את הפסוקים ומתארת באופן אחר את כל מה שקרה, כך שהדברים כן יתאימו לחוקי הטבע המוכרים לנו.

שבעים פנים לתורה, ובפרט בתחום מורכב זה של חיבור התורה לחיים ולמציאות, ופתרון סתירות לכאורה בין התורה לבין חוקי הטבע.

הנחת היסוד המשותפת לשלש הגישות, היא האמירה העקרונית של ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי [מאמר ראשון פסקה סז]: “חלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי!”

זוהי רק טעימה מתחום רחב זה, ואידך זיל גמור.

The post איך הגיע הקנגורו לתיבת נח? appeared first on .

נכון הדבר שבתנ”ך המילה ‘נוח’ באה גם בלשון של מנוחה – למשל במגילת אסתר נאמר “ונוח בחמישה עשר בו”, כלומר לאחר שלחמו היהודים עם הגויים בי”ד באדר, נחו בט”ו בו. ובכל זאת אין ספק שהאיש נוח לא נקרא על שם המנוחה. למעשה בתיבת נוח היה ממש לא נוח, וגם מנוחה לא הייתה בשפע.

התיבה הייתה בנויה שלש קומות – “תחתיים שניים ושלישיים”. אבל זו לא וילה נוחה ומרווחת – הקומה העליונה משמשת למגורי נוח ומשפחתו יחד עם מחסני המזון לשנה שלמה גם לנוח ומשפחתו וגם לכל החיות! בוודאי לא היה מרווח שם. שלא לדבר על השכנים מלמטה שבטח לא היו בשקט, שכן בקומה האמצעית התגוררו כל בעלי החיים –  ניסיתם פעם לגור בגן חיות? תחשבו על הצפיפות שבה כל יצורי העולם גרים יחד בגן חיות לא מאד גדול…סך הכל כמאה חמישים מטר על 25 רוחב… (הקומה התחתונה שימשה לאכסון הפסולת). אבל לא רק הצפיפות היוותה קושי, אלא בעיקר העבודה – נוח צריך להאכיל יום יום את כל בעלי החיים ולפנות את הפסולת לקומה התחתונה, זו עבודה מפרכת ומטורפת – במיוחד אם ניקח בחשבון שיש חיות שאוכלות בלילה ויש שאוכלות ביום, ויש שאוכלות מספר פעמים ביממה… לא פלא שחז”ל דורשים את הפסוק “ויישאר אך נוח ואשר איתו בתיבה”, ואומרים שהמילה ‘אך נוח’ באה לבטא גם לשון אנחה, “שהיה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכהו”.

בקיצור, לא היה נוח בתיבת נוח.

אם כן למה בכל זאת נקרא שמו נוח? תשובה מפורשת לכך מצויה בסוף פרשת בראשית (פרק ה פסוק כט):

“וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה’ “.

ראשית יש לשים לב שבאותם הדורות הראשונים היו קוראים שמות מתוך נבואה ורוח הקודש, וכך ידע למך אביו של נוח שבנו יביא נחמה לעולם, וקרא שמו נוח.

ואם כן, נח הוא בראש ובראשונה מלשון נחמה – הוא מנחם את העולם מהקללה שקילל הקדוש ברוך הוא את האדמה – “וקוץ ודרדר תצמיח לך”, “בזיעת אפך תאכל לחם”. וכיצד מנחם נוח את העולם? מבאר רש”י על פי חז”ל:

“עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה”.

בתוך דברי רש”י מצויים שני רבדים: רובד ראשון הוא במעשיו של נוח – שהוא המציא את המחרשה, ובכך גם שיפר בצורה משמעותית את איכות חייו של האדם (שעד אז היה חופר בציפורניו כדי לזרוע באדמה), וגם הגדיל בהרבה את כמות היבול שאפשר היה להפיק בזמן נתון.

אך מדברי רש”י עולה רובד נוסף – שגם האדמה נחה, עד עתה הייתה האדמה מוציאה קוצים ודרדרים גם כשהאדם היה זורע חיטים, ועכשיו נחה מקללתה. לכאורה דבר זה איננו קשור למחרשה שהמציא נוח, שכן גם כאשר חורשים בציפורניים, זרע חיטה אמור להוציא חיטה ולא דרדר! מדוע דווקא כעת נרפאה האדמה מקללתה?

נראה שהמצאתו של נוח היא לא רק הברקה טכנולוגית. נוח אמנם לא היה הראשון שעסק בעיצוב ברזל ומתכות – הראשון שעשה זאת היה תובל קין, שעל פי חז”ל היה גיסו של נוח, שכן נוח התחתן עם נעמה אחותו של תובל קין. אך נוח לקח את היכולת החדשה הזו לעצב מתכות, ורתם אותה לשימושו של האדם. ולא רק את הברזל רתם נוח לשימוש המין האנושי, אלא גם את בעלי החיים – שכן המחרשה רתומה לבעלי חיים המושכים אותה. כך יוצר נוח תיקון של כל היקום – חי, צומח ודומם: בעלי החיים מושכים את המחרשה הדוממת על מנת לחרוש ולזרוע ולגדל את עולם הצומח – וכל זאת לשימושו של האדם.

עד שבא נוח העולם עדיין היה בבחינת ‘תוהו ובוהו’, יש בעולם חי צומח ודומם וגם בני אדם, אבל לא ברור מי מעל מי, מי משמש את מי, למה נועד כל דבר בעולם. נוח בא ועושה סדר – בעלי החיים ימשכו את המחרשה, המחרשה תחרוץ חריצים באדמה וכו’. נוח מלמד את האדם לרתום את כל המציאות לשימושו – וזהו תיקון גדול בעולם, שבזכותו גם האדמה נחה מקללתה ומתחילה לתת את יבולה. סוף סוף יש אדם בעולם שלא רק לוקח מן האדמה, אלא גם מעבד את האדמה – והאדמה נכנעת למרותו ומוציאה את תבואתה למענו.

יש כאן לימוד גדול גם על נחמה וגם על מנוחה.

מהי נחמה? כיצד ניתן להתנחם? על ידי תיקון. תיקונו של נוח מנחם את העולם כולו, וכך היא דרכה של נחמה – רק על ידי תיקון. בין אם זו נחמה על אדם קרוב שנפטר, ובין אם זו נחמה על חורבן ירושלים – הנחמה באה על ידי תיקון. גם אם אין לנו אפשרות להחזיר את האדם לתחיה, או לבנות כרגע את בית המקדש – אנו כן יכולים להמשיך את דרכו של הנפטר, ולהבדיל אנו יכולים לפעול למען גאולת ישראל ולחנך לבנין המקדש וכדומה. העיקר הוא ליצור תיקון – שהוא עומק הנחמה.

ומכאן נלמד גם מהי מנוחה חיובית – ודאי ששמו של נוח הוא גם על שם המנוחה. רש”י אפילו טוען שזוהי עיקר המשמעות של שמו, שאם לא כן היה אביו צריך לקרוא לו ‘מנחם’… אלא שהמנוחה של נוח איננה בטלה, אלא שיפור של איכות העבודה. ודאי שהיה יותר נוח לחרוש עם מחרשה מאשר בידיים, ובכל זאת עדיין האדם עובד ועמל, אלא שבצורה נוחה יותר. גם כאשר האדם נח – לדוגמא בשבת – המנוחה צריכה להיות כזו שהיא המשך התיקון ולא חלילה בטלה, אלא “מנוחת שלום ושלווה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחה שאתה רוצה בה – יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך”.

The post האם היה נח בתיבת נח? appeared first on .

במשך כל תקופה זו נח מצפה לכאורה לרגע שבו תיבש הקרקע והוא יוכל לצאת מן התיבה הכולאת אותו בתוכה בעל כורחו. מתוך ציפייה זו שולח נח את העורב ולאחר מכן הוא שולח שוב ושוב גם את היונה, לראות הקלו המים מעל פני  האדמה; לאחר מכן כאשר חרבו פני האדמה הוא מסיר את מכסה התיבה מעליו – אך דווקא לאור כל הציפייה הזו לא ברור מדוע כאשר לבסוף יבשה הארץ לגמרי, נח לא ממהר לצאת. נח ממתין עוד לציווי אלוקי, ורק כאשר מתגלה אליו הקב”ה ואומר לו “צא מן התיבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך”, רק אז יוצא נח ומשחרר גם את כל החיות והעופות שנאספו עימו בתיבה.

בפשטות צריך לומר שלנח היה ברור שהכניסה לתיבה איננה רק אמצעי טכני להנצל מטביעה במי המבול, כי אם השמעות לציווי האלוקי. ממילא גם היציאה מן התיבה איננה נובעת רק מכך שיבשה הארץ, אלא יש צורך להמתין לציווי האלוקי שיגלה לו ולעולם כולו שאכן הגיע הזמן לצאת מן התיבה. כך מלמד אותנו המדרש (בראשית רבה לד, ו): “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה; וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר צא מן התיבה”. התיבה איננה רק גלגל ההצלה של נח: היא תקופת חיים. לכל זמן, ויש זמן גם להסתגרות. יש זמן שבו נכנסים לתיבה, ויש זמן שבו הנהגת ה’ בעולם דורשת מאיתנו לצאת ממנה.

אולם המשך המדרש מלמד אותנו רובד נוסף: “צא מן התיבה – ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על האדמה וכו'”. לאחר המבול וחורבן העולם כולו נח מרגיש ייאוש טוטאלי אוחז בו. איזה תוחלת יש לחיים, כאשר החיים בטבעם עלולים לחטא, והחטא גורר כזה חורבן? איזה טעם יש בחיים כאלו ואיזה טעם יש להביא לכזה עולם סיזיפי עוד יצורים אומללים נוספים? ולא אבה נח לצאת מן התיבה עד שנשבע לו הקב”ה שלא יביא עוד מבול לעולם, ובכך החזיר לנח את האמון בעולם, את האמונה שלמרות החורבן ולמרות הנטייה הטבעית של האדם לחטא, יש תקנה לעולם; למרות כל מה שנראה מעל לפני השטח, העולם כולו מתקדם לטובה, הולך ונעשה מתוקן יותר, מעודן יותר, קרוב יותר לגאולה.

בדברי אחרונים אנו מוצאים רובד שלישי: נח חושש לצאת מן התיבה כיוון שהוא חושש מן ההתמודדות עם העולם שבחוץ. התיבה היא למעשה מעין בועה מגינה ועוטפת, חממה מסוגרת שבה נח יכול להתבדל מן העולם ולהדבק ברצון ה’ מבלי להיחשף לשום השפעות חיצוניות. יחד עם זאת, ישנו גם זמן שבו צריך לצאת מן התיבה, כיוון שמטרת האדם בעולם איננה להתנתק מן העולם אלא לעבוד בו ולתקן אותו. כך, למשל, מנסח את הדברים ר’ נתן בליקוטי הלכות (הלכות שבת הלכה ז’): “שבוודאי, מי שרוצה לשוב בתשובה, היה מרוצה שיניחוהו לישב תמיד בבית המדרש במקום קדוש ולעסוק בתורה ותפילה. אבל השם יתברך רוצה בקיום העולם, ומסבב עם האדם שמוכרח כמה פעמים לצאת מבית המדרש לעסוק בצרכי הגוף ופרנסה וכו’… וזה קשה על האדם מאד, כי יודע שכשיוצא לחוץ הוא בסכנה גדולה, אבל לא סגי בלאו הכי. שזהו בחינת מה שבני התיבה לא רצו לצאת מהתיבה כי אם בגזירת השם יתברך שאמר להם לצאת, כי השם יתברך רוצה שהאדם יעבוד אותו בזה העולם דווקא”.

אנו חשים היום שהקב”ה קורא אלינו בתקופה זו ‘לצאת מן התיבה’, לצאת מד’ אמותינו ולהאבק על הנהגתו הרוחנית של כלל עם ישראל. כשם שישנן תקופות כאלו בחייו של אדם, כך בחייו של דור שלם ושל ציבור שלם ישנן תקופות שבהן דרושה יותר ההסתגרות, וישנו גם זמן הדורש לצאת מן התיבה ולהתמודד עם העולם שמחוצה לה.

הקריאה הפנימית הזו לצאת ולפעול, מלווה דווקא היום בחששות וקשיים המזכירים את חששותיו של נח: לעיתים אנו מתבוננים סביבנו, רואים את כל הקלקולים והשחיתויות, את העדר המוסר ואת הריחוק מתורה ואמונה, ואנחנו שואלים את עצמנו האמנם בכוחנו להשפיע על החברה ולהפיץ על כל סביבותינו אור של תורה, של ערכים, של מוסר? תחושות ייאוש כאלו חוזרות ומתעוררות היום ביתר שאת, לאחר חורבן יישובי גוש קטיף, שהבהיר לנו בצורה חדה וכואבת עד היכן מגיע רפיון הרוח, עד כמה התפשטו האדישות והאטימות בציבור כולו, מעבר להתנהלות השלטונית המושחתת, הבלתי מוסרית ובלתי דמוקרטית. מאידך, דווקא החורבן הנורא הזה, והמאבק שליווה אותו, הוכיחו לנו יותר מתמיד עד כמה הדרך היחידה שלנו למנוע חורבן נוסף היא לצאת מן התיבה ולפעול בנחישות ובעצמה בתוך העם. המאבק על ארץ ישראל, אסור לנו לתת לו להפוך למאבקה של הציונות הדתית בלבד. רק עם ישראל, כעם שלם, יכול לשמור על ארץ ישראל. והדבר הזה בידיים שלנו: כאשר אנחנו ‘נצא מן התיבה’, אנשים נוספים רבים יצאו מן האדישות ומהריקנות שמלווים אותם, ויתחברו לעצמה הפנימית הגדולה הזו, המתגלה בערכי התורה והאמונה. לעיתים נראה שזוהי דרך ארוכה, אך האמת היא שזו הדרך היחידה שעומדת בפנינו, וממילא היא גם הדרך הקצרה ביותר, שאם נפעל בה כראוי תתן פירות מבורכים כבר בזמן קצר, ותוביל אותנו עם כל ישראל לגאולה השלמה במהרה בע”ה.

The post צא מן התיבה appeared first on .