The post “כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מייסרך” appeared first on .

כך הגמרא מפרשת את הפסוק, במסכת כתובות דף קיא עמוד ב:

“רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש”.

תרגום ופירוש:

רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק, וראה שם עיזים שמלחכות עשב תחת עצי התאנה, והיה נוטף דבש מהתאנים מרוב מתיקותן ועסיסיותן, וחלב היה נוטף מן העיזים מרוב שהיו מבורכות ושבעות, והתערב החלב עם הדבש. אמר רמי בר יחזקאל: היינו ארץ זבת חלב ודבש.

הרב צבי יהודה קוק זצ”ל נהג להסביר, שמעבר לפשט על השפע העצום של ארץ ישראל, יש כאן עומק נוסף: הדבש והחלב הם שני דברים שבאים מהטומאה והופכים לטהורים. בדרך כלל יש עיקרון חד משמעי, שהיוצא מן הטהור טהור, והיוצא מן הטמא טמא. כלומר – כל דבר שיוצא מבעל חיים טמא הוא עצמו טמא ואסור באכילה. לדוגמא – חלב של פרה מותר בשתיה, כיוון שהפרה עצמה היא בעל חיים טהור. אבל לעומת זאת חלב של כלבה או חלב של לביאה אסור בשתיה מכיוון שהכלבה והלביאה עצמן אסורות באכילה.

הדבש והחלב הם לכאורה יוצאי דופן: הדבש בא מהדבורה, הלוקחת את הצוף מהפרחים, נושאת אותו בתוך גופה ואחר כך פולטת אותו בתור דבש. הדבורה עצמה היא בעל חיים אסור באכילה, ובכל זאת הדבש היוצא ממנה טהור ומותר באכילה.

לא זו בלבד: שאלה מעניינת שאלו את ר’ אברהם אבן עזרא – בזמנם פעמים רבות בתוך הדבש היו נשארות רגליים וכנפיים של דבורים, שהיו מייצרות את הדבש ורגליהם וכנפיהם היו נדבקות לדבש… אם כן, שאלו את ר’ אברהם אבן עזרא, האם מותר לאכול מן הדבש, הרי מעורבים בו חלקים של דבורים – ודבורה היא כמובן בעל חיים אסור באכילה!

ר’ אברהם אבן עזרא ענה להם במשפט מיוחד:

“פרשנו, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף!”

כלומר: כבר ביארנו ופירשנו, שהדבורה הרעבתנית שהגיעה לדבש והשאירה בו רגל או כנף – כאילו נתבערה ונשרפה ובטלה לגמרי, והדבש מותר באכילה אפילו אם יש בו חלקי דבורים! שוב – הדבש הופך טמא לטהור!

המיוחד במשפט זה של האבן עזרא הוא שאפשר לקרוא אותו בארבע דרכים שונות בריבוע – גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה, גם מימין לשמאל וגם משמאל לימין:

על החלב אומרים חז”ל “דם נעכר ונעשה חלב”, כלומר שהחלב של הפרה או של הכבשה שאנחנו שותים מיוצר מהדם – שכמובן אסור לטעום ממנו, ובכל זאת החלב עצמו מותר באכילה.

אם כן, גם הדבש וגם החלב באים מן הטומאה, מדברים שאסורים באכילה, והופכים להיות מותרים.

ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש – ארץ שיש בה יכולת להפוך גם את הטמא לטהור: התפיסה הרגילה היא שקדושה מצויה רק בתורה, במצוות, בבית הכנסת וכדומה. לעומת הדברים המקודשים בחיים יש מציאות של חולין – העבודה שכל אחד מאיתנו מתפרנס ממנה, הבית שבו אנחנו גרים, האוכל שאותו אנחנו אוכלים – כל אלו הם חולין ואין בהם קודש. או לפחות, כך נראה במבט ראשון. המעלה המיוחדת של ארץ ישראל היא היכולת לקדש גם את עולם החולין! לראות את החשיבות והקדושה גם בדברים חומריים ושקשורים לכאורה לעולם החולין. להבין שגם פרנסה היא דבר בעל ערך רוחני ויהודי, גם זוגיות פשוטה – זכו שכינה ביניהם, גם בית שיהודי בונה בארץ ישראל זה יישוב ארץ ישראל, וגם אומנות וספרות חשובים כדי לעדן את הנפש ולבטא את כוחותיה.

לא כל דבר הוא קדוש. יש גם דברים פסולים, דברים שאסורים על פי התורה, יש גם דברים שגם אם הם לא אסורים על פי התורה, ובכל זאת הם אינם ראויים משום שאין בהם אלא הבל ובזבוז זמן, שאינו עולה בקנה אחד עם רוח ההלכה  ורצון ה’. אבל בכל תחום – אומנות, מוזיקה, ספרות, הנדסה, הייטק, עריכת דין, פסיכולוגיה, ועוד ועוד – ניתן להוציא טהור מטמא וקודש מחול, ולמצוא את הקודש ואת רצון ה’ בכל הפינות הנסתרות ביותר בעולם החומרי.

The post ארץ זבת חלב ודבש appeared first on .

“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל – מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ”.

המשפט הזה שמשה רבנו פותח בו את דבריו הוא משפט מכונן שצריך להיות משפט מפתח בחייו של כל יהודי – “מה ה’ אלקיך שואל מעימך?” מה ה’ רוצה ממני? ישנם תחומים שבהם ברור מה ה’ רוצה מאיתנו – שנשמור את מצוותיו ואת דבריו, שנעשה הישר והטוב וכו’. אך ישנם גם תחומים שבהם לא תמיד ברור לנו מה רצונו של הקב”ה, וישנם הרבה מקרים שבהם גם אם ברור לנו מהו רצונו של ה’, קשה לנו לקבל את ההחלטה על פי רצונו. בכל צומת שבה אנו נמצאים בחיים, אנו אמורים לנטרל את ההשפעות החיצוניות כגון הרצון שלנו לרווח כלכלי, להנאות או לכבוד – ולהתמקד לא במה שמתחשק לנו או במה שהיצר שלנו מתאווה אליו – אלא להתמקד ברצונו של ה’, מה ה’ אלקיך שואל מעימך.

זוהי משמעות דברי רבן גמליאל במשנה במסכת אבות [פרק ב משנה ד]: “עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך”. פירוש הדברים: “עשה רצונו כרצונך”, היינו – תתייחס לרצונו כאילו זהו רצונך; אל תאמר – אמנם הייתי רוצה לנסוע לים היום, אך מה אעשה וה’ רוצה שאשמור שבת, אלא אמור – מתנה טובה נתן לנו ה’ את יום השבת, ואני שומר את השבת בגלל שאני רוצה בכך, ולא בגלל שאני חייב לעשות כן. “בטל רצונך מפני רצונו” – אף כאשר יש לך רצון חזק לפעול נגד רצונו של הקב”ה, עליך לקבל את מצוותו.

אך יש בפסוקים אלו דגש נוסף: משה רבנו לא רק מתאר מה ה’ מבקש מאיתנו, אלא גם מציין שזה לא דבר גדול, זו לא דרישה מי יודע מה… “מה ה’ אלקיך שואל מעימך, כי אם…” – בסך הכל, זה כל מה שהוא דורש ממך….

האם באמת מדובר פה בדרישה קלה וקטנה? האם קל תמיד לשמור את כל המצוות? מדובר הרי במערכת חוקים מסועפת שמקיפה את כל חייו של האדם! אם נדייק בפסוקים נראה שלא מדובר אפילו רק במעשי המצוות – לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם” – מדובר כאן גם על אהבת ה’ ועל יראת ה’, ועל מסירות לעבודת ה’ עד כדי “בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”! וכפי שדרשו חז”ל – “בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך”! וכי זה דבר קטן? כיצד משה אומר על כך “מה ה’ אלקיך שואל מעימך, כי אם” וכו’?

גם הגמרא שואלת שאלה זו, במסכת ברכות דף לג עמוד ב – וכי מילתא זוטרתא היא? כלומר, וכי זה דבר קטן?! עונה הגמרא – “אִין! [=כן!] לגבי משה – מילתא זוטרתא היא”. כלומר – בשביל משה אכן זו דרישה קלה, זהו דבר קטן, ולכן יכול משה לומר ‘מה ה’ שואל מעימך, כי אם דברים אלו’.

הגמרא מביאה משל לביאור הענין: “דאמר רבי חנינא: משל,  לאדם  שמבקשים  ממנו  כלי  גדול  ויש  לו – דומה עליו ככלי קטן – קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול”.

כלומר: אם מבקשים ממך דבר גדול, אך זהו דבר שמצוי ברשותך – הרי דבר זה נחשב בעיניך כדבר קטן, שאין לך בעיה לתת אותו. לדוגמא, כאשר אחיך מבקש ממך את הרכב שלך לכמה שעות – ויש לך רכב שאתה לא זקוק לו כרגע – אתה תתן לו בשמחה ובקלות, וזה לא ייראה לך כדבר גדול. לעומת זאת, אם אותו אדם אהוב מבקש ממך דבר קטן, אך זה דבר שאין ברשותך, הרי אתה תצטער ותאמר לעצמך – חבל שאין לי את הדבר הזה… פתאום הדבר הקטן הזה הופך לאוצר יקר. כולנו יכולים להזכר ברגע שבו דבר קטן שהיה חסר לנו הפך לאוצר יקר ערך – זה יכול להיות פותחן של קופסאות או בקבוקים, סיכת ראש, מברג או ספר, או סוללה לטלפון… ברגע שזה איננו ברשותך ואתה זקוק לו – הרי זה הופך לדבר גדול.

כך, מבארת הגמרא, משה רבנו – שחי באופן טבעי את יראת ה’ ואהבתו וקיום מצוותיו, וכל המידות האלו ישנן ‘ברשותו’ – מתייחס לכל הדרישות הללו כאל דבר קטן.

אך תשובה זו של הגמרא עדיין תמוהה ביותר: נניח שעבור משה הדרישות האלו נראות פשוטות ומובנות מאליהן; מה לגבי כל שאר עם ישראל? הרי משה מדבר אל העם – האם משה הוא כל כך מנותק שהוא לא מבין שעבור כל העם מדובר בדרישות גבוהות שקשה בכלל לדמיין אותן?

נראה לבאר את הדברים, על פי העיקרון המופיע בכתבי החסידות – שבנשמת כל יהודי ויהודי יש ניצוץ מנשמת משה רבנו. אמנם משה רבנו היה רק אחד – רק הוא עבר באש במעמד הר סיני, שרד ארבעים יום וארבעים לילה בלא לאכול ובלא לישון, קיבל נבואה פנים בפנים – אך ניצוץ מכל זה קיים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. בכל יהודי יש פוטנציאל לקשר עוצמתי עם הקב”ה באותה מידה שהתגלה אצל משה רבנו, ואף אם לא אצל כל אחד זה מתגלה – הרי זה קיים בתוכנו.

אמנם זה לא הופך את הדרישות של התורה לקלות או פשוטות, אך כעת המשל של הגמרא מבואר הרבה יותר: מבקשים ממך כלי גדול, אך יש לך אותו! אמנם יראת ה’, אהבת ה’ וקיום מצוותיו אינם דבר קטן כלל וכלל, אך בתוך כל אחד מאיתנו קיימת נשמה אלוקית, שהיא המהות הפנימית שלנו – והיא מלאה השתוקקות, רצון ויכולת לעמוד בכל הציפיות הגבוהות הללו. לכן משה רבנו בצדק מתייחס לזה כאל דבר קטן – כי אף שזהו דבר גדול, הרי הוא קיים בכל אחד מאיתנו ועל כן ראוי להתייחס אליו כאל דבר קטן.

נראה שהדברים כבר רמוזים בפסוק עצמו, שכן לאחר כל הדרישות והצפיות הגבוהות מופיעות המילים “לְטוֹב לָךְ” – כל הדרישות האלו אינן דבר חיצוני לך, דבר שמגיע אליך כחוקים שרירותיים שכובלים אותך ומגבילים את חייך – חוקים אלו הם “לְטוֹב לָךְ”: הם טבעיים עבורך ומתאימים לך ועל כן הם טובים לך.

כאשר אנו ניגשים לתורה ולמצוות בצורה נכונה, התורה היא ‘סם חיים’, “חיים הם למוצאיהם”, “עץ חיים היא למחזיקים בה” – התורה הופכת מאוסף חוקים לחיים שלמים ונעימים שמשמחים את הדבקים בהם.

The post מה ה’ אלקיך שואל מעימך? appeared first on .

רבי משה עזב את עירו בשנת ד’ תתקצ”ו – כלומר ארבע שנים לפני סוף האלף החמישי לבריאת העולם. רבי משה לא נרתע מקשיים ומחוסר הנוחות שבנדודים, והיה עובר מישוב לישוב, מקהילה לקהילה, והיה מלמד את ישראל על המצוות הפשוטות והבסיסיות כמו מזוזה, ציצית ותפילין, וגם על המצוות הפחות מוכרות, ונלחם בעיקר בנישואי תערובת שהיו אז נפוצים.

רבי משה שלט היטב בצרפתית, ספרדית וערבית, ודרשותיו נכנסו ללבבות השומעים. קמעא קמעא התחזקו הקהילות, ונתמלאו גאוות יחידה – במקום שירגישו שזו בושה להיות יהודי, התגאו ביהדותם ובתורתם. כארבעים וחמש שנה נדד רבי משה מקוצי בין הקהילות, עד שהוזעק חזרה לצרפת, להשתתף בוויכוח גדול שהתקיים בפריז בין חכמי ישראל לכמרים הנוצרים שתקפו את התלמוד.

במהלך שנות נדודיו כתב רבי משה ספר בשם ‘ספר מצוות גדול’, על כל תרי”ג המצוות שאותן לימד בקהילות הרבות. בהקדמה לספרו הוא מספר סיפור מרגש על שני מראות שנראו לו בחלום וקשורים לכתיבת הספר [ביאור והערות מופיעים בסוגריים]:

“ויהי, כאשר הייתה סבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גלויות ישראל [כפי שסיפרנו שהתגלו אליו מן השמים לנדוד בקהילות ולחזק אותן], נתתי את פני [=חשבתי והחלטתי] לסדר בעל פה [את] המצוות, כל מצוה ומצוה כמאמרה, יסודות המצוה ולא כל חילוקיה [כלומר – עדיין רבי משה לא החליט לכתוב ספר אלא לסדר לעצמו בעל פה את יסודי כל תרי”ג המצוות], למען לא אשגה בתוכחתה [=כדי שלא אבוא לידי טעות בתוכחות ובדברי המוסר שאני אומר לפני הציבור].

ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב יסוד המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן לעשות ספר תורה לרבים כי נער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי [בצניעותו אומר רבי משה שהוא צעיר לימים ולא מספיק תלמיד חכם כדי לכתוב ספר…].

ובתחילת אלף הששי בא אלי עניין מראה בחלום: “קום עשה ספר תורה משני חלקים!”, ואתבונן על המראה [=כשהתעוררתי חשבתי מה יכולה להיות הכוונה], והנה השני חלקים [הכוונה היא] לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני.

ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים, ומכל מלמדי השכלתי להביא ראיות קצרות בכל היכולת ולא בלשון תלמוד ממש [=לא העתקתי את לשון הגמרא שהיא מורכבת ומסובכת], כי בכמה מקומות שיניתי הלשון לכותבו בלשון צח וקצר למען ירוץ הקורא בו”.

עד כאן סיפור המראה הראשון שהתגלה לרבי משה בחלום. אך בהמשך ההקדמה מספר רבי משה דבר נוסף:

“וגם בעניין לאוין [=בעניין מצוות לא תעשה] בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: “הנה שכחת את העיקר – השמר לך פן תשכח את ה’ א-להיך!”, כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין [=לפני שהתגלה אלי אותו מראה, לא חשבתי למנות את הפסוק הזה כמצוות לא תעשה מן התורה, כנראה בגלל שהוא מצווה כללית – לא לשכוח את ה’ הכוונה היא לשמור את כל המצוות, ולכאורה אין כאן כוונה למצווה ספציפית], וגם רבינו משה לא הזכירו במניין [=גם הרמב”ם לא מנה פסוק זה כאחת מתרי”ג המצוות]. ואתבונן אליו בבוקר, והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן”.

רבי משה לא מסביר בהקדמה זו מה לדעתו אומר לנו פסוק זה, אך הוא מבאר זאת בגוף הספר, כפי שמיד נבאר. אך לפני שרבי משה מסיים את ההקדמה, הוא מוסיף ומדגיש שתי נקודות:

“וה’ א-להים יודע כי לפי דעתי איני משקר מעניין המראות, וה’ יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה, וחפץ ה’ בידי יצלח”.

כאמור, שתי נקודות מדגיש רבי משה מקוצי במשפט אחרון זה – ראשית, אינני חלילה משקר, והסיפור על המראות שנתגלו לי מן השמים הוא אמת. ושנית – מדוע בעצם סיפרתי זאת? לא בשביל להתגאות חלילה בכך שמתגלים אלי מן השמים, אלא מתוך הרצון לחזק עוד ועוד אנשים בעבודת ה’, ביראתו ובאהבתו.

אם כן, מהו אותו “יסוד גדול ביראת השם” שלומד רבי משה מקוצי מפסוק זה המופיע בפרשתנו – “השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך”? דבר זה מבאר רבי משה בגוף הספר, כאשר הוא מונה את כל מצוות לא תעשה, בתוכן הוא מביא את מצוות לא תעשה ס”ד:

“השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך (דברים ח, יא): אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה, ויאמרו שבריווח שלהם ובעוצם ידם ועמלם עשו והרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקדוש ברוך הוא מחמת גאונם שעל זה עונה זה המקרא”.

רבי משה מקוצי לומד מכאן איסור להתגאות – אך לא סתם איסור להתגאות, אלא במיוחד האיסור להתגאות בכך שכל מה שעשית הצלחת בכוחות עצמך. ברור שכאשר אדם מתגאה הוא שוכח את ה’, כי הוא לא מתייחס לכך שה’ הוא שנתן לו את היכולת להצליח ולעשות כל מה שעשה. אך רבי משה מוסיף ומדייק ש”על זה עונה זה המקרא” – כלומר, ממש כך היא כוונת פשט הפסוק. כדי להבין מדוע זה כל כך ברור בפשט הפסוק נעיין בפסוקים [דברים פרק ח, מפסוק ז והלאה]:

“כִּי יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”:

עד כאן מתואר כל השפע שה’ ייתן לך, וגם מצוות עשה לברך את ה’ ולהודות לו על הארץ הטובה ועל כל מה שנובע ממנה. אך מיד לאחר מכן בא האיסור שעליו אנחנו מדברים, ומתוך ההקשר נבין היטב את העניין:

“הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”.

אין כל פסול בכך שתאכל ותשבע – בתנאי שתברך את ה’ אלקיך. אין גם פסול אפילו בכך שתאמר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” – בתנאי שתזכור שה’ אלקיך הוא שנתן לך את הכוח לעשות חיל. וזהו פשט הפסוק – “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך” – כאשר אתה מתגאה בכוחך ולא קולט שהכל משמים, זו כוונת הפסוק המזהיר ואומר “השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך”.

רבי משה מקוצי ממשיך ומבאר את איסור הגאווה:

“ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה’ אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה [=בשירת האזינו] כתוב (דברים לב, ו) “הלה’ תגמלו זאת?… הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך” [כלומר, מכאן גם יש ללמוד שעליך לזכור שה’ ברא אותך ונתן לך את כל כוחותיך]”.

לימוד גדול זה הוא העיקרון שרבי משה קרא לו “יסוד גדול ביראת השם”, ועליו ניתן המראה המיוחד בחלום – “הנה שכחת את העיקר – השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך!”, שכן רק מתוך הזכרון שה’ אלקיך הוא שנתן לך את היופי, את החכמה, את העושר, את ההצלחה – רק מתוך כך ניתן לעבוד את ה’ באמת.

The post השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך appeared first on .

מדרש אחד מפורסם שמביא רש”י על פרשת השבוע שלנו, יש בו כדי לתת מבט  חדש על היחס בינינו לבין דורות הגלות.

פרשת ‘והיה אם שמוע’, שאנו אומרים בכל יום פעמיים בקריאת שמע, היא לכאורה פרשה מאד פשוטה ומסודרת: אם שמוע תשמעו – ונתתי גשמיכם בעיתם. ואם לא תשמעו – וחרה אף ה’ בכם וכו’. לכן תזכרו היטב דברים אלו, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה – ולא תגלו ממנה בעוונותיכם.

אולם רש”י לפסוק י”ח מביא מדרש שמשנה את התמונה:

“ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם – אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר “הציבי לך ציונים”.

דברי רש”י אלו מפורסמים בעיקר בגלל יחסו המפתיע לקיום המצוות בחוצה לארץ: וכי המצוות בחו”ל הן רק כדי “לא יהיו לכם חדשים כשתחזרו”? וכי תפילין ומזוזה אינם חובת הגוף? הלא כל אדם חייב מן התורה במצוות אלו בכל מקום שהוא, ומעיקר הדין הוא חייב בהן, ולא כמין תקנה שלא יהיו חדשים עליו כשיחזור לארץ! אמנם זהו חידושו של המדרש שמביא רש”י, וכפי שמאריך להדגיש גם הרמב”ן – ודאי חיוב המצוות הוא בין בארץ ובין בחו”ל (כמובן – מלבד המצוות התלויות בארץ…), ובכל זאת יש הבדל תהומי בין קיום המצוות בארץ לבין קיומם בחו”ל. רק בארץ ישראל שורה השכינה, רק בה יש אפשרות לנבואה, וממילא רק בה יש למצוות כוח עצום של תיקון בכל העולמות. למצוות בחו”ל יש ערך, כמובן, אבל לא ניתן להשוואה לקיומם בארץ ישראל.

אך מעבר לחידוש הגדול בפני עצמו שמופיע בדברי המדרש, יש כאן חידוש גדול נוסף: רש”י מפרש את כל הפסוקים מפסוק י”ח והלאה, כעוסקים בתקופת הגלות! ההבנה הרגילה היא שמכיוון שאי קיום המצוות יביא לגלות, לכן כדאי לכם כבר מעכשיו לקיים את המצוות, להניח תפילין ולעשות מזוזות, כדי שירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה ולא תגלו. לעומת זאת רש”י מפרש שכל הפסוקים האלו עוסקים “אף לאחר שתגלו” – גם אם לא תשמעו בקול ה’, וחרה אף ה’ בכם – בכל זאת “ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם”, אף לאחר שתגלו המשיכו לקיים את המצוות וללמדם, “למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה’ לתת לאבותיכם”! היינו, קיום המצוות בגלות הוא זה שמזכה אותנו לגאולה, ומתוך כך יש משמעות נוספת לדברי המדרש שהמצוות בגלות הן בבחינת “הציבי לך ציונים”, שכן קיום המצוות בגלות הוא על פי פשט הפסוקים זה שמביא לאריכות ימים על ארץ ישראל לאחר הגאולה.

לאור ביאור זה של רש”י נחזור לדברים שפתחנו בהם: היהודי הגלותי – עם קיום המצוות שלו ועם לימוד התורה שלו, ככל שהיו חלושים ומסכנים – הוא שנותן לנו היום קיום ועמידה. יכולת ההשרדות של עם ישראל בתנאים לא תנאים, בלי למרוד באומות, בלי להלחם או להתיישב או לעשות מעשים שנראים גדולים, אלא רק על ידי אותם מעשים קטנים ויום יומיים – היא שמקיימת את הגאולה עצמה “כימי השמים על הארץ”.

ואולי גם זה מה שרומז הפסוק באומרו “האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיכם” – לומר לך, כולנו זוכים בארץ ישראל בזכות אבותינו. הן בזכות אברהם יצחק ויעקב, שלהם נשבע ה’ לתת להם את ארץ ישראל, והן בזכות אבותינו שבכל דור ודור, שלמרות כל תלאות הגלות אחזו בתורה ובמצוות ולא הרפו.

The post היהודי הגלותי appeared first on .