שורות אלו נכתבות בקיץ תשע”ד, בשעה שאנו עומדים בעיצומו של מבצע ‘צוק איתן’, ומתפללים להצלחתם של חיילי צה”ל ולמיגור החמאס – זו הזדמנות מתאימה לעסוק בשני מדרשים אלו ולבחון מה יחס התורה למלחמה ולשלום.

המדרש פותח את פרשתנו בברכה המיוחדת שנותן הקב”ה לפנחס – “הנני נותן לו את בריתי שלום”:

“פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר הקב”ה: בדין הוא שיטול שכרו. לכן אמור – הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שניתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום שנא’ (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואם בא אדם מן הדרך – שואלין לו שלום, וכן שחרית – שואלין לו שלום, ובאמש [=ובערב] כך שואלין בשלום, שמע ישראל – חותמין פורס סוכת שלום על עמו [הכוונה היא לסוף ברכות קריאת שמע בערבית של ליל שבת], התפלה חותמין בשלום [=בברכת שים שלום], בברכת כהנים חותמין בשלום [=וישם לך שלום]. אר”ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט) ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.

המדרש מציג את כל המעגלים שסובבים סביב השלום. החל מהעולם כולו שמתנהג בשלום, דרך התורה שנתיבותיה שלום, חייו של האדם הפרטי שמלאים בתפילה לשלום ובשאלת שלום, ועד ההגדרה שאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

בדומה לכך אמרו חז”ל (ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב):

“גדול השלום ושנואה המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום” (דברים כ י).

בימינו נראה לפעמים כאילו הערך של השלום הוא ערך של השמאל החילוני, ואילו הימין הדתי מצדד במלחמה… אך הנה, כאשר אנחנו מעיינים במדרשים ובדברי חז”ל, אנו רואים שהשלום הוא ערך מאד מרכזי ומשמעותי.

ובכל זאת, בפרשתנו ישנה גם מלחמה, וגם אליה התייחסו חז”ל. מיד לאחר ברכת השלום וכהונת העולם שקיבל פנחס, נאמר בפרשתנו כך:

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר”.

אמנם המלחמה עם המדיינים הייתה בסופו של דבר רק בפרשת מטות, שם ציווה ה’ את משה “נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים”. אך כבר כאן מצווים עם ישראל להכות את המדיינים, וגם נאמר כאן להיות “צוררים” להם – מה פירוש בעצם לצרור את המדיינים? המדרש בבמדבר רבה אומר כך (פרשת פינחס פרשה כא סימן ה):

“צרור את המדינים: אע”פ שכתבתי “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום”, לאלו לא תעשו כן. לא תדרוש שלומם וטובתם, את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור¹, ואיזה? זה דוד: (שמואל ב’ פרק י) ‘ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש’, אמר לו הקב”ה – אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי ‘לא תדרוש שלומם וטובתם’, ואתה עושה עמם גמילות חסד?! (קהלת ז) ‘אל תהי צדיק הרבה’ – שלא יהא אדם מוותר על התורה², וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד?! סוף בא לידי בזיון – (שמואל ב’ פרק י) ‘ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם’, ובא לידי מלחמה – עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון, ד’ אומות, וכתיב (שם) ‘וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה’ וגו’, מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב”ה לא תדרוש שלומם. לכך כתיב צרור את המדינים”.

כלומר, אף על פי שבדרך כלל השלום הוא הברכה הגדולה ביותר, עלינו לדעת גם מתי ועם מי לא עושים שלום. אמנם גם כאשר יוצאים למלחמה קוראים לאויב קודם כל להשלים עמנו ולוותר על המלחמה, אנחנו איננו ששים אלי קרב ובוודאי איננו חפצים לפגוע בנשים וילדים שאינם מעורבים במלחמה. אך יחד עם זאת, מול המדיינים למשל, לא פותחים בשלום – נוקמים את נקמת ה’ מאת המדיינים וצוררים אותם.

נראה שנקודת ההבדל היא בשאלה האם אתה נמצא מול עם שהאינטרסים שלו מתנגשים בשלך, ואז בפשטות לגיטימי מצידו להאבק על האינטרסים שלו – וכמובן שלגיטימי גם מצידך להאבק על האינטרסים שלך, או שאתה נמצא מול רשעות  – למשל מול המדיינים שבאו לפגוע בעם ישראל למרות שעם ישראל לא ביקש לפגוע בהם כלל וכדומה. מול רשעות יש להלחם בעוצמה ובאכזריות ללא רחמים. בהקשר זה מציין המדרש גם שהמרחם על אכזרים סופו להגיע לידי בזיון, מלחמה וצרות. זה מובן מאיליו וכמעט הכרחי – אם אתה לא ניגש אל הרשעות בעוצמה ראויה, היא מרימה ראש ושבה לפגוע בך.

עם ישראל מטבעו הוא עם של שלום – בניו של אברהם אבינו הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אך גם אברהם אבינו ידע לצאת למלחמה מול ארבעת המלכים ולרדוף אותם מסדום ועד דן בצפון, ו”עד חובה אשר משמאל לדמשק”…

כיצד עלינו להתייחס למלחמה בימינו? מצד אחד לכאורה המאבק הוא על אינטרסים, על זכותם של הפלסטינאים להגדרה לאומית בתוך שטחי ארץ ישראל: ברמה הזו, זו זכותם של הפלסטינאים להאבק על האינטרסים שלהם, וזו גם זכותנו וחובתנו להאבק על האינטרסים שלנו – הבטחוניים, הכלכליים, ההיסטוריים, וגם הרוחניים. בהקשר הזה בהחלט היינו מעדיפים שלום והיינו קוראים להם לשלום – אם כי חשוב להבהיר שכאשר התורה מצווה אותנו לקרוא לשלום אין הכוונה שעלינו לוותר על תביעתנו או על זכויותינו, אלא להציע לאויב לחיות תחת ריבונות ישראל בשלום מתוך קבלת מרות השלטון הישראלי ומתוך קבלת עול שבע מצוות בני נח. גם כיום כאשר עלינו לקרוא לשלום, אין הכוונה חלילה שנוותר על חלקי ארץ ישראל או שנעקור יהודים מבתיהם, אלא שנציע לפלסטינאים לחיות תחת ריבונותנו מתוך זכויות הומניטריות ומתוך קבלת מרות השלטון הישראלי.

אך כל זה הוא רק צד אחד של המטבע.

מן הצד השני, המאבק הזה כבר מזמן אינו רק מאבק על אינטרסים או מאוויים של עם אחד מול עם אחר. אויבינו מזמן כבר איבדו צלם אנוש בפיגועי טרור רצחניים, בהרג ילדים ונשים מטווח אפס, בהתעללות בגופות ובמשפחות השבויים והחטופים, בהטלת אימה על מרכזי ערים באמצעות טילים ארוכי טווח, ועוד ועוד. זה כבר לא מאבק על אינטרסים, זהו מאבק של עם ישראל – עם המוסר האלוקי והתורה הנצחית – מול רשעות מפלצתית איומה. מול רשעות כזו לא ראוי לנסות להגיע לשלום, מול רשעות כזו צריך לדעת לעמוד בעוצמה ולהכחיד אותה. קודם כל ברמה הפרקטית – רחמים, או קריאה לשלום, או הסכמות אינסופיות להפסקת אש, יתפרשו רק כחולשה וכהזמנה נוספת לפגיעה בנו, ומעבר לכך – ברמה הרוחנית, אנו עם ה’ ומחובתנו להלחם בעוצמה ברשעות באשר היא, “ייתמו חטאים מן הארץ”.

“ה’ עוז לעמו ייתן – ה’ יברך את עמו בשלום”!

The post מלחמה ושלום appeared first on .

האריכות הרבה הזו תמוהה: וכי איזו משפחה חשבנו שתהיה לחנוך? ודאי שלחנוך תהיה משפחת החנוכי, ולכרמי משפחת הכרמי – מה מחדשת התורה בסרבול המיותר הזה?

מבאר רש”י (כו, ה): “משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם: ‘מה אלו מתיחסין על שבטיהם? סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם!’ לפיכך הטיל הקב”ה שמו עליהם – ה”א מצד זה, ויו”ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע”י דוד (תהלים קכב) “שבטי יה עדות לישראל”: השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. לפיכך בכולם כתיב ‘החנכי’, ‘הפלואי’, אבל בימנה לא הוצרך לומר ‘משפחת הימני’, לפי שהשם קבוע בו: יו”ד בראש וה”א בסוף”.

רש”י מבאר על דרך הרמז, שהאותיות יו”ד וה”א שצורפו לשמות המשפחות, מעידות ששמו של הקב”ה נקרא על ישראל ומעיד עליהם. אמנם אין דרכו של רש”י לדרוש את התורה על פי רמז, אך נראה שכאן יש קשר הדוק בין הרמז לבין הפשט הפשוט: מה מעיד שמו של הקב”ה? “מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם”, שהמצריים לא משלו בנשותיהם, וכל אחד מהם אכן מתייחס לאביו, למשפחתו ולשבטו. ובכן, זהו בעצם החידוש העצום שמתגלה בפשט הפסוקים כאשר אנו מתבוננים בחזרה המסורבלת הזו על שמות המשפחות: זהו חידוש גדול שלחנוך הייתה משפחת החנוכי, לפלוא משפחת הפלואי, ולזרח משפחת הזרחי. עם של עבדים שהיה נתון לשלטונו המוחלט של המשעבד, ובכל זאת שמר על טהרתו ועל צניעותו, על שלמות המשפחה ועל נאמנות מוחלטת לדרכו – עם כזה ראוי ששם ה’ יופיע עליו ויעיד על התום והיושר שקיימים בו.

“וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים כח, י): דווקא כאשר שם ה’ נקרא עלינו, יראים אומות העולם לפגוע בנו; “בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם” (כתובות סו:). אף היום, אנחנו נקראים לתקן תיקון גדול בתחומים של צניעות ושלמות המשפחה, ומתוך כך נזכה בע”ה שייקרא שמו של הקב”ה עלינו ויעיד בנו, וייראו כל אומות העולם מאיתנו ולא יפגעו בנו לרעה.

החשיבות של המשפחה ושלמות המשפחה באה לידי ביטוי בפרשת השבוע גם בנושא נוסף – שבדרך כלל לא רגילים לראות אותו כקשור לשלמות המשפחה – וזהו נושא הירושה.

נושא הירושה חוזר על עצמו מספר פעמים בפרשה – ההקשר הבולט ביותר הוא בנות צלפחד, שאביהן מת במדבר ובנים לא היו לו, והן מבקשות לקבל בירושה את נחלת אביהן. בהקשר זה כבר מלמדת התורה את כל דיני הנחלות – מי שאין לו בנים אלא רק בנות אז הבנות יורשות אותו, מי שאין לו ילדים כלל אז האחים יורשים אותו, וכן הלאה. אך כל העיסוק הזה בדיני ירושות מופיע בגלל שכל נחלת הארץ היא בירושה: “לאלה תחלק הארץ בנחלה… לשמות מטות אבותם ינחלו”. כל אחד מקבל חלק בארץ, והחלק הזה נקרא נחלה, גם בגלל שהוא מנחיל ומוריש את החלק הזה לבניו. כל המפקד של בני ישראל למשפחותם הוא בעצם חלק מההכנה לירושת הארץ.

כאשר אנחנו מתבוננים על הסיפור של בנות צלפחד, לכאורה מדובר כאן על סכסוך או ויכוח כלכלי נטו: הבנות רוצות לקבל את החלק של אביהן בקרקע, ומולן עומדים כנראה האחים של צלפחד או מישהו אחר מהמשפחה או מהשבט, וטוענים שבנות אינן יורשות ולכן לא מגיע לבנות צלפחד לקבל את הנחלה. חז”ל כבר אומרים לנו שיש כאן שבח גדול לבנות צלפחד, שלא ביקשו את הקרקע בגלל שזה נדל”ן שיש לו ערך כספי, אלא בגלל הרצון העמוק שלהן להיות קשורות אל ארץ ישראל ולקבל חלק בקדושה של ארץ ישראל.

ובכלל הירושה היא לא רק עניין כלכלי, שכאשר ההורים הולכים לעולמם אחרי מאה ועשרים הילדים יתחילו לריב על הירושה… הירושה היא סוג של המשכיות, הרכוש שעובר מדור לדור נושא איתו גם את המטען הגנטי הרוחני של המשפחה, יחד עם הרכוש עוברת המסורת, עוברים המנהגים, האמונה חודרת לעומק הנפש, ולכן עניין הירושה הוא כל כך משמעותי בפרשה. הירושה היא עוד ביטוי ללכידות המשפחתית ולנצחיות של עם ישראל שעובר מאב לבן, מדור לדור.

The post כי שם ה’ נקרא עליך appeared first on .

אך מאידך, מייד מוסיפה התורה “אך בגורל ייחלק את הארץ, לשמות מטות אבותם ינחלו” (שם נה). כלומר: השבטים מגרילים ביניהם איזו נחלה מקבל כל אחד. לכאורה החלוקה בגורל סותרת לחלוטין את החלוקה ההגיונית, המוזכרת קודם לכן: לאחר שהכנת נחלה מתאימה לפי גודלו של כל שבט אתה שב ומחלק על פי גורל? הרי בקלות יכול לקרות בהגרלה ששבט דן, המרובה באוכלוסין, יקבל דווקא את הנחלה שהוכנה לשבט קטן יותר! אם כן, מה הטעם לטרוח ולהכין לכל שבט נחלה לפי פקודיו, אם בסופו של דבר הוא עלול לקבל נחלה שאינה מתאימה לו כלל?

רש”י, על פי חז”ל, מלמד שיש כאן עוד חלוקה שלישית נוספת, הנלמדת מן המילים ‘על פי הגורל’:

“ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא ע”י גורל, והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב א) אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו. והשבטים היו כתובים בי”ב פתקין, וי”ב גבולים בי”ב פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל“.

כלומר, מעבר לחלוקה הריאליסטית, על פי גודל השבט, ומעבר לחלוקה בהגרלה, נערכה גם חלוקה על פי רוח הקדש. אך אין צורך להתבלבל או להבהל, שכן כל שלש המערכות עבדו בצורה מתואמת, ובכולן יצאו נחלות השבטים כפי שתוכננו מראש בחלוקה המתאימה על פי גודל השבט.

מדוע, אם כן, יש צורך בשלש מערכות שונות של חלוקת הארץ, אם כל השלש נותנות את אותה התוצאה? הרי לפי הגמרא שמצטט רש”י, אותו חלק שהוכן על פי מספר האנשים בשבט יהודה, למשל, הוא זה שעלה בגורלו, ועליו נאמר ברוח הקדש שיעלה בגורלו של יהודה. אם כן, מדוע יש צורך בכל החלוקות הללו?

נראה שכל חלוקה כזו מלמדת דבר נוסף על משמעותה של חלוקת ארץ ישראל לעם ישראל.

כל אחד מעם ישראל שמגיע לארץ אמור לקבל נחלה. הנחלה הזו היא רכושו הפרטי, היא הקרקע שלו, שעליה הוא בונה את ביתו הפרטי השייך אך ורק לו.

אך בנוסף לכך, כל אחד מישראל  הוא גם חלק מהעם השלם – לא  מדובר כאן על אוסף של אנשים פרטיים בלבד, אלא על עם שלם, שכולו יחד כובש את כל הארץ. כל שבט מקבל אמנם נחלה שונה, אך אין אלו שנים עשר מדינות לשנים עשר  עמים. את האחדות הלאומית הזו מדגיש הגורל – כל השבטים נמצאים יחד בתוך אותה קלפי, ללא הבדל בין שבט מיוחס יותר או פחות, ללא הבדל בין שבט גדול או קטן – ותיאורטית כולם יכולים לקבל כל חלק בארץ! אמנם בסופו של דבר קיבל כל אחד את החלק המיועד לו, אך בגורל מדגיש את העובדה שכל ארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל. הבית שלי איננו רק הבית שלי, אלא גם חלק מהמדינה שלך, חלק מהארץ של כולנו.

והרובד השלישי הוא הרובד האלוקי: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא רק כרכוש פרטי של כל אדם ואדם; וגם לא רק כריבונות של עם על מדינתו – ארץ ישראל שייכת לנו מתוקף הצו האלוקי, כמקום קדוש שהשכינה שורה בו, ודרך המקום הזה אנו צריכים לגלות את השראת השכינה בעולם. לכן הארץ מתחלקת לא רק בחלוקה טבעית וגם לא רק בגורל, אלא גם על פי ה’, באורים ותומים, לבטא את הקדושה שיש בארץ ישראל וללמד שישיבת עם ישראל בארצו יש לה גם תוכן אלוקי ומקודש.

שלשת הרבדים הללו צריכים להיות במודעות שלנו ביחס לקשר שלנו אל ארץ ישראל, וכמובן גם כאשר אנחנו נאבקים על הזכות לאחוז בארץ ישראל, שכן המאבק על ארץ ישראל הוא מאבק על שלשת הרבדים בקשר שלנו אליה. נדגים את הדברים לאור המשמעות של עקירת גוש קטיף: קודם כל יש כאן רובד טבעי – הבית של תושבי גוש קטיף, ממנו נעקרו באכזריות כה רבה, היה קודם כל הבית האישי שלהם, שבנו בעמל כפיים במשך עשרות שנים, ובאופן טבעי לאחר הגירוש אנחנו יכולים לראות את השבר הגדול ואת הפגיעה העמוקה במשפחות העקורים – ברובד הפרטי והאישי; בנוסף לכך, כל בית וכל חלק מארץ ישראל הוא גם חלק מהריבונות של כל עם ישראל על כל ארץ ישראל, וכל עקירה היא פגיעה בריבונות הלאומית, בכוח ההרתעה הלאומי, ובכוחנו להאבק מול הטרור המשתולל – ובכך יש פגיעה ברובד הלאומי; ולבסוף, הישיבה בארץ ישראל היא גם גילוי שכינה בעולם, ומקודשת בציווי האלוקי “וירישתם אותה וישבתם בה”, ומכוח ציווי זה כל חלק מארץ ישראל מסייע לנו מבחינה פנימית רוחנית לגלות את ייעודנו כעם סגולה, כעם ה’ היושב בארץ ה’.

The post אך בגורל יחלק את הארץ appeared first on .

התוספתא המפורסמת המופיעה במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה יח), מספרת כך: “מלמד שכשהיה [אהרן] רואה שני בני אדם שונאין זה את זה, הולך אצל אחד מהם ואומר לו, למה אתה שונא לפלוני? כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי: “חטאתי לפלוני, לך ופייס עלי!”; ומניח לזה והולך אצל השני, ואומר לו כמו שאמר לראשון, והיה משים שלום ואהבה ורעות בין אדם לחברו, ועל זה נאמר ורבים השיב מעוון”.

אגדה נאה זו משובבת את הנפש. אנו מציירים לעצמנו את אהרן הכהן הולך ומרצה לאחד, בטענה שהשני כבר התרצה, ואחר כך שב אל השני ומרצה אותו, שהרי הראשון באמת כבר מחל ורוצה להתפייס, עד ששניהם נופלים זה על צוואר זה ומתפייסים. אך נקודה אחת מטרידה את מנוחתנו בסיפור: לפחות כלפי האדם הראשון שאהרן הכהן הולך אליו, הוא אומר שקר! שהרי הוא מספר לו שחברו כבר נשתטח לפניו וביקש להתפייס, ודבר זה איננו נכון כלל וכלל! אמנם מקולבנו ש”משנים מפני השלום” – מותר לשקר כדי לשים שלום בין אדם לחברו, ובכל זאת תמוה הדבר שחז”ל בוחרים ללמדנו את מידת השלום של אהרן הכהן דווקא במציאות כזו שהדבר בא על ידי שקר.

השאלה מתחדדת כאשר אנו בוחנים את המקור השני שבו חז”ל מתארים את מידתו של אהרן הכהן, בגמרא מסכת סנהדרין דף ו ע”ב, העוסקת בשאלה האם מותר לדיין “לבצוע” – לעשות פשרה בין שני בעלי הדין:

“רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י’) “בוצע ברך נאץ ה'”, אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר (דברים א’) “כי המשפט לאלהים הוא”, וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב’): “תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון”.

משה רבנו מתנגד לפשרה באופן עקרוני – ייקוב הדין את ההר. משה אמת ותורתו אמת, ואין הוא מוכן לסטות מהאמת של שורת הדין, אף אם הדבר נעשה בהסכמת שני הצדדים, שהרי אם על פי הדין לא כך צריך להיות, הרי שפשרה זו איננה אמיתית. והנה שוב מוצג אהרן רודף השלום כמי שהחתירה שלו לשלום עומדת בסתירה לבקשת האמת של משה רבנו.

האם האמת והשלום הם שני הפכים? הדבר ברור שגם אם שלום איננו שקר, פעמים רבות הוא עומד בסתירה לאמת. בקשת השלום גורמת לאדם להעלים עין מפגמים מסויימים, להתפשר בדברים אחרים, לחפש את השלום ולא את הצדק…

כאשר האמת והשלום מתנגשים – “גדול השלום, שמשנים מפני השלום”, האמת החדה נדחקת מעט ממקומה ומתרככת כדי לתת שלום בין אדם לחברו. כך למשל הנהיגו בית הלל (כתובות יז ע”א) לשבח את הכלה “כלה נאה וחסודה”, אף אם אינה כזו, לעומת בית שמאי שקנאים לאמת ואומרים “כלה כמות שהיא” – אם היא נאה יש לשבחה בכך, ואם אינה נאה אסור לומר דבר שקר…  אך השאיפה היא כמובן להגיע למצב שבו “האמת והשלום אהבו”, נוכל גם לחיות בשלום, באהבה ובאחווה, וגם להביע את האמת הפנימית שלנו בכל עוז מבלי לחשוש.

פנחס יצא מתוך נקודת המוצא של אמת בלתי מתפשרת: “הבועל ארמית קנאים פוגעים בו”, ופנחס הרגיש שהוא מקנא לה’ ויצא לעשות מעשה של מלחמה והרג, ועל פי חז”ל הדבר גרם גם למחלוקת בין השבטים, שהייתה להם תרעומת על מעשהו החריף של פנחס.

אולם הקב”ה מברך אותו: “פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי”. מעשה ההרג של פנחס בסופו של דבר הביא לחיי עם ישראל, “וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי”. לכן, דווקא מתוך האמת הנחרצת הזו, מקבל פנחס “אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם” – את ברית השלום, ברית הכהונה, שהיא במובן מסויים ההיפך הגמור ממידת האמת והקנאות שלו, ודווקא משום כך חשובה עבורו: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם ה’ יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ” (תהלים פה, יא-יג).

The post האמת והשלום אהבו appeared first on .