האם יש קשר בין שתי הודעות אלו, או שרק במקרה שתיהן בתאריך משותף?

הרעיון הפשוט והעמוק העומד בבסיסה של מצוות מחצית השקל הוא האחדות בין כל ישראל: “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל”. אין זה דומה כלל לנדבת מלאכת המשכן, שכל אחד נתן כנדבת ליבו: כאן כולם שווים, ואין האחד יותר מחברו. למעלה מזה – מנהגו של עולם הוא שכאשר אדם תורם דבר שלם, הוא מרגיש סיפוק גדול יותר מתרומתו. במצוות מחצית השקל התורה לא מאפשרת לאף אדם לתרום אפילו שקל שלם – לומר לך שאין לאף אדם שלמות, כל עוד הוא בפני עצמו. רק כאשר הוא מתאחד עם חברו, יחד הם יוצרים שלמות.

לעומתה, איסור הכלאיים מבטא מסר כמעט הפוך – כל צמח עומד בפני עצמו, ואין לערבב שני צמחים שונים! צריך לזכור שאיסור הכלאיים מתבטא בכל מערכות החיים, ולא רק בצמחים: גם בבעלי החיים יש לנו איסור הרבעה של כלאיים, וגם איסור של חרישה בשור ובחמור יחדיו; ואף בדומם יש איסור כלאיים – בבגדים, שאסרה עלינו תורה לערב צמר ופשתים. בכל האיסורים הללו התורה מלמדת אותנו רעיון שבמהותו הוא מנוגד לעניין מחצית השקל: במקום לאחד את העולמות השונים, עלינו להפריד ביניהם ולראות כל פרט ופרט בפני עצמו.

נראה שבכוונה תחילה צירפו חז”ל את שני המסרים הללו יחד, שהרי מצד אחד באמת אין לאדם הפרטי משמעות אם איננו קשור לכלל עם ישראל, אין אדם שהגיע לשלמות, ורק יחד עם כל הציבור נוצרת שלמות; מאידך, כל אדם הוא עולם מלא, ובאמת צריך לראות את האדם לא רק כבורג בתוך המערכת, לא רק כפרט קטן בתוך כל הציבור, אלא להביט על הייחוד של כל אחד, על הכשרונות ועל האישיות המיוחדים לכל אדם ואדם. בצירוף ההודעה על השקלים ועל הכלאיים, מלמדים אותנו חז”ל את האיזון והמורכבות בין שני הצדדים של המטבע: עלינו לראות את הייחוד שבכל אדם, אך גם לזכור שעם כל חשיבותו של האדם באשר הוא, הוא מקבל את משמעותו מכוח שייכותו לציבור.

בהצמדת שתי ההודעות האלו מלמדים אותנו חכמים גם מסר נוסף וכללי יותר: העולם הוא מורכב, ויכולים להיות שני מסרים שנראים כסותרים, ובכל זאת בשניהם יש נקודת אמת, אלא שאנחנו צריכים לבחון היטב מתי נכון יותר להדגיש נקודה זו ומתי אחרת.

השילוב בין מסרים שונים ומשלימים זה את זה, הוא אחד היסודות שעומד בבסיס התפיסה של הציונות הדתית: אנחנו גם דתיים וגם ציוניים, גם לומדים תורה בישיבה וגם משרתים בצבא, גם מעורים בציבור הכללי וגם בונים מסגרות משלנו, יוצרים אומנות אך על פי התורה וההלכה ועוד ועוד. במבט ראשון עלולה התפיסה הזו להתפרש כפשרנות: זה נראה כאילו הדרך היא לקחת קצת מזה וקצת מזה, אך בעצם לוותר על השלמות. אך האמת היא שהתפיסה הציונית דתית איננה פשרנות, אלא חתירה לשלמות בשילוב האמיתי בין התחומים, מתוך הבנה שהעולם הוא מורכב ובנוי מפנים רבות ושונות, והתפקיד שלנו הוא לחתור להפנמת כל הנקודות האמיתיות בעולם, ולשלב ביניהם בעוצמה גדולה.

The post על השקלים ועל הכלאיים – מורכבות של הפכים appeared first on .

שתי הפרשיות הללו קשורות כמובן גם לתרומה ותצווה, כאשר כאן מופיע היישום של כל הציוויים שניתנו בהר סיני בפרשיות תרומה ותצווה. נראה שיש מקום לדרוש גם את שמות זוגות הפרשיות האלו, הקשורות זו לזו בעניינן.

תרומה ותצווה בולטות בכך ששמותיהן הם כמעט הפכים: תרומה היא הדבר שאדם נותן מרצונו ומיוזמתו האישית, ללא כל ציווי מלמעלה. לעומת זאת השם ‘תצווה’ מדגיש את הציווי האלוקי הפוקד ומצווה על האדם. במעשה המשכן התגלו שני ההפכים הללו: עיקר הדגש במעשה המשכן כתיקון לחטא העגל, הוא שהכל נעשה “כאשר ציווה ה’ את משה”, כפי שמודגש בפרשתנו אין ספור פעמים. כאשר אנו עובדים את הקב”ה דרך מעשה הקרבנות, דרך המשכן וכליו, זו דרך רצוייה לפניו אף על פי שמדובר בחפצים גשמיים, כיוון שהכל נעשה על פי הציווי. מאידך, כאשר חורגים מהציווי ויוצרים עגל זהב, או לחילופין מקטירים אש זרה, אף שהכוונה היא לשם שמיים הרי זו עבירה חמורה ביותר. יחד עם הדגש על מרכזיות הציווי האלוקי, בולטת חשיבות התרומה והאתערותא דלתתא – ההתעוררות האנושית לעשיית המשכן – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, רק כאשר עם ישראל מתעורר ומבקש קרבת אלוקים, זוכים להשראת שכינה.

במבט נוסף נגלה שגם השמות ‘ויקהל’ ו’פקודי’ מבטאים שני צדדים שונים של  מטבע אחת: ‘ויקהל’ מבטא את האחדות של כלל ישראל, את הקהל הגדול שהיחיד נבלע בתוכו וכמעט שאין לו משמעות וקיום בפני עצמו. לעומת זאת המילה ‘פקודי’ טעונה ביאור:

“אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה”.מהי לשון הפקידה הנזכרת בפסוק פעמיים? רוב הפרשנים מבארים בפשטות שמשמעותה לשון מניין – משה רבינו מונה את כל החומרים שניתנו נדבה למלאכת המשכן ומונה בפרוטרוט מה נעשה בכל תרומה ותרומה. פירוש זה למילה ‘פקודי’ מסתייע גם מהמשך הפסוקים, העוסקים במניין התרומות ומה נעשה בהן, וכן משמע גם מהביטוי המופיע בהמשך (פס’ כה): “וכסף פקודי העדה מאת כיכר” וכו’, שמשמעותו וודאי לשון מניין, שכן הפסוק עוסק בכסף  מחציות השקל שנתנו העדה במהלך המניין שנזכר בפרשת כי תשא.

לפי פירוש זה, המילה פקודי מבטאת למעשה את כל הפרטים, היוצרים בסופו של דבר את הכלל השלם ואת הקהל הגדול. במיוחד בולט הדבר בביטוי “פקודי העדה” – כל אחד ואחד נפקד ונתן מחצית השקל, וביחד התהוותה העדה. אם כן ‘ויקהל’ הוא כנגד הציבור, שכל פרט אין לו משמעות ללא הכלל, והרי הוא בבחינת ‘פרט הצריך לכלל’. ‘פקודי’ הוא כנגד הפרטים, שהכלל איננו קיים בלעדיהם, והרי הוא בבחינת ‘כלל הצריך לפרט’.

במשכן באו שני צדדים אלו לידי ביטוי: מחד, המשכן הוא הופעת הקדושה הכללית לכלל עם ישראל, “ברוך כבוד ה’ ממקומו“. מאידך, כל יחיד ויחיד מצא עצמו מתברך גם בתרומה למשכן, וגם בהתפשטות הקדושה על כל העולם כולו – “ברוך כבוד ה’ ממקומו”, כבוד ה’ מתברך ונובע לכל העולם כולו ממקומו שבבית המקדש.

משמעות נוספת למילה ‘פקודי’ – לשון זכירה. “וה’ פקד את שרה”, משמעותו שה’ זכר את שרה ואת הבטחתו לה. “פקוד יפקוד אלקים אתכם” – יזכור אתכם ויגאל אתכם ממצרים.

יש קשר הדוק בין משמעות זו למשמעות של מניין. כאשר משה רבנו סופר את כל פקודי המשכן ומונה את כל התרומות של עם ישראל, הוא לא רק סופר ספירה טכנית. כל פריט ופריט שעובר תחת ידיו מקבל משמעות, נזכר ונשמר בקפידה לשימוש הראוי והמתאים לו ביותר. אוסף הפרטים המכונים כאן ‘פקודי המשכן’, נידונים כל פרט ופרט בפני עצמו בזכירה ובתשומת לב, ומתוך כך נאספים יחד לכלל שלם, שכל פרט ופרט מזהיר בתוכו.

כך עלינו להתייחס לכל אחד ואחד מעם ישראל – כל יהודי הוא עולם מלא, בזכירה ותשומת לב, באכפתיות ומתוך השגחה שכל אחד מקבל את מקומו הראוי לו, ומתוך כך כולנו הופכים לעם שלם, לכלל ישראל שמגלים את מלכות ה’ בהרמוניה שלמה.

כך עלינו להתייחס גם לכל פרט ופרט בתורה: לעיתים נדמה שפרט הלכתי כזה או אחר הוא קטן או קטנוני, אך זה נדמה כך רק בגלל שאיננו רואים את החשיבות ואת היופי שיש בכל פרט, ואיננו רואים את התמונה השלמה. דווקא מתוך ראיית התמונה השלמה אנחנו יכולים גם להבין כל פרט ופרט.

משל לציור מדהים שצויר על ידי צייר אומן – יכול אדם לבוא ולטעון: מדוע יש כאן כתם צהוב בציור? מדוע כאן יש נקודה חומה באמצע האדום?

אם אינך מבין מה מצוייר כאן, לא תבין גם את פרטי הפרטים. אך אם תסתכל על התמונה השלמה תוכל לראות שהכתם הצהוב הוא בעצם שדה חמניות, ושהנקודה החומה באמצע הכתם האדום הוא הזרעים שפרחי הפרג והכלנית…

כך במצוות התורה – אם תבין את הרעיון הכללי ואת המטרה שלשמה ציווה אותנו הקב”ה את המצוות, תוכל מתוך כך להעמיק ולהבין גם את המטרה של כל פרט ופרט מההלכות הקשורות למצווה.

כך הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל. ללא הכלל לא ניתן להבין את הפרטים, וללא הפרטים לא ניתן לממש את הכלל. הפרט והכלל משלימים זה את זה ונותנים חיים ומשמעות זה לזה – במשכן, בחיים ובתורה.

The post פקודי המשכן appeared first on .