בפרשת ראה, ערב הכניסה לארץ, מתיר הקב”ה לעם ישראל לאכול בארץ ישראל גם ‘בשר תאווה’ [דברים יב, כ]:

“כִּי יַרְחִיב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר”.

הפסוק מדגיש פעמיים שאכילת הבשר באה מתוך תאווה – זה בהחלט נשמע כדבר לא אידאלי… גם הלשון “ואמרת אוכלה בשר” נשמעת כמציאות של בדיעבד – אם כבר אתה מתאווה לאכול בשר – נו, טוב, נתיר לך. אם כן, למרות שמותר על פי התורה לאכול בשר, יש מקום לברר ולשאול: האם אכילת בשר היא דבר חיובי על פי התורה?

במיוחד בדורנו יש לתת את הדעת לשאלה זו, מאחר שה’טרנד’ של הטבעונות והצמחונות הולך וכובש לו מעמד בחברה, ולא רק כהעדפה אישית אלא גם כטענה מוסרית שבאה בתביעה אל החברה כולה. מתוך כך יש לעיין ביתר שאת בשאלה כיצד התורה מתייחסת לנושא זה.

הרב קוק זצ”ל עסק בנושא זה באריכות במאמר שכותרתו היא ‘חזון הצמחונות והשלום’, ונביא מעט מדבריו.

הרב קוק פותח את דבריו לא בציון מקורות מהתורה או מחז”ל, אלא דווקא מההרגשה הטבעית, בבחינת ‘דרך ארץ שקדמה לתורה’: “אי אפשר להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו”.

יש ללמוד לא רק מטענותיו של הרב זצ”ל, אלא גם מסידור הדברים: ראשית מתייחס הרב לנושא מצד הרגש הטבעי, שממנו ברור שאכילת הבשר היא חסרון מוסרי, ורק לאחר מכן מתחיל הרב קוק זצ”ל לדון במקורות, ואומר: מצד אחד כאשר הקב”ה בורא את האדם הוא מצווה אותו (בראשית א, כו) – “וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ”, משמע שהאדם שולט ורודה בבעלי החיים. מצד שני, אומר הרב קוק, “אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדייה האמורה בתורה (“וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם” וכו’) איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו, רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו; חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה’, הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר (תהלים פט ג): “עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה”.

עוד ראיה מביא הרב קוק לכך שלא ייתכן שהמצב האידאלי הוא אכילת בשר: “שכבר העידה תורה, שפעם אחת התאוששה האנושות בכללה להתנשא אל מצב המוסר הרם הזה, כפירושם של חז”ל (סנהדרין נט ב) בכתובים, המוכיחים שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה (בראשית א כט): “הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה”. רק אחר שבאו בני נח, אחרי המבול, הוא שהותרה להם (בראשית ט ג): “כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל”. ומעתה, האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות?”

בבריאת העולם ניתנו לאדם הראשון רק צמחים ופרות העץ לאכילה. רק לאחר חטא דור המבול הותר לאכול גם בשר. ואם כן, אומר הרב קוק, אם כבר היינו במדרגה הגבוהה של צמחונות, ללא פגיעה בחיי בעלי החיים, ודאי עוד נשוב למדרגה גבוהה זו.

מתי תגיע התקופה הזו שבה שוב לא נאכל בשר? על כך עונה הרב קוק לאור הפסוק בפרשתנו: “כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע”ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שעל כן לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבֹא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע”ח, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל”.

מבאר הרב קוק – מדוע לא נאמר בתורה בשום מקום שאסור לאכול בשר אדם? לא מפני שזה מותר, אלא מפני שהרגש הטבעי של האדם כל כך מתעב את כל הרעיון של אכילת בשר אדם, עד שאין עוד צורך לאסור זאת בפירוש. כך גם לגבי אכילת בשר – “וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר”. כל זמן שיש לך תאווה לאכול בשר, תאכל ומותר לך לאכול. אך כשיגיע זמן שבו בצורה טבעית תשקץ בשר בעלי חיים, כלומר לא תוכל לסבול את הרעיון של אכילת בשר בעלי חיים, “מפני הגועל המוסרי שיש בו”, אז לא תהיה לך תאווה לאכול בשר וממילא לא תאכל, ולא יהיה אז צורך לאסור זאת בפירוש כי זה יהיה דבר טבעי שנובע מהרגש הבריא של האדם.

דברים אלו מעוררים את השאלה כיצד יש להתייחס לצמחונים בימינו – הרי יש בדורנו צמחונים וטבעוניים שאינם מסתפקים במנהגם היפה, אלא מתייחסים בזלזול ובהתנשאות כלפי שאר בני האדם שאינם נוהגים כך, ופעמים רבות הם מבקשים למנוע כלל אכילת בשר בחברה. לא מזמן ראיתי בצומת המדיטק בחולון הפגנה רועשת וקולנית [אם כי לא כל כך גדולה מבחינה מספרית…] של טבעוניים שנשאו שלטי ענק – “בשר זה רצח!”, “ביצים זה שואה”, “חלב זה אונס” וכו’. האם בימינו ראוי לכפות צמחונות על כל בני האדם?

הרב קוק שולל זאת מכל וכל, מכמה טעמים:

“אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך גם כן מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר”.

הרב קוק מבאר שלא במקרה לאחר חטא דור המבול הותר לאכול בשר, אלא הנפילה המוסרית של אותו דור גרמה גם לרפיון אנושי – גם חולשה גופנית שגורמת לנו להזדקק לבשר על מנת להתחזק מבחינה פיזית, וגם חולשה מוסרית שאיננו עוד במדרגה של צמחונות.

זהו רובד ראשון – חולשה גופנית וחולשה מוסרית. אך יש בכך רובד עמוק יותר:

“ראתה החכמה האלוקית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא להכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע”ח ראויה לו כלל”.

מדוע אין מדרגה זו ראויה לנו כלל? מבאר זאת הרב קוק:

“כמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם, להתחסד במדת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כי אם ערבוביא בדעותיו והליכות חייו, כן הוא משפט האדם בכללו, שנפל לדיוטא התחתונה של שפלות המוסר עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו, ועד כדי ההשפלה היותר נוראה שבמוסר העצמי: “נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה” (איוב טו טז). כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע”ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם אלקים. כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים – כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה “האנושית” במה להצטדק כי אם לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע”ח…”

הרב קוק מבאר שיש עיוות מוסרי בכך שדורשים את המוסריות ברמה הגבוהה כלפי בעלי החיים, כאשר יש עדיין כל כך הרבה עוולות וחוסר מוסריות כלפי בני אדם. הסכנה הגדולה היא שכאשר מרוממים את ערך חיי בעלי החיים, זה יבוא על חשבון ערך חיי האדם. בעינינו ראינו כיצד בעיצומם של ימי הגירוש מגוש קטיף, היו ארגונים ועמותות שגירוש מתיישבים יהודים מבתיהם לא הפריע להם, אבל הם כן מצאו לנכון להרעיש עולמות על כך שכל מיני חתולי רחוב וכלבי רחוב יינטשו בגוש קטיף מבלי שיהיה מי שידאג להם… הרב קוק מדגיש שחשוב מאד להפנים את ההבדל המוסרי שבין חיי אדם לבין חיי בעלי החיים, שכן כל עוד המדרגה המוסרית שלנו איננה להיות צמחוניים, טשטוש ההבדל הזה עלול להביא לזלזול בחיי אדם.

אמנם בעתיד נגיע למדרגה של תיקון העוולות המוסריות בתוך המין האנושי, ואז יהיה נכון להתרומם למדרגה הגבוהה יותר של מוסריות גם כלפי בעלי החיים, כפי שאומר הושע [פרק ב פסוק כ]: “וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ”.

וכפי שכותב הרב קוק:

וזהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים במצב התרבותי של בעה”ח הדורסים (ישעיהו יא ז): “וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”.

The post על חזון הצמחונות והשלום appeared first on .

בהלכות מלכים פרק א’ מזכיר הרמב”ם את שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ – למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה – ושם הוא מביא את המקור למצוות בניין בית הבחירה מפרשתנו – “כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה“. ואמנם, הלחם משנה על הרמב”ם שם שואל מדוע הביא כאן הרמב”ם פסוק זה, ולעומת זאת בהלכות בית הבחירה, שם גם כן הוזכרה כמובן מצוות בניין הבית, הביא פסוק אחר, מפרשת תרומה – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”?

מסתבר שהבדל זה איננו השינוי היחידי בלשונות הרמב”ם: אם נדקדק בלשונו נגלה שבחלק מהמקומות מכנה הרמב”ם את הבית ‘בית הבחירה’, ובמקומות אחרים מכנה אותו ‘מקדש’. בולטת במיוחד העובדה שדווקא בהלכות בית הבחירה לא מוזכר כלל הביטוי ‘בית הבחירה’, אלא ‘מקדש’ בלבד… משינויים אלו, ומקושיות נוספות, מוכיח מו”ר הרב יהושע ויצמן שליט”א, שעל פי תפיסת הרמב”ם ישנן שתי בחינות בבית המקדש: מצד אחד מדובר על מקום שבו אנו נעבוד את הקב”ה ע”י הבאת קרבנותינו. מצד שני, אין קדושת המקדש תלוייה בעבודתנו, שהרי מקום המזבח נתקדש הרבה לפני שהתחלנו להקריב בו, וזהו “המקום אשר יבחר ה’… לשום את שמו שם”. ישנה קדושה עצמית בהר המוריה, מקום אשר בו בחר ה’ להשרות את שכינתו ולגלות את כבודו. מתוך קדושה עצמית זו נבחר בית המקדש גם כמקום שבו אנו נעבוד את ה’ – בעבודה אנושית, מלמטה למעלה.

הלכות בית הבחירה בי”ד החזקה לרמב”ם מופיעות בספר עבודה, הוא הספר העוסק בקרבנות הציבור, בחלק שמתאר את העבודה שאנו עובדים את הקב”ה, ועל כן לא מוזכר שם הכינוי ‘בית הבחירה’, שהוא המדגיש את הצד של הבחירה האלוקית במקום. לכן שם גם מופיע הפסוק “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם”, קודם כל אתם תבנו בית ותעבדו אותי בו – ואז אשכון בתוככם. לעומת זאת בהלכות מלכים, כאשר מתוארת כניסת ישראל לארץ, הדגש הוא על בחירת הקב”ה בארץ ישראל ובבית המקדש, שהיא הופכת את בניין בית הבחירה למצווה בפני עצמה ולא רק כאמצעי להקרבת הקרבנות, ולכן שם מוזכר הכינוי ‘בית הבחירה’, ושם מופיע הפסוק “לשכנו תדרשו” – קודם כל הקב”ה שוכן במקום אשר יבחר, ואז – אל המקום שבו הוא שוכן, אליו תדרשו לבוא לשם ולעבדו.

שתי הבחינות הללו, המופיעות שתיהן בבית המקדש, שלובות זו בזו: מצד אחד ברור שהעבודה שלנו בבית המקדש נובעת מבחירת ה’ במקום (לכן גם הלכות בית הבחירה, הנמצאות בספר עבודה, נקראות על שם הבחירה האלוקית), ומצד שני גם השראת השכינה האלוקית תלוייה במעשינו ובדרישתנו: “אמר רבי יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה” (תענית דף ה’ ע”א). רק כאשר עם ישראל שוכן בירושלים, ודורש ומתפלל ופועל על מנת לבנות את בית המקדש – אז מתגלה בנו שכינתו של הקב”ה. הציווי איננו רק לעבוד בבית המקדש, להתפלל ולהקריב קרבנות – אלא גם לדרוש, לשכנו תדרשו. כך דרשו חז”ל גם את הפסוק בירמיהו (ל, יז) “ציון היא, דורש אין לה” – “מכלל דבעיא דרישה” (סוכה מ”א ע”א).

בכל יום ויום, ובפרט בימים אלו, עלינו להיות שותפים לדרישת ציון – לשאיפה הממשית לבנין בית המקדש. כיום הדבר המרכזי שמונע מאיתנו לבנות את בית הבחירה הוא ההתנתקות המוחלטת של עם ישראל מהמושג הזה ומהשאיפה הזו. בעיני רבים עצם המושג ‘בית המקדש’ נשמע תלוש ומופקע מהמציאות. נדמה כאילו בית מקדש זה מושג אנכרוניסטי ופרימיטיבי – בימי קדם לכל אומה היה מקדש, וגם לנו היה, אולם היום רבים בעם ישראל אינם מרגישים כלל בחסרונו של המקדש. ואולי גם אנו איננו חדורים מספיק בתחושת החיוניות של בית המקדש עבורנו? על כן, באופן מעשי – הדבר החשוב ביותר בדרישת ציון שבדורנו הוא עצם הדרישה, העלאת השאיפה הזו קודם כל למודעות שלנו עצמנו, ולאחר מכן למודעות הציבורית. הדרישה של אתערותא דלתתא, של ההתעוררות האנושית מצידנו, היא שתביא בע”ה להשראת השכינה בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו.

The post לשכנו תדרשו appeared first on .

ידועים דבריו הנוקבים של ר’ מאיר, במחלוקת הידועה בינו ובין ר’ יהודה, המופיעה בגמ’ (קידושין לו.): “בנים אתם לה’ אלהיכם – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים בנים; אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי ר’ יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר: ‘בנים סכלים המה’, ואומר: ‘בנים לא אמון בם’, ואומר: ‘זרע מרעים בנים משחיתים’, ואומר: ‘והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי'”.

סגולת ישראל איננה תלוייה במעשיהם הטובים או  הרעים – זוהי הופעה אלוקית הטמונה בנשמת כל יהודי ויהודי, ו”ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא” (סנהדרין מד ע”א). אנחנו לא רק עבדיו של הקב”ה, כי אם גם בניו – “במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי”.

אך בתוך הפסוקים המרוממים והמיוחדים הללו מופיעה הלכה בעניין כמעט שולי ולכאורה לא קשור להגדרה העקרונית של סגולת ישראל: “לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” – דרכם של האמוריים הייתה לשרוט שריטות בבשרם ולקרוח קרחה בראשם כאשר מת להם מת, ואתם אל תעשו כן. אולם מדוע הדבר קשור להיותנו בנים למקום וסגולה מכל העמים?

רש”י מבאר “לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”, אך הרמב”ן מקשה עליו, שאם כן היה ראוי לאסור זאת תמיד על האדם, ולא רק כאשר מת לו מת.

בכיוון אחר הלך הרמב”ן, (ובעקבותיו מפרשים נוספים): “ולפי דעתי כי טעם “עם קדוש” הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה’ ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו”ק כז:) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי”.

ביאור הדברים: כיוון שהמוות איננו כליון מוחלט לאדם, אלא הנפש נשארת לפני ה’ בעולם הבא, אין להתאבל יותר מדי. אמנם הצער והבכי הם טבעיים וחיוביים, אך האמונה שהנפש נשארת, ושהכל בא מאת הקב”ה, נותנת הסתכלות  אחרת על הדברים, במבט נצחי ואלוקי.

מרחיב את הדברים המלבי”ם, והופך את הדברים ליסוד באמונה ובהשקפה לא רק על המוות אלא על כל רעה בעולם: “כי השם מרחם עליכם כאב על בניו, וכל שנדמה לכם שהוא רעה – הוא לטובה”. גם כאשר באה רעה מאת ה’, אנו מבינים שאף היא תצא בסופו של דבר לטובה, כי בנים אנחנו לה’ אלקינו, והוא לא יעזבנו ולא יטשנו.

מאמר זה נכתב לראשונה בשנת תשס”ה, מיד לאחר הגירוש מגוש קטיף. במהלך המאבק על גוש קטיף אמר הרב קמינצקי, הרב האיזורי של הגוש, את הפסוק “לו חפץ ה’ להמיתנו לא הראנו את כל זאת” – כל הניסים הגלויים שראינו בגוש קטיף, כל העוצמות העליונות של אמונה ותפילה, של תקווה ואחדות ישראל – כל נקודות האור הללו ממשיכות גם היום, גם לאחר עקירתנו מגוש קטיף, לתת לנו תחושה חזקה שהקב”ה לא חפץ חלילה להמיתנו, לא כבודדים ולא כציבור. אדרבה, אנחנו נוסיף כוח רוחני ונוסיף אמונה ועוצמה פנימית, כדי להוסיף כוח חיות לנו ולכל עם ישראל, שכולו כל כך זקוק לכוח חיים כזה יותר מתמיד.

The post בנים אתם לה’ אלקיכם appeared first on .