The post אל הכהנים הלוויים ואל השופט appeared first on .

אך לפסוקים פשוטים אלו יש גם פירוש מופלא ומקורי המובא בספר דרשות הר”ן, שכתב רבי ניסים בן ראובן גירונדי. הר”ן נולד בברצלונה בשנת 1320 ונחשב לפוסק הדור, ומכל תפוצות ישראל היו פונים אליו בשאלות. הר”ן כתב גם פירוש חשוב על הרי”ף, וגם פירוש על רוב מסכתות התלמוד הבבלי, והיה גם בעל השכלה מדעית ופילוסופית, רופא וסופר סתם. ר’ יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, מזכיר אותו בפתיחת ספרו ‘בית יוסף’ כאחד מגדולי הפוסקים שעליהם הוא מסתמך – ידוע שר’ יוסף קארו התחשב בעיקר בשלשה עמודי ההוראה – הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש – ופסק על פי הרוב, כלומר אם שנים משלושת עמודי ההוראה הללו חלקו על השלישי, פסק ר’ יוסף קארו כשנים לעומת האחד. אך פחות ידועה ההוספה שמוסיף ר’ יוסף קארו [מופיעה בהקדמתו לבית יוסף]: “ומקום שאחד מן השלשה העמודים הנזכרים [הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש] לא גילה דעתו בדין ההוא, והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר [כלומר כאשר יש מחלוקת של אחד משלושת הגדולים הללו נגד אחד אחר], הנה הרמב”ן והרשב”א והר”ן והמרדכי וסמ”ג ז”ל לפנינו, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי”ן קדישין ללכת – נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה”. כלומר, מלבד שלשת עמודי ההוראה מונה ר’ יוסף קארו גם עוד חמישה גדולים שעל פיהם יש לפסוק כאשר אין הכרעה בין שלשת עמודי ההוראה, ואחד מחמשה אלו הוא הר”ן.

ספר דרשות הר”ן, שבו 12 מאמרים ארוכים, אינו ספר דרשות רגיל; בנוסף לרעיונות ובירורים בענייני פרשות השבוע מברר בו הר”ן יסודות בעיקרי האמונה היהודית.

והנה בדרשת י”א כותב הר”ן שיש שתי מטרות למערכת המשפט:

“ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר [=כלומר, אפילו השודדים יש להם חוקים משלהם והם מקפידים על חוקים אלו. כי כל חברה צריכה מערכת חוקים שתסדיר את היישוב המדיני שלה, כלומר שיהיה סדר ולא אנרכיה]. ו[גם] ישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל”.

על פי דברי הר”ן מטרה אחת של מערכת המשפט היא יצירת סדר חברתי מתוקן, הוא מה שהר”ן קורא “יישוב מדיני”. אך בעם ישראל יש מטרה נוספת – לעם  ישראל יש תפקיד להביא את דבר ה’ לעולם, ולכן מערכת המשפט של עם ישראל היא אלוקית! כאשר הסנהדרין שופטים אדם למוות או למלקות או לתשלומי ממון, זה לא רק סדר חברתי אלא גם העמדת חוקי התורה על תילם ויצירת צדק אלוקי בעולם.

הבעיה היא שלפעמים שתי המטרות האלו סותרות זו את זו. לדוגמא, נניח שעל פי הצדק האלוקי מי שגנב אמור לשלם כפל – מה נעשה כאשר יש מכה של גניבות והמשטרה לא מצליחה לשים את ידיה על הגנבים? מבחינת הצדק האלוקי כאשר סוף סוף תופסים גנב הוא צריך לשלם כפל. אבל מבחינת הסדר החברתי ראוי לתת עונש הרבה יותר מרתיע, כמו הרבה שנים בכלא או קנס כספי הרבה יותר גבוה [או לכרות לו את היד…] כי אנחנו כעת צריכים לעצור את מכת הגניבות! אמנם מבחינת הצדק האלוקי לא מגיע לו באופן אישי עונש יותר חמור משאר הגנבים בעולם שבכל דור ודור, אבל אין לנו ברירה אם אנחנו רוצים להרתיע את כל השאר, ולהגן על האזרחים הפשוטים…

דוגמא נוספת לסתירה בין שתי המטרות: אם משה רבנו היה בא ומעיד שפלוני הרג את הנפש, וכי איננו מאמינים לו? הרי עליו נאמר “בכל ביתי נאמן הוא”! בוודאי אנו מאמינים לו ובטוחים שאכן פלוני הוא הרוצח. מצד שני, האמת האלוקית דורשת שרק “על פי שנים עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד”, ועל כן למרות שאנחנו בטוחים שהוא הרוצח, איננו יכולים על פי האמת האלוקית להרוג אותו…

כיצד נאזן בין שתי המטרות?

מלמד הר”ן, שזו הסיבה שעל פי התורה ישנם שני גופים שונים של מערכות משפט, שאמורים להיות מופקדים על שתי המטרות השונות:

מערכת אחת מוזכרת בתחילת פרשת השבוע – שופטים ושוטרים, שמטרתם לאו דווקא ליצור סדר חברתי אלא בעיקר ליצור צדק אלוקי עליון – זו משמעות הפסוק “ושפטו את העם משפט צדק”!

ומערכת שניה היא המלכות – הרי אנו יודעים שגם המלך הוא סוג של שופט. אנחנו נתקלים בזה בסיפור המפורסם על משפט שלמה שגילה מי היא האם האמיתית של הילד; אנחנו מכירים את דוד המלך שנאמר עליו שהיה עושה ‘משפט וצדקה’ לכל ישראל – גם צדקה אבל גם משפט! המלך, אם כן, הוא גם כן שופט – הוא לא שופט בסנהדרין והוא אפילו לא שופט על פי חוקי התורה! זכותו של המלך לשפוט על פי שיקול דעתו ולפי מה שנראה לו נכון לטובת הסדר החברתי המתוקן. לכן כאשר פסק שלמה המלך “גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת”, כולם היו בטוחים שהוא מתכוון לכך ברצינות גמורה, שכן זו זכותו וסמכותו של המלך לפסוק עונש מוות לתינוק, גם נגד חוקי התורה. המלך הוא מערכת משפט נפרדת, מקבילה לסנהדרין ושונה ממנה. מובן שמצד האמת שלמה המלך לא התכוון לרגע אחד להרוג את הילד, אלא רק לבחון את נאמנותה של האם האמיתית. אך בהחלט בסמכותו של המלך לדון למוות, למאסר או לעונש קנס גבוה, כאשר לדעתו זה משרת את צרכי הסדר החברתי המתוקן.

לדוגמא, במקרה שהזכרנו קודם, אם יש צורך להרתיע את הגנבים ועונש תשלומי כפל אינו מספיק לכך, יובאו הגנבים שייתפסו בפני הסנהדרין, והסנהדרין אכן תפסוק להם תשלומי כפל; אך מלבד זאת הם יובאו גם בפני המלך, שיוסיף עוד עונשים כמו מאסר, קנס נוסף, מלקות וכדומה – למרות שעונשים אלו לא מוזכרים בתורה עבור גנבים! אבל התורה נתנה למלך סמכות להשתמש בשלטונו כדי ליצור את הסדר החברתי הראוי.

כך גם בדוגמא השניה שהזכרנו – אם משה רבנו מעיד על מישהו שרצח, אמנם הסנהדרין לא יוכלו לקבל את עדותו, אך המלך יוכל בהחלט לדון את הרוצח על פי עדותו של משה רבנו כעד יחיד ולגזור את דינו של הרוצח למוות.

בדורנו אין לנו מלך, אך הרב קוק זצ”ל [שהשבוע בג’ באלול, היה יום פטירתו] כותב שכל משטר – דמוקרטי, נשיאותי או אחר – יש לו דין של מלכות ושל מלך. לאור זה יש לומר שגם על פי התורה, בסמכותה של המדינה [ובמקרה שלנו בסמכותה של חברי הכנסת, שהם נציגי הציבור] לחוקק חוקים שלא על פי דין תורה, ולהסמיך בתי משפט לשפוט על פי חוקים שאינם דין תורה אלא על פי מה שנראה להם כסדר חברתי מתוקן.

The post צדק צדק תרדוף appeared first on .

לא הפרדת רשויות, אלא עירוב רשויות משונה אנו מוצאים בפרשת השבוע בתוך הרשות השופטת: “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט” (דברים יז, ח-ט). יש לעיין בפסוק – לכאורה מה עניין הכהנים הלוויים לכאן? הלא הסנהדרין הגדולה היא הרשות השופטת, והיא גם המפרשת את חוקי התורה, ואליה צריך לבוא – אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ולכאורה לא אל הכהנים.

אם נעיין היטב בפשט הפסוק, נוכל לגלות שהפסוק עצמו יוצר באופן ייחודי ומובנה את העירוב הזה בין מעמד הכהונה ובין בית הדין והרשות השופטת. לשם כך נעיין שוב בפסוק כולו:

“כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט”.

הפסוק מציין מספר תחומים שבהם ניתן וראוי לפנות לרשויות המוסמכות. חלק מההגדרות הן כלליות ונוגעות לדיני ממונות ועניינים שבין התובע לנתבע – בין דין לדין, דברי ריבות בשעריך; אך בתוך רשימה זו מופיעים גם דברים ש”בין דם לדם”, “ובין נגע לנגע”, ויש להבין מה פשרם. הנגעים בוודאי קשורים דווקא לכהנים, שהם היחידים שרשאים לראות נגעי צרעת ולדון בדיניהם.

נראה שפסוק זה נכתב בהתאמה, בתקבולת פנימית הלוקחת שני עניינים ומרכיבה אותם זה בתוך זה כתאומים סיאמיים (יש לציין כי דרך זו לפרשנות פסוקים מופיעה במקומות נוספים בתנ”ך, ומופיעה כבר בספרי הקדמונים כפירוש לפסוקים שונים). לצורך הבנת פרשנות זו לפסוק, כדאי להציג באופן ויזואלי את חלוקתו הפנימית לנושאים כך:

“כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט,

בֵּין דָּם לְדָם                                                              בֵּין דִּין לְדִין

וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע                                                        דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ,

וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֶיךָ בּוֹ.

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם                                            וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם

וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט”.

למעשה אנו עוסקים כאן בשתי רשויות שופטות – רשות הכהונה ורשות בית הדין הגדול (“השופט אשר יהיה בימים ההם”). יש לקרוא את הפסוק בהתאמה: הכהנים שופטים בעניינים הקשורים לטומאה וטהרה – דמים ונגעים (כאמור, לגבי נגעי הצרעת ברור בפשט הכתובים בספר ויקרא שרק לכהנים ישנה סמכות לשפוט ולהכריע איזה נגע טמא ואיזהו טהור), ואילו השופט עוסק בדינים ובדברי ריבות. כמובן, בכל מקרה של ספק ומחלוקת, יש לפנות אל הערכאה העליונה, היושבת בבית המקדש בירושלים – הסנהדרין הגדולה וגם הכהן הגדול.

אם כן, לפנינו שתי רשויות שופטות, שניתן להתוות באופן כללי את חלוקת התחומים ביניהן. מדוע איפוא הפסוק מערב אותן זו בזו עד שקשה לחשוף את הגופים השונים המעורבים כאן?

המדרש עונה על שאלה זו על דרך הדרש [ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנג]:

“אל הכהנים הלוים – מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים. יכול מצוה, ואם אין בו יהא פסול? תלמוד לומר ואל השופט, אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר”.

מדרש ההלכה לומד מן הפסוק, שיש ערך בחיבור שתי המסגרות השופטות באופן שבסנהדרין יהיו בין השאר גם כהנים ולוויים. אמנם אין זה דין מעכב, אך יש בכך עדיפות. בפשטות המשמעות היא שאם יש שני מועמדים להצטרף לסנהדרין, ואחד המועמדים הוא כהן – הרי יש לו עדיפות על חברו.

נראה שגם ברובד הפשט יש משמעות לדרך הספרותית המיוחדת שבה בחרה התורה ללמד דין זה, באופן של עירוב וחיבור שתי הרשויות השופטות לפסוק אחד מעורב, ללמדנו שלמרות שישנם תחומים הקשורים יותר לרוחניות, כדיני טומאה וטהרה, בהם באופן מובהק שופטים הכהנים, כפי שתפקידם מוצג בספר מלאכי “כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹת הוּא”, אף על פי כן גם בית הדין הגדול אינו רק סמכות ניהולית חילונית כביכול שתפקידה לסדר את ניהול החברה התקין בנושאים שבין אדם לחבירו, אלא אף ‘דברי ריבות בשעריך’ הם חלק מהתגלות דבר ה’ בעולם, כל ויכוח שבין אדם לחבירו וכל דיון ממוני הוא מקצוע בתורה, ואיננו מנותק ממנה. בית הדין עוסק בגילוי דבר ה’ בעולם, ולא רק בתיקון הסדר החברתי.

העירוב בפסוק בין הכהנים הלוויים לבין הסנהדרין מלמד אותנו על תפקידם הרוחני של הסנהדרין. וזהו גם עומק ההלכה שלומד מכך המדרש – שיש עדיפות שכהנים ישבו בהרכב הסנהדרין – כי מאחר שהם במהותם, באישיותם ובתפקידם, אנשי רוח תורניים שמפיצים ומעמיקים את התורה בעם ישראל, הרי אך מתאים הוא שהם ישתתפו בסנהדרין ויאצילו עליה מרוחם הטהור.

ומתוך הבנה זו אנו שבים ומתפללים – “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה”, שנזכה במהרה לראות רשויות שופטות שהופעת דבר ה’ בעולם היא זו שעומדת לנגד עיניהן.

The post אל הכהנים הלוויים ואל השופט appeared first on .

לאחרונה ציינו את יום הסתלקותו של מרן זצ”ל, הראי”ה קוק, שבזמנו פרס בפני הציבור את חזונו על הקמת הרבנות לכל ישראל, כפי שמופיע בראשית הפרשה: “כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט… וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ד’ אֱ-לֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔… לֹ֣א תָס֗וּר מִן הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל” (דברים יז, ח-יא). וכן אומרת התורה שוב בהמשך הפרשה: “וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י ד’ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם” (שם יט, יז).

בפשט, הפסוקים מתייחסים אמנם אל חכמי הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית בירושלים, שבקולם מצווה לשמוע, אך ספר החינוך ומקורות שונים הרחיבו מצווה זו, ופירשו שמצווה לשמוע בקול החכמים בכל הדורות כולם: ‘… ומה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פ”ח ע”ב) שבזמן שבית דין הגדול בירושלם כל מחלוקת שהיה לכל בית דין במקומו שואלין אותו לבית דין הגדול ועושין על פיהם… ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו… ולעניין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו. נוהגת (מצווה זו) בכל מקום ובכל זמן’ (ספר החינוך תצה- תצו).

כן אומרת הגמרא בראש השנה, מה שמביא רש”י בפרשתנו: ‘ואומר ובאת אל הכהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר “אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה…” (קהלת ז, י)’ (ר”ה כה ע”ב). ולא בהכרח שערכו וחכמתו של דור מסויים קטן או פחות בערכו, שהרי ‘ירובעל (גדעון בן יואש (שופטים ו)) בדורו – כמשה בדורו, בדן (שמשון שמשבט דן (שמואל-ב, יד)) בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו’ (שם). עד כדי כך!

כך כותב הרש”ר הירש על הפס’ לעיל: ‘בכל דור יש לקבל את סמכות גדולי הדור הראויים ללמד תורה על פי חכמתם ויראתם, ויש לשמוע בקולם אפילו הם נופלים מגדולי העבר במעלתם הרוחנית והמוסרית… אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותן הימים’.

ומוסיף על זה בעל המשך חכמה: ‘…ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה תורה גדר “לא תסור וכו'”. שאם לא כן יהיה התורה מסורה ביד כל אחד, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי’.

‘קשר כללי’ זה הינו האחדות אותה חשנו וראינו בעת האחרונה [הדברים נכתבים מיד לאחר מלחמת צוק איתן]. אחד הדברים שעם ישראל צריך להחזיק בו כיום הוא האחדות, שנותנת כוח נפשי ורוחני להמשיך הלאה. אחדות אינה רק עניין חיצוני, אינה רק עניין של יחד, של עזרה ותמיכה במתנות, בנתינה ובעשיה למען השני, באכפתיות וכד’. אלא היא גם ערך חשוב ומשמעותי בפני עצמו, כאשר אנחנו מרגישים וחשים שייכות לכל אחד אחר. כאשר חשים אנו את האחריות עליו ואת הקשר והאהבה הפנימית אליו. במקום לבטל את השני נקבל אותו, באשר הוא בוחר לחיות את חייו, וכך חיינו יהיו מאוחדים ומיוחדים יותר.

נכנסנו כעת לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש בו ‘אני לדודי ודודי לי’. בעז”ה בעוד מספר שבועות נמליך עלינו כולנו יחד את ד’, בעת נזעק השמימה: ‘ד’ הוא הא-לוקים!’. נתפלל אל ד’: ‘וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ‘ד’ א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה!’. זו תפילתינו ולזה אנו מייחלים- ליום בו יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לכבוד שמו יקר ייתנו ויקבלו כולם את עול מלכותו עליהם לעולם ועד!

הן חכמי הסנהדרין והן הצדיקים והחכמים משמשים כשליחי ד’ בעולם הזה. מאחר ואיננו יכולים לדבוק בקב”ה שהוא הרי ‘אש אכלה הוא’, לפיכך דבקים אנו בחכמים שמלמדים אותנו איך לעבוד את ד’ כראוי וללכת בדרכיו ית’. אך התפילה והשאיפה היא השראת השכינה בתוכנו, בבית הגדול והקדוש שנקרא שם ד’ עליו! לזה מייחלות ומצפות עינינו, לחזות בשוב ד’ ציון.

זכינו ב”ה לחיות בדור בו חיים תלמידי חכמים גדולים ועצומים, בזרמים ובמישורים שונים, ומצווה להתחבר אליהם וללמוד מהם. הן ביחס לגיור, שמצווה עלינו לשמוע לתלמידי החכמים וללכת בדרכם ולאורם, הן בקיום המצוות ובדקדוקים שונים, בכל הוראה או גדר שתיקנו- כמו שהתחלנו לעיל, מצווה לשמוע ולקבל עלינו סמכותם של החכמים החיים בעולמנו עתה.

ויחד עם זה נתפלל לחידוש הסנהדרין של כל ישראל בלשכת הגזית בירושלים הבנויה ובבניין בית המקדש בעז”ה מהרה, ‘השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה’.

“אַחַ֤ת שָׁאַ֣לְתִּי מֵֽאֵת ד’ אוֹתָ֪הּ אֲבַ֫קֵּ֥שׁ שִׁבְתִּ֣י בְּבֵית ד’ כָּל יְמֵ֣י חַיַּ֑י לַחֲז֥וֹת בְּנֹֽעַם ד’ וּלְבַקֵּ֥ר בְּהֵיכָלֽוֹ… לוּלֵ֗א הֶ֭אֱמַנְתִּי לִרְא֥וֹת בְּֽטוּב ד’ בְּאֶ֣רֶץ חַיִּֽים: קַוֵּ֗ה אֶל ד’ חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל ד'” (תהילים כז)

אליהו פיין

להצעות , תגובות או כל רעיון אחר- eyfine18@gmail.com

The post הגיגים אישיים לפרשת שופטים תשע”ד מאת אליהו פיין appeared first on .

מתארת לנו התורה הקדושה (דברים כ, ה-ז) את היציאה למלחמה, ואז ניגשים השוטרים אל העם ואומרים להם: “מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה”. (אמנם התורה מתייחסת גם לעוד אדם שפטור- הירא ורך הלבב, אבל לא נתייחס אליו כעת).

בעצם, במעמד זה השוטרים נותנים תעודת שחרור מהמלחמה לסוגי אנשים שונים. את מי פטרו מהמלחמה?

1. אדם שבנה בית חדש ולא חנך אותו, לא התחיל להשתמש בו (כמו שהיה ב’חנוכת המזבח’, שהיה זה הפעם הראשונה בו הקריבו עליו קרבנות). מעניין שהרמב”ם מרחיב איסור זה לא רק לבית מגורים, אלא גם לבית הבקר, בית התבן ועוד (עיין רמב”ם מלכים ז, ה).
2. אדם שנטע כרם ולא הספיק לחלל אותו. ‘חילול’ הכוונה להעלות את הפירות של השנה הרביעית לירושלים ולאכלם שם כמו שעושים עם פירות מעשר שני (כמו שמצווה התורה בספר ויקרא יט, כד). גם ציווי זה הרמב”ם מרחיב, לאדם שנטע אילנות, שירש קרקע או קיבלו מתנה ועוד (שם הלכה ו).
3. אדם שאירס אישה אבל לא הספיק לשאת אותה לאישה. ולאו דווקא אישה ראשונה, אלא גם אם הנושא אלמנה או המייבם וכד’ (רמב”ם שם הלכה ז).

ברובד הפשוט ביותר אפשר לומר שהמשותף לשלושה סוגי אנשים אלו הוא שהם התחילו במעשה מסוים ולא סיימו אותו, התחילו להוציאו מהכוח אל הפועל, אבל לא ראו את הפירות שיצאו מעמלם. לכן התורה שחררה אותם מהמלחמה- כדי שיזכו במה שעבדו לקראתו.

אך מפרשים שונים נותנים הסברים שונים לסיבה בגינה פוטרים אנשים אלו:

רבינו בחיי כותב: ‘וכתב החכם רבי אברהם ז”ל: לפי שלבו וכל תאוותו לחנך ביתו, והנה לבו בביתו לא במלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים’- בעצם מאחר וליבו לא נמצא בשדה הקרב אלא במחשבות שונות על ביתו, עלול הוא להפחיד אחרים ולגרום ממילא להפסד במלחמה ולפגוע במורל הקרב של העם.

רש”י מפרש שהפטורים מהמלחמה זה מחשש לעגמת נפש של האנשים שהתחילו משהו ולא סיימו אותו.

לעומת פירוש זה, התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל אומר (בתרגום לעברית): ‘וידברו השוטרים עִם העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא קבע בו מזוזה לשכללו ילך וישוב לביתו שמא יגרום לו חטא ויהרג במִלחמה ואיש אחר ישכללו’ (פס’ ה).

בעצם התרגום מוכיח שאין הפטור מתוך חשש לפגיעה בכבודו של האדם שלא סיים את מה שהתחיל לעשות, אלא החשש הוא להחטאת אחרים כעקבות זה שלא סיים את מלאכתו ומעשיו. אם לא תהיה מזוזה על הבית, אם אדם לא יחלל את הכרם ולא ישמח את אשתו- אזי חטא זה עלול להכשילו ולגרום למותו במלחמה.

הרש”ר הירש מסביר בצורה שונה: ‘התורה מבליטה בשעת המלחמה את החשיבות המכרעת של תפקידי החיים של השלום, וכשהיא מפרטת את נימוקי החזרה, אין היא אומרת שהבית לא יהיה מיושב, השדה אל יהיה מעובד והאישה תהיה אלמנה, אלא: פן – ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו – יחללנו – יקחנה. ומכאן שהתורה מקפידה שכל אדם ימלא את התפקידים האלה של השלום, ולפיכך מי שעמד למלא את התפקידים האלה ביחס מסויים שהוא חדש לו, היה פטור מחובת המלחמה’.

הרש”ר הירש עוסק ברעיון מאוד מהותי. אדם בעולם הזה פועל על מנת להשלים את עצמו, למלא את ייעודו ואת תפקידו בעולם. אומר הרש”ר הירש, שכאשר אדם נמצא בשלבים שונים בדרך לשלמותו, פטור הוא מחובת המלחמה, ולכן אדם שבנה בית ולא חנך אותו, שנטע כרם ולא חילל אותו, או ארס אישה ולא לקחה לאישה אינם צריכים להילחם עם שאר העם.

נראה מסוף דבריו שהוא מתייחס גם למה שאומרים חז”ל: ‘העוסק במצווה פטור מהמצווה’ (סוכה כו ע”א), ולכן כל עוד אדם זה עסוק בבנייה של בית בארץ ישראל, בנטיעת כרם או בנישואין- פטור הוא ממצווה אחרת של מלחמה.

נעיר בשולי הדברים ששלוש המצוות הללו הינם שלושה שלבים כדרך חיים, כדברי החיזקוני: ‘אשר בנה, אשר נטע, אשר ארס- תנו רבנן למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך יארש אשה’ לא נפסקה הלכה כך ואין זה למעשה היום).

ועוד נוסף ונאמר שאלו שלושה מצוות שמייצבים את האדם במקומו ולמעשה נותנים משמעות לחייו, שכן הקרקע נותנת לאדם מקום, יציבות בעולם, מקום בו הוא יכול להרגיש בטוח וחופשי, הכרם והאילנות דואגים למחסורו של האדם מבחינת מאכלו. והאישה- מה טוב יותר ממנה?! וידועים דברי חז”ל: ‘אמר רבי תנחום א”ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה… בלא שלום’ (יבמות סב ע”ב). וכן ‘… אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר: לא טוב היות האדם לבדו’ (יבמות סא ע”ב).

ראינו שהרש”ר הירש עוסק בתיקון האדם ובהשלמתו בעולם הזה. מה מתאים יותר מהסבר ועיסוק ברעיון זה בתקופה זו, בחודש אלול- חודש התשובה, חודש הסליחה, הכפרה והמחילה. לא נרחיב מחמת קוצר היריעה, אך כל אחד יקח את הדברים כפי שמתאים לו…

בכל בית ישראל התחילו כבר לתקוע בשופר לאחר תפילת שחרית, ונראה שכאן הוא המקום לסיים בדברי הרמב”ם המעוררים בהלכות תשובה (ג, ד): ‘אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה… ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום’.

שנזכה בעז”ה כולנו להיכתב ולהיחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום, לבשורות טובות, לגאולה שלמה, לבריאות ולהצלחה רבה בכל מעשי ידינו בעז”ה!

חזקו ואמצו- “קַוֵּה אֶל ה’, חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'” (תהילים כז, יד).  בעז”ה!

אליהו פיין

להצעות , תגובות או כל רעיון אחר- eyfine18@gmail.com

לעילוי נשמת פרוך בת שושנה ז”ל, נשמתה של סבתא רבא שלי, פייגא ייטא בת רבקה, נשמתו של סבי אליהו בן חיים ז”ל,

נשמת מרדכי רפאל בן שרה ז”ל, נשמתו של הרב דוד אברהם ספקטור זצ”ל, נשמתו של מרן הרב חיים עובדיה יוסף זצ”ל,

והרב אברהם צוקרמן זצ”ל, בתוך שאר נשמות עם ישראל הקדושים!

עם נשמתם הזכה והטהורה של גלעד מיכאל בן אופיר ובת-גלים, יעקב נפתלי בן אבי ורחל דבורה, אייל בן אורי ואיריס תשורה,

ושל כל החיילים הטהורים שנפלו במלחמתם על ארצנו הקדושה.  

תהא נשמתם הקדושה צרורה בצרור החיים לנצח!  

ולהצלחת עם ישראל וכוחות הביטחון העומדים ושומרים על עמינו וארצנו, יצליח ד’ דרכנו, אמן!!

The post הגיגים אישיים לפרשת שופטים תשע”ה מאת אליהו פיין appeared first on .

בסדר המשניות שמצוי לפנינו פותח סדר נזיקין בשלש ה’בבות’ – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, ורק לאחריהם מופיעה מסכת סנהדרין. לעומת זאת מציין רבנו שלמה המאירי בפירושו לתלמוד, שמקובל בידו סדר הפוך, ולפיו מסכת סנהדרין היא הפותחת את סדר נזיקין כולו. שתי גישות הפוכות אלו למבנה המשניות מביאות אותנו להתבוננות מחודשת – מהו בעצם ההגיון שעומד מאחרי כל סדר?

הסדר המקובל בידינו פותח בתיאור הבעיות: ישנם מקרים שבהם אדם חובל בחברו, או מזיק לרכושו, או גונב ממנו וכדומה; במקרים אחרים איננו יודעים אפילו מה באמת קרה, שכן פלוני טוען כך, וחברו טוען שההיפך הוא הנכון; מה עלינו לעשות בכל המקרים הללו? ללכת אל הדיינים והשופטים, “ודרשת והגידו לך את דבר המשפט”. תפיסה זו של סדר השתלשלות העניינים מקדימה את המסכתות העוסקות בתיאור הבעיות, ורק לאחר מכן מופיעה מסכת סנהדרין.

אולם תפקידה של הסנהדרין אינו רק לפתור בעיות שצצו. אדרבה, יש משמעות עמוקה להקדמת מסכת סנהדרין עוד קודם תיאור הבעיות היומיומיות שבין אדם לחברו, שכן חלק מהותי מתפקיד הסנהדרין הוא להנהיג את העם באופן כזה שלא תתעוררנה כלל בעיות כאלו! הסדר הראוי בעם ישראל הוא שיש סנהדרין שעושה את מלאכתה נאמנה, ומקרינה בכל אתר ואתר את אור התורה והאמונה, את ערכי המוסר ודרך ארץ, ובכך מונעת מראש חלק גדול מאד מהפשעים, מהנזקים ומהשקרים, שנובעים מתוך ההידרדרות הרוחנית ואבדן הערכים.

הדברים באים לידי ביטוי קיצוני במדרש המפורסם, המתייחס לפרשת פילגש בגבעה, שבה אונס ורצח אכזריים הידרדרו למלחמת אחים עקובה מדם (תנא דבי אליהו רבה פרק יא):

“ושמא תאמר אותן שבעים ושניים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את ישראל דרך ארץ –  בשנה ובשתים ובשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח”.

אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של המנהיגות הרוחנית בעם ישראל. אילו היו הסנהדרין פועלים מראש ליצירת אווירה רוחנית ומוסרית ראוייה, הייתה נמנעת כל שרשרת ההתרחשויות שגרמה את מותם של עשרות אלפים מישראל.

כיום אנו חשים שעל כתפיו של הציבור הדתי לאומי מוטלת אחריות רוחנית כבדה כלפי כל עם ישראל. יש תחושה כללית של אבדן ערכים, של התפרקות מנכסים אידאולוגיים, של התנתקות לא רק מחבלי ארץ ישראל אלא גם מחלקים גדולים בעם ישראל ובאופן יותר כולל התנתקות מהשרשים האמוניים שלו. במקביל ובניגוד לכך, אנו מגלים יותר ויותר תחושת ריקנות וחסרון, שמביאה לצימאון גדול לדבר ה’ ולאמירה ערכית ורוחנית. במציאות כזו איננו רשאים להצטמצם בד’ אמותינו, אלא עלינו לצאת אל העם פנים אל פנים, לחזר בכל עיירות ישראל, ולשאת על שכמינו את תפקיד המנהיגות הרוחנית והמוסרית של עם ישראל כולו.

The post תפקידי הסנהדרין appeared first on .