מי, אם כן, יזם את השליחות הבעייתית הזו שסופה בחטא ובארבעים שנות נדודים ומוות במדבר? במבט ראשון נדמה כאילו באמת הקב”ה יוזם את המהלך, ולאחר ארבעים שנה משה משכתב את ההיסטוריה, מצניע את חלקו של הקב”ה בכישלון, ומטיל את כל האחריות על עם ישראל. אבל מלבד שאפשרות זו אינה מתקבלת לחלוטין אצל כל אדם שמאמין בה’ ובמשה עבדו, היא גם איננה סבירה בעליל.

שהרי לא מדובר כאן על סיפור נשכח מלפני מאות שנים, אלא בסיפור מלפני ארבעים שנה, שנים בהם גווע דור שלם, וכל זאת כתוצאה של חטא המרגלים. אין ספק שבמשך כל ארבעים השנים הללו סיפרו ההורים לילדיהם לפרטי פרטים את כל השתלשלות העניינים שהובילה את עם ישראל למצב הנוכחי. מלבד זאת, לא כל אותו דור מתו, אלא רק מבני עשרים שנה ומעלה – ואם כך, כל אלו שהיו עד גיל עשרים, הם בימי משה רבנו בטווח הגילאים שבין ארבעים לשישים, ולא סביר שמשה רבנו מסוגל לשכתב בפניהם את ההיסטוריה, גם אילו היה רוצה בכך. ומעל לכל, הרי הסיפור גלוי וידוע לכל, ונכתב בתורה בפרשת שלח שבספר במדבר, מבלי שאף אחד ניסה להסתירו…

ממילא ברור שאין כאן חלילה ניסיון לשכתב את ההיסטוריה, ועלינו להבין שהסיפורים בפרשת שלח ובפרשת דברים אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. הסיפור האמיתי מורכב משני הסיפורים גם יחד, והתורה בכל מקור מדגישה את החלקים הנוגעים לאותו עניין שבו היא עוסקת, לא מתוך כוונה להסתיר, כמובן, אלא מתוך הבנה ברורה שהקורא את ספר דברים קרא גם את ספר במדבר, והמורכבות של שני הסיפורים תפרוש בפניו את התמונה כולה.

ראשיתו של הסיפור כפי שמופיע בספר דברים: כאשר ציווה הקב”ה את בני ישראל “עלה רש, כאשר דבר ה’ אלקי אבותיך לך”, החלו עם ישראל לחשוש ובקשו “נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ”. הבקשה שעם ישראל מבקשים היא ריגול צבאי אסטרטגי – “ויחפרו” משמעו יחקרו את הכוחות הצבאיים העומדים לפנינו, את נקודות החולשה שניתן לחדור בהן וכדומה (כך גם אומר מלך יריחו לרחב – “הוציאי האנשים הבאים אלייך… כי לחפור את כל הארץ באו”).

בקשה זו איננה טובה בעיני הקב”ה, כי היא מעידה על חולשה ועל חוסר אמונה. בדרך כלל אין חיסרון בריגול, ולהיפך – התורה לא תסמוך דבריה על הנס. אך כאשר כל המציאות סביבך היא ניסית, כאשר הקב”ה אומר לך בנבואה מפי משה רבנו “עלה רש!!!”, ואתה מתמהמה – כאן כבר ראשיתו של החטא. “וייטב בעיני הדבר – בעיני ולא בעיניו של מקום” (רש”י לדברים א, כג).

אולם הקב”ה לא מעניש את ישראל על חולשה זו, אלא נותן לעם הזדמנות להפוך את הנפילה הרגעית הזו להתרוממות רוח ולחיזוק הקניין של עם ישראל בארץ ישראל, וכאן מתחיל הסיפור שבפרשת שלח: הקב”ה מצווה את עם ישראל לשלוח שנים עשר נשיאים, שיתורו את ארץ כנען. מדוע לשלוח נשיאים? וכי דווקא נשיאי השבטים הם המרגלים הטובים ביותר? לכאורה עדיף לשלוח מעט אנשים, המיומנים יותר בריגול, בהסוואה וכדומה. ומהי בכלל השליחות שלהם – “ויתורו את ארץ כנען”?

‘לתור’ משמעו לחפש, כפי שמשמע גם בפסוק “וארון ברית ה’ הולך לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה” (במדבר י, לג). גם הפסוק המפורסם “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, משמעו שאל לו לאדם לחפש את מבוקשו במקומות אליהם מושכים אותו עיניו ולבו. מהי, אם כן, השליחות “לתור את ארץ כנען”? וכי הנשיאים הולכים לחפש את הארץ? הרי הם נכנסים אליה ומתהלכים בה, ומה יש כאן לחפש?

נראים הדברים, שהקב”ה שולח כעת את הנשיאים לשליחות כפולה: יש בשליחותם גם מרכיבים צבאיים, כגון “החזק הוא, הרפה? המעט הוא, אם רב?” וכן “הבמחנים אם במבצרים?”, אך עיקרה של השליחות אינו צבאי כלל ועיקר: מרכז שליחותם של המרגלים הוא “וראיתם את הארץ מה היא… ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה? …ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין?” הקב”ה יודע מה יש בארץ ומה אין, אך הוא שולח את הנשיאים לחפש את מהותה הפנימית של הארץ, לראות את פירותיה המבורכים ואת הברכה האלוקית השרוייה בה. לכו לארץ וחפשו אותה, חישפו את מהותה הרוחנית הפנימית וגלו אותה לכל עם ישראל.

השליחות הזו חשובה במיוחד, מכיוון שעם ישראל בא אל ארץ ישראל ללא היכרות מוקדמת. אכן, זו הייתה הארץ שבה גרו ונדדו אברהם, יצחק ויעקב. אך כבר שנים רבות שאין בעם ישראל אדם חי שזוכר את ארץ ישראל או מרגיש קשר טבעי אל הארץ. את הקשר הזה צריכים המרגלים כעת ליצור – לשוטט בארץ ולחפש בה נקודות קישור, יתרונות חיצוניים וגם מהויות עמוקות שהם יוכלו לאחר מכן לתאר לעם ישראל ולחבר את עם ישראל אל הארץ המובטחת, עוד לפני שהעם פוגש אותה.

לכן משה שולח דווקא נשיאים, שאמנם אינם חיילי הסיירת המצטיינים ביותר, אך הם נציגיו של עם ישראל, ו”כולם אנשים”, אנשים כשרים וראויים לשליחות רוחנית זו. אמנם לצערנו כשלו המרגלים בשתי השליחויות שהוטלו עליהם: מבחינה צבאית המסו את לבב אחיהם והניאו אותם מלעלות, וגם מבחינה רוחנית במקום לראות את טוב הארץ ואת עיני ה’ אלקיך המביטות בה לטובה, ראו רק ארץ אוכלת יושביה.

את המשימה האמיתית השאירו המרגלים לנו, לכל דור ודור: לתור את הארץ, לחפש ולמצוא את הנקודה הפנימית של הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, ולחזק יותר ויותר את הקנין המהותי והפנימי שלנו בארץ.

The post לתור את הארץ appeared first on .

לכאורה המרגלים טוענים טענות נכונות – כיצד אנו, עם של עבדים שעכשיו יצאו ממצרים, נצליח להתמודד עם ערים בצורות גדולות ועם בני ענק?

על כך משיבים להם יהושע וכלב: “ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם, וה’ איתנו, אל תיראום”.

יהושע וכלב בעצם אומרים שלש טענות: א. לחמנו הם, בפשט הפסוק הכוונה היא – אנחנו אוכלים אותם לארוחת בוקר, זה קטן עלינו, ננצח אותם בלי בעיה. ב. סר צילם מעליהם, אין להם צל שיגן עליהם [רש”י מביא דברי חז”ל שהכוונה היא לאיוב שהיה צדיק שביניהם והיה מגן עליהם, וכעת נפטר]. ג. ה’ איתנו!

לכאורה מוזר שרק במקום השלישי אומרים יהושע וכלב ‘ה’ איתנו’… האמנם פשוט לו שעם ישראל כל כך חזק שהוא ינצח את כל אויביו בלי בעיה? לכאורה התשובה של כלב הייתה צריכה להיות: “אל תיראו את עם הארץ, כי ה’ אלקינו איתנו”!

פירוש נפלא לדברים מופיע בספר תולדות יצחק, שכתב ר’ יצחק קארו, שהיה דודו של מרן בעל השולחן ערוך ר’ יוסף קארו, ולא רק דודו אלא גם אביו המאמץ [לאחר שאביו של ר’ יוסף קארו נפטר, לקחו דודו לביתו]. וכך כותב התולדות יצחק:

“לחמנו הם – טבע המן יש להם, שכשחם השמש ונמס, והקב”ה נקרא שמש [תהלים פד יב] כי שמש ומגן יי’ אלהים, וזה הוא סר צילם, שהסרת הצל הוא שזורח השמש, ויי’ אתנו שהוא השמש, ונמסו”.

ביאור הדברים: שלשת הטענות של יהושע וכלב הן בעצם טענה אחת: כאשר אומרים יהושע וכלב “לחמנו הם”, אין כוונתו לסתם לחם, אלא ללחמנו, הלחם שלנו שאנו אוכלים אותו בשנות המדבר, שהוא המן היורד משמים. ומה המיוחד בו? שכאשר השמש זורחת עליו הוא נמס ואיננו. ובנמשל – עמי כנען הם המן, הקב”ה הוא השמש, וכאשר הקב”ה מטיל את אורו וחומו על עמי כנען, הרי סר צילם והם נמסים.

מתוך הדברים אנחנו למדים שאילו עם ישראל היה נכנס לארץ בימי משה, היו עמי הארץ נמסים ומתכלים מאליהם לפני בני ישראל בדרך נס מוחלטת, ללא צורך במלחמה כלל. כמו שהיה ביציאת מצרים – “ה’ יילחם לכם ואתם תחרישון”, כך היה מתרחש גם בכניסה לארץ.

בפועל לא כך היה: אמנם התרחשו ניסים בימי יהושע, כמו נפילת חומות יריחו, ואבני הברד שירדו משמים, אך עיקר המלחמה נערכה בידי בני ישראל.

נמצינו למדים: הבדל עמוק יש בין דור המדבר לבין דור הכניסה לארץ. דור המדבר מדרגתו הייתה ניסית, והנהגת משה רבנו הייתה ניסית – אכלו מן שירד מן השמים, היו עטופים בענני כבוד, הובלו על ידי עמוד אש ועמוד ענן, וכו’. אילו היה דור המדבר נכנס לארץ, הייתה הנהגה זו ממשיכה גם בארץ ישראל, והדברים היו מתרחשים בדרך נס.

מכיוון שחטאו ישראל בחטא המרגלים, התעכבו ארבעים שנה במדבר, האבות שיצאו ממצרים מתו במדבר והבנים נכנסו לארץ, ולהם כבר לא התאימה ההנהגה הניסית. על כן בימי יהושע כבר פחתו הניסים והיה מקום נרחב הרבה יותר למלחמה הטבעית שנלחמו בני ישראל.

בדומה לכך פירש השל”ה הקדוש על פרשת השבוע:

“יש לפרש ענין ‘סר צלם’ כו’, שיהיה מורה על הדברים שהם הכל ניסים למעלה מהטבע… ‘כי לחמנו הם’, רמז כמו לחם שלנו שהוא המן, דכתיב ביה (שמות טז, כא) ‘וחם השמש ונמס’, וה’ אתנו ויושבים אנחנו בצל שדי”.

אם כן,  אילו  היו  ישראל  נכנסים  לארץ  בימי  משה  הייתה ההנהגה ניסית גם בכניסה לארץ. אנו מגלים זאת גם בדרשה נוספת של חז”ל. על דברי כלב, שאמר “עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה”, אומר רש”י בשם המדרש:

“עלה נעלה – אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו”.

אומר על כך השפת אמת:

“כי בודאי בדרך הטבע לא היו יכולין לכנוס לארץ ישראל כאשר ראו המרגלים. אכן כל הנהגות דור המדבר היו למעלה מן הטבע… אכן אם היה נכנס דור המדבר, בכוח משה רבנו עליו השלום, היו כובשין מקודם ארץ ישראל שלמעלה [=היו קודם כל כובשים את המדרגה הרוחנית העליונה של ארץ ישראל], ובכח זה היה נמסר להם ארץ ישראל שלמטה [בדרך נס]… והגם [=ואף על פי] שהיו [בני ישראל] מאמינים בני מאמינים, אבל לא נמשכו לגמרי אחר ההנהגה העליונה שלו” [=של משה רבנו, בדרך נס].

על פי זה מבאר השפת אמת שזו הייתה מלכתחילה עיקר השליחות של המרגלים, לא לבחון את הארץ אלא לבחון את עם ישראל:

“וזה היה עיקר השליחות [של המרגלים] –  “שלח לך“, לראות אם יתמשכו אחר זה הדרך ויוכל משה רבנו עליו השלום לכנוס עמהם”.

כאמור, מדרגתו הרוחנית של משה רבנו היא הנהגה ניסית. אם המרגלים היו חוזרים ומעודדים את עם ישראל להיכנס לארץ ולסמוך על הנס למרות הפחד מפני הענקים והאויבים, הייתה זו ראיה והוכחה לכך שעם ישראל מסוגל לסמוך על ההנהגה הניסית של משה רבנו. וכאשר לא אבו לעלות והמסו את לב אחיהם, הייתה זו ראיה לכך שעם ישראל לא ראויים להכנס בדרך נס עם משה רבנו. אם כן, שליחותם של המרגלים היא בעצם בחינה לעם ישראל אם הוא ראוי. לכן בספר דברים פרק א’ מאשים משה רבנו את בני ישראל בכך שהוא לא נכנס לארץ – “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שמה”, שכן בגלל שהתגלה בחטא המרגלים שעם ישראל אינם ראויים להנהגת משה, ממילא משה איננו נכנס לארץ [אף שנגזרה עליו הגזירה רק בעקבות חטאו במי מריבה, הרי השרש לכך התחיל כבר בחטא המרגלים ובכך שעם ישראל התעכב ארבעים שנה במדבר, ואכמ”ל].

עוד מבאר השפת אמת, שלכן לאחר חטא המרגלים משה רבנו לא מתפלל לה’ שיוותר לעם ישראל על העונש, כשם שהתפלל עליהם לאחר חטא העגל, למשל. לכאורה, כשם שהתפלל משה שה’ לא ימחה את עם ישראל לאחר חטא העגל, היה יכול להתפלל שה’ לא יהרוג את כל הדור הזה במדבר, אלא יכניס את עם ישראל מייד ויוותר להם על העונש של ארבעים שנה במדבר! מבאר השפת אמת, שמשה רבנו הבין שעם ישראל איננו מתאים כעת להיכנס במדרגה הניסית של משה רבנו, אך גם עדיין איננו ראוי ומתאים להיכנס במדרגה הטבעית של הנהגת יהושע, ולכן אין ברירה אלא להמתין ארבעים שנה עד תום כל הדור – אין זה עונש כי אם תוצאה טבעית של החטא.

החידוש העקרוני הזה, שאילו היו ישראל נכנסים לארץ בימי משה רבנו הייתה נמשכת ההנהגה הניסית, בא לידי ביטוי גם בדברי הגמרא המפורסמים, המופיעים במסכת תענית דף כט עמוד א:

“כתיב (במדבר י”ד) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות”.

אנו רגילים להבין גמרא זו, שמכיוון שדווקא בתשעה באב חטאו ישראל בחטא המרגלים, סיבב  הקב”ה שגם הבכייה לדורות של חורבן בית המקדש הראשון והשני הייתה בדיוק בתאריך זה ולא בתאריך אחר.

אולם הרמב”ן על פרשת השבוע מדייק, שהחידוש של הגמרא הוא הרבה יותר מהפכני: אין הכוונה שאילו לא היו חוטאים בחטא המרגלים אז החורבן היה בתאריך אחר, אלא שאילו היו נכנסים לארץ בימי משה לא היה חורבן ולא הייתה גלות לעולם!

וכך כותב הרמב”ן:

“ואמרו רבותינו (תענית כט א): הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. אבל מקרא מלא הוא [=דברי חז”ל האלה כתובים במפורש בפסוק] (תהלים קו כד – כז): “וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו, וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה’ – וישא ידו להם, להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות”.

אומר הרמב”ן שרק בעקבות חטא המרגלים נגזרו גלות וחורבן על ישראל. ובעצם, כפי שמעיר הרמב”ן, הדברים מפורשים בספר תהלים – שבעקבות חטא המרגלים נגזר עליהם גם “להפיל אותם במדבר” – כלומר שדור המדבר ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ, וגם “להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות” – הגלות והחורבן העתידיים.

האם אכן הגלות וחורבן המקדש הם עונש על חטא המרגלים? אנו מכירים את פשט הפסוקים בדברי הנביאים ואת פשט דברי חז”ל, שהחורבן הוא עונש על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בימי המקדש, ולא על חטא המרגלים שהיה במדבר.  אלא שלולי חטא המרגלים הכל היה קורה בדרך נס, ומייד כאשר עם ישראל היה נכנס לארצו הייתה באה גאולה שלמה שאין אחריה חורבן וגלות וחטא כלל. 

נמצא, שאף על פי שחורבן בית המקדש איננו עונש באופן ישיר על חטא המרגלים, הרי הוא נגזר ממנו. שכן אילו לא היה חטא המרגלים הייתה הכניסה לארץ ניסית ולא היה אחריה חורבן לעולם. ואם כן, כפשט הגמרא – הבכייה לדורות היא תוצאה עצמית של חטא המרגלים ובכיית החינם שהתלוותה אליו. 

יש בכך לימוד גדול, שבא לידי ביטוי בעניינים רבים: העולם כולו מתנהל באופן כללי בדרך הטבע, אך לעיתים מבליחה בו הנהגה ניסית. יש רגעים שיש בהם הזדמנות ‘לעלות לנתיב המהיר’ של הנס, ולהתרומם למדרגה רוחנית אחרת. דומה הדבר למחלף בכביש מהיר, שאם פספסת את הפנייה הנכונה – לעיתים עליך לנסוע עוד מרחק רב עד שתהיה לך הזדמנות נוספת לפנות אל הכיוון שרצית לפנות אליו… כך ישנם רגעים בהיסטוריה שיש בהם הזדמנות להמריא להנהגה ניסית כזו שאין ממנה ירידה, אך אם פספסת אותם – לעיתים עליך לחכות זמן רב להזדמנות הבאה.

כך יש להבין גם את דברי המדרש על יעקב אבינו [ויקרא רבה כט, ב], שבחלומו הקב”ה מזמין אותו לעלות בסולם יחד עם המלאכים, ויעקב אבינו מתיירא. “אמר לו הקב”ה: אלו האמנת ועלית – עוד לא ירדת [=לא היית יורד מסולם זה לעולם]. ועכשיו שלא האמנת ולא עלית, עתידין בניך שיהו משתעבדין בארבע מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות [=בסוגים שונים של מסים]”. המדרש מתאר כאן עוד הזדמנות חד פעמית כזו של עלייה שאין אחריה ירידה – אך מכיוון שיעקב מתיירא ואינו עולה, חוזרים למסלול הרגיל של ההנהגה הטבעית שבה יש גם גלויות, שעבוד מלכויות, מסים מעיקים וכו’. הדמיון בולט במיוחד אור הדרשה של המדרש שם: “אמר ר’ ברכיה ור’ חלבו בשם רשב”י: ר’ מאיר היה דורש – (תהלים עח) ‘בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו’ – זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה”. פסוק זה שאותו דורש כאן רשב”י, עוסק במקורו בחטא המרגלים! שכן המזמור – מזמור עח בתהלים – עוסק כולו במוסר השכל מיציאת מצרים:

“מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי: אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם: אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ: לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה’ וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה”.

כלומר – המשורר מקדים ואומר שכעת הוא יביא ‘חידות מני קדם’ – אירועים מן ההסטוריה, שמתוכם נלמד את ‘תהילות ה’ ועזוזו ונפלאותיו’.

ואכן בהמשך המזמור מופיעה למשל קריעת ים סוף – “בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד”, עמוד האש ועמוד הענן – “וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ”, הוצאת המים מן הסלע – “יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה”, תלונות עם ישראל על ה’ – “וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם”, נתינת המן לעם ישראל –  “וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ”, קברות התאווה – “וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם, לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם – וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ”.

ולאחר מכן מופיעים הפסוקים הבאים [תהלים עח, לב-לג]: “בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו, וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה”. במה עוסקים פסוקים אלו? על איזה שלב מתוך סיפור יציאת מצרים מדובר כאן? בוודאי על חטא המרגלים – שכן התוצאה היא “ויכל בהבל ימיהם” – כל אותו דור מסתובב לריק ולהבל במדבר עד מות כל הדור היוצא ממצרים, ורק לאחר מכן נכנסים לארץ. אם העונש הוא שכל אותו דור מכלה את שנותיו להבל, ברור שהחטא שעליו מדובר הוא חטא המרגלים – ולכן נאמר “בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו” – למרות שעם ישראל ראה כבר את כל ניסיו ונפלאותיו של הקב”ה ביציאת מצרים ובמדבר, בכל זאת לא האמינו בכך שנפלאותיו ימשיכו ללוות אותם גם בכניסה לארץ!

אם כן, אין זה מקרה שהמדרש לוקח את הפסוק הזה העוסק בחטא המרגלים, ודורש אותו על יעקב אבינו, שכן מבחינה רוחנית זו אותה צומת בדיוק! גם ליעקב אבינו וגם לדור המדבר הייתה הזדמנות לעלות על המסלול המהיר לגאולה ניסית ללא נפילות, אך ההזדמנות הוחמצה.

כך יש להבין גם את דברי הגמרא בסנהדרין [דף צח עמוד א] – “זכו אחישנה, לא זכו בעיתה”. בתהליך הגאולה יש רגעים כאלו, שבהם עם ישראל יכול לזכות ל’אחישנה’, להתקדמות מהירה במיוחד אל גאולה באופן ניסי ופתאומי. ואם לא זכו – באה הגאולה בעיתה, קמעה קמעה, באופן טבעי.

הבנה זו מחדדת את האחריות שלנו כיום, בתקופת הגאולה – מחד, לפעול עם אל, בדרך טבעית, שלב אחר שלב, במתינות ובמסירות. ומאידך, להיות דרוכים ומוכנים לרגעים של ‘אחישנה’, וכאשר הם באים עלינו לזהות אותם, להאמין בהם בכל כוחנו ולהתרומם לגאולה גם באופן המיידי והניסי.

The post מה היה קורה אילו… appeared first on .

שוב אנו נתקלים כאן בקדושתה המיוחדת של ארץ ישראל. ארץ ישראל איננה ככל הארצות, היא איננה סתם נדל”ן או ‘שטחים’, אלא מקום שיש בו קדושה, שהקב”ה בחר להשרות שכינתו בו. בדורנו, כאשר האדם נע בקלות ובמהירות על פני כל הגלובוס (ואפילו מעבר לו…), כאשר העולם כולו הפך להיות ‘כפר גלובאלי’ — קשה לנו לעיתים לתפוס מה פירושה של קדושת הארץ. ואף על פי כן, דווקא כאן היא “ארץ אשר עיני ה’ אלקיך בה”, כל הארץ היא שלמות של קדושה, וכל מקום ומקום בארץ הוא איבר מתוך השלמות הכוללת הזו.

ארץ ישראל נקראת ‘ארץ חיים’ – “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים – זו ארץ ישראל”, כיוון שיש בארץ ישראל  תופעות מיוחדות השייכות לכאורה רק ליישות חיה – ארץ ישראל מקיאה עוברי עבירה; היא שומרת אמונים לנו בכל אלפיים שנות הגלות – “ושממו עליה אויביכם היושבים בה”, היא נותנת פירותיה בעין יפה לבניה כאשר הם שבים אליה, ומעל לכל – היא נותנת נבואה וחיים באור ה’ ליושביה, “נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה” – דווקא עליה אנו מקבלים נשמת חיים.  מפסוק זה דרשו חז”ל (תנחומא ויחי ג) שמתים שבחו”ל עתידים להתגלגל במחילות אל הארץ, וכאן יחיו – “נותן נשמה לעם עליה“. ובפרשתנו: “ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ” – דורשים כאן חז”ל שהם נטלו את חלקם בארץ, ועל כן כאילו קיבלו מהם חיים.

ממילא, עצם ההתייחסות לארץ כאל סתם מקום שאפשר למדוד אותו האם הוא כדאי מבחינה כלכלית, האם משתלם להשקיע בו מבחינה בטחונית, ואולי אפשר לוותר עליו – זוהי עצמה התפיסה המעוותת של המרגלים, של הוצאת דיבת הארץ רעה. נתאר לעצמנו אדם שמציעים לו לוותר על אשתו, או על אחד מאיבריו, כיוון שזה כדאי כלכלית… הרי זה לא יעלה על הדעת! ישנם דברים שאין להם מחיר והם לא נמדדים בשום מטבע.

על הוצאת דיבה כזו אמנם לא משלמים פיצויים כספיים… ובכל זאת משלמים עליה ביוקר. בני ישראל שילמו על הוצאת הדיבה של המרגלים בארבעים שנה של נדודים במדבר ובמותו של דור שלם. גם כיום אנחנו כבר מתחילים לראות את תוצאותיה של הוצאת הדיבה: מי שאמר לעצמו “מה יש לנו לחפש בעזה?”, רואה היום את הקסאמים בשדרות ובאשקלון; מי שחשב שיותר חסכוני לגרש אנשים מבתיהם ולהפקיר את שטחי ארץ ישראל, מגלה שתקציב הביטחון המצומק לא נותן מענה גם לגבולות המצומקים של מדינת ישראל.

The post טובה הארץ מאד מאד! appeared first on .