א”ר סימון ה’ פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, ויאמר אלהים יהי אור, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו, ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור יום, כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות, מתיבין חברייא לרבי סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות, אמר להן אף הוא שנה בו דבר.

רבי סימון דורש את חמש הפעמים בהם חוזר הכתוב על המילה ‘אור’ בתיאור בריאת העולם, כנגד חמישה חומשי תורה. כל פסוק במילותיו המיוחדות, מהווה תמצית עניינו של החומש אותו הוא מבטא. חומש בראשית וחומש שמות ניתנו בדרשתו של רבי סימון באותו פסוק: “ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור“, כנגד בראשית ושמות. ואף שהלשון שנאמרה בפסוק דומה בין שני החומשים, הגדרת התפקיד המרכזי שלהם שונה במדרש: ספר בראשית – שבו נתעסק הקב”ה וברא את עולמו. ספר שמות – שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. מדוע רבי סימון בכזה ביטחון התאים תיאור כל כך שונה בעניינו של כל ספר, לצמד מילים דומות בתכלית? ומה יש בין בראשית לשמות, שזכו לנחלה משותפת באותו פסוק? כאמור, הנצי”ב בהקדמתו לספר שמות, מביא מדרש זה בתוך עיונו על שמות החומשים:

זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות, כדאיתא בב”ר פ”ג ויהי אור נגד ספר שמות כו’, וכן בהרבה מקומות, והרמב”ן סוף הספר קראו ספר הגאולה, זולת רבנו בה”ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני, דקחשיב חמשה חומשי תורה, ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה. וכ”ה בסוטה דף ל”ו ב’ לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים אלא כדרך שחלוקין בחומש שני. ושותא דרבותינו ניתן ללמדנו בינה, שלא בחינם שינו השם בזה הספר, והיה לרבותינו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו’, או חומש שמות, או על העניין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה, כמו שקורא ספר במדבר, ספר הפקודים, וכמש”כ במקומו הטעם. אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז”ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, פי’ תכלית העולם בכלל, הוא שיהא אומה אחת חלק ה’ עמו, וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו לצורה אחרת במה שקבלו עליהם עול תורה ומצוות.

הנצי”ב מביא את השמות השונים בהם נתכנה ספר שמות. בפי בעלי המדרש אכן נקרא שמות, אולם בפי הרמב”ן נתכנה ספר הגאולה, ואילו הבה”ג קראו בשם מיוחד: ספר שני. מדוע כינה כך הבה”ג את הספר? שאלת הנצי”ב מחריפה, כיוון שהבה”ג הביא את השם הזה בתוך רשימה של שמות החומשים, בה כל חומש זכה לשם הנוגע לעניינו ומהנושא המדובר בו, ורק לספר שמות לא נמצא שם ונשאר עם המספר לבדו. נראה שמקורו של הבה”ג הוא בדברי הגמרא (סוטה לו א):

אמר רב כהנא: כדרך שחלוקין כאן, כך חלוקין באבני אפוד… רבי חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני, כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני שפחות באמצע…

הביאור בו מאיר הנצי”ב את שמו המיוחד של הספר, הוא שבמהותו ספר שמות הוא שני לספר בראשית. ספר בראשית אשר מתאר את התחלת יצירתו של העולם והעמדתו על מכונו החומרי, לא נשלם עד שבא ספר שמות – בו יוצאים ישראל ממצרים, ונשלם העולם בהשלמתו הרוחנית, שכן העולם נברא לתכלית ישראל. וכבר דרשו חז”ל: “בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית”. במהר”ל כתובים דברים דומים, המתארים כיצד החומשים משלימים זה את זה בענייניהם (פרק ס”ט).

ספר הראשון כנגד ‘האל הגדול’ שהוא יתברך ברא הכל, וזה נזכר בספר בראשית גדולתו של הקדוש ברוך הוא איך ברא הוא ית’ העולם, וכן בו בריאת האבות שמהם הושתת העולם וכן תמיד היה העולם יוצא לפועל להיות נבראים האומות כמו אדום שנזכר בפ’ וישלח שהם האומה אחרונה שיצאת לעולם, ועדיין לא היו ישראל בעולם עד שפרו ורבו במצרים ואז נשלם העולם שכל האומות נחשבים בריאה ואחר ישראל לא נבראת שום אומה כלל ולפיכך עד סוף פרשת ויחי מדבר מן בריאת עולם. וספר שמות מדבר נגד ‘הגבור’ כמו שהשם יתברך ברא העולם כך הוא מפסיד ברצונו הנבראים ועושה גבורות כמו שעשה במצרים מה שפועל השם ית’ בעולם ויציאת מצרים נזכר מתחלת פרשת שמות עד שגאלם השם יתברך, וכדי לומר לך התכלית מה שגאל הקדוש ברוך הוא כי התכלית הוא מעיקר הדבר והתכלית הוא כמו שאמרנו לשכון ביניהם ולפיכך מספר עשיית המשכן עד וכבוד ה’ מלא המשכן ועד כאן ספר שני.

האומה הישראלית, אומר המהר”ל, היא האקורד האחרון בבריאה. אחריה אין עוד מציאות של בריאה חדשה, והיא משלימה את התהליך ובכך נותנת לו כיוון ותכלית. עם ישראל, אשר מאיר בספר שמות את אור התורה בעולם, הוא השלמת הבריאה וסימון המגמה אליה היא מתקדמת.

כך עונה הנצי”ב שם על שאלותיו, ואומר כי ספר שמות נקרא ‘שני’ כי הוא החלק שני של החומש הראשון, שבו נגמר סדר הבריאה. הושלם התהליך שהותחל בספר בראשית, על ידי יציקת תוכן של תורה אליו בהופעתו של עם ישראל, התורה שנותנת משמעות לכל החיים וממלאת את העולם בתוכן עליון אמתי ומרומם. בזאת יובן המדרש לעיל, המכנס את שני הספרים למילים כמעט זהות ואשר שוכנות באותו פסוק. “ויהי אור” הראשון, הקב”ה בורא את העולם. “ויהי אור” השני, ישראל יוצאים מאפילה לאורה והעולם כמו נברא מחדש. בסוף דבריו מחדש הנצי”ב באור חדש דיוק שנדרש באופן אחר במדרש רבה, על האות וא”ו בה פותח ספר שמות – “ואלה שמות בני ישראל”. לפי דבריו, הוא כותב, יש להבין מחדש את האות וא”ו כמקשרת בין החומשים, ומחברת אותם להיות למערכת אחת. נראה להוסיף, שגם הפסוקים החוזרים על עצמם בתחילת שמות ולקוחים מאמצע פרשת ויגש, מורים על החיבור בין החומשים ובעצם עושים את הצעד הראשון של חומש שמות עוד בשלהי חומש בראשית, ובכך משוקעת התחלת שמות עוד בבראשית.

ספר הכוזרי מכיל חמישה מאמרים, וכבר אמר הרצי”ה קוק שהסידור הזה מקביל לחמשת החומשים. נראה שגם בו המאמר הראשון והשני משלימים זה את זה. בראשון סובב הדיון על עצם הכרת האמונה בכללותיה וסוף דבר הוא שמלך כוזר מתגייר. בשני, מלך כוזר כבר בתוך העם הישראלי, ובו מתבארים יסודות בחיי האומה וביחוד מתבאר עניינה של ארץ ישראל שבה תלויות כל המצוות.

ונראה שלא בכדי החוליה של ירידת השבטים למצרים היא זו שמקשרת בין החומשים. חביבה עלינו הזכרתם של דברי האר”י ומה שהוסיף בעניין הרב קוק, והם הכלל החשוב: בין כל שתי מדרגות בבריאה יש חוליה מקשרת. הרב קוק האיר את החשיבות שבכלל זה, המורה על כך שכל המציאות מאוחדת. החוליה המקשרת בין כל הדברים הנפרדים מבטאת את זה שכל העולם במקור מאוחד. השבטים, מהווים חוליה מקשרת בין עם ישראל לבין האבות. הדבר נשקף מכמה מקומות, ומובלט בכוזרי במאמר הראשון:

וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלהי, וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו, רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים.

הכוזרי מונה את יוסף ואחיו יחד עם אברהם יצחק ויעקב, בתור הפרי הראשון ממנו ניטע עם ישראל. משמע, השבטים הם במידה אחת חלק אינטגרלי בדור האבות. מצד שני, הם היו התחלת חלות העניין הא-לקי על קהל, כפי שכותב הכוזרי, וזה כבר ביטוי של עם. ועוד, שחז”ל הגדירו – אין קורין אבות אלא לשלושה. ביטוי נוסף לכך שהשבטים היו חוליה מקשרת לאבות נמצא בדברי האור החיים הקדוש על תחילת הפרשה:

והגם שלא מנה כאן אלא י”ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.

והדבר עולה אף מן הפסוק המיוחד “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”. מה הכוונה שכל הדור מת? וכיצד מותחים קו בין דור לדור? בלוויה ל”ע בה הייתי השבוע, של אדם מבוגר מבית הכנסת שהיה בסביבות גיל 95, שמעתי הספד מיוחד. קראו עליו שם את הפסוק הזה “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”, ואמרו שבלווייתו אנחנו ממש קוברים דור. זהו אדם שהספיק להילחם מול הנאצים במצרים, ולאחר מכן במלחמות ישראל. מה שעמד מול עיניו לא ניצב לעמוד עוד מול עיניהם של הרבה אנשים. כאשר מת אדם כזה, דור הולך ונעלם, דור שמהווה יחידה בעלת חשיבות היסטורית עצומה בחייו של עם ישראל. על כל פנים, נראה שהאמירה החבויה בפסוק היא דומה – שבמות יוסף ואחיו הלך דור, וזהו דור האבות שראה את האבות והתחכך עמהם. בני יעקב היו שייכים גם לשורשים מהם נוצר עם ישראל, וגם להתחלת העץ הלאומי העולה לצמוח ולהתפאר.

הזוגיות שבין ספר בראשית העוסק במישור העולמי לספר שמות המכוון אל התכלית שלו, הישראלית, היא איננה רק חד צדדית, שהעולם צריך את ישראל, כי אם גם שישראל צריכים את העולם. איננו גוי יחיד בארץ, אלא גוי אחד. מטרתנו איננה להתנתק מן העמים מבלי להיות בקשר איתם כלל, אלא כמו שהכוזרי כותב ומקורו בזוהר הקדוש כפי שמובא שם בהערות, “כי ישראל באומות הם בבחינת הלֵּב באיברים”, מצד אחד בעלי תפקיד כללי ובכל זאת בתוך העולם.

ואכן, הראשון שהכיר בישראל כעם, היה דווקא פרעה: “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”. תופעה זו, שההכרה בישראל כעם באה דווקא מן האומות, מלמדת על היותנו בעוצם תפקידנו חלק מן המערכה העולמית. הצעת פרעה שבאה לרדות את עם ישראל בעבודת פרך, מזכירה קצת בקשר הפוך את הצהרת בלפור בדור האחרון. הצהרת בלפור היא דובדבן שבקצפת רחבה שהייתה בכל התהליך של תקומת ישראל בארצו בדורות האחרונים, שבא בחלקים משמעותיים ממנו יחד עם תמיכתם של אומות העולם. הצהרת בלפור יצאה לפועל כאשר הרב קוק היה בלונדון, ויתכן שאף הייתה לו השפעה על כך. הרב כותב עליה הרבה באגרות, וממש שמח בה וראה בה תקווה גדולה.

מה היה החידוש הגדול בהצהרת בלפור? היא הייתה פריקת אבן אדירה שישבה על לבבות רבים בעם ישראל, והיוותה התגברות על חומה חשובה. בעוד קהלים שאינם קוראים בשם ה’ עלו לארץ ישראל ליישב אותה, התחבטו יושבי בית המדרש בשאלות שהכבידו עליהם מאוד. מפורסמת היא קושיית התנועה החרדית על הציונות מתוך שלושת השבועות – בגמרא מובא שהקב”ה השביע את עם ישראל שלא יעלו לארץ לבנותה מבלי הסכמת האומות, “שלא יעלו ישראל בחומה” (עיין כתובות קיא א). לפי הדברים הללו, לכאורה כל הקיום של מדינת ישראל היא חטא עצום של מעבר על השבועה שהשביע הקב”ה את עם ישראל. הייתה מבוכה, ותנועות שונות בציבור חרדו מן העלייה לארץ, כי היה נראה להם שאסור. כך למשל, כתב בעל ספר ‘מי השילוח’ בהביאו את הפסוק: “ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות”, דברים בסגנון הבא: כגון עכשיו, שנמצאים בחרדה ולא יודעים אם המציאות מזמנת טוב או לא טוב, הדבר הכי טוב לעשות הוא לחנות במקהלות – להסתכל מה עם ישראל עושה וכך לנהוג.

הצהרת בלפור שחררה מן העומס הנפשי הזה שהיה פרי הגלות. וכך אמר ה’אור שמח’, רבי ישראל מאיר הכהן (בעל המשך חכמה) על הצהרת בלפור: “סר פחד השבועות”. ברגע שאומות העולם מכירים בצורך של עם ישראל לשוב לארצו, השבועות לא מתקיימות. כי הרי השבועה היא לא לעלות מבלי הסכמת האומות, ומרגע שיצאה אמירה כזו מבריטניה שהייתה מעצמה משמעותית ושלטה על ארץ ישראל, אין מקום לספקות וצריך לעלות לארץ ישראל. אמנם, המהר”ל כבר הסביר שהקב”ה השביע את המציאות, ולא את עם ישראל – זאת אומרת שאין בדבר איסור, אלא שנדע שהדבר פשוט לא יקרה מבלי הסכמת האומות, כי הקב”ה הטביע בבריאה את הדבר הזה, שהגאולה לא תקרה לפני הזמן. על כל פנים, גם כך הצהרת בלפור הראתה שהנה זה קורה, סימן שזה אמור לקרות.

התוכן הפנימי של הצהרת בלפור הוא שעם ישראל חוזר להיות חלק מן המערכה העולמית, להנהיג את כל האומות ולהשפיע על כל העולם בתור עם בריא היושב בארצו. זה מדהים להיזכר לפעמים עד כמה אנחנו מדינה קטנה, בקושי אפשר להצביע עלינו באטלס, ובכל זאת כל העולם מדבר עלינו בלי הפסקה.

יש המבקרים את ההתחשבות ברצון האומות: “מה אכפת לנו מה אמריקה חושבת?” אך האמירה הזו היא בעייתית לא רק מפני הטענות המוכרות, התועלתניות. אלא באופן מהותי, עם ישראל חי בלב האומות כדי להשפיע עליהן, יש וצריך שיהיה יחס בין ישראל לאומות. עם ישראל לא ממלא לבד את כל הבריאה, אלא מגלה את שם ה’ בעולם שמלא בעוד אומות אחרות. מספר לעולם את תהילות ה’ “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”. עם ישראל חייב להיות “עם באומות”, ובכל זאת “בגויים לא יתחשב”. זה לא ‘עוד’ אומה כיוון שהיא נמצאת בראש, אבל חייב להיות יחס בין ישראל לאומות.

האור החיים על תחילת הפרשה שואל גם הוא את השאלה המפורסמת מדוע חזר הכתוב ומנה את השבטים שירדו למצרים. וכך כותב:

ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז”ל (ב”ר פ’ פ”ב) מפני שטר חוב של הגלות, ואמר ואלה שמות וגו’ הבאים מצרימה פי’ הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.

הזכרת השבטים באה לדברי האור החיים להזכיר שבחם, שירדו למצרים מתוך הבנה שהם הולכים לגלות ומתוך רצון וכוונה לשם שמיים לסבול עול הגלות – להשלים את הגזירה “כי גר יהיה זרעך”, ולא כעשיו הרשע שהלך לו אל ארץ אחרת מפני שטר החוב של הגלות. יש בכך השלמה לדברים שנאמרו לעיל, שלא רק מתוך ההכרח נולד ספר שמות מתוך ספר בראשית ונוצר עם ישראל. אלא מרצון והבנת האידיאליות שבדבר באו השבטים לסבול את עול הגלות בשעבוד של מצרים. מצרים המהווה את כור ההיתוך של העם הישראלי, הרחם בה נוצרו והוטבעו בו התכונות המיוחדות, והאופי הנישא שבו הוא מופיע בעולם.

The post מה השם של ספר שמות? appeared first on .

תשובת ה’ היא מורכבת, ונושאת בתוכה שלשה חלקים שונים: “ויאמר אלהים אל משה: אהיה אשר אהיה. ויאמר: כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלהים אל משה: כה תאמר אל בני ישראל, ה’ אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם – זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור”.

שלש פעמים שונות חוזר הפסוק על המילה “ויאמר”, לומר לנו שיש כאן שלש אמירות שונות: בראשונה עונה ה’ למשה  ‘אהיה אשר אהיה’, לאחר מכן מצווה את משה לומר ‘אהיה שלחני’, ולבסוף מתגלה בשם הויה, שמו המפורש. ויש לעיין במשמעות הדבר. וכבר רש”י מביא שחז”ל עמדו על קושי זה ודרשו: “אהיה אשר אהיה – אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו: רבש”ע, מה אני מזכיר להם צרה אחרת? דיים בצרה זו! אמר לו: יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם”. אלא שיש מקום לעיין גם בדרשה זו, שלכאורה עוקרת את הפסוק לגמרי מפשטו – שהרי על פי הפשט ברור ש’אהיה אשר אהיה’ אין פירושו שאהיה עימם בצרה זו או אחרת.

ונראה שדווקא אם נעיין בפשוטו של מקרא, נגלה שהעומק של הפשט מתחבר לעומק הדרש, ואכן גם המדרש מתיישב על פי פשוטו של מקרא. מהו, אם כן, פשט הכתוב? משה שואל את הקב”ה כיצד לתאר אותו בפני עם ישראל – “ואמרו לי ‘מה שמו?’, מה אומר אליהם?” בפשטות נראה שהקב”ה מסרב לענות ישירות לשאלה, אלא דוחה את משה באמרו “אהיה אשר אהיה” – מה אכפת לך או להם מה שמי – אהיה מי שאהיה, העיקר שאני מוציא אותם ממצרים… הבנה זו מתחזקת במיוחד לאור העובדה שכאן עדיין לא אומר הקב”ה למשה “כה תאמר לבני ישראל”, ומשמע שאכן אין עדיין תשובה כיצד לענות לבני ישראל, אלא התנערות מעצם השאלה. ואף על פי כן, מתוך התנערות זו יוצאת לבסוף התשובה – “כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם”.

אם נעיין במקורו של המדרש (שמות רבה ג,ו) נגלה שמייד לפני הדרשה המובאת ברש”י, מובא מדרש נוסף, שאף הוא רואה את הפסוק כך:

“ויאמר אלהים אל משה, אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקב”ה למשה שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים, בה’, כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה’, שאין ה’ אלא מדת רחמים שנאמר (שמות לד) ה’ ה’ אל רחום וחנון, הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי”.

“שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא” – זהו, על פי המדרש, פירושם של המילים ‘אהיה אשר אהיה’ – אין מקום לשאלה מה שמו, שכן אני נקרא לפי מעשי, לפי מה שאהיה – אהיה… לפי האופן שבו אתגלה בעולם, כך יהיה שמי באותה שעה.

מתוך מדרש זה ניתן להבין מדוע חשוב למשה לומר לבני ישראל מה שמו של הקב”ה, ומדוע הוא חושב שזה יהיה כל כך חשוב עבורם. השם מבטא מהות, וכאשר הקב”ה מתגלה אלינו בשם מסויים, הרי זה מבטא את הנהגתו של הקב”ה שבה הוא מנהיג את עולמו. אך הקב”ה הוא ‘אהיה אשר אהיה’ – פעמים שהוא מנהיג את העולם במידת הדין, פעמים במידת הרחמים וכו’. לכן לא ניתן לומר מראש באיזו מידה ינהיג הקב”ה את עם ישראל, אלא לפי מעשינו תהיה הנהגת ה’ יתברך אותנו.

על פי הבנה זו, מתאימים מאד דברי המדרש שהביא רש”י, שבתוך המילים ‘אהיה אשר אהיה’ מקופל גם המסר שאהיה עמכם בגלות אחרת, שהרי אם הקב”ה אינו רק אל מלא רחמים, אלא מנהיג בכל שעה לפי מעשינו, הרי שעתידה להיות גם צרה אחרת, שתבוא בעקבות חטאינו, שכן אין צדיק בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא. ולכן אומר הקב”ה למשה “כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם”, כלומר לבני ישראל תאמר רק שאהיה עמהם ואציל אותם, ואל תאמר להם מה שמי, כי אין אפשרות להגדיר אותי בשם מסויים כלשהו.

ולאחר כל זאת מופיעה אמירה נוספת: ” ויאמר עוד אלהים אל משה: כה תאמר אל בני ישראל, ה’ אלהי אבותיכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם – זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור”. יש שם אחד שהוא השם המפורש, ואמנם איננו התגלות ספציפית של הנהגת דין או רחמים וכדומה, אך הוא שמו המפורש של הקב”ה, היה הווה ויהיה – אלהי האבות בעבר, זה שמי לעולם בעתיד, והוא זה שגם שלח אליכם את משה – בהווה, להצילכם מכל הצרות הבאות עליכם.

The post אהיה אשר אהיה appeared first on .

(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: (ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: (ג) יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: (ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: (ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:

למעשה מזכירים כאן בתוך הרשימה רק אחד עשר מתוך שנים עשר בני יעקב, ולגבי יוסף מצויין שהוא היה במצרים ולכן איננו מופיע בתוך הרשימה.

מעניין לשים לב לסדר שבו מופיעים השבטים כאן, לעומת הסדר שבו הם מופיעים במקומות אחרים:

כאן השבטים מסודרים באופן כללי לפי האמהות שהולידו אותם. ראשית מופיעים בני לאה – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון. יש לציין שזה לא לפי סדר לידת השבטים, שהרי בני השפחות נולדו לפני יששכר וזבולון. לאחר בני לאה מופיעים בני רחל, או ליתר דיוק בנימין, שהוא נציג בני רחל שירד למצרים יחד עם יעקב [כאמור יוסף כבר היה במצרים ולכן מופיע רק בסוף פסוק ה’]. לאחר בנימין מופיעים בפסוק ד’ בני בלהה ובני זלפה.

מדוע בני השפחות מופיעים אחרונים? האם הם יהודים סוג ב’?

כבר ראינו הזדמנות אחרת שבה בני השפחות מופיעים ראשונים – כאשר יעקב פוגש את עשיו, נאמר בספר בראשית פרק לג פסוקים א-ב:

“וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים”.

אך למרבה האירוניה, מדוע כאן מופיעים בני השפחות ראשונים? כפי שמבאר רש”י, הסיבה היא מכיוון ש”אחרון אחרון חביב”, כלומר שאם יהרוג עשיו את הראשונים יהיו האחרונים לפליטה…

חוזרת ונשאלת השאלה, האם בני השפחות הם יהודים סוג ב’? האם יש דבר כזה יהודי אחד ששווה יותר ויהודי אחר ששווה פחות?

כאמור, יש לשים לב שבמקומות אחרים מופיע סדר אחר של השבטים.

בספר בראשית פרק מו, כאשר מתוארים כל שבעים הנפש היורדים למצרים עם יעקב, גם שם מחולקים הנזכרים לפי האמהות, אך שם לא מופיעים בני השפחות אחרונים, אלא קודם כל בני לאה, לאחריה בני זלפה, ואז בני רחל ולבסוף בני בלהה.

בפרשת נשא, בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח [פסוקים שקראנו בתורה בחנוכה], מופיע סדר אחר: יהודה, יששכר זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ונפתלי.

איזה מין סדר משונה הוא זה? לא לפי סדר התולדה, לא לפי סדר האמהות… זהו סדר חנייתם של עם ישראל במדבר. כך מופיע בספר במדבר פרק ב – יהודה עם יששכר וזבולון חונים ממזרח למשכן ולארון הברית, ראובן עם שמעון וגד חונים מדרום, אפרים עם מנשה ובנימין חונים ממערב, ודן עם אשר ונפתלי חונים מצפון. סדר דומה מופיע במפקד שעורך משה רבנו בפרק א’ בספר במדבר – גם שם השבטים מחולקים לפי השלשות האלו, אך בסדר שונה: קודם כל ראובן שמעון וגד, ואז יהודה יששכר וזבולון. סדר זהה מופיע גם במפקד שהתרחש ארבעים שנה לאחר מכן, בפרשת פנחס [במדבר פרק כו].

בפרשת שלח לך, כאשר משה שולח מרגלים – נשיא מכל שבט, מוזכר סדר אחר לחלוטין: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, אפרים, בנימין, זבולון, מנשה, דן, אשר, נפתלי וגד.

כאשר משה רבנו מברך את עם ישראל בפרשת וזאת הברכה מופיע סדר אחר: ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף, זבולון, יששכר, גד, דן ואשר. כאן יש רק עשרה שבטים כיוון ששמעון לא התברך, ואילו יוסף נזכר כאן ככולל את מנשה ואפרים. על כל פנים, זהו סדר אחר מכל המקומות האחרים.

כאשר יעקב מברך את בניו לפני מותו בפרשת ויחי [אותה קראנו בשבת שעברה], הוא גם מזכיר אותם לפי סדר האמהות, אך לא כמו שרואים אצלנו בפרשה שהשפחות מוזכרות אחרונות, אלא דווקא בני רחל הם אחרונים. משום מה לא כל הבנים מוזכרים דווקא כדרך לידתם: בני לאה מוזכרים ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר [שני האחרונים מוחלפים מסדר לידתם], בני השפחות מוזכרים דן, גד, אשר ונפתלי [כאשר קודם כל נולדו דן ונפתלי בני בלהה ורק אחר כך בני זלפה גד ואשר], ואז לבסוף מוזכרים בני רחל יוסף ובנימין.

בספר דברים פרק כז, במעמד הברכה והקללה, עומדים ששה שבטים לברך את העם על הר גריזים – שמעון לוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, וששה שבטים אחרים עומדים על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר, וזבולון דן ונפתלי.

בקיצור, בכל פעם מופיע סדר אחר בתכלית.

אומר על כך המדרש בפרשתנו [שמות רבה פרשה א’ אות ו’]:

“הדא [=זה] הוא שאמר ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי: למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום, אלא [פעמים] שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה? שלא יאמרו בני גבירות תחלה ובני השפחות אחרונה. ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו”.

אם כן, המדרש מלמד אותנו שהסדר שונה בדיוק כדי שלא נחשוב שיש כאן מישהו גדול מחברו. לא בני רחל ולאה גדולים מבני השפחות, לא שבט זה גדול משבט אחר – אלא כולם שווים.

אלא שמיד לאחר מכן ממשיך המדרש ואומר פירוש אחר:

“דבר אחר: למה הקדים אלו לאלו? לפי שהם [=השבטים הם] תקרת העולם [=הם מגנים על העולם כתקרה שמגנה על היושבים בבית]. זה שמתקן תקרה כראוי, נותן עביה של תקרה זו בצד ראשה של אחרת שאינה שוה. לפיכך מקדים אלו לאלו”.

ביאור המדרש: בזמנם היו בונים תקרה מגזעי עצים שהיו כורתים, ובדרך כלל החלק התחתון של הגזע רחב ועבה יותר מאשר החלק העליון – כיצד איפה תסדר את העצים כך שיגנו על כל חלל הבית? תניח את הגזע הראשון כך שעוביו יהיה מונח לצד ימין לדוגמא, ואז תניח את הגזע השני כך שעוביו יהיה מונח לצד שמאל, וכך הם ישלימו זה את זה.

מה בעצם הרעיון שעולה מן המדרש? בעצם ההיפך מהמדרש הקודם. לא כל השבטים שווים. כמו הקרשים שכל אחד מהם עבה בצד אחר, לכל אחד מהשבטים יש יתרונות ומעלות אחרות. יש כאלו שחזקים בתחום המנהיגות, יש כאלה שחזקים בתחום הרוחני, יש כאלו שמובילים בכלכלה ויש כאלה שמובילים בחקלאות, יש כאלו שמובילים בצבא ויש שמובילים בעבודה בבית המקדש. כל אחד יש לו ייחודיות שאותה הוא צריך לבטא במקום המתאים.

שני המדרשים אינם סותרים זה את זה. מבחינת נשמת ישראל שבהם – כל עם ישראל שווים. אין אחד מהם גדול מחבירו. אך מבחינת תכונות הנפש והאישיות – בהחלט אינם שווים, יש בהם מובילים יותר ופחות, מוכשרים יותר ופחות – ואין זה משנה כהוא זה את ההתייחסות אליהם כאל נשמות קדושות וטהורות, כולם אהובים, כולם ברורים, “ועמך כולם צדיקים”.

שני המדרשים הללו משלימים זה את זה – הראשון עוסק ברובד הנשמתי והשני עוסק ברובד האישיותי. מובן שבטבע הדברים אחד מתאים להיות חבר כנסת, אחד ראוי להיות כהן, אחד מתאים להיות סוחר ואחד מתאים להיות רופא. אבל מבחינת ההתייחסות לאדם כאדם – חביבין ישראל כולם שנקראו בנים למקום.

The post מי ראשון? appeared first on .

המדרש יוצא מתוך הנחה שבין אם מלך חדש היה ממש, ובין אם רק נתחדשו גזירותיו, ברור שפרעה הכיר את יוסף. וכי יעלה על הדעת ששליט מצרים לא יכיר את המשנה למלך הקודם? ובפרט שאותו משנה למלך הוא שהפך את מצרים למעצמה הגדולה בעולם, והקנה לה עושר כלכלי חסר תקדים! ברור לחלוטין שפרעה הכיר גם הכיר את יוסף, ואדרבה – בפשטות עיקר מלחמתו הייתה נגד יוסף, למרות שיוסף עצמו כבר נפטר. שהרי כאשר קם מלך חדש על מצרים, הדבר הראשון שמעניין אותו לעשות הוא להלחם במשטר הקודם, כדי למנוע הפיכות בממלכתו, ממש כשם שפרעה מנסח “פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ”. גם אם היה זה אותו מלך שהתחדשו גזירותיו, סביר להניח שעול המיסים הכביד כל כך על העם, שפרעה הבין שהוא צריך איזה שעיר לעזאזל כדי להסב את המרמור של העם כלפיו – ומי מתאים לכך יותר מעם ישראל?

התוכנית הפוליטית הזו של פרעה היא אכן מבריקה, ואין פלא שהיא מצליחה מעל למשוער. אך העוול הנורא שבה זועק לשמים: איך ייתכן שאתה לא יודע את יוסף? הרי בלי יוסף לא היית היום כלום! היו שבע שנות רעב, שמצרים לא הייתה שורדת אותן! אלמלא נבואתו של יוסף, ואלמלא הניהול המסור שלו לענייני הממלכה במשך כל השנים, הייתה מצרים הופכת לארץ ענייה ושבעת מלחמות, והנה עתה בזכותו היא ארץ עשירה ושבעה מטוב הארץ…

כנגד כפיות טובה זו יוצא המדרש: מי שכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור גם בטובתו של הקב”ה ולומר “לא ידעתי את ה’ “. וכמובן מנגד, לא ייתכן שאדם יחוש הכרת הטוב כלפי הקב”ה ויחטא – הרי הקב”ה נותן לך חיים, נותן לך פרנסה, כל הטוב שיש לך אינו אלא ממנו. כיצד ייתכן שאדם יחציף פניו עד כדי כך שיעבור במזיד על רצונו של הקב”ה? “אין אדם מישראל חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”, שכן כל עוד דעתו צלולה לא יבוא לחטוא בכפיות טובה גדולה כזו.

כך אומר גם ישעיהו בחזונו: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן” – אפילו בעלי חיים יודעים להכיר טובה על המזון שנותנים להם. ולעומתם עם ישראל כל חטאיו נובעים מכפיות טובה, מחוסר התבוננות בחסדי ה’ שעושה להם.

לעומת פרעה כפוי הטובה אנו מוצאים את משה רבינו, שחז”ל מתארים את הכרת הטוב שלו: במכת דם וצפרדעים משה איננו מכה בעצמו את היאור, וכפי שמביא רש”י (ז, יט): לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע”י אהרן”. וכן גם מכת הכינים שנעשתה על ידי העפר, אף היא נעשתה על ידי אהרן, וכפי שמבאר רש”י (ח, יב): “לא היה העפר כדאי ללקות ע”י משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה ע”י אהרן”. משה רבינו מכיר טובה אפילו לדומם! אפילו היאור והחול שהגנו עליו, גם בהם איננו יכול לפגוע, וכפשט דברי הגמרא (בבא קמא צב:) “בירא דשתית מיניה מיא – אל תשדי ביה קלא”, בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. מדהים הסיפור המובא בשיטה מקובצת שם, על הרי”ף שהתארח פעם אצל עשיר אחד, ורחץ במרחץ של אותו עשיר. לימים, ירד אותו עשיר מנכסיו ורצה למכור את אותו מרחץ כדי לשלם את חובותיו. בקשו המרי”ף לָשׁוּם את שוויו של המרחץ על מנת שניתן יהיה לדעת בכמה כסף למכור אותו. אמר להם הרי”ף: “לא אדון ולא אורה במרחץ הזה, לא בְּמֶכֶר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד אליו, לפי שנתהניתי ממנו”. דברי הרי”ף מדהימים: הרי”ף לא טען שהוא נוגע בדבר כי הוא חייב טובה לאדם בעל המרחץ, אלא מפני שמכיר טובה למרחץ עצמו. שוב, אנו רואים הכרת הטוב אפילו לדומם שנהניתי ממנו.

כמובן, בקל וחומר אנו למדים על הכרת הטוב כלפי אדם שגמל איתנו חסד, ועל אחת כמה וכמה הכרת הטוב כלפי ריבונו של עולם, המחייה אותנו ומשביע לכל חי רצון בכל שעה ושעה.

הכרת הטוב היא הבסיס לאמונה ולעבודת ה’. כאשר אדם יודע להודות, להתבונן סביבו ולראות את הטוב שהוא זוכה לו – פרנסה, בריאות, משפחה או חברים – הוא מרגיש צורך להודות למי שנתן לו את החיים ואת כל הטוב שבהם.

“טוב להודות לה’ ” – ההודאה איננה רק חובה אלא זכות, ברגע שאתה מודה לריבונו של עולם על כל דבר, אתה הופך להיות אדם יותר שמח שיותר מודע לטוב שיש לו וממילא מתמלא שלווה וסיפוק.

The post הכרת הטוב appeared first on .