ראשית נעמוד על טיבו של עשיו. בפסוקים לא מתוארת במפורש רשעותו של עשיו, אם כי חז”ל מתארים את עשיו כרשע. ודאי חז”ל הכירו את צאצאיו וממשיכי דרכו של עשיו, שפגעו רבות בעם ישראל, ומעשי בנים סימן לאבות… אך אם נעמיק בפשט הפסוקים נראה את ניצני הרשעה מתגלים: עשיו ויתר על הבכורה ובז לה – ברור שהבכורה שעשיו מוותר עליה כל כך בקלות איננה הזכות לרשת פי שניים ברכוש, אלא הזכות להיות הממשיך העיקרי של השושלת של אברהם ויצחק. זו הסיבה שיעקב כל כך רוצה את הבכורה, וזו הסיבה שעשיו כל כך מבזה אותה… כמו כן, לאחר שיעקב זוכה בברכות, עשיו מבקש להרוג את יעקב אחיו.

כאמור, על פי חז”ל עשיו היה רוצח, גזלן, מנאף ועוד ועוד, אך גם לפי פשט הפסוקים עשיו היה דמות לא חיובית בלשון המעטה. איך ייתכן שיצחק ורבקה מגדלים בביתם בן שהוא כל כך מנוגד לאופיים ולצדקתם?

שאלה מעין זו שואל הרש”ר הירש בפירושו על התורה, והוא עונה תשובה מרתקת, שיש ללמוד ממנה רבות על חינוך ילדים ועל עבודת ה’.

תשובתו של הרש”ר הירש חריפה ומעוררת מחשבה – הוא קובע כי יצחק ורבקה הם ה’אשמים’ בכך שעשיו התפתח לכיוונים שליליים!

הרש”ר הירש מתבסס על המדרש בבראשית רבה [פרשה סג אות יד]:

“ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י”ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י”ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים”.

ההדס והעצבונית הם שני צמחים דומים מאד זה לזה בקטנותם. במשל ההדס והעצבונית היו גדלים “זה על גבי זה” – מעורבים יחד, וקשה היה להבחין ביניהם. כאשר גדלו – ההדס החל לתת ריח, ואילו העצבונית הוא צמח קוצני שמגדל את חוחיו.

מבאר הרש”ר הירש: הבעיה העיקרית בחינוך שהעניקו יצחק ורבקה לבניהם, הייתה שהם גידלו אותם יחד, “זה על גבי זה”, ולא נתנו את הייחודיות לכל אחד מבניהם.

“…הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב לנטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: “חנוך לנער על פי דרכו” (משלי, כ”ב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את הנטיות הרדומות בעמקי נפשו…התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות…”

הבעיה הייתה ש”כל י”ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר” – עשיו, שבנטיית ליבו מתאים יותר להיות איש מעשה, איש ציד ואיש שדה, לא היו ההורים שלו צריכים לכפות אותו דווקא ללכת לבית הספר, לשקוד על הלימודים. זה דבר שיותר התאים ליעקב – עבור עשיו זה היה כובל, מעיק ומעורר תחושת התנגדות פנימית.

אילו ההורים של עשיו היו קולטים את הצורך לתת לו חינוך על פי דרכו המיוחדת לו, היה עשיו מוצא סיפוק בעולמו המעשי – כך הוא היה מקבל הערכה וכבוד על דרכו שלו, ולא היה מחפש להתבלט דווקא בדרך הרוע.

העיקרון החינוכי שעולה מדבריו של הרש”ר הירש הוא חשוב ומרכזי – “חנוך לנער על פי דרכו” – לא יכולה ולא צריכה להיות דרך אחת שרק בה כולם הולכים. אין מסלול אחד שמתאים לכולם. “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות” – כשם שהקב”ה ברא את כולם עם פרצופים שונים, כך הוא ברא כל אחד עם תכונות אופי אחרות, והחינוך שמעניקים לו צריך להיות מותאם לאופיו ולתכונותיו.

רק חינוך שמתאים לנפש הילד יוכל לתת מענה לצרכים שלו, לחבר אותו לדרך החינוכית שאותה ההורים רוצים להנחיל לו ולממש את כוחותיו   בצורה חיובית למען עם ישראל כולו.

רגילים להזכיר בהקשר זה את ביאליק ואת אחד העם – חיים נחמן ביאליק בעל הנפש השירית והפיוטית, גדל והתחנך בבית מדרש ליטאי של ‘מתנגדים’,  של מתנגדי החסידות, שעסקו אך ורק בלימוד גמרא והלכה, בלי לתת מקום לשירה, לשמחה, לעבודת ה’ באמצעות הנפש והרגש. לעומתו אשר צבי גרינברג, המכונה ‘אחד העם’ – שהיה רציונליסט ושכלתן באופן מאד בולט, גדל במשפחה חסידית באודסה, שבה הדגש המרכזי היה דווקא על עבודת ה’ בשמחה ומתוך רגש, ופחות על הפן השכלתני.

באופן טבעי שניהם – גם ביאליק וגם אחד העם – לא הרגישו הזדהות וחיבור עם הדרך החינוכית שבה גדלו. מאד ייתכן שיש קשר בין העובדה ששניהם עזבו את שמירת המצוות ואת אורח החיים הדתי, לבין מציאות זו שגרמה שכל אחד מהם גדל והתחנך לא “על פי דרכו”.

יש מבארים שלכך רמז מרן הרב קוק זצ”ל באורות התורה פרק ט פסקה ו:

“ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי’ מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי’ מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי’ נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה”.

הרב מתאר כאן אדם שעוסק באינטנסיביות בענייני הלכה, למרות שנטיית נפשו מתאימה דווקא ללימוד אגדה. ראשית, יש לשים לב שהרב מכנה זאת בשם “בגידה” (!) בתכונה האישית של האדם – אם הקב”ה זיכה אותך בכשרון מסוים ובנטיית נפש מסויימת, חלק מתפקידך בעולם הוא להביא אותם לידי מימוש וביטוי, ואם לא עשית זאת הרי בגדת בשליחותך.

מלבד ‘בגידה’ זו, הרי שהעיסוק בתורה בתחום שאינו ראוי ומתאים לאדם, יוצר אצלו ניגוד נפשי לתורה, ריחוק מהתורה ומעבודת ה’.

ועל כן:

“אמנם כיוון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי…”

“כשנפתחים לפניו דרכים של הפקר”, כשאדם כזה פוגש מציאות שאיננה דתית, כאשר הוא מתנתק ומתרחק מהחממה התורנית שבה גדל, הוא איננו משמר את הדרך שבה התחנך אלא מתפרץ להתרחק כמה שיותר מעבודת ה’, פורץ את הגבולות המוסריים והתורניים, עד כדי שנעשה שונא וער לתורה (ער במובן אויב, כמו שדרשו חז”ל על שנער שנקראה כך מכיוון שהעמידה שונא וער לקב”ה – כנראה משרש ע,ר,ר). כל עוד האדם נמצא בתוך החממה הדתית והתורנית, הוא חושש למרוד. למרות שהוא מרגיש התנגדות פנימית ללימוד התורה הוא ממשיך בתלם ללא רצון. אך כאשר נפתחים לפניו עולמות אחרים הוא מיד נוטש את דרך התורה.

ממשיך הרב זצ”ל ואומר:

“ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם”.

מיהם אותם “בני פריצי עמנו” שהרב מתייחס אליהם? יש מבארים שהכוונה היא לחיים נחמן ביאליק, ולאשר צבי גרינברג, הלא הוא ‘אחד העם’. שניהם גדלו בתוך חממה תורנית, ולבסוף עזבו את שמירת המצוות; שניהם “התנשאו להעמיד חזון” – הם לא פרקו כל עול ויצאו לתרבות רעה במובן של חוסר מוסריות והתנתקות מאידאלים – אדרבה, הם מצאו עולמות רוחניים מלאי חזון והגות בעולם החילוני; ומאידך שניהם פעלו בלא יודעין “לסמות עינו של עולם”, כלומר בעצם עזיבתם את עולם התורה הם גרמו לעיוורון פנימי אצל רבים, ולחיזוק תופעת עזיבת התורה והמצוות.

נחזור לעיקרון החינוכי שמופיע בדבריו של הרש”ר הירש – חנוך לנער על פי דרכו: על המחנך להכיר את הנער ולמצוא את הדרך המתאימה ביותר עבורו להתקרב לתורה, ליראת שמים, לצמיחה פנימית נפשית.

ועוד נקודה חשובה ביותר. למרות שאני מאד מזדהה עם עיקרון חינוכי זה, חשוב לחדד את הדברים:

מדבריו של הרש”ר הירש עלול להשמע כאילו עשיו איננו אשם כלל… כאילו רק יצחק ורבקה אשמים שלא חינכו אותו כראוי. כמובן לא זו הכוונה – לא משנה מה ההורים עושים וכיצד הם מתייחסים, בכל מקרה האחריות הסופית מוטלת על הילד: אלו החיים שלך, ויש לך בחירה חופשית. גם ילד שגדל במשפחה הרוסה וללא חינוך ראוי, יש לו בחירה חופשית כיצד להתמודד וכיצד להוביל את החיים שלו. גם אם יצחק ורבקה לא הבינו כראוי את עשיו, האחריות מוטלת עליו בלבד. כהורים עלינו ללמוד את העיקרון החינוכי, אך  כילדים וכבנים עלינו לקחת אחריות על חיינו.

The post חנוך לנער על פי דרכו appeared first on .

יצחק מבקש לברך את עשיו, אך להפתעתו מגיע אליו מישהו ומדבר בסגנון שאיננו מתאים לעשיו – עשיו איננו רגיל להזכיר את ריבונו של עולם, ואילו כאשר יצחק שואל “מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא, בְּנִי?” הוא מקבל את התשובה “כִּי הִקְרָה ה’ אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי”, זו תשובה שאיננה אופיינית לעשיו.

יצחק עצמו הוא עיוור, אין הוא רואה מי עומד לפניו. ובכן, אם אתה שומע אדם שאיננו נשמע לך כמו עשיו, מה כדאי לעשות? לברר! לכן יצחק מיד אומר:

“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב – גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ, בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא”. לאדם עיוור יכולת המישוש היא תחליף לראייה, לכן יצחק מבקש למשש ולהבין מי עומד מולו.

“וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו”!

נו, אז מה עושים עכשיו? אם הדיבור נשמע כמו הדיבור של יעקב, ולפי חוש המישוש נראה שזה עשיו?

לכאורה הדבר ההגיוני עכשיו לעשות זה להמשיך את הבירור, שהרי יש סתירה בין השמיעה לבין המישוש. איך עוד אפשר לברר? אולי לשאול את משרתיו, אולי לשאול את רבקה, אולי לשאול את מי שעומד לפניו שאלות שיגלו מיהו… למשל, עשיו הרי היה מביא ליצחק כל יום תבשילים – מספיק לשאול אותו מה הוא הביא אתמול לצהרים… אך משום מה יצחק לא ממשיך לברר אלא מתחיל לברך: “וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ!”

זה דבר תמוה ביותר! אם לא הכירו, מדוע הוא מברך אותו? מדוע הוא לא ממשיך לברר ביסודיות מי עומד מולו?

נראה שיצחק החליט לברך את מי שעומד מולו, גם אם הוא לא יודע בדיוק מי זה, מכיוון שהוא מרגיש שהאדם הזה שעומד מולו ראוי לברכה, וזה כבר לא משנה אם זה יעקב או עשיו. כך משמע גם מהפסוק שמופיע מיד לפני הברכה: “וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה’ “.

יצחק מחליט לברך את יעקב למרות שהוא לא בטוח עדיין אם זה יעקב או עשיו, שכן הריח המיוחד של בגדיו הוא ריח של שדה אשר ברכו ה’ – ואם ה’ מברך את האדם הזה מדוע שאני לא אברך אותו?

מה היה הדבר המיוחד שראה יצחק ביעקב, שגרם לו לברך אותו למרות שהוא לא היה בטוח בדיוק מי זה?

יש לפרש, שהמשפט שאומר יצחק – “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – הוא לא משפט שנאמר בתסכול על חוסר הוודאות מי עומד מולו. אדרבה, זהו משפט שנאמר בהערכה ובהתפעלות – איזה אדם מדהים עומד מולי שמאחד את הכשרונות של יעקב ועשיו גם יחד! הרי אדם זה יש לו דיבור קדוש כמו דיבורו של יעקב אבינו, ומצד שני הוא לא רק איש תם יושב אוהלים, אלא יש לו ידיים כידי עשיו – ידיים שמבטאות את כשרון המעשה של עשיו… אדם כזה, אומר יצחק לעצמו, ודאי ראוי שאברך אותו.

וביתר ביאור: מפשט הפסוקים ברור שיעקב היה “איש תם יושב אוהלים” – אדם תמים, לא אדם שמעורה בכל ענייני העולם הזה, אלא יושב אוהלים – בין אם כפי שפירשו חז”ל שהיה יושב ולומד תורה בבית המדרש, ובין אם כפירוש אחר שיושב אוהלים פירושו רועה צאן – הרי גם רועה צאן הוא אדם יותר תמים, פחות מעשי מאשר עשיו – שנאמר עליו שהיה איש יודע ציד איש שדה. בוודאי חקלאי – איש שדה – חייב להיות אדם מאד מעשי ופרקטי. שלא לדבר על צייד שצד חיות למאכל – שבוודאי חייב להיות בעל אופי הרבה יותר לוחמני והרבה יותר מעשי, מאשר רועה צאן שיושב ומחלל בחליל, או מאשר תלמיד ישיבה שיושב ולומד בבית המדרש…

יצחק לא חשב שרק אחד מבניו ימשיך את עם ישראל. מבחינתו שניהם אהובים, שניהם בניו, שניהם היו אפילו יחד ברחם אמם. אין זה דומה ליצחק וישמעאל, שישמעאל הוא בנה של השפחה הגר, ולכן זה ‘טבעי’ שהוא לא חלק מעם ישראל. עשיו, לעומתו, הוא בן של יצחק ורבקה לכל דבר!

יצחק, אם כן, מתכנן את המשכיות עם ישראל על ידי יעקב ועשיו גם יחד – ולכן חושב יצחק שיעקב ועשיו ישלימו זה את זה: יעקב יוביל את הצד הרוחני בעם ישראל, ילמד תורה, יעבוד בבית המקדש, וממנו יצאו הרבנים והנביאים; ואילו עשיו יוביל את הצד המעשי בעם ישראל – יפקד על הצבא, ירכז את הנושאים הכלכליים והחקלאיים, ויהיה המלך והמנהיג המעשי.

לכן מתכנן יצחק לתת שתי ברכות – ברכה אחת חומרית לעשיו, וברכה אחת רוחנית ליעקב.

הברכה החומרית היא “וייתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש” – עניינים חקלאיים וכלכליים, המתאימים למי שהוא ‘איש שדה’; וגם “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים” היא ברכה לנצח את האויבים של עם ישראל; ואילו הברכה “הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך” היא ברכה להיות המלך והמנהיג של עם ישראל.

הברכה הרוחנית, שאותה תכנן יצחק מראש לתת ליעקב, גם היא מופיעה בפרשתנו, בסוף הפרשה – כאשר יעקב פונה ללכת לחרן, מברך אותו יצחק בפעם השניה ואומר לו: “וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם”.

“ברכת אברהם” היא הברכה הרוחנית – על אברהם נאמר “כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת זרעו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”, זוהי הדרך הרוחנית שמוריש אברהם לבניו, וממילא יעקב זוכה יחד עם ברכת אברהם גם לברכתה של ארץ ישראל, כי קדושת ארץ ישראל היא המתאימה לשליחות הרוחנית הזו המוטלת עליו.

כאמור, מלכתחילה תכנן יצחק לתת לעשיו את הברכה החומרית וליעקב את הברכה הרוחנית. אך לבסוף, כאשר ראה שעומד מולו אדם שאצלו “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – יש לו גם עוצמה רוחנית בדיבורו, וגם עוצמה מעשית בכוח המעשה של ידיו – אדם כזה ראוי בודאי לברכה החומרית, וזה כבר לא כל כך משנה אם זה יעקב או עשיו! כי גם אם עשיו חזר בתשובה והתחיל להזכיר שם שמים, הרי הוא ראוי ביותר לברכה החומרית, וגם אם זה בכלל יעקב, אבל הוא למד להתנהל בעולם הזה ולפעול בצורה מעשית – הרי הוא הראוי לברכה החומרית. לכן גם כאשר יצחק מגלה שאכן יעקב רימה אותו, אין הוא מקלל את יעקב אלא אומר “גם ברוך יהיה”! שכן השלימות הגדולה ביותר היא כאשר כוח המעשה והכוח הרוחני באים יחדיו, והכשרון המעשי הוא ביטוי של עוצמה רוחנית גדולה.

שבת תולדות חלה תמיד במרכז חודש הארגון של תנועת בני עקיבא, שזהו הדגל שהיא חרתה על דגלה: תורה ועבודה, חיבור העוצמה הרוחנית יחד עם הבאת הדברים לפועל בחיי המעשה.

יהי רצון שנזכה תמיד לחיבור בין הברכה הרוחנית לברכה החומרית, והשפע האלוקי האינסופי יחול עלינו ועל כל ישראל בגוף ובנפש, בלימוד התורה, בתפילה ובכוח האמונה – יחד עם הכלכלה, הבטחון וההתפתחות הטכנולוגית והמעשית.

The post הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו   appeared first on .

“יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב” – מי שולח יד אחים לנוער? לא מדובר כאן על בני הנוער המושיטים יד לעצמם, אלא על המבוגרים מהם. ומי קורא להם “על דגלנו כולכם חנו מסביב”? – המנהיגות החינוכית, שיש לה דגל, שיש לה השקפת עולם, והיא קוראת לנוער לבוא ולהתאחד סביב הדגל, השליחות והגשמת החזון.

מצד שני, האם זה באמת ההמנון שלנו כמבוגרים? האם אנחנו באמת שולחים יד אחים לנוער? פעמים רבות אין כל קשר בין ההורים לבין הסניף, ובמקרה הפחות מוצלח הקשר היחיד הוא קשר של עימותים ומריבות עם הילדים – על השעה שבה הם חוזרים מהסניף, או על המתח שבין הפעילות בסניף לבין הלימודים, וכדומה.

תנועת הנוער זקוקה למבוגרים, והמבוגרים זקוקים לנוער. דבר זה נכון כמובן לא רק לגבי בני עקיבא, אלא גם לגבי כל תנועת נוער אחרת. לבני הנוער יש תסיסה מיוחדת, עוצמה אדירה של חיים רעננים ומלאי התלהבות, שלצערנו רבים מאיתנו מאבדים במהלך המפגש המייאש והמייגע עם משברי החיים. יחד עם זאת, למבוגרים יש פעמים רבות נסיון חיים, עומק של ערכים והשקפת עולם, רעיונות מגוונים והיכרות עם דרכי פעולה רבות ושונות.

“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק” (בראשית כה, יט). בדרך כלל כאשר מתוארים תולדותיו של אדם, הכוונה היא לתיאור של ילדיו וצאצאיו, ואילו כאן הלימוד הגדול ביותר על יצחק הוא שאברהם הוא שהוליד את יצחק. אברהם לא רק מוליד את יצחק ולאחר מכן נותן לו לגדול בכוחות עצמו, אלא מלווה אותו ומדריך אותו; שרה אימו מרחיקה ממנו את ישמעאל, ואברהם אביו לוקח אותו תחת חסותו מלידתו, דרך המשתה הגדול ביום הגמל את יצחק, עד לשיא של מעשה העקידה, שבו הולך יצחק ‘יחדיו’, בלב אחד עם אביו, לשיא ההקרבה האישית למען דבר ה’, ועד ללקיחת אשתו על ידי אליעזר בפרשת השבוע הקודמת. מעשיו של יצחק באים מכוחו של אברהם וממשיכים את דרכו.

ההמשכיות הזו, דרכם של ההורים שממשיכה להתגלות אצל הילדים, איננה מובנת מאיליה. היא תלויה בראש ובראשונה בדוגמא האישית – האם אנחנו קשורים לתורה, לערכים, לנתינה לחברה, כפי שאנו רוצים שילדינו יהיו? אם אנחנו רוצים לחנך את ילדינו למעורבות קהילתית, לאכפתיות, לחיים ערכיים, איננו יכולים להרשות לעצמנו להביט מהצד.

מטבע הדברים, תרומתם של ההורים היא מוגבלת – הסניף שייך לצעירים, וכך הוא גם צריך להשאר. המעורבות שלנו כמבוגרים בפעילות הסניף, אסור שתפגע בעצמאות של תנועת הנוער, או בתחושת הסיפוק כאשר הם יוצרים ופועלים בכוחות עצמם. אך יחד עם זאת, העצמאות שאנחנו רוצים וצריכים להעניק לנוער, לא צריכה להתבטא בהתנתקות מהם ומהפעילות שלהם. עלינו למצוא את שביל הזהב שבו נוכל לתת אך לא להתערב, להשפיע אך לא להשתלט.

במה אנו צריכים ויכולים לתרום? כמו בכל דבר, העיקר הוא ‘להגדיל ראש’; עלינו לחשוב לאן אנחנו רוצים לקדם את הסניף, ולתרום מתוך המשאבים שיש לנו: אם אנחנו מרגישים שיש לנו מה לתת בתחום ההעמקה הערכית או התורנית, אם יש לנו נסיון במגוון פעילויות חווייתיות או ערכיות שניתן לשתף בהן את הסניף, אם אנחנו בעלי יכולות ארגוניות ואחרות היכולים לסייע – נושיט בענווה יד שלוחה לנוער החביב, ויש לקוות שהוא יקבל אותה בשמחה.

The post יד אחים לכם שלוחה – לרגל חודש הארגון של תנועת בני עקיבא appeared first on .

תמיהה גדולה מעוררים מעשיהם של יעקב ושל רבקה בפרשתנו.  הסיפור כולו נראה כעלילה רבת תככים שבה האשה קושרת קשר יחד עם בנה הצעיר כנגד בעלה הזקן שראייתו לקוייה, ואף אחד משלשתם לא יוצא טוב מהסיפור. רבים עסקו בשאלה כיצד יעקב מתיר לעצמו לשקר ולומר “אנוכי עשיו בכורך”, אך מעבר לזה יש מקום להבין מדוע הכל נעשה כל כך במרמה: אם רבקה חושבת שעל יעקב לקבל את הברכות, מדוע איננה אומרת זאת ליצחק? מדוע היא מסובבת אותו בכחש מאחרי גבו במקום לשוחח איתו וללבן יחד עימו את חילוקי הדעות ביניהם? ומדוע גלגל הקב”ה שיעקב יקבל את הברכות בעקבה, במרמה וכגנב בלילה? האם לא זכאי יעקב לברכות בדין? מדוע לא הוביל הקב”ה מסובב הסיבות את יצחק להבנה שיעקב הוא שראוי להתברך?

מפורסמים דברי הנצי”ב מוולאז’ין בסוף פרשת חיי שרה, העומד על הייחוד שבמפגש הראשון שבין רבקה ליצחק:

“סיפר הכתוב, כי המכין מצעדי גבר יתברך, סיבב שיפגע יצחק ברבקה בדרך, ותהא נבעתת ממנו מתחילת הכרתה אותו… הקב”ה סיבב שיצחק בא באותו עת מבוא באר לחי רואי, שהיה לו אותו מקום מיוחד לתפילה והתבודדות… והיה אז כמלאך אלקים נורא מאד… על כן ותקח הצעיף ותתכס, ומאז והלאה נקבע בליבה פחד ממנו, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר לפניהם. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה חלוקים בדעותיהם, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את צחק על דעתה בדברים נכוחים… וכל זה היה סיבה מהקב”ה שיגיעו הברכות ליעקב דווקא באותו האופן”.

על יעקב לקבל את הברכות דווקא במרמה.  עד כדי כך נודעת חשיבות לדבר, שעוד במפגש הראשון שבין יצחק לרבקה דואג הקב”ה שכל הקשר בין יצחק לרבקה לא יהיה קשר זוגי רגיל כשל שאר האבות, אלא קשר של יראת הרוממות שחשה רבקה כלפי יצחק – וכך איננה מרגישה שהיא מסוגלת לדבר איתו כלל, אלא לפעול בערמה ובמרמה בלא לגשת אליו ישירות.

ומדוע כה חשוב שיעקב יקבל את הברכות דווקא כך? אילו ברך יצחק את יעקב מרצונו ומדעתו, הייתה הברכה חלה על יעקב רק מתוך ברכתו של יצחק, שבחר לברכו. וכי הבחירה ביעקב היא מעשה ידי אדם? הלא הקב”ה הוא הבוחר ביעקב והוא המברכו ומבכרו על פני עשיו אחיו! העובדה שיצחק מברך את יעקב בעל כרחו ושלא ברצונו, מגלה שאין הדבר תלוי בבחירתו של יצחק כלל – זוהי בחירה אלוקית והברכה האלוקית חלה על יעקב עוד למעלה למעלה ממה שברכו יצחק.

בדומה לכך מבאר המהר”ל מפראג את תיאור הגמרא במסכת שבת פח ע”א, שהקב”ה כופה על ישראל הר כגיגית וכופה עליהם לקבל תורה: מדוע עלינו לקבל תורה מאונס ולא מרצון? הלא אמרנו גם ‘נעשה ונשמע’, ורצינו בתורה! מבאר המהר”ל  שדווקא כאשר עם ישראל נאנס ונאלץ לקבל את התורה בעל כרחו, מתגלה שהתורה איננה תלוייה בנו וברצוננו – “לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי” – לא ייתכן בכלל לתאר מציאות ללא תורה, וממילא התורה איננה מציאות התלוייה בעם ישראל אלא מציאות אלוקית מחוייבת. כמובן, את המציאות המוכרחת של התורה קבל עם ישראל בשמחה וברצון, אך האונס והכפייה מלמדים שיש כאן דבר עליון יותר מהרמה האנושית הפשוטה של בחירה ורצון. גם כאשר אנו חשים הזדהות עם התורה, עלינו לזכור שבתורה ובמצוות קיים רובד של רצון אלוקי, המרומם אותנו הרבה יותר מאשר הרמה האנושית שבה אנו מבינים את המצוות ומתחברים אליהן. רובד זה נובע דווקא מהציווי, מכפיית הר כגיגית, מכך שהתורה באה אלינו מלמעלה למטה, ומאירה את חיינו באור מקיף, אור שהוא למעלה מתפיסתנו, ומרוממת אותנו אל ריבונו של עולם.

The post למה יעקב צריך לרמות כדי לקבל ברכה? appeared first on .