שואלת על כך הגמרא (מסכת זבחים דף נד עמוד ב ): “דרש רבא: מאי דכתיב: “וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה”? – וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם”. על פי הגמרא דוד ושמואל ישבו במקומו של שמואל, ברמה – אך עסקו בנויו של עולם – הוא בית המקדש.

מדוע נקרא המקדש ‘נויו של עולם’? אמנם ברור שבית המקדש נאה ומהודר, אך האם זהו השבח המתאים לו? הרי בית המקדש הוא מכון השראת השכינה בעולם, הוא מקור השפע האלוקי בעולם כולו, מקום לעבודת ה’ ולהקרבת קרבנות, מקום מרכזי להתכנסות בני ישראל ברגל — האם השבח המרכזי שיש לספר על בית המקדש הוא יופיו החיצוני? כיצד זה מתיישב עם דברי שלמה המלך במשליו “שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה’ היא תתהלל”?

יסוד זה מתבאר על פי דברי מרן הרב קוק זצ”ל בהקדמתו לעולת ראי”ה עמ’ כג (מופיע גם בעין אי”ה ברכות לב:) – “הנוי האמיתי הוא השלמת ציור המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנוי על זה”. נויו של עולם איננו רק יופי חיצוני, אלא הנוי האמיתי הוא כאשר כוחות הנפש של האדם, רצונותיו, דמיונותיו ורגשותיו – כולם “מיוסדים על עומק היושר, הבא משורת השכל והחכמה” (שם).

לאדם יש רגשות סוערים, דמיונות ויצרים, שאיפות וחזון. כל כוחות הנפש הללו יכולים להיות מנוף ליצירה חיובית בעולם – כל יצר הוא מפתח ליצירה, כל דמיון הוא מקור לחיים חדשים. אלא שכל הכוחות והנטיות האלו עלולים גם להביא להרס, לשקיעה נוראה בתאוות ובבהמיות, להביא לחורבן העולם במקום להביא לתיקונו. על כן כל הכוחות הנפשיים של האדם חייבים להיות בשליטתו ובהכוונתו – מכוונים לשורת השכל והחכמה.

בית המקדש הוא ‘נויו של עולם’ – הוא “מכון המרכז הכללי של השיווי הכולל-לכל-האדם של השכל עם ציור המדמה” (שם). ביאור הדברים: יופיו החיצוני של בית המקדש אינו רק הדר גשמי של כסף וזהב ואבנים טובות, או בדים יקרים וריחות גן עדן. בבית המקדש מבטא כל פרט ופרט מבניין המקדש והכלים עניינים פנימיים ורוחניים, וכך מתגלה כל היופי החיצוני וכוח הדמיון האנושי – מכוון לפרטי פרטים על פי שורת השכל וההגדרה האלוקית. “ברוך כבוד ה’ ממקומו” – כאשר התגלה הקב”ה במקומו – בבית הבחירה – באופן כה שלם, בהרמוניה מוחלטת כל כך בין השכל והחכמה האלוקית האינסופית, לבין הנוי החיצוני, הפאר וההדר – אז השפיע בית המקדש על כל העולם כולו לחיות יותר בהרמוניה בין הגוף לנשמה, בין השכל לרגש ולדמיון. כאשר היה בית המקדש קיים יכול היה כל אחד לחיות בצורה יותר ספונטנית, ובקלות יחסית הצליח לכוון לעבודת ה’ לשם שמיים את כל מעשיו, רגשותיו ויצריו – “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך”.

על כן “מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד” (ברכות ח ע”א). כל זמן שהיה בית המקדש קיים, לא הצטמצם העולם בד’ אמות של הלכה – הקב”ה התגלה בכל צעד וצעד של חיינו והאיר אותם, בכל תחום שבו עסקנו ניתן היה להפנות את כל מעשינו לשם שמיים – “בכל דרכיך דעהו”. מיום שחרב המקדש, במשך אלפיים שנות גלות, לא יכולנו לגלות את שכינתו של הקב”ה בכל דבר, בעל כרחנו הצטמצמנו בד’ אמות של הלכה, שרק בהן יכול אור ה’ להופיע בגלות.

היום, כאשר אנחנו בעיצומו של תהליך הגאולה, עלינו להוסיף ולהרחיב את גבולות ‘עולמו של הקב”ה’ – המרחבים בעולם שבהם מתגלה כבוד ה’ צריכים ויכולים להיות רבים יותר. עלינו לגלות את אור ה’ בשירה ובספרות, בקולנוע ובתאטרון, באדריכלות ובפיסול – וגם בפסיכולוגיה ובפיזיקה, ברפואה ובביוטכנולוגיה – עד שבמקום להצטמצם בד’ אמות של הלכה, יופיע דבר ה’ בכל העולם כולו.

The post נויו של עולם appeared first on .

“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם…” וכו’.

הציווי הנפרד לתרום הוא יוצא דופן: בדרך כלל התורה מצווה אותנו את המצווה עצמה ולא את מכשירי המצווה – התורה לא כותבת לך לקחת קרשים ולבנות סוכה, אלא מסתפקת בציווי לשבת בסוכה; כך גם אין ציווי לשחוט פרה ולהכין מעורה תפילין, אלא פשוט “וקשרתם לאות על ידך”.  כאן נראה שהתורה רוצה להדגיש שיש עניין עצמי בתרומתם של עם ישראל, גם מלבד ערכה כהכשר מצווה לבניית המשכן. יש כאן ערך מיוחד בכך שעם ישראל נתבעים למשכן ונותנים, הנתינה שנותן אדם מרכושו לדבר מצווה היא בעלת ערך חיובי בפני עצמה, ולא רק כאמצעי למצווה.

יש מקום לעיין בלשון ציווי זה – “ויקחו לי תרומה”. וכי תרומה לוקחים או נותנים? לכאורה היה הקב”ה צריך לומר לישראל “ויתנו לי תרומה”!

תשובה ראשונה לקושי זה נמצאת במדרש:

“ויקחו לי – כתיב ‘לי הכסף ולי הזהב האום ה’ צבאות’ – אמר הקב”ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל – לפיכך אמר ‘ויקחו לי’ – משלי”.

למי שייך הרכוש? במיוחד בחברה המערבית והנהנתנית שאנחנו חיים בה, אנו מרגישים לפעמים שהכסף שהרווחנו בעמל וביושר שייך לנו, ולנו בלבד. נראה לנו כאילו מי שנותן כסף לצדקה או לתרומה הרי הוא ‘פראייר’… אומר לנו המדרש, זכרו כי הכל הוא משלי, משל רבונו של עולם, וממילא החלק שאנחנו נותנים כתרומה אינו אלא מעט מאד ממה שאנחנו חייבים לקב”ה… כך מלמדת גם המשנה בפרקי אבות (פרק ג’ משנה ז’) “תן לו משלו [=תן לקב”ה תרומה מכספו שלו], שאתה ושלך שלו [=שהרי גם אתה וגם כספך שייכים לקב”ה], וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך”. בעצם כאשר אנחנו נותנים תרומה אנחנו לוקחים מידו הרחבה של הקב”ה, ומשיבים חזרה לצרכי מצווה ולימוד תורה, וכך משיבים אותו לקב”ה.

הסבר נוסף לשאלה הלשונית שבמילה ‘ויקחו’, מביא האלשיך הקדוש, ולומד מהלכות קידושין, לענייני תרומה:

על פי דין צריך הבעל לתת לאשה  כסף הקידושין [ובימינו נותן הבעל לאשה טבעת]. ואם נתנה היא לו – אינה מקודשת. אבל באדם חשוב [=אם הבעל הוא אדם חשוב ומוערך], גם אם נתנה היא את הכסף לבעל – מקודשת, “דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה, גמרה ומקניא נפשה” [כלומר: במקרה זה, שהבעל הוא אדם חשוב, למרות שהאשה היא זו שנותנת כסף לבעל, היא זו שנהנית מעצם נתינת המתנה – שהרי אדם חשוב איננו מקבל מתנה מכל אדם, ואם קיבל ממנה הרי  היא נהנית מהנתינה, וממילא הרי זה כאילו נותן הבעל לה הנאה זו ומקדש אותה בהנאה]. ולכן כאשר הבורא יתברך מקבל מאיתנו נדבה למשכן, נחשבת הנתינה כאילו לקחנו אנו, וזהו ‘ויקחו לי’.

למעשה נתינת התרומה הופכת לקבלה העמוקה והמשמעותית ביותר.

על דרך הרמז ייתכן עוד לומר, שרמוזים כאן דברי חז”ל המופיעים במסכת תענית דף ט ע”א:

אשכחיה (=מצאו) רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך (=אמור לי את הפסוק שלמדת היום). אמר ליה: “עשר תעשר”. אמר ליה (=אמר התינוק לר’ יוחנן): ומאי עשר תעשר? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא (=מנין) לך? אמר ליה: זיל נסי (לך נסה). אמר ליה: ומי שרי לנסוייה (=והאם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא??? והכתיב “לא תנסו את ה’!” אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא – חוץ מזו (כלומר, בכל דבר אסור לנסות את הקב”ה, מלבד בנושא המעשר, שמותר לנסות ולהווכח שאכן מי שמעשר מתעשר), שנאמר: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די”.

מסתבר שנתינת תרומה פועלת על האדם לקבל שפע אלוקי משמיים, ואם כן ניתן לומר גם “ויקחו לי תרומה”, שהרי האדם הנותן הופך גם למקבל. הבטחה אלוקית זו חושפת בפנינו יסוד מרכזי בהנהגת הקב”ה את העולם: האדם הוא כלי לקבלת השפע האלוקי. כמה שפע הוא מסוגל לקבל? לפי גודל הכלי… וגודל הכלי נקבע לפי השליחות של האדם בעולם, שהיא מגדירה ממילא את תפקידו ואת הרכוש הדרוש לו כדי לבצע אותו על הצד היותר טוב. הקב”ה ידאג שלאדם יהיה את כל הדרוש לו על מנת לבצע את תפקידו כראוי. לכן, כאשר אדם נותן משלו, הרי הוא נוטל על עצמו שליחות נוספת, לעזור ולסייע גם לאחרים – או לעניים ולנזקקים, או לכהנים וללוויים לומדי התורה ועובדי ה’ במקדש – ואם כן הרי רק טבעי הוא שהקב”ה ישלח לו שפע נוסף, למלא ולחזק את ידיו בשליחויות הרבות שהוא נוטל על עצמו.

כך הדבר לא רק בשפע גשמי, של עושר ממוני, אלא גם בעושר רוחני ובכוחות רוחניים גדולים: כאשר אדם נוטל על עצמו שליחות רוחנית, הדבר מעשיר אותו בכוחות המתאימים לביצוע שליחותו. אדם שמקבל על עצמו ללמוד תורה, הקב”ה נותן לו את הכוחות הדרושים לכך; אדם שנרתם לשליחות להפיץ תורה ואמונה, מקבל גם את הכוחות הדרושים לכך.

כיום אנו עומדים בפני אתגרים לא פשוטים בשדה החינוך והזהות היהודית. השליחות מוטלת במיוחד עלינו, ציבור דתי לאומי, המאמין בתורה ובדבר ה’ ומשתית את חייו על אמונה ועל ערכי קודש, ומאידך מבין שחלק מדבר ה’ אלינו הוא הצורך להיות שייכים וקשורים לעם ישראל, למדינת ישראל ולמוסדותיה, ולתהליך הגאולה שהקב”ה מוביל אותנו בו. האחריות הרוחנית מוטלת עלינו – להוביל ולהנהיג את עם ישראל לחיים ערכיים יותר, שנובעים מתוך אמונה בה’ ובתורתו. איננו רשאים להניח לשליחות זו, כי אין מי שיעסוק בה תחתנו. ממילא, אנו יכולים ואף צריכים לבטוח בקב”ה שייתן לנו את הכוחות הגדולים שנצרכים לשליחות הזו.

הרב קוק זצ”ל כותב באגרת צו: “ההכרח מרומם אותנו למדרגות גדולות”. אנו מוכרחים להתעלות מעל עצמנו, כיוון שעם ישראל מחכה לנו. ההכרח הזה עוד ירומם אותנו, וייתן לנו כוחות ליצור הנהגה רוחנית ואמונית חדשה לעם ישראל כולו.

The post ויקחו לי תרומה appeared first on .

וכך מסופר גם בפרק ג, שברגע שנטבלו כפות רגלי הכהנים נושאי הארון בקצה המים – נקרע הירדן.

חז”ל מוסיפים עוד שני ניסים מופלאים שאירעו בארון לקראת קריעת הירדן:

נס ראשון, שיהושע מכנס את כל ישראל ואומר להם “גושו הנה ושמעו את דברי ה’ אלקיכם”. אומרים חז”ל – מה פירוש ‘גושו הנה’? מלמד שנעשה נס, והחזיק מועט את המרובה, ונצטמצמו כל ישראל בין שני בדי הארון.

נס שני שמספרים עליו חז”ל, הוא שהכהנים נושאי הארון לא חצו את הירדן, אלא חזרו לאחוריהם, ועלו חזרה לעבר הירדן המזרחי, ומיד הירדן חזר לזרום בשיא עוצמתו. נמצא הארון והכהנים מצד אחד של הירדן, וכל ישראל מן הצד השני! נשא הארון את נושאיו, הרים אותם  באוויר ועבר בריחוף אל תוך ארץ ישראל.

שני הניסים הללו שאינם כתובים במפורש בפסוק, בעצם לא היו נצרכים. אין הכרח להכניס את כל ישראל בין בדי הארון, ואין גם צורך שהכהנים יחזרו לאחור וייתקעו לבד בעבר הירדן המזרחי – הם יכלו פשוט להתקדם ולעלות אל עבר הירדן המערבי ואז לא היה צורך בנס הנוסף, שהם ירחפו פנימה אל תוך ארץ ישראל.

שני הניסים הללו למעשה מדגישים מאד את מרכזיות ארון הברית בכניסת ישראל לארץ. הארון הוא זה שנושא על גבו את כל עם ישראל, כולם מצטמצמים בין שני הבדים שלו והוא זה שלמעשה מכניס אותם לארץ.

המרכזיות של הארון היא בעצם חיסרון של עם ישראל. עם ישראל אינו נכנס לארץ בימי יהושע בזכות עצמו, אלא רק בזכות הברית האלוקית עם אברהם יצחק ויעקב, ולכן ארון הברית – הוא מבטא את הברית הזו שאיננה בטלה לעולם. ברית זו בחירה סגולית, בסגולת נשמת ישראל, ללא תלות במעשים ובהתנהגות של עם ישראל בפועל.

בברית בין הבתרים מתואר כיצד אברהם חוצה את הפגרים של בעלי החיים ששחט, “והנה עמוד עשן ולפיד אש עובר בין הבתרים האלה”. אומר לנו רש”י – דרכם של כורתי ברית שהם חוצים משהו ועוברים בין הבתרים שלו. דברי רש”י מבוססים גם על הפסוקים בירמיהו פרק לד, שם תחילה המלך צדקיהו כורת ברית עם אנשי ירושלים לשלח את העבדים העבריים לחופשי, אך לאחר מכן אנשי ירושלים לא עומדים בהתחייבותם:

(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר… (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:

…(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה’ אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: (יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם ה’ וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב:

מתברר שבמהלך כריתת הברית כרתו אנשי ירושלים עגל ועברו בין בתריו. מה המשמעות של טקס מוזר כזה? למה לחצות משהו ולעבור באמצע?

נראה שהכוונה היא שכאשר כורתים ברית, מזיזים הכל הצידה ומתמקדים בעיקר. כאשר אדם כורת ברית נישואין עם אשתו, הוא אמור להזיז הצידה את כל החסרונות ואת כל הרגעים היותר קשים, ולהתמקד אך ורק בתכונות החיוביות ובקשר הנשמתי העמוק שביניהם. כאשר הקדוש ברוך הוא כורת ברית עם ישראל, הוא אומר בכך שעם ישראל נשאר עם ה’, בלי תלות ובלי קשר למעשים שלו – “ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא”. גם כאשר עם ישראל כולו חוטא ופושע, “לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב”. זה לא אומר שאין עונשים ואין ייסורים שמביא עלינו הקב”ה, אך לעולם ה’ לא עוזב את עם ישראל ומחליפם  באומה אחרת. זו המשמעות של ברית ה’ עם עם ישראל – יש סגולה ישראלית פנימית שגם אם איננה גלויה, היא קיימת בעומק הנשמה. לכן דווקא הארון הוא שמבטא את הברית הזו – שהרי הארון הוא בעומק קודש הקדשים, והוא הנקודה הפנימית ביותר של השכנת השכינה.

כך גם בתקופת הכניסה לארץ בימי יהושע – עם ישראל לא היה ראוי באותה תקופה לרשת את ארץ ישראל ובכל זאת זכה לכך, כדברי הפסוק בספר דברים (פרק ט פסוק ה):

“לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”.

הנה, הפסוק אומר במפורש שעם ישראל לא היה זכאי לקבל את ארץ ישראל. ומדוע קיבל אותה למרות זאת? משתי סיבות – ראשית, הגויים שהתגוררו בארץ כבר כל כך חטאו והגדישו את הסאה בתועבותיהם, עד שנגזר עליהם לאבד את ארץ כנען; ושנית, בגלל השבועה שנשבע ה’ לאבותינו, שבועת הברית שאיננה תלויה במעשים.

הגמרא במסכת שבת (דף נה.) אומרת שלמרות שאנחנו מזכירים את זכות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, זכות אבות כבר תמה. הזכויות הספיקו לשנים רבות, אבל לבסוף כלו הזכויות מפני העוונות, ותמה זכות אבות! הגמרא דנה האם זה קרה בימי הושע בן בארי, בימי חזאל, בימי אליהו או בימי חזקיה… אבל בכל מקרה כבר תמה זכות אבות.

אומר רבנו תם [דבריו מובאים בתוספות על הגמרא שם]: זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה! הברית היא מוחלטת, איננה תלויה במעשים ולכן איננה יכולה להפסק! שהרי גם לעתיד לבוא נאמר “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור”.

לכן הדגש שהארון הוא המבטא את הברית והוא המכניס את עם ישראל לארץ: כל ישראל מצטמצמים בין שני בדי הארון כי החיבור לברית הוא הנקודה שנותנת חיות לעם ישראל ומאפשרת להם את הזכות הרוחנית להכנס לארץ; לכן הארון הוא שקורע לפניהם את הירדן, ולכן יש צורך שהארון יהיה נושא אפילו את נושאיו, כדי לבטא שגם מבחינה רוחנית הארון – והברית שגנוזה בו – הם שנותנים לעם ישראל את הזכות להיכנס לארץ, וכך גם מבחינה רוחנית הארון נושא את נושאיו.

The post ארון הברית appeared first on .