לפני לא הרבה שנים התחולל מהלך היסטורי – נהירה גדולה של ציבור דתי לאומי להתנחלויות ולאזורי הפריפריה. דבר זה נעשה בהכוונה של רבנים ומנהיגי ציבור, מתוך הרגשת דחיפות היסטורית ליישב את אזורי הארץ שנפלו בגורלנו במלחמת ששת הימים כדי שלא ימסרו ליד אויב. תהליך זה היה נחוץ מאוד, הן מצד פיתוח יהודה ושומרון, הגולן, גוש קטיף וחבל סיני, והן בתוצר הנלווה – ייצוב וגיבוש הציבור הדתי לאומי. המחיר לתהליך זה היה היעלמות של הציבור התורני מהערים הגדולות.

חולון היא אחת הערים בהן נדידת הציבור הדתי לאומי הותירה רושם גדול. כשקמה ישיבת ההסדר בעיר, נמצא שיש בה בתי כנסת ציונים-דתיים גדולים מאוד, אך מספר המתפללים בהם היה קטן. התושבים סיפרו בגעגוע על תקופה של תור זהב בה הייתה עוצמה גדולה של ציבור דתי לאומי רחב בעיר. תהליך זה השפיע יותר מכל על הציבור הכללי בישראל, שהתרחק עם השנים מהערכים של יישוב הארץ וחיבור לתורה, ולעיתים אף מערכים בסיסיים של תרומה לחברה, ציונות וזהות יהודית. מציאות זו מובילה להרגשה שכיחה בציבור שלנו: אנו עושים דברים חשובים למען עם ישראל, מוסרים את הנפש על יישוב הארץ, וחרף כל זאת: במרכז הארץ ב”בועת גוש דן” וב”מדינת תל אביב” לא מעריכים את פועלנו, פעמים רבות מתנגדים, ואף לפעמים מתבטאים כלפינו בצורה איומה: “מתנחלים שמזיקים למדינת ישראל ומביאים על חשבונה את שאיפותיהם המשיחיות”. ישנו פער גדול מידי בין הציבורים בעם ישראל, והמפסידים מכך הם כולנו. הן בערכים שחשובים לנו, והן מצד עצם החיבור הבונה ומבריא כל ציבור, ומקרב אותו אל האמת.

כאשר הוקמה הישיבה בחולון, היה זה בימים שטרם ביצוע תכנית ההתנתקות. הרב אלעזר התגורר אז בגוש קטיף, ולא פשוט היה לעזוב את המקום בעצם ימי המאבק. מה שנתן כוח וחיזק את ההחלטה, הייתה הידיעה הברורה שזה המקום הטוב ביותר להיות שותפים דווקא במאבק על גוש קטיף – ועל ארץ ישראל בכלל. המאבק על ארץ ישראל איננו רק מאבק על שטח, ואיננו מאבק נגד הערבים – אלא מאבק על החיבור אל ערכי היסוד של עם ישראל, ועל הזהות היהודית שלנו כיחידים וכמדינה. במובן הזה המאבק על ארץ ישראל מתרחש דווקא בלב עם ישראל, בגוש דן.

באותה תקופה של טרום הגירוש מגוש קטיף, היינו יוצאים בחולון לפעילות ענפה ברחובות ובכיכרות המרכזיים. חילקנו סרטים כתומים, הקמנו דוכני הסברה, הפצנו פליירים, דיברנו עם העוברים ושבים. אנשים לא באמת הכירו את החשיבות האסטרטגית של ההחזקה בגוש קטיף, קל וחומר שלא את היקף ההתיישבות בו, ובן בנו של קל וחומר שלא את המשמעות הרוחנית והערכית של שלטון על חלק בארץ ישראל. כל הגישה שלהם לנושא ינקה מאמצעי התקשורת, שלא חסכו מאמצים מלהציג את הציבור כהזוי, ואת הצורך בפינוי כדבר האקוטי והכרחי ביותר. לא היה מנוס מלהבין: דרוש תהליך רציני ועמוק בגוש דן, של התחברות חזרה לעם ישראל. ובפרט לא ניתן להסתער קדימה על אתגרי ההתיישבות מבלי לקבל חיפוי מכלל הציבור.

נתאר מחזה שכיח: מידי כמה חודשים עולה כל פעם ישוב אחר על שולחן המנתחים, אשר מחליטים כי יש צורך בישוב לכריתת רגל או יד בגלל סיבה משפטית כזו או אחרת. שוב ושוב באירוע שכזה, יצאו נערים חדורי אש להבה עם שלטים לצמתים מרכזיים בשומרון. הנהגת ההתיישבות תפרסם מודעות מחאה בעלוני השבת, ושליחי ציבור יתדפקו על דלתותיהם של חברי הכנסת. ושוב תזעק השאלה הגדולה בשמי גוש דן – מדוע נשכח את העם? אנו מאמינים, שעם ישראל יוצר את המציאות הראויה לו. כל עוד שרשיו לא יהיו נטועים בבית המדרש, לא נוכל להיות בטוחים מהטרור ומקריסת כוח העמידה הלאומי. אנו צריכים לעמול על מנת לחבר את העם עם הערכים שאנו מאמינים בהם. עד אז, כל מאמץ צדדי הוא משחק ילדים, אותו אנו משחקים עם עצמנו.

וגם מצדנו עלינו לעשות תשובה: כל זמן שלא יהיה עם ישראל בראש מעיינינו – עלינו לדעת כי אנו עובדי ה’ בדמיון ולא באמת. הכוחות הנפלאים של הציבור שלנו צריכים להיות מושקעים בלב – בעם ישראל. עד שהציבור הכללי יכיר בערכם של האידיאלים המתרוממים בציבור שלנו, והציבור שלנו יאמץ את אל לבו את הסגולה הישראלית שהיא שורש הכול.

חשוב כאן לגעת בנקודה המרכזית. חשובה היא הפצת תורה וערכים בכלל הציבור, אולם עצם ההתחברות לציבור היא המהותית ביותר. ההשפעה היא הרבה פעמים תוצאה של ההתחברות: “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. צריך לדעת כי הניתוק מעם ישראל יוצר אצל המתנתק בעיות קשות, והחיבור הוא התרופה היחידה אליהן. גם התורה אינה נשלמת כי אם בהופעתה על ידי על עם ישראל – “ואודיעך בכאן סוד גדול… שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו” (הרמח”ל).

נקודה זו מאיר הזוהר הקדוש בסיפור מספר מלכים (ב’ פרק ד’):

“וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה: וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע”

הפסוקים מתארים את רצונו של אלישע להכיר לאישה השונמית טובה על חסדה: “היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא…?” אלישע מציע פרוטקציות, הוא נכנס ויוצא לפני המלך, ויכול לבקש עבור האשה כל מה שתחפוץ. והאישה עונה- “בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת”. בפשטות האישה אומרת: תודה, אבל אני מסודרת. גם לי יש קשרים טובים לאנשים חשובים בעמי, ואני “יושבת טוב”.

הזוהר הקדוש מזהה תנועה פנימית בפסוקים (חלק א, קס):

“ותא חזי שונמית כד אמר לה אלישע (מלכים ב’ ד’) היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, היש לדבר לך אל המלך ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה וההוא יומא דמלכותא דרקיעא שלטא למידן עלמא וקודשא בריך הוא אקרי מלך המשפט בההוא זמנא, ובגין כך אמר לה היש לדבר לך אל המלך”.

תרגום: בא וראה, שונמית כאשר אמר לה אלישע: “היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא”. ‘היש לדבר לך אל המלך’ – אותו היום, יום טוב של ראש השנה היה. ואותו היום מלכות הרקיע שולטת לדון את העולם, והקב”ה נקרא המלך המשפט באותו זמן, ובשביל כך אמר לה “היש לדבר לך אל המלך”.

הזוהר לא רואה בדבריו של אלישע הצעה לפרוטקציות אצל המלך! אלא הצעה להתפלל עליה בראש השנה למלך מלכי המלכים. – – מי מאתנו לא היה רוצה שאלישע הנביא יתפלל עליו בראש השנה? כמה הייתם מוכנים לתרום בשביל זה?… אך האישה מסרבת. ולא, זה לא בגלל שהכול אצלה בחיים על מי מנוחות – טורח גיחזי לספר: היא עקרה.

האם היא לא נורמלית? יש לה הזדמנות בלתי חוזרת לפנות דרך הנביא ישירות לקב”ה ולהפקד בבן! מדוע היא דוחה את אלישע?

הזוהר ממשיך:

“מה כתיב: “ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת”, מאי קאמרה? לא בעינא למהוי רשימאה לעילא אלא לאעלאה רישאי בין סגיאין, ולא לאפקא מכללא דלהון. וכך בעי ליה לבר נש לאתכללא בכללא דסגיאין ולא לאתייחדא בלחודוי, בגין דלא ישגחון עליה לאדכרא חובוי כדקאמרן”

תרגום: מה כתוב שם – “ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת”, מה אמרה? לא רוצה אני להיות רשומה למעלה בפני עצמי, אלא להעלות ראשי בתוך הרבים ולא לצאת מהכלל שלהם. וכך צריך לו לאדם, להתכלל בכלל הרבים ולא להתייחד לבדו, כך שלא יקפידו עליו להזכיר חובותיו כמו שאמרנו.

השונמית אומרת דבר מאוד עמוק. בזמן של דין לפני ריבונו של עולם, הדבר הטוב הוא לא להיות מוזכר באופן פרטי, כי אם להיות מקושר לכלל ישראל. כאשר השונמית אומרת “בתוך עמי אנכי יושבת”, היא אומרת – אינני רוצה להיזכר בדין בנפרד, אני רוצה להיות נכללת בתוך עם ישראל. העומד בפני עצמו למשפט, מתעוררת מידת הדין ומדקדקת בזכויותיו על פי מה שהוא באמת ראוי לו. הנכלל בציבור זוכה לחסדי ה’ המגיעים אל הציבור בכל אופן^[1].

דברי הזוהר מאירים בהבנה חדשה גם את המשך הפרשה. “וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן”. כאן היינו מצפים שהאישה תיפול לפני רגליו ותודה לו על שמבטיח לה פרי בטן. אך הפסוק הבא הוא: “וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ” – מדוע האישה מסרבת, ולא מאמינה? הרי זהו נביא אמת. נראה שהיא מאמינה, אלא שהיא מבקשת: אל תפעל עבורי בדרכים לא אמתיות. אל תכזב עבור שפחתך. אם מה שנגזר עליה זה ללא בן, אז היא לא רוצה דרך עתירתו של הנביא לקבל בן. הדרך הנכונה שהיא רואה אל מול עיניה היא להיכלל בתוך כל עם ישראל ולחכות לחסדי ה’.

מספרים שפעם באו לרב אויערבך מגדלי הדסים לקראת חג הסוכות, והוכיחו לו באותות ומופתים שהזן הגדל אצלם הוא המקורי היחיד, זה שהתנאים והאמוראים היו מברכים עליו. לטענתם, המינים האחרים… ספק אם שם ‘הדס’ ייקרא עליהם. הם ביקשו לתת לו סט כזה במתנה שיברך עליו בחג הסוכות, כמובן בשביל הערך השיווקי של הידיעה כי הרב אויערבך נוטל בהדסים שכאלו. הרב אויערבך לא הסכים בשום אופן, ואמר: ‘אני מעדיף להיות עם כל ישראל בגיהנום מאשר אתכם לבד בגן עדן’. אם כל עם ישראל נוטל את ההדסים הרגילים, אני אתו^[2]. הרעיון הגדול הזה צריך להיות מרכז חיינו: אנחנו חלק מעם ישראל ונמצאים איפה שהוא נמצא.

הדבר הזה חשוב בכלל עבורנו, לומדי התורה ונושאי הזהות היהודית של מדינת ישראל: זכינו להיות מחובשי ספסלי בית המדרש. זכינו לעסוק כל אחד לתקופה של לפחות כמה שנים בתורה באופן מוחלט, להיכנס לעולם של ישיבה. זה הופך אותנו לשליחים בצורה מאוד משמעותית. לפני קיום מצווה אומרים- “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו לייחד שם יו”ד ה”א בוא”ו ה”א ביחודא שלים בשם כל ישראל“. לא באנו לישיבה רק כדי לבנות את האישיות ולהפוך עצמנו לאנשים יותר תורניים. המטרה העליונה היא להיות בנים נאמנים לעם ישראל, ומתוך כך ובשביל כך אנחנו נכנסים אל כותלי בית המדרש.

מתוך חיבוב יישובנו, אנו נוהגים לומר כי חולון באופן מיוחד היא עיר שגרים בה כלל ישראל. מישהו פעם אמר לי: “היית הולך לתל אביב- זה השפיץ של החילוניוּת, שם צריך להילחם על התורה”. זה נכון, בכל מקום צריך וחשוב. אך אני אינני מחפש להיפגש דווקא עם האליטות החילוניות, גם לא דווקא עם הפריפריה. “בתוך עמי אנכי יושבת”. אנחנו קודם כל בנים לעם הנפלא שהקב”ה יצר “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”. ומתוך כך אנחנו לומדים תורה, מתוך כך מתמלאים רוח גדולה, וחיים את הערכים שאנו יונקים בתוך בית המדרש.

כאשר הרב אלעזר עבר להתגורר עם משפחתו בחולון, שאל אותו חבר חבדני”ק: “איך אתה מעז לעבור לחולון, עיר באווירה חילונית? אתה לא מפחד על חינוך הילדים שלך? מילא שליחי חב”ד שהולכים לכל העולם, יש להם הבטחה של הרבי שהם שלוחים שלו ולכן הוא ערב לחינוך הילדים שלהם. אבל מי נתן לך הבטחה?” הרב אלעזר ענה לו – ההבטחה של הרבי נובעת מכך שאתה שליח של הרבי אז הכוחות שלך הם הכוחות של הרבי. אם כך הדבר בשליח של הרבי, קל וחומר בשליח של עם ישראל, שליח של הקב”ה, ששואב את כוחותיו ממעיין אינסופי ובלתי נדלה…

יש הדואגים מהחיים בעיר הגדולה והחילונית, שמא הרחוב איננו בעל אווירה טהורה, ואולי עדיף לחיות או לפחות ללמוד תורה במקום רחוק ומנותק יותר. יש פסוק מיוחד שאמר שלמה המלך בקהלת: “כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן”. אין מדובר בקשרים עם כל האנשים החיים, להיות פוליטיקאי זה לא בהכרח ערובה לביטחון (אולי להיפך). אלא הכוונה היא להיות מחובר למקור כל החיים, לעם ישראל. אם אתה חושש מהעיר הגדולה ומהשפעותיה הרוחניות, דע לך שכשאתה מחובר אל כל החיים יש לך ביטחון. כשאתה דבוק עם כל ישראל, זכות הרבים תעמוד לך. במיוחד כאשר אתה בא מתוך שליחות, וחדור אמונה בדרכך. העיר הגדולה היא הופעה אלוקית כבירה, כאשר יודעים להתבונן בדברים בצורה אמתית.

כובד האחריות

בספר שופטים מסופר על מלחמה שנערכה בין שבטי ישראל לשבט בנימין. המלחמה פרצה בעקבות מאורע מצמרר בו נמנעו אנשי הגבעה מהכנסת אורחים של איש ופילגשו, עד שגם כאשר לבסוף הכניס אותם זקן אחד לביתו, הכריחום להוציא את הפילגש, וענו אותה כל הלילה עד מותה לפנות בוקר. האיש שלח את נתחי גופתה בכל גבול ישראל, דבר שהביא למלחמה בה נהרגו 72,000 מישראל. אומר על כך המדרש (ילקוט שמעוני שופטים רמז סח):

“אם תאמר: אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל: יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים. וילמדו אותם דרך ארץ- בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב”ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם”.

המדרש שואל שאלה: אותם 72,000 שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? ברור שהמדרש לא מחפש את תרשימי הקרב. המדרש מחפש משמעות, איך יכול להיות שעם ישראל מגיע למצב כזה נורא? איפה העם שיצא ממצרים, שקיבל את התורה ונכנס לארץ ישראל? הכי קל זה לברוח, ולומר שהאשמים העיקריים הם אנשי גבעת בנימין, כי המלחמה פרצה בעקבות הזוועה שעשו בעירם. ניתן להאשים גם את שבט בנימין כולו שנותן גיבוי לאנשי הגבעה. או אולי אשם גם בעל הפילגש, שהוא וודאי אדם מזעזע. כדי להציל את עצמו הוא זורק את פילגשו החוצה, ואז פשוט שוכב לישון – “וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ  בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר”. בבוקר הוא לא חשב אפילו לחפש אותה: “וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף”.

עוד אשמה אפשר לתלות בשאר השבטים, מה ראו לפתוח במלחמה כזו? אין דרך אחרת לפתור בעיות מוסריות בתוך עם ישראל? הרי זו לא הייתה סתם עצבנות, אלא גישה כללית בעייתית: אחרי עדותו של בעל הפילגש שולחים השבטים לאנשי בנימין: “…מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם: וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל”. צריך לשים לב, שיש כאן מילה אחת מאוד בעייתית. בכם?! האם הבעיה היא בשבט בנימין בלבד? הלוא כל ישראל שותפים לבעיה. אמנם הפושעים היו מתוך כלל שבט בנימין, אבל באותה מידה הם היו מתוך כלל השבטים. אנשי ישראל בחרו להפנות אצבע מאשימה אל הגבעה ואל שבט בנימין, המוקצים מחמת מיאוס, ולא לעורר לאחריות לאומית. אולי הדבר יכול היה להיגמר אחרת אם במקום מלחמה היו מכנסים את כולם, כולל שבט בנימין- ומכריזים על צום ותפילה ועצרת התעוררות לאומית, בקריאה גדולה: “מה הרעה הזאת אשר נהייתה בנו?”

אבל המדרש כדרכו מפתיע אותנו, ומצביע על אשמים אחרים. המדרש אומר כי הסנהדרין, היא האשם המרכזי. הסנהדרין, אשר לא עברו בערי ישראל ללמד את העם תורה ודרך ארץ. יש ללמוד מכך שמעבר לאחריות השיפוטית שבידם, הסנהדרין הם משרד החינוך של העם. בזמן של מלחמות ועבודה רבה לישוב הארץ, מישהו צריך לדאוג לחינוך הילדים, לחבר אותם לערכים של עם ישראל, להקים בתי מדרש בערים החדשות. איך יתכן שנוצרת מציאות כזו בעם ישראל, שעיר שלמה אונסת ורוצחת, ששבט בנימין מגבה אותם, שיוצאים נגדם למלחמת חורמה? אף אחד לא לקח אחריות על החינוך. המדרש מסכם בצורה חריפה ומבהילה- “ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם”.

ישב כל אחד תחת גפנו ותאנתו ואמר: שלום עליך נפשי, שלא להרבות הטורח. בתחילה זה הביא רק לריקנות רוחנית בעם ישראל, הילדים הסתובבו ברחובות, וקיבלו קצת מהיסודות הזרים של העמים מסביב. ולקח כמה דורות, עד שפתאום מתעוררים למציאות מבהילה כזו כמו שהייתה בגבעת בנימין, ומבינים מה קורה לעם ישראל, ומרוב היסטריה יוצאים למלחמת אחים בה נהרגו שבעים ושניים אלף. הדיוק במספרים מטלטל – שבעים ושניים חכמי הסנהדרין כנגד שבעים ושניים אלף איש. כל אחד מהסנהדרין, כל אחד נושא באחריות לאלף איש שנהרגו, האחריות אישית: אחד שהיה מתעורר לבדו, היה משפיע משמעותית על המערכה הרוחנית, כמו נר קטן הדולק בחשיכה.

זהו לימוד גדול לכל הדורות. צריכים להכיר בבעיה הרצינית: כאשר רוב גדול של עם ישראל מנותק מזהות יהודית בסיסית, המצב המוסרי בחברה עומד על יסודות רקובים. כאשר הנוער רחוק מעיסוק משמעותי בלימוד תורה, מאליו זה מביא לריקנות וחומרנות, פשע, ותופעות קשות אחרות שאסור שיהיו בישראל. הדור הקודם היה דור של עליה לארץ ישראל, והעיסוק האינטנסיבי בבנייתה היה כרוך בהתרופפות הקשר לתורה. טבעו של עם ישראל, שכאשר הוא מתנתק מתורה, נוצרת התפרקות רוחנית כללית. היעדרה של הסנהדרין מנופי הארץ זה אלפיים שנה, מחזירה את האחריות לכל אחד ואחד מאתנו. המדרש הזה צריך להדהד בנו כל הזמן. עם ישראל גורר את רגליו כבר כמה דורות במשבר רוחני כבד, הסבל של הרחוקים מתורה ומצוות גדול מנשוא, ההמון זועק למשמעות ולערכים, וכאן האחריות מונחת לפתחם של אנשי הציונות הדתית. לא לנו לשבת בשקט תחת הגפן והתאנה, אלא לפעול בכל עיירותיהם של ישראל, כמו שהמדרש אומר, למען החינוך של עם ישראל. קל וחומר שהדבר אמור לגבי אנשי תורה ובני ישיבה, המחוברים בעומק לתוכיותה של תורה ולנפשם של רבים מעם ישראל.

המדרש מתבאר בהרחבה נפלאה על פי הבנת הערך הזה. נבקש לשוב למדרש ולהתבונן בו לאורו.

אם תאמר: אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם [- למה הם צריכים לקשור חבלים של ברזל במתניהם כדי ללמד תורה? זה לא נוח ללכת ככה.. האמת היא שבפועל לא אכפת למדרש שילכו גם עם שמלות משי, העיקר שילכו. אלא ששלשלאות הברזל מבטאות במדרש משהו. מי הולך עם חבלים של ברזל סביב המתנים? אסירים, עבדים – “מוציא אסירים בכושרות”. בעצם, אומר המדרש: זו חובה! כל אחד מכם הוא “עבד לעם קדוש”. הנהגת הציבור לא אמורה להיות תיק מכובד ונוח, וכמו שביטאו זאת חז”ל: “שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!”, כך היה הרב קוק רגיל לחתום במכתביו “עבד לעם קדוש פה על אדמת הקודש”. האחריות מוטלת על כולנו: ככל שאתה יותר מחובר לתורה, למוסר ולערכים אתה צריך יותר לשאול מה הקב”ה רוצה ממני למען עם ישראל], ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם [- הכוונה היא ללכת במהירות. להפשיל את השמלות כדי שיוכלו ללכת במהירות יותר גדולה ובצעדים יותר רחבים] ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל – יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש [- א. למה דווקא עד חמש שנים? רמז להסדר מן התורה… ב. יש לשאול, מה ראה המדרש לפרט: “בשנה, בשתים, בשלוש…” המדרש מלמד על החשיבות של הקביעות, הבאה מתוך הבנה שדברים כאלו נבנים בהדרגתיות. עלינו להפנים שאין זו דרך ליום אחד, לכל הפחות בדרך הטבע. “כך היא גאולתם של ישראל ככל שהיא הולכת היא רבה והולכת” – תהליכים עמוקים דורשים סבלנות והכרה ביד ה’ שמנהלת את המציאות. ואנחנו נשתדל להעמיק עוד יותר ועוד, בסוף זה יחלחל. יש חשיבות לכל שלב בדרך. כמה זמן זה ייקח? יש לנו מטרה, וכמה שייקח אנחנו בע”ה בדרך. חז”ל אומרים ששמואל הנביא היה עושה כך, הולך בכל עיירותיהם של ישראל ללמד תורה ודרך ארץ.. אצלו זה לקח עשרים שנה – “וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'”] עד שיתיישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח [- מה אתם חושבים שעשו חברי הסנהדרין בזמנם הפנוי מתחת הגפן והתאנה? מן הסתם למדו תורה. אולי אפילו התלקטו אליהם אחד שניים מהסביבה שרצו גם כן ללמוד. אבל זה לא מספיק, מה עם המון העם שמחכה בבית בלכיש, או בעגלון, בתל אביב או בחולון?…] שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. [- לכאורה לא מובן, מה ראו חכמים לשלב הלכה זו בדבריהם? נראה שהמדרש בא לשים את בית המדרש במרכז. חוד החנית הוא בלב הקודש, בהגיית התורה, בעסק העליון בדבר ה’ הנשגב. מתוך כך, בצורה טבעית וכיוון שאנו מרגישים את האחריות שלנו על בני העיר, אנחנו גם פועלים. אבל עיקר החידוש הוא, שפתאום המדרש פונה אליך! אל התלמיד הקורא את המדרש בכל דור. ואומר לך: דע לך שהאחריות מוטלת עליך! זה לא מיועד רק לחברי הסנהדרין, לטובים או למוכשרים ביותר. לכל אחד יש אחריות להשפיע על הסביבה שלו, להיות ערב למצב התורני בעם ישראל – לא תוכל להתעלם!!! אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך] וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב”ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

בדור מיוחד זה של התבססות התחיה הלאומית בארץ ישראל, יש לנו אחריות לקום, לרומם ולקדש את עם ישראל “עד שיתקדש ויתעלה שמו של הקב”ה בעולם כולו מסוף העולם ועד סופו”. המדרש אומר ללכת “יום אחד ללכיש יום אחד לעגלון”, להסתובב ממקום למקום. אך זה יותר מתאים באמת לשלב שהמדרש מדבר עליו – תקופת ההתנחלות בארץ. כל זמן שעדיין לא קם יישוב מבוסס של יהודים בארץ ישראל, ויש תזוזה מתמדת של קהילות ממקום למקום ליישב את הארץ, אז גם תלמידי החכמים צריכים לזוז ממקום למקום ולהקים תשתית חינוכית וערכית. כך גם עשה הרב קוק ביציאתו למסע המושבות בימי העלייה השנייה, בטרם קם יישוב קבוע של ממש בארץ ישראל. אך היום, כאשר יושב ישראל בארצו, יש לפעול גם כן בדרכים מיושבות. לבוא לגור בתוך עם ישראל, לא צריך להסתובב בין ערים שונות. כמו שמזכיר המדרש – “עד שיתיישבו ישראל בארצם”. ובמקום שבו באים לגור, מקימים בתי מדרש ומקומות של תורה, ברוח הדברים של הרב נריה “ישיבות נקים בכל מקום”. כל ישיבה תיקח אחריות על העיר שלה, אבל אחריות ממש. קודם כל בהקמת מקום של תורה בעיר, ומה שצומח מתוך זה – לפעול להרחבת הזהות היהודית בציבור הרחב ולקישור של כל העם לבית המדרש. הצורך הוא עצום. למרבה הפלא, הפתיחות גדולה מאוד! אי אפשר לספור את הפניות הרבות של מתנסי”ם, מועדוני קשישים, בתי ספר, תיכונים, משפחות… שרוצים קשר לתורה ולמסורת ישראל. וכמה שנהיה גדולים, עדיין כוח האדם יהיה מועט לעומת מה שהמציאות תובעת. אנו קוראים לכל מי שמציאות התורה בישראל חשובה לו, ומבין שבלעדיה גם המציאות התורנית אצלו חסרה – לבוא ולהצטרף לישיבת ההסדר חולון, ומברכים אותו שיעלה בידו להמשיך לאורך ימים ושנים טובות, בבניין משפחה והמשך חיי השליחות כאן, בלב הפועם של עם ישראל.

^[1] במקומות אחרים בזוהר המביאים סיפור זה מופיעות כמה מילים נוספות (זוהר פרשת בשלח דף מד עמוד ב): “כך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולא בעינא לאתפרשא מנייהו כמה דעבדנא עד יומא דין” – תרגום: “כמו שעשיתי עד היום הזה“. גישתה של השונמית לנושא כלל ישראל לא הייתה אפיזודה חולפת, והמטרה לא הייתה לזכות בדין, כי זו הייתה דרכה מאז ומעולם.

^[2]  בדבריו של הרב אויערבך מקופל היסוד העמוק של “חיי עולם נטע בתוכנו” – חייו של עם ישראל הם מהות התורה שבעל פה, כפי שהוזכר לעיל במאמר “כמה תורות יש לכם?”

The post בתוך עמי אנכי יושבת appeared first on .

-סוכם על ידי תלמידים-

היו ברי פלוגתא, שניהם תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. לא היו מנהיגי הדור בעצמם באופן של נשיאות, אלא רבן גמליאל היה נשיא, והם היו מנהיגי הדור הרוחניים (ירושלמי סנהדרין א ב):

א”ר בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו כגון רבי יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע ורבי יהושע את רבי עקיבה ורבי עקיבה את רבי מאיר ואת ר”ש. אמר ישב רבי מאיר תחילה נתכרכמו פני ר’ שמעון אמר לו רבי עקיבה דייך שאני ובוראך מכירין כוחך.

נחלקו באופיים – ניתן לומר באופן כללי שרבי יהושע תפס שיטתם של בית הלל, ור’ אלעזר תפס שיטתם של בית שמאי. ר’ אלעזר נקרא ‘שמותי’ – יש אומרים על שם שנידו אותו עד לסוף חייו, ויש אומרים משום שהמשיך את דרכם של בית שמאי – מצד תוכן דבריו ובעמידה האיתנה עליהם.

על גדלותו של רבי אליעזר אומרים שלא הספיקו תלמידיו ללמוד ממנו טיפה מן הים שלמד הוא מרבותיו. “ושם האחד אליעזר” – דורשים חז”ל שמשה רבנו התפלל שיצא רבי אליעזר מחלציו. רבי אליעזר בן הורקנוס, גדל בבית של עשירים, באופן קצת רחוק מתורה, והתקרב מרצונו העז לעסוק בתורה בישיבתו של רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי רבו, אמר עליו “בור סוד שאינו מאבד טיפה”. וכן “אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם”.צריך להבין שהוא היה גדול הדור, והנידוי שלו הוא דבר בלתי נתפס. ניתן לראות דוגמתו של רבי אליעזר ענקים אחרים שמרוב גדלותם לא התלבשו במציאות באופן שיהיה אפשר לקבל מהם בצורה מלאה. הדבר קשור למושג של שבירה ותיקון. האור הגדול לא מוצא כלים בעולם המסוגלים להכיל אותו. הזכרנו את משה רבנו שהתפלל להיות רבי אליעזר מיוצאי חלציו, משה רבנו עצמו היה ראש לענקים אלו. הוא מורה לעם ישראל את הדרך בהקרנה יחידאית אדירה בלי שיתוף עם נושאי חזון אחרים. משה נותן את התורה לבני לוי “ויתנה לבני לוי”, בני שבטו. כי הוא מבין שאף על פי שוודאי כל עם ישראל צריך לשמור את התורה, אך המתאימים להורות הם בני לוי “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”. הגדלות מהסוג הזה אינה נכנסת לארץ, היא נשברת במפגשהּ עם המציאות.

כאשר ירושלים הייתה נצורה מסופר שרבן יוחנן בן זכאי הבריח את עצמו מחוץ לחומות להציל מה שאפשר על ידי מפגש עם המפקד הרומאי – הוא התחזה למת ותלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע נשאו אותו לכאורה לקבורה אל מחוץ לחומה. שם מסופר (איכה רבה פרשה א) כי רבי אליעזר אחז בו בראשו ורבי יהושע ברגליו. צורה זו של נשיאה מבטאת את מה שלקחו כל אחד חלק במערכה של ההנהגה. רבי אליעזר בראש, ורבי יהושע אוחז ברגליים ואומר ‘לא בשמיים היא’.

בפרק ראשון מכתובות יש סדרה של מחלוקות בין רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי נאמנותה של אישה לספקות שונים בכשרותה. שם רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים “נאמנת” ורבי יהושע אומר “לא מפיה אנו חיין”. הלשון “לא מפיה אנו חיים” היא לשון שירית המבטאת עומק נסתר המתעלה למעלה מהדיון הספציפי, והיא חוזרת במתכונתה הזו לאורך הפרק במשניות רבות. הדבר אומר דרשני.

נראה שהמחלוקת הסדורה במשניות אלה קשורה למחלוקת אחרת של רבי אליעזר ורבי יהושע האם הגאולה תלויה בתשובה אם לאו. רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה, ורבי יהושע אומר שאיננה תלויה בתשובה. בדיון שנערך בגמרא לגבי שני המחלוקות נשאר רבי אליעזר בשתיקתו, ומפורסמים בבית מדרשנו דברי הרב קוק (אגרת קג) בשם הרמ”ע מפאנו על הביטוי “שתיק רב” ששתיקה זו מעידה על דברים עליונים שאין דרכם להיאמר בלשון התלמוד. משמעות האמירה שהגאולה תלויה בתשובה היא שביחס שלנו עם הקב”ה אנחנו כשותפים, לא כאובייקט שהקב”ה מזיז אותו משם לפה ובחזרה, אלא כרכיב מרכזי בתהליך. רבי יהושע סובר שאין זה תלוי בנו. אנחנו ‘מקבלים’ והקב”ה מושיע אותנו, מלשון רבי יהושע. רבי אליעזר אומר שזה תלוי בנו, אנחנו ‘עזר כנגדו’ של הקב”ה.

זוהי בדיוק המחלוקת ביניהם בכתובות, האם מאמינים לאישה או לא. מה שאנחנו מכירים בעולם מציאות של איש ואישה, זו תוצאה של מציאות עליונה הנקראת איש ואישה. בה גם נערכים זה מול זה הקב”ה וישראל. לרבי אליעזר יש אמון במציאות העולמית, עד כדי שהגאולה תלויה בה ובתשובתה. על כן גם לאישה המבטאת את המציאות הזו אנחנו מאמינים בשאלת כשרותה. ואילו לרבי יהושע הדברים אינם תלויים בעולם הזה, הגאולה מובילה את המציאות ולא תלויה בה, ועל כן גם לא מפיה אנו חיים לעניין נאמנות אישה. במקומות אחרים בארנו באריכות כי הנאמנות קשורה לבעלות (“כיון דבידו לתקנו הוי כבעליו” – הרא”ש במסכת גיטין פרק ה סימן י”ג). כאשר אומרים שהאישה נאמנת, הדבר מורה על כך שזה גם עסק שלה, היא אינה רק אובייקט דרכו האיש מתגלה בעולם. אמנם עדיין האיש מוביל, אך היא המטרה – ירידת הדברים לעולם הזה והתלבשותם במציאות של חיים. מצד אחד יש איבר – רחם, שבאישה, שהוא שייך כביכול לאיש, והוא מורה על כך שכולה דרך להתגלותו. כך גם מתבטא הדבר בדמי וולדות אותם מקבל האיש על פגיעה באישה. אך בהתבוננות פנימית, עליונה היא תורה שבעל פה, האישה, בשורשה, משורש תורה שבכתב – האיש (עיין פרק א’ באורות התורה). כך השאלה האם עם ישראל הוא חלק אינטגראלי פעיל בגאולה, או שעליו רק היא מופיעה. (כל הדברים לעיל אמורים כמובן כלפי המציאות העליונה של איש ואישה ונכונים במידה של התאמה ותרגום אף למציאות של איש ואישה בני אדם).

למדנו אם כן להסתכל על הדברים בצורה שיטתית, והכרנו את שיטותיהם השונות של רבי אליעזר ורבי יהושע. מחלוקת נוספת ביניהם היא שרבי אליעזר אומר ‘בתשרי נברא העולם’, ואילו רבי יהושע אומר ‘בניסן נברא העולם’. ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, ותשרי הוא החודש אליו נמנית מלכותם של מלכי אומות העולם. רבי יהושע רואה את כל העולם במשקפיים של ניסן, משקפיים ישראליים. מלמעלה למטה. רבי אליעזר רואה את הדברים שבאים גם מלמטה למעלה, והדברים קשורים למה שנאמר להלן.

אליעזר בן משה, נאמר בספרים הפנימיים ששורשו ממידת הגבורות וכך גם רבי אליעזר הגדול. ממש בסוף הש”ס (הוריות יג ב) מובאת המימרא שבמקומות אחרים אמרהּ רבי אליעזר: “מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה’? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו”. והוא זה שפותח את הש”ס: “מאימתי קוראים את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר“. רבי אליעזר מחמיר בהלכה זו, והלשון היא ‘דברי’ – לשון קשה. חכמים לעומת זאת מקלים ‘וחכמים אומרים‘ – לשון רכה (בשם הרב לוי יצחק זצ”ל, אביו של הרבי מלובביץ’).

The post רבי אליעזר ורבי יהושע appeared first on .

רב נחמן בר יעקב הוא תלמיד מובהק של שמואל, והוא אשר יורש אותו גם בראשות ישיבת נהרדעא. רבא היה תלמידו המובהק, דבר המעיד על מרכזיותו בהשתלשלות התורה שבעל פה, שכן אביי ורבא הם עמודי התווך של התלמוד הבבלי ואין כמה דפים רצופים בש”ס ששמותיהם אינם נזכרים. רב הונא ורב נחמן הינם ממשיכי דרכם של רב ושמואל, בהתאמה. כבר עסקנו בשיעורים הקודמים בכלל הפסיקה המפורסם: הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, כלל המבטא את הנהגותיהם ואורותיהם השונים, ונובע מהם. במקביל לכלל זה, נאמר כלל דומה בספר ‘כללי התנאים והאמוראים’ לר’ יוסף טוב עלם (מובא ב”שם הגדולים” ספרים אות ע) ביחס לרב הונא ורב  נחמן – הלכה כרב הונא באיסורי וכרב נחמן בדיני. לא רק בהנהגת הציבור והישיבות היו רב הונא ורב נחמן ממשיכי דרכם כי אם גם בהנהגה הרוחנית, רב מימין ושמואל משמאל.

בגמרא בבבא מציעא מסופר (בבא מציעא דף טז עמוד ב ):

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה, והוינא כבר שיתא כבר שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי: הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא – נהדרינהו למרייהו

רב נחמן מספר על שמועה ששמע בבית הדין של שמואל כשהיה ילד קטן מאוד. ההסתובבות של רב נחמן כילד קטן בין הדיינים נבעה מכך שאביו היה אחד מסופרי הדיינים של שמואל. רב נחמן גדל לתוך עולם של דיינות, וכך רואים גם בדרכו שהיה דיין תקיף מאוד. הסיפור על השמועה מבית הדין כילד קטן, מורה על כך שרב נחמן נשם את שמואל עוד מינקותו, וכזה היה.

העדנו על מרכזיותו של רב נחמן מתוך מרכזיותו של רבא תלמידו, והדבר ניכר גם מהלכות יסודיות ומרכזיות אשר נאמרו משמו של רב נחמן, כמו למשל ‘שבועת היסת’ – רב נחמן תיקן שגם אם כופר הנטען בכל, עליו להישבע, שכן אם אדם טוען על חברו בוודאי יש דברים בגו ועלינו לברר אותם. הלכה נוספת משמו של רב נחמן היא בעלת קשר לחנוכה, שבגלות אין מונים את השנים על השטרות אלא למלכי יוונים בלבד. בעבר היו מונים במרחב החברתי על השטרות וכדומה, למלכות ולא לבריאת העולם. עצם המניין לבריאת העולם הגיע לידינו ממשה רבנו, כך אומר הכוזרי. אך רק הרדב”ז (בתקופת רבי יוסף קארו והאר”י) הכניס אותו לשימוש בפועל ותיקן למנות לשטרות לבריאת העולם. אך עוד לפני כן בפתח הגלות אומר רב נחמן שמעתה עלינו למנות למלכי יוונים בלבד. לכאורה, יש מה לתמוה על הלכה זו של רב נחמן. במה זכו יוונים שנמנה למלכיהם, במיוחד לאחר שנפלו היוונים וכבר היינו נתונים תחת מלכות אדום? המניין למלכי יוונים הוא המניין לתחילת תקופת הגלות וכבישתו של מעיין הנבואה, ויוון במהותה מכנסת את התוכן הזה של הגלות ומיעוט הופעתה והשראתה של השכינה. מתאים שרב נחמן אשר במהותו הוא מרכזי בחכמי בבל, יאמר הלכה זו הנובעת מהבנה עמוקה של התקופה.

אומרת הגמרא ב”ב סה. :

אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני

רב הונא אומר לרב נחמן שהלכה כמו רב נחמן וסיעתו, כיוון שהם קרובים לשער של בית ראש הגולה. הכוח השלטוני של בית הגולה שניתן לו על ידי מלכות פרס לדון את ישראל, הוא בעל תוכן עצמי של הנהגה ולכן גם מי שקרוב אליו הוא מי שראוי להורות את ההלכה, הנהגת המציאות. מתאים הדבר לדרכו של רב נחמן.

בכמה מקומות מצינו מחלוקת רב נחמן ועולא. כך למשל בבבא קמא (יא ב). שם מובא דיון האם גובים מן העבדים – כלומר האם העבדים נחשבים כקרקעות או לא. במהלך הדברים בגמרא שם אנו רואים כי עולא מתחמק מלומר לרב נחמן במפורש את מה שאמר רבי אלעזר בעניין, אף שזה מה שהוא סובר. כאשר מגלה זאת רב נחמן הוא אומר שעולא משתמט ומתחמק ממנו כי חושש שיכשיל אותו בקושיות. אנו רואים כי בין רב נחמן לעולא ישנו איזה יחס מיוחד, של כוחות שאינם נפגשים. כך בסוגיה נוספת בבבא מציעא (ח א) בה נחלקו עולא ורב נחמן האם המגביה מציאה לחברו קנה חברו או לא. גם שם מתוארות הדעות השונות כל אחת בפני עצמה ואין עימות חזיתי אלא שתי מערכות נפרדות כאילו מדובר בשני דיונים שאינם קשורים. התופעה הזו נובעת מכך שבשביל לחלוק צריך איזה מצע משותף, ואילו שיחתם של רב נחמן ועולא אינה על אותו תדר, אינם מדברים באותה שפה פנימית, באותו מישור. הדיון לא מתחיל רק בשאלה הספציפית כי צריך ללכת הרבה אחורה למהות של תפקידו ונשמתו של כל אחד כדי להבין מאיפה שיטתו נובעת, וזה דבר שלא רגיל להיאמר בלשונו של הבבלי במפורש. רב נחמן כל כולו בבלי, “אקפחנו בקושיות”, הפלפול של בבל. עולא לעומת זאת נקרא בכמה מקומות ‘חברנו מארץ ישראל’. אלו שני קווים מקבילים שלא נפגשים.

רב ושמואל הם הראשים של ההנהגה הבבלית, המתחילים את תורתה של בבל. שניהם היו בארץ ישראל, רב בא ממנה ושמואל ביקר בה. ואילו רב נחמן כבר נולד לתוך המציאות הבבלית. כפי שאמרנו, בתפקידו כדיין, היה רב נחמן מאוד תקיף. כך למשל (סוכה לא.), כאשר העבדים של ריש גלותא גזלו לאישה אחת את עציה לצורך בניית סוכה, והיא טענה שכל חכמי ישראל היושבים יושבים בסוכה גזולה שמאליו היא גם פסולה, אמר רב נחמן לנוכחים: “פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד” – ‘בכיינית היא זו ולא מגיע לה אלא החזר כספי על העצים ותו לא’. חוסר ההתייחסות הבלעדי של רב נחמן שאפילו לא פונה אל האישה, אלא אומר לנוכחים את דעתו בקור רוח, לאופיו של דיין.

רב נחמן העיד על עצמו:

(סנהדרין ה ע”א)     ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי וכן אמר רבי חייא כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי

רב נחמן ורבי חייא מעידים על עצמם שהם מומחים לדיני ממונות כך שבידם לדון יחידי. זו שאלה האם היו דנים בפועל ביחידי או שהעידו על עצמם שראויים ויכולים לדון ביחידי, שהרי מידת חסידות שלא לדון ביחידי “שאין דן יחידי אלא אחד”. כתוב (ר”ה כה ע”ב) שמי שהוא ‘מומחה לרבים’ בידו לדון יחידי. רב נחמן היה כל כולו ‘מומחה לרבים’, בשני מובנים: מומחה בידיעותיו, וגם הרבים רואים אותו ככזה ונותנים לו שלטון. רבי חייא היה תלמידו של רבי, עורך התוספתא. היה איש מעשה דגול, שאמר על עצמו כי הוא עושה את התורה שלא תשתכח מישראל בהשתדלותו המיוחדת המתוארת בגמרא (בבא מציעא פה ע”ב), ומתאים הדבר שגם לו היה את הקונצנזוס לדון יחידי.

קשה, מדוע רבי חייא למרות שהוא קודמו של רב נחמן בסדר הכרונולוגי, מובא כאן לאחריו כנוסף עליו בתור מי שבידו לדון דיני ממונות ביחידי. נראה שרבי חייא מובא כאן כדוגמת ‘תניא נמי הכי’, כאסמכתא לדברי רב נחמן שאמירה זו אכן יש לה מקור שהוא על גבול התנאי. ויתכן ורב נחמן עצמו הוא זה שמביא את רבי חייא כאסמכתא לדבריו.

תן לחכם ויחכם עוד

The post רב נחמן בר יעקב appeared first on .

רב יהודה המוזכר סתם בגמרא הינו רב יהודה בר יחזקאל. היה תלמידו של רב ולאחר מותו של רב הלך ונעשה תלמידו של שמואל. בהתחלה המשיך אצל רב הונא חברו, ממשיכו של רב בישיבת סורא, לאחר מכן למד זמן מה אצל רב אסי מהוצל ולבסוף בא לבית המדרש של שמואל. לאחר מותו של שמואל הקים ישיבה בפומפדיתא אשר התקיימה 800 שנה. כדי להבין את דמותו יש להכיר את תפקידם ואורם של רב ושל שמואל, שרב יהודה היה תלמיד של שניהם והיווה את המעבר ומתוך כך את הגבול ואת הקשר ביניהם.

לכבוד חנוכה שאנחנו מתקרבים אליו, נפתח בסיפור המאפיין את הגישור  והמעבר הזה שעושה רב יהודה בין בית המדרש של רב אל בית המדרש של שמואל (שבת כב א):

אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב:) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?

רב יהודה בא עם מימרא מבית המדרש הקודם בו למד, וכאשר הזכיר אותה לפני שמואל תמה שמואל עליה וביטל את היסוד עליו היא מסתמכת. לשמואל יש תפיסה שונה על המציאות, ומימרא הבאה מבית המדרש הקודם נובעת מצורת ההסתכלות של אותו בית מדרש על המציאות, עליה שמואל חולק. לפי רב יש קדושה עצמית בנר חנוכה, ושמואל לא מוכן לקבל את זה וסובר שהאיסור להשתמש לאור הנר איננו בא מצורה של קדושה.

במסכת קידושין מופיעה שושלת רוחנית בה לוקח רב יהודה חלק, שושלת החורזת את שלביה השונים של תקופה ארוכה (עב ב):

דאמר מר: כשמת ר’ עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי, ללמדך, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: וזרח השמש ובא השמש

שושלת זו חורזת את חכמי המפתח שהנהיגו את העם בתהליך הירידה לגלות במקביל להתפתחותה והתגלותה של התורה שבעל פה. הציר עובר דרך הדורות ואוחז בחכמים שהיוו נקודות מרכזיות המאפיינות את תקופתם. כל צדיק בשושלת זו נולד ביום בו מת קודמו, ודבר זה מבטא את המעבר בהנהגה של המציאות. כאשר נשמתו של צדיק יורדת לעולם, כבר מאותו רגע היא מופיעה ופועלת את פעולתה. ביום בו שוקעת שמשו של צדיק כבר זורחת שמשו של הצדיק הבא שמאיר אור חדש בעולם.

בשושלת זו נזכרים: רבי עקיבא, רבי, רב יהודה, רבא ורב אשי. רבי עקיבא נקרא “שורש תורה שבעל פה”, דברי התנאים כולם הולכים לאורו ולשיטתו, כמו שאמרה הגמרא (סנהדרין פו א) “וכולהו אליבא דרבי עקיבא”. רבי, שנולד ביום בו רבי עקיבא נפטר, הוא מסדר המשנה, ובכך סוגר שלב ראשון בתהליך שרבי עקיבא פתח. המשנה היא ‘התורה שבכתב’ של התורה שבעל פה. רב יהודה שנולד ביום בו מת רבי, הוא מייסד תורת בבל. בימיו עבר מרכז התורה מארץ ישראל לבבל והוא דחף לכך ועודד את ביסוס המרכז התורני הבבלי בישיבת פומפדיתא, אשר כפי שנאמר התקיימה משך 800 שנה וממנה האירה יצירתם של חכמי בבל קדימה לאורך כל הגלות.

רבא מציין גם הוא נקודת מעבר חשובה, אשר ניתן לאפיינה בנקודות שונות – מימי רבא ואביי הוחל הכלל של הלכה כבתראי. כלל זה מבטא את היעלמות והיטשטשות העוצמה של הדורות הקודמים, דבר אשר מביא להכרח להכריע במציאות לפי הכלים של הנוכחים באותו דור, דור של חושך וגלות. אולי רבא יותר מאביי מציין את הנקודה המרכזית של התקופה, כיוון שהלכה כמותו, וההלכה מבטאת את ההנהגה הנכונה לאותו דור. רב אשי חתם את התלמוד הבבלי, ובכך את כל תקופת האמוראים.

במסכת כתובות (קו א) מופיעה מימרא המבטאת את היטשטשות העוצמה של הדורות הקודמים באותם ימים:

כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב – הוו פיישי אלפא ומאתן רבנן, מבי רב הונא – הוו פיישי תמני מאה רבנן. רב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי. כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו, הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא, ואמרי במערבא: קמו ליה ממתיבתא דרב הונא בבלאה. כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף – הוו פיישי ארבע מאה רבנן, וקרו לנפשייהו יתמי. כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי – הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו יתמי דיתמי.

כאשר היה רב מסיים את  השיעור והתלמידים היו הולכים, עוד היו נשארים לשבת אצלו 1,200 תלמידים לשמוע את דבריו. אצל ממשיך דרכו, רב הונא, כבר היו נשארים 800 בלבד. רב הונא היה דורש ו-13 אמוראים (שתפקידם להפיץ את דברי הדרשן) היו מפיצים את דבריו לכל ההמון המקשיב. כאשר היו קמים התלמידים, מספרת הגמרא, היה ענן האבק העולה מניעור בגדיהם מחשיך את הרקיע, ובארץ ישראל היו אומרים – הנה, קמו התלמידים מישיבת רב הונא הבבלי. כמובן לא מדובר בתיאור פיזי, אלא בתיאור של קשר עמוק שהיה בין ישיבת סורא לבין ארץ ישראל. רב – רבו של רב הונא – היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, ובבואו מארץ ישראל הביא איתו את רישומיה אל בבל. סורא, ישיבתו של רב, הייתה מעוז של נצירת דרכה של ארץ ישראל בתוך בבל, והחדרת רעיונותיה אל העולם הבבלי תוך תנועה מקבילה של השפעת העולם הבבלי על הדברים עצמם בצורה מסוימת.

הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, הרא”ש אומר שכל אחד היה מקצועי בתחומו, אך האר”י כותב שהדבר נובע מכך שעניינו המהותי של שמואל היה לעסוק בדברים העולים מתוך מורכבויות החיים. זו בחינה של ‘שמאל’, המזכיר את שמו של שמואל. רב לעומתו זו בחינה של ימין, ועניינו היה לפסוק בהלכות שהן מעל החיים, הלכות שהן חידוש תורני. רב בא מארץ ישראל ובה נסמך, ושמואל גדל בבבל וגם כאשר בא לארץ לא הסתייע הדבר שייסמך.

רב יהודה שהיה תלמידו של רב ולאחר מכן תלמידו של שמואל, העביר את שרביט ההנהגה לישיבת פומפדיתא שהיתה קרובה לדרכו לשל שמואל. ראה אידיאל גדול בביסוס התורה הבבלית, עד שאסר לעלות לארץ ישראל כפי שיובא בהמשך. רב יהודה נחשב מרכזי בהנהגה של העם בבבל, וזה ביטוי לכך שקיבל משניהם, מרב ומשמואל.

מספרת הגמרא (ברכות כ א):

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? אי משום תנויי – בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה – אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן – ולית דמשגח בן! – אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.

רב פפא שואל את אביי, מדוע בימיהם לא מתרחש נס כמו בימי קדם? אם בגלל שהיו אז יותר חזקים בלימוד המשניות, הרי בימי רב יהודה כל הלימוד היה רק בסדר נזיקין ואנו לומדים את כל הסדרים. כך כאשר היה מגיע רב יהודה לעוקצין, לדיני טומאה וטהרה, היה אומר שזה בשבילו כמו הויות דרב ושמואל (בפשטות – שאלו דברים קשים להבנה), לעומתנו שאנו עושים על עוקצין לבדה שלוש עשרה ישיבות מרוב שאנו בקיאים בה. ועדיין – כאשר רב יהודה היה שולף את נעלו מפאת התענית על הגשמים בה אסורה נעילת הסנדל – מיד היה יורד גשם. ואנחנו, כמה שאנחנו צווחים וצועקים ובוכים, אין מי שמשגיח בנו ולא יורד גשם. אביי עונה שבימי קדם היו מוסרים נפשם על קדושת ה’.

אנחנו רואים מכאן שבפומפדיתא, ישיבתו של רב יהודה, היו לומדים בעיקר סדר נזיקין. דבר זה הוא המשך לדרכו של שמואל אשר הלכה כמותו בדיני. דיני ממונות, כאמור, הם דברים הצומחים מתוך המורכבויות של החיים. מימרא נוספת בעניין זה מפי רב יהודה היתה:

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין

רבא לעומת זאת אמר שהרוצה להיות חסיד – יקיים את דברי מסכת אבות, או לשיטה אחרת מסכת ברכות.

לעיתים, אדם יכול לדעת את מסכת אבות על בוריה אבל במפגש עם החיים נופלים הערכים ומסתבכים. רב יהודה אומר – רוצה אתה באמת להיות חסיד? הדרך הנכונה היא מראש להיכנס אל המורכבויות של החיים, להתחשב בסעיפים הקטנים ולהתייחס ברצינות לכל פרט.

שמא יש לדייק בשמא, שכן שמו של רב יהודה אף קשור לעניין זה. כאשר נולד בנו הרביעי של יעקב אבינו, יהודה, אמרה לאה “הפעם אודה את ה'”. ההודיה מבטאת תנועה מלמטה למעלה. הזוהר כותב שראובן שמעון לוי ויהודה הם כנגד שלושת רגלי המרכבה ויהודה הוא הרגל הרביעית, החיתום, אשר מביא את הדברים לתוך עולם המעשה.

אצל רב יהודה אנו מוצאים התייחסות סותרת לכאורה לארץ ישראל. מצד אחד מופיעה התנגדות לעליה לארץ (שבת מא א):

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.

כאשר רצה רבי זירא, תלמידו של רב יהודה, לעלות לארץ ישראל – התחמק מלפגוש את רב יהודה כדי שלא יגיד לו במפורש לא לעלות. זאת כיוון שהיה יודע רבי זירא על רב יהודה שהוא דורש את הפסוק: “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם” – מכאן שעל עם ישראל לשבת בבבל מבלי לעלות לארץ ישראל, עד בוא יום הגאולה.

מצד שני, הגמרא מזכירה את חביבותה של ארץ ישראל אצל רב יהודה כדבר מיוחד:

אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה? – אמר ליה, הכי אמר רב יהודה: בורא שמן ארצנו. אמר ליה: בר מיניה דר’ יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל, לכולי עלמא מאי? – אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: בורא שמן ערב.

רב חסדא שואל את רב יצחק מה מברכים על שמן אפרסמון. מביא רב יצחק בשם רב יהודה: בורא שמן ארצנו – שמן אפרסמון מבטא את שפע טובה של ארץ ישראל. אך רב חסדא לא מקבל תשובה זו, כיוון שרב יהודה ידוע באהבתו המיוחדת לארץ ישראל ועבורו שמן האפרסמון הוא קודם כל ‘ארץ ישראל’…

נראה, שדווקא החביבות המיוחדת של ארץ ישראל אצל רב יהודה היא שאיפשרה לו לומר דבר כזה חריף, שאסור לעלות לארץ ישראל. אדם אשר כל מהותו היא בבלית, ואינו קולט את האור של ארץ ישראל, אינו יכול להעז להגיד דבר כזה. רק מי שמכיר את ארץ ישראל ויודע את ערכה מבין שאין אותה העת מתאימה לעלות, ויכול להורות כך.

הפשט של הפסוק אותו דרש רב יהודה באסרו לעלות לארץ מדבר בכלי בית ה’ “בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם”. רב יהודה דורש את הפסוק על תלמידי החכמים. לכאורה רבי זירא חלק על כך ופירש את הפסוק לפי הפשט – שכלי ה’ יובאו בבלה. אך יש לדון עד כמה באמת חלק. יתכן שהדבר נובע לא ממחלוקת בדרש הפסוק אלא מהרגשה אישית של רבי זירא שאמנם ההנהגה של הכלל עכשיו היא שלא לעלות לארץ ישראל, אך הוא מוכרח ליהנות מזיו אורה.

תופעה זו, שדווקא האהבה לארץ ישראל מאפשרת לומר בדורו של רב יהודה לא לעלות אליה, דומה לדברי אביי ורבא על דורם לעומת הדורות הקודמים. אביי אמר – אנחנו כלום לעומתם בתחום של ‘גמרא’ [=הכרת המקורות על דיוקם], ורבא אמר – אנחנו כלום לעומתם ב’סברא’ [=ניתוח הטעם והבנת המקורות]. יש הטוענים כי אביי אמר כך כיוון שהוא לא היה חזק בגמרא, ולעומתו רבא אמר שאינם בסברא כדורות הקודמים כיוון שהוא עצמו לא היה כל כך חזק כמוהם בכך. אך האמת היא להיפך, שכל אחד דווקא מתוך הכרת עוצמת תכונתו ידע לומר מה חסר בדורו. רק מי שמכיר סברא מהי, יוכל לומר שאנו חסרים בה לעומת הדורות הקודמים. וכך בגמרא, אביי שחזק בה יודע לומר שביחס לדורות הקודמים איננו נחשבים למאום בתחום זה.

רב יהודה שחביבה עליו ארץ ישראל יודע לזהות שבדורו ההנהגה צריכה לעבור לבבל. בבבל השכינה שורה, וזה הכיוון שעם ישראל הולך אליו באותו דור. על כן, מי שילך לארץ ישראל הרי הוא מזייף ביחס לצורה המקורית שבה ארץ ישראל מופיעה, ואף אינו שותף במשימה הלאומית של התמודדות עם הגלות שהיא רצון ה’ באותו דור. הדרך לעבוד את ה’ באותו דור היא לבוא בבלה, לקלוט את האורות בכלים של בבל ולתרגם את המקורות לצורה המתאימה למציאות הגלותית הבבלית.

רבי זירא מוכן אף על פי כן ללכת לארץ ישראל, כי הוא מבין שעניינו לאו דווקא להיות במרכז ההובלה של הנהגת הגולה כי אם לנשום מעט את אווירה של ארץ ישראל.

רב יהודה מבסס את התורה בבבל כי הוא מבין שמכוח ההסכמה למציאות שקוראת עכשיו לרדת לבבל נוכל לחזור בבוא היום בצורה גדולה. ואל לנו להקדים את המאוחר ולאכול את הפרי בוסר. רב יהודה בונה את העתיד, כשמו אשר מכוון לעתיד.

אין דרכו של רב יהודה דומה לדברי הרש”ר הירש על ארץ ישראל, שהיא רק כמכשיר על מנת להכין את יכולת השפעתו של עם ישראל על כל העולם בתקופת ישיבתם בעמים. אם נשאיל את דבריו של הרש”ר הירש למציאות המוכרת היום, עולה מהם כי ארץ ישראל היא כמטען לפלאפון, אשר ידוע כי עיקר ייעודו הוא בהיותו נייד. אנחנו מטעינים, ואז הולכים ומשתמשים בפלאפון בכל מקום שנחפוץ עד שתיגמר הסוללה וניאלץ לחזור ולהטעין שוב. הרב קוק יוצא בחריפות נגד מחשבה זאת, כיוון שארץ ישראל היא דבר עצמי והוא עצמו המטרה ולא האמצעי.

רב יהודה שאוסר עליה לארץ ישראל עושה זאת מתוך הכרה עמוקה של תקופתו ותפקידה, שהיא עדיין לא מוכשרת לתור זה של גאולת ארץ ישראל – אלא הפעולה המרכזית שניתן לעשות בימיו למען עם ישראל היא דווקא לבסס ולהקים את עולה של תורה בדרך הבבלית שתאפשר להתמודד עם מחשכי הגלות.

מימרא נוספת של רבי יהודה:

אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא.

רב יהודה מזהה את היום כמרחב ההתקדמות העיקרי, ואילו הלילה נידון לאגירת כוחות בלי השתדלות מיוחדת של האדם לכך. רבי שמעון בן לקיש מצביע על הנקודה של הירח, הקיים אף הוא בלילה, ומורה שהאור הקיים בלילה נועד ללימוד התכנים העליונים. הלילה הוא זמן של חכמה, בו העולם רוגע ממרוצתו ויש מקום להקשיב אל המיית הנשמה. ביום מתרחש עיקר הפיתוח והשכלול המעשי של העולם, בחלק הנגלה שלו, זמן המתאים לפעולתו העצומה של רב יהודה.

תן לחכם ויחכם עוד

The post רב יהודה בר יחזקאל appeared first on .