“וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ”

את הסמכות לפסוק הלכה בענפי התורה השונים, מקבל החכם מרבו. בשני התלמודים מסופר על כך שרבי יהודה הנשיא נתן לתלמידו רב רשות לפסוק בכמה תחומים, אבל לא בכולם. היה תחום אחד שבו רבי לא הסכים לתת רשות לרב לפסוק בו. לשון הבבלי (סנהדרין ה): “כי הוה נחית רב לבבל (= כאשר ירד רב לבבל) אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל. יורה? – יורה! ידין? – ידין! יתיר בכורות? –  אל יתיר!”

מדוע רבי לא הסכים לתת לו רשות בכל התחומים?

בבבלי דנים בכמה אפשרויות להסביר את זה. בהתחלה מעלים אפשרות שאולי רב אינו יודע מספיק את התחום הזה על בוריו, או אולי יודע אותו, אבל אינו בקי במומי הבהמה השונים. אבל דוחים אפשרויות אלו, כיון שידוע שרב ידע את התחום הזה היטב.

עצם העלאת האפשרות לומר שרב לא היה שלם בידיעותיו, עומדת בסתירה לדברי הירושלמי בעניין זה.

בירושלמי (חגיגה א ח) דנים בשאלה האם ניתן למנות תלמיד רק לחלק מהתחומים. ואכן מוכיחים מהמעשה עם רב, שיש אפשרות כזאת. אבל מיד מבהירים: “אף על גב דתימר ממנין זקנים לדברים יחידים, והוא שיהא ראוי לכל הדברים!” פירוש: אע”פ שניתן למנות זקנים להורות רק בחלק מהדברים, הזקן צריך להיות ראוי להורות בכל הדברים. את ההלכה הזאת מוכיחים מכך שרבי יהושע בן לוי הצטער על כך שלא היה יכול למנות תלמיד אחד להוראה בשום דבר, כיון שהיה לו מום שבגללו הוא לא היה ראוי להורות באחד מהתחומים. ומכאן שמי שאינו ראוי להורות בכל התחומים, לא ניתן למנות אותו להורות באף תחום.

יש כאן הבדל עקרוני בין התלמודים. בתלמוד הבבלי ניתן להבין שכל תחום נידון לעצמו, האם ראוי החכם להורות בו הלכה. המבט הוא מבט על כל דבר בנפרד. אבל בתלמוד הירושלמי כל התורה כולה היא מקשה אחת, ולכן מי שאינו ראוי להורות בעניין מסויים, נשללת ממנו אפשרות ההוראה בכל העניינים. בארץ ישראל כל פרטי התורה מחוברים יחד בכלל אחד.

דברי הירושלמי מאירים לאור דברי הרב זצ”ל ב”אורות התורה (ד ג): “כל דבר ודבר מן התורה נובע מכל התורה כולה”. בירושלמי מבינים שהוראה בתחום אחד, היא בעומק הדברים הוראה בכל התורה כולה, ולכן החכם צריך להיות ראוי לכל הדברים אפילו בהוראה מסויימת פרטית.

יש לציין, שהרמב”ם פסק בסוגיא זו כדברי הירושלמי. אין כאן המקום לפלפל בסוגיא, רק נאמר שזה מתאים לרמב”ם. דרכו היתה כידוע לנטות אחר הירושלמי באופן כללי, ובמיוחד בדבר הזה שהרמב”ם בעצמו הורה הוראותיו בכל התורה כולה, וכולם אחוזים זה בזה, כידוע למעיינים בספרו.

The post סמיכת זקנים appeared first on .

“וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים”

אם בנך מוצא מציאה, היא שלך או שלו?

המשנה במסכת בבא מציעא (יב ע”א) מלמדת שמציאת בנו ובתו הקטנים היא של האב, ואילו מציאת בנו ובתו הגדולים היא שלהם.

בשני התלמודים מביאים את דברי רבי יוחנן, שאומר שההגדרה של קטן וגדול במשנה זו אינה תלויה דווקא בגיל, אלא במצב המשפחתי.

בתלמוד הבבלי אומרים כך: “לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול.” זאת אומרת, שהמצב האישי של הבן, כלומר גילו, אינו קובע כאן, אלא דינו תלוי בשאלה האם הוא סמוך על שולחן אביו או לא.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי דברי רבי יוחנן עוסקים רק בגדולים. לגבי גדולים אומר רבי יוחנן כך: “בשאינם טפולין לאביהן, אבל אם היו טפולין לאביהן, מציאתן שלו”. זאת אומרת, שכאשר מדובר בקטנים, אכן המשנה מתפרשת כפשוטה, שתמיד מציאתם של האב. אבל בגדולים, מציאתם של עצמם רק אם הם כבר אינם סמוכים לשולחן אביהם. אבל אם עדיין הם טפלים לאביהם, דינם כקטן שמציאתו של אביו.

נחלקו אפוא התלמודים, לגבי קטן שאינו סמוך על שולחן אביו. לפי הבבלי דינו כגדול, ולכן מציאתו לעצמו, ולפי הירושלמי דינו כקטן, ולכן מציאתו שלו.

בתלמוד הבבלי המצב בעולם המעשה – האם הבן סמוך או לא על שולחן אביו, הוא הקובע את היחס בין הבן אל האב. אבל בתלמוד הירושלמי אומרים שגם אם מבחינה מעשית הבן כבר אינו סמוך על שולחן אביו, עדיין מציאתו לאביו. ומה הטעם בזה? כיון שגם אם מבחינה מעשית הוא מסתדר בעצמו, עדיין הוא מוגדר “טפל לאביו”. כל עוד הדעת שלו אינה גדולה, גם אם מבחינה מעשית הוא חי בכוחות עצמו, הוא טפל ומחובר לאביו, ולכן גם מציאתו לאביו.

ההבדל בין התלמודים נובע מהבדל כללי ביניהם, האם מה שקובע ה עולם המעשה בלבד, או העולם הפנימי, עולם המחשבה. בבבלי, הדין נקבע לפי המצב בעולם המעשה, – מי מפרנס את הנער, יזכה במציאתו. אבל בירושלמי החיבור הפנימי בין הבן לאביו הוא הקובע את דינו. ולכן קטן לעולם טפל לאביו, בגלל החסרון בדעת שלו.

וכדברי הרב קוק (אורות הקדש ג, רפח), שבחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל מתגלה קדושת המחשבה.

The post אם בנך מוצא מציאה, היא שלך או שלו? appeared first on .

בעבודת קרבן התמיד מידי בוקר בבית המקדש שבירושלים, מוזכרת העיר חברון, וכך אומרת המשנה במסכת תמיד: “אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא אומר: הין.”

הריטב”א (יומא כח) אומר שנחלקו התלמודים בטעם הזכרת העיר חברון.

בבבלי הטעם הוא הלכתי, שכשהיה מאיר בחברון, היה השחר ברור כפי המידה הדרושה לשחיטת התמיד.

לעומת זאת, בירושלמי אומרים שהטעם הוא פנימי רוחני: “ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין? בא להזכיר זכות אבות.”

שורש ההבדל הוא, שדרכו של הבבלי להסביר את ההלכה בחשיבה הלכתית. אבל בתלמוד הירושלמי האגדה מתחברת עם ההלכה, ולפי דרכו ניתן להסביר את טעם ההלכה גם בחשיבה רוחנית, מעולם האגדה. לשון הרב קוק זצ”ל: “מפני השפעתה של אור הנבואה, שהיא תמיד מופיעה באיזה מדה בארץ ישראל, גם על גופי ההלכות והגיונות סברותיהן”.

כשלומדים את שני התלמודים כאחד, מתחברים הערכים הרוחניים הכלליים עם הופעתם במציאות. החיבור העמוק לחברון, המובא בירושלמי, מופיע במציאות בכך שהשחר בירושלים ברור כאשר הגיע האור עד חברון, כמובא בבבלי, והדברים מאירים יחד באור חדש ושלם.

יש להוסיף נופך לעניין, בכך שחברון, כשמה כן היא, היא החיבור שלנו עם השורש העליון שלנו, עם האבות. הדברים מתחברים לדברי הזוהר הקדוש (ג קיח), שארץ ישראל היא המקום המסוגל לחיבור הזה, מה שאין כן בחוצה לארץ. לאור הדברים הללו מובן יותר מדוע דווקא בתלמודה של ארץ ישראל מודגש החיבור בין עבודת המקדש שבירושלים עם זכות האבות, ישני חברון.

The post “הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן” appeared first on .

“וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה”

לתת צדקה לעני – זו זכות או חובה?

דיון זה עולה בהקשר של קידושי אשה.

אדם שאמר לאשה: “הרי את מקודשת לי בכסף זה”, והיא ענתה לו: “תן אותו לעני”. האם לכשיתן לעני את הכסף, היא תהיה מקודשת או לא?

נחלקו בזה התלמודים.

בבבלי אומרים שהיא אינה מקודשת (קידושין ח). ואפילו שהוא עני שרגיל לאכול על שולחנה, ועכשיו האיש נותן לעני אוכל במקומה, והיא כביכול מרוויחה מזה, היא אינה מקודשת. מדוע? כי כשהיא אומרת “תן את הכסף לעני”, כוונתה לומר: כמו שאני מחוייבת לתת צדקה, כך אתה מחוייב.

אבל בתלמוד הירושלמי אומרים שהיא מקודשת. מדוע? בירושלמי מסבירים (קדושין ב א), שכשהיא אומרת “תן את הכסף לעני”, היא רוצה לתת את כסף קידושיה לעני, והיא מעדיפה שדווקא היא תתן לעני, כדי להנות מכך שהיא עושה טובה לעני.

מה שורש ההבדל? ממה הוא נובע?

יש כלל מפורסם בבבלי: “מצוות לאו להנות ניתנו”. מסביר רש”י: “לאו להנות ניתנו לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו“. לכן האשה “מנדבת” את האיש לקיים את החובה לתת צדקה לעני, והיא אינה חפצה לזכות בכסף בעצמה ולתת ממנה לעני. נתינת הצדקה היא עול עליה, וכשהיא אומרת לו לתת לעני, היא בעצם רוצה שהוא יקיים את החובה הזאת ולא היא. לכן אינה מקודשת בכסף זה.

אבל הירושלמי חולק על הכלל הזה, וכבר העיר על כך הריטב”א. לכן בירושלמי אומרים שהאשה מתכוונת לזכות בכסף, ושהצדקה תהיה דווקא ממנה, כדי שהיא תעשה את הטובה הזאת לעני. טבעי וטוב לאשה לתת את הכסף לעני. היא מרגישה שהיא זכתה בכסף ונתנה לעני. לכן היא מקודשת בכסף זה.

כאשר עם ישראל חוזר לארץ ישראל, גם המצוות חוזרות למעלתן העליונה, וקיום המצוות הוא חיים טובים וטבעיים, ואמיתותם מורגשת.

The post מצוות צדקה appeared first on .

“וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָאֱ-לֹהִ֑ים”

חז”ל מדריכים אותנו להתפלל תפילת עמידה בלחש, ואסור להשמיע קולו בתפילה. כך היא ההדרכה בתלמוד הבבלי באופן חד משמעי.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי (ברכות ד א) מובא שיש חכמים שהיו מתפללים בקול רם.

יש כאן אפוא הבדל בין התלמודים, האם כאשר התפילה היא בקול, יש בזה פגם בתפילה (בבלי), או שזו דרך ראויה (ירושלמי).

יש לציין, שב”ספר החילוקים”, המציין הבדלי מנהגים בין אנשי ארץ ישראל ואנשי בבל, בתקופת הגאונים, מובא שאנשי ארץ ישראל מתפללים בקול ואנשי בבל מתפללים בלחש. 

בספר הזוהר מסבירים מדוע יש להמנע מלהשמיע קולו בתפילה – אם תפילתו של אדם נשמעת למישהו זולתו, זה מונע ממנה לעלות למעלה ולהישמע במרומים.

לאור הזוהר יש להסביר את ההבדל בין התלמודים.

בתלמוד הבבלי מבינים שאם תפילתו נשמעת בארץ, זה פוגם בה. וההסבר הוא שהארץ מלאה בסיגי העולם הזה, והם מערבבים את תפילתו. למשל, אדם עלול להתגאות באופן תפילתו כיון שיודע שסביבתו מביטה בו. ההנחה הבסיסית היא שהעולם הזה בעייתי, ויש להזהר ממנו, ולכן הוא פוגם בטהרת התפילה.

לעומת זאת, בירושלמי ההנחה הבסיסית היא שהעולם הזה אינו בעייתי. הוא ביסודו מקושר לעולם הבא, והוא ממשיך ומגלה למטה את מה שלמעלה. ולכן לא חוששים שהתפילה תישמע למטה, ואין זה מונע ממנה לעלות למעלה.

הדברים הללו קשורים להבדל כללי בין התלמודים בהתייחסות לעולם הזה וענייניו (כפי שראינו בהרבה סוגיות), כגון שמחה אכילה ומלאכה. בבבלי מדגישים את הזהירות המתח והפער בינם לבין עבודת בשם. לעומת זאת בירושלמי הם עצמם עבודת השם.

The post תפילה בקול או בלחש appeared first on .