שאלה: בישיבות ובבתי כנסת רבים יש לרבנים כסאות ישיבה מיוחדים שונים מכיסאותיהם של שאר העם והתלמידים. האם מותר לתלמידים לשבת על כסאות אלו שלא במקומו של הרב.

תשובה: פסקו הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה ו), והשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רמב, סעיף טז) שהתלמיד אסור לו לשבת במקומו של הרב. ומקור הדברים הוא במדרש רבה בהעלותך, פרשה טו, אות יז (וכפי שציין בביאור הגר”א, שם, ס”ק נא). אמנם לפי פשוטם אין הדברים אמורים אלא ביושב במקומו הקבוע של רבו ולא ביושב על כסאו כשלקחו למקום אחר. וכמו שמבואר בעניין כיבוד אב ואם שאסור לו לבן לעמוד במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו, ומכאן שהמקום גורם. אולם נראה שאין הדברים בדוקא, וגם כיסאו המיוחד לו הוא בכלל מקומו של הרב ויהיה אסור לשבת בו גם במקום אחר.

ואם נאמר שכיסאו של הרב אינו בכלל מקומו, הרי שלא מצאנו מקור לאיסור לשבת בכסא המיוחד לרב כשאינו נמצא במקומו. ועם זאת נראה שאף על פי כן עדיין יש לאסור, שכן מסתבר שרשימת הדברים שמנו חכמים שהם בכלל מצוות כבוד חכמים ומוראם אינה רשימה סגורה וסופית, בבחינת אין בכלל אלא מה שפרט, אלא חכמים מנו את הדברים השכיחים והעיקריים במצוות מורא רבו, וכל הדומה להם גם הוא בכלל האיסור ואידך זיל גמור. וראייה לדבר ממצוות כיבוד אב ואם שהגמרא (קידושין לא ע”א) שואלת איזה הוא כיבוד ואיזה הוא מורא והיא מונה רשימה של מעשים, ולאחר מכן היא שואלת עד היכן הוא כיבוד אב ואם ומשמע שהדברים המנויים לפני כן אינם בבחינת רשימה סופית אלא יש במצוות כיבוד אב ואב ובמצוות מוראם פרטים הרבה שלא נמנו, ולכן שאלה הגמרא מהי קיום המצווה על הצד השלם ביותר. והוא הדין לפי זה במצוות כבוד חכמים ומוראם.

וכבר מצאנו שאסרו חכמים מעשים שמהם נראה שכאילו התלמיד משווה עצמו לרבו. ואם אסור לו לאדם להתפלל כנגד רבו [היינו בצדו] מפני שמראה כאילו הם שוים (עיין ברכות כז ע”ב ורש”י שם) קל וחומר שאם יושב בכסא המיוחד רק לרב שהוא מראה כאילו הם שווים, ויש לאסור. וראה גם ב”ח (אורח חיים, סימן לח, סעיף ז) שמה שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו הוא מטעם זה שלא ישווה עצמו לרבותיו. וגדולה מזו מצאנו בפירושו של רבי דוד עראמה על הרמב”ם שכל האיסור לשבת במקום רבו הוא “מפני שנראה כשוה לו”, וגם כשיושב על כיסאו של הרב המיוחד רק לו ושונה משאר כיסאות הציבור, נראה כשווה לרבו. וכעין ראייה נוספת יש להביא מן האיסור לקרוא בשמם של אחרים ששמם כשמו של הרב, אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו, וזאת משום שכאשר מדובר בשם מיוחד נראה כמתכוון לרבו וכקורא לו בשמו הפרטי ללא ציון תואר. ובודאי שכאשר יושב על כסא שהכל מכירים ששל הרב הוא, שיש לאסור משום זלזול ברבו.

ולכאורה היה אפשר להביא ראייה להיתר מהמשנה (סנהדרין כב ע”א) הקובעת שאין יושבים על כסאו של מלך, ומכאן שדווקא מלך שכבודו גדול (עיין רמב”ם, הלכות מלכים, פרק ב, הלכה א) אסור לשבת על כסאו, אבל הרב שכבודו קטן מכבוד המלך אין מניעה לשבת בכיסאו. אבל נראה שאין זו ראייה שהרי בהמשך המשנה שנינו שאין רואים את המלך כשהוא ערום ולא בבית המרחץ, והסביר התפארת ישראל, שם, אות מ, שמשמשי המלך יכולים להיכנס עמו לבית המרחץ. וגם את רבו אסור לו לתלמיד לראות ערום או להיכנס עמו למרחץ, וכדי לשמשו התלמיד נכנס למרחץ עם רבו (עיין פסחים נא ע”א תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר). ומכאן שאין לדייק מהמשנה שכל הדברים שאסרו משום כבודו של המלך אינם אסורים משום כבוד הרב. אלא המשנה נשנתה בעניין מלך משום שלגבי המלך אסור הדבר לכל הציבור ופסיקא ליה מילתא, ואילו לגבי הרב רק תלמידיו צריכים לנהוג בו באותו הכבוד ולא פסיקא ליה מילתא להזכירו למרות שאפשר שהוא הדין שגם לגבי הרב נוהג האיסור לשבת בכסאו.

אמנם כל האמור אינו אלא ברבו המובהק, אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים (עיין שולחן ערוך, שם, סעיף ל). ולפי זה ברבו שאין רוב חוכמתו הימנו רשאי לכאורה לשבת בכיסאו. אלא שכבר קבע בשו”ת דברי מלכיאל (חלק ב, סימן עד, אות ה –ח) שבשעה שעודנו לומד לפני רבו צריך לנהוג בו כבוד כרב מובהק, והיינו שכל מי שמלמדו באותה העת הרי הוא לגביו כרב מובהק. והגם שהראיות שהביא לדבריו אינן מוכרחות דבריו נראים בטעמם, וכן נהגו בכל המקומות שאין יושבים במקום הרב כדין רב מובהק.

העולה מן האמור, שבמקום שמקפידים שלא לשבת במקומו של הרב הוא הדין והוא הטעם שיש להקפיד שלא לשבת על כסא המיוחד לו גם כשהכסא נמצא במקומם של אחרים.