“ת”ר: מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד – כולן נכנסו תחת הבעלים, בזה אחר זה – כולן גובין מן האחרון, אין לו – גובה משלפניו, אין לו – גובה משלפני פניו.”
הנושא הכללי של הסוגיה הוא סוג הקרקע הנגבית מלקוחות שקנו קרקע משועבדת. הברייתא מתארת מצב שבאים שלושה גובים: ניזק, שדינו בעידית. מלווה, שדינו בבינונית. ואישה, שדינה לגבות כתובתה בזיבורית. לאחר שלמדנו את הגמרא, את רש”י ואת התוספות, נשאל כמה שאלות. מומלץ לעבור לפחות על פשט הגמרא לפני קריאת הסיכום.
שאלה ראשונה
רש”י, דיבור המתחיל “בנזיקין נמי נימא הכי”:
“אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע”כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע”כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע”פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב”ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א”ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי.”
קושיית הגמרא בשלב זה היא ברורה. התשובה, שמעמידה את הברייתא ביתומים, היא דווקא סתומה יותר ודורשת עיון והבנה. לכאורה רש”י, מבחינת העניינים שדורשים עיון והסבר, רואה את הסבר התשובה דווקא כעניין נלווה לפירוש ודקדוק בגוף השאלה.
שאלתנו היא בעצם, למה רש”י לא כותב דיבור המתחיל נפרד לתשובה אלא מסביר אותה בתוך הד”ה של השאלה?
אפשר לתרץ את השאלה הזו בעזרת עפרון, לחלק את רש”י בנקודתיים ולסמן את המילה ‘אלא’ כדיבור המתחיל חדש. כלומר אפשר לטעון בפשטות שהושמטו פה בדפוס הסימנים של הד”ה הבא. אולם, חילוק זה הוא הנמצא לפנינו, ולא כל כך בפשטות מתיישב על הדעת שאנחנו אלה שנדע יותר נכון לחלק את דיבור המתחיל הזה. גם מרש”י עצמו מוכח שהחילוק הזה הוא מכוון ונכון, שהרי בסוף הד”ה הוא חוזר לשאלת הגמרא ומסביר למה היא כתובה לגבי נזיקין דווקא ולא בבעל חוב.
שאלה שנייה
תוספות, דיבור המתחיל “אי שתקת כו’ ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה”:
“אע”ג דבלאו הכי אשה גביא מזיבורית מ”מ לא מציא למימר ליה לכי תהדר כיון שאין מפקיע כחה אבל ב”ח לא מצי למימר דלישקול בזיבורית מטעם דאי שתקת דכיון דמפקיע כחו מצי א”ל לכי תהדר דהא השתא נמי מזיבורית אתה רוצה ליתן לי לכך לא פריך בסמוך אלא מנזקין ולא מב”ח כדפירש הקונטרס.”
מתחילת דברי תוספות משמע שהם נדרשים לענות על שאלה מסוימת. הם אמנם לא מציגים אותה בפירוש אך אפשר להבין אותה מתוך הכתוב.
רש”י הסביר שהגמרא מקשה מנזיקין ולא מבעל חוב מכיוון שעל מלווה שבא לגבות חובו אי אפשר לאיים בהחזרת שטר הזיבורית לבעלים. שהרי מה יאמר לו הלקוח? או שתיקח עכשיו מזיבורית או שאגרום שתיקח מזיבורית בעל כורחך? יענה לו המלווה “כשתחזיר נדבר, בינתיים תן לי מבינונית כפי שמגיע לי”. התוספות מתייחסים בעצם לקושי שעולה בעקבות הדברים: הלקוח קנה את העידית באחרונה, וממנה באה האישה לגבות כתובתה, אז איך אומרת הברייתא שהאישה גובה מזיבורית? האיום הרי לא ישכנע אותה בדיוק כמו את המלווה!
מסבירים התוספות שאין פה קושיה. אמנם האישה גובה מזיבורית בכל מקרה, אבל היא לא יכולה להגיד ללקוח את אותה הטענה “כאשר תחזיר נדבר”. התוספות נותנים טעם לדבר, שלעומת בעל חוב שבאיום זה מנסה הלקוח להפקיע את כוחו מהבינונית, באישה, שדינה במקור הוא מזיבורית, אין הפקעת כוח ואינה יכולה להשיב לו.
השאלה שעולה על התוספות היא, למה אין כאן הפקעת כוחה של האישה? הוא קנה עידית באחרונה, שעבוד כתובתה עבר לעידית ומגיע לה לגבות ממנה! ממילא תוכל האישה להשיב לאיום של הלקוח, ולגבות כמו הניזק לפחות בינונית.
שאלה שלישית
כדי שיהיה לנו קל יותר לזהות שאלות ברי”ף, ננסה לפני שנפתח לחשוב מה אנחנו מצפים שהוא יכתוב, כך נשים לב ונדייק טוב יותר. במחשבה ראשונה נראה שהפסק שצריך להוציא מסוגייתנו הוא שדין הברייתא, שמכר לאחד בזה אחר זה כולם נכנסו תחת הבעלים, קיים רק ביתמי. אלא שהרי”ף לא פסק כך.
הרי”ף, דף ב: עד דף ג. :
“האי מכרן לאחד היכי דמי אילימא בבת אחת השתא לשלשה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא ואסיקנא מכרן לאחד אפילו בזה אחר זה ואי לקח זיבורית באחרונה מצי למימר לכל חד וחד מינייהו הנחתי לך מקום לגבות ממנו דלא אמרינן בכי הא מילתא כולן נכנסו תחת הבעלים אלא הכא במאי עסקינן כגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא אתו כולהו [גבו] מעידית משום דאמר להו לוקח טעמא מאי אמור רבנן הנחתי לך מקום לגבות ממנו משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא“[1]
הרי”ף מצטט כמעט מילה במילה את הגמרא עד סוף הסוגיה, כולל מסקנת הגמרא באיזה מקרה מדברת הברייתא לגבי קונה אחד. אמנם הרי”ף משמיט את האוקימתא שמדובר ביתומים! כאילו מסקנת הגמרא היא שבכל מקרה שלוקח הקונה את העידית באחרונה הוא יכנס תחת הבעלים.
מסתבר שהרי”ף כותב כפשט הברייתא, בלי האוקימתא של הגמרא. נראה כמה ראשונים שכותבים אחרת לחלוטין מהרי”ף, והם מקשים על ההבנה הזו את הגמרא.
[בסברה, אולי אפשר לומר שלדחות את כולם לגבות פחות ממה שמגיע להם בדין זה לא בסדר ברמה החברתית, ולכן גם לא נפסק להלכה שאפשר לעשות דבר כזה. אבל הסברה בלבד לא מספיקה בלי להסתדר עם המקור. הגמרא הקשתה “בנזיקין נמי נימא הכי”, ומכוח זה העמידה את הברייתא “ביתמי”, כלומר רואים שלאיים כך על הגובים זו אפשרות שיש לקונה, והגמרא נותנת לו תוקף ומתייחסת אליו]
המאור הגדול[2] כותב שהריף לא פירש את הסוגיה כמו שצריך. הרי בגמרא ביתמי עסקינן! אבל כאשר הבעלים חי, יהיה דין אחר, כמו שראינו.
רבנו חננאל כותב את שאלת הגמרא “בנזקין נמי נימא הכי” ומוסיף שכל שכן שלבעל חוב נוכל להגיד שיגבה מזיבורית. הוא לא מקבל את תשובת התוספות, כי עובדה שאפשר, לפי דין הברייתא שנכנסו תחת הבעלים, להוריד את האישה לזיבורית, למרות שלקח עידית באחרונה. משמע שלדעת הר”ח כולם יגבו מזיבורית, אם כי לא ברור איך לדעתו יעבוד האיום של החזרת הזיבורית לבעלים על הניזק והמלווה, שהרי כולם יוכלו להשיב לו, כמו שאמרנו ולדרוש מהעידית. רואים, בכל מקרה, שרבנו חננאל הבין את כל האוקימתא של הגמרא ביתמי כמוכרחת, לא כרי”ף.
נראה גם את מה שכתב הרמב”ם בנושא:
רמב”ם, הלכות מלוה ולוה- פרק יט הלכה ו:
“מכרן לאחד זו אחר זו הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים, בד”א שלקח עידית באחרונה אבל לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחלה הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ולמה אינו אומר לו הטורף כך אם לקח עידית באחרונה ותגבה האשה ובעל חוב מן העידית שלקח באחרונה, שזו תקנה היא ללוקח והרי אומר לוקח להן אי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו.”
הרמב”ם לא מעמיד את המצב ביתומים, אבל פוסק שהלוקח בזו אחר זו ועידית באחרונה נכנס תחת הבעלים. הקושיה על הרמב”ם היא שאם הבעלים חי, אזי האיום של “אי שתקיתו ושקליתו” אמור להיות בתוקף והדין יהיה שונה כמו שהזכרנו לגבי הרי”ף, אלא שהרמב”ם לא מזכיר כלל שהלקוח מאיים על הגובים.
השאלה היא בעצם שאלת “בעל המאור”, איך הרי”ף ורמב”ם לא התייחסו להעמדת הגמרא את הברייתא ביתומים והשמיטו זאת מפסיקת ההלכה?
שאלה רביעית
בעצם הגמרא מעמידה את דין הברייתא במקרה רחוק בעל הרבה סעיפים ו”מילים קטנות”. זו שאלה, כיצד הגמרא מצמצת את הברייתא למקרה כזה?
אולי אפשר להגיד שהברייתא זה רק תגובה, דין שאמר התנא לגבי מקרה מסוים שבא לפניו. אבל זה נדחה מיד מהפשט, שאיזה מקרה בא לפניו? רואים שהברייתא פורסת לפנינו שורה של מקרים, באחד ובשלושה. וגם אם כן נדחק לומר שזה מקרה מסוים, אז יוצא שהעיקר חסר מן הספר, כי הברייתא כותבת דין בצורה כללית. אנחנו “קונים” בקלות מדי את ההסבר הזה, למרות שהוא לא מתיישב בצורה שלמה בהגיון.
מומלץ לעיין ולחשוב על כיווני תשובה. בתשובות לשאלות עסקנו בשיעור הבא, מיום כ”ד טבת.
[1] השמטנו את הסוגריים העגולים ברי”ף כמקובל שהם תוספת שאינה ממקור הרי”ף.
[2] רבנו זרחיה הלוי, בעל המאור. כתב את המאור הגדול על הרי”ף. בחלק מהמסכתות נקרא המאור הקטן.