סיומו של ספר במדבר הוא בעצם ההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. שהרי, למרות שלפנינו עוד חומש שלם עד לספר יהושע, הרי שרוב רובו של ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לבני ישראל לפני מותו, וממילא סיומו של ספר במדבר נאמר כבר בפתח הארץ המובטחת.
כך גם נראית פרשת מסעי – סיכום המסעות, המצווה להכרית את יושבי הארץ, ציווי הורשת הארץ, גבולות הארץ שאותה עלינו לרשת ולנחול – ולקראת סוף הפרשה, באריכות רבה מופיעות שתי מצוות הקשורות לערים ספציפיות בתוך הארץ – הציווי להפריש ערים ללוויים, וכן הציווי להפריש ערי מקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. מלשון הפסוק נראה שיש קשר בין שתי המצוות השונות הללו (במדבר פרק לה):
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם: (ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם: … (ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: (ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן:
הפסוקים מדגישים שבתוך ארבעים ושמונה הערים המגיעות ללויים, חיבות להיות שש ערי המקלט המיועדות לרוצחים. עוד יותר בולט ותמוה הוא פסוק ז’ – מה בא פסוק זה ללמדנו? האם זה שיעור בחשבון? האם אנחנו לא יודעים לעשות לבד את החישוב ששש ועוד ארבעים ושתיים, הם יחד ארבעים ושמונה עיר?
בלשון הזו נשאלת השאלה במדרש הגדול: “ומה תלמוד לומר לאחר כן “כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר”? והלא כבר אני יודע שהן ארבעים ושמונה עיר, ולמה כללן אחר כן? לא בא אלא להקישן זו לזו לקליטה, מה השש קולטות, אף השתים וארבעים קולטות”.
חידוש גדול יש כאן (וכך נפסק להלכה), שלא רק שש ערי המקלט קולטות את הרוצח, אלא גם כל ערי הלויים – ואם כן יש לנו זהות מוחלטת בין ערי המקלט לערי הלויים – שכן כל ארבעים ושמונה ערי הלויים הן גם ערי מקלט, וכאמור כל ערי המקלט מיועדות למגורי הלוויים! כך מופיע גם בגמרא מסכת מכות (דף ט:י., יג.), שם נלמד דין זה מההדגשה “ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר”, אך בכל זאת הגמרא מסייגת וקובעת שיש הבדל בין הערים – שש ערי המקלט קולטות את הרוצח בין אם נכנס לתוכן במודע, על מנת להיקלט בהן ולהינצל מיד גואל הדם, ובין אם נכנס אליהן במקרה, מבלי לדעת שמדובר בעיר מקלט. לעומת זאת שאר ערי הלויים קולטות את הרוצח אך ורק אם נכנס אליהן מדעת, מתוך מודעות וכוונה להיקלט בעיר (וכך נפסק גם ברמב”ם הלכות רוצח פ”ח ה”י).
מתברר, שלמרות שכל ארבעים ושמונה הערים משמשות למגורי הלויים, ולמרות שכולן גם קולטות רוצחים, יש הבדל בין שתי הקבוצות: ערי המקלט במהותן הן קולטות רוצחים, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, כי זו מהותן וזהו עיקר תפקידן; ערי הלויים עיקר עניינם הוא להיות מקום מגורים ללויים שלא קבלו חלק ונחלה בארץ, וכערך מוסף הן גם קולטות רוצחים, ולכן צריכה להיות כוונה מודעת להשתמש בהן כעיר מקלט.
נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו שיש קשר הדוק בין נושא ערי המקלט לבין ערי הלויים. המשנה במסכת מכות מספרת ש”אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו”, והגמרא שואלת (דף יא.) – “טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי?!”, כלומר – רק אם לא יתפללו הרוצחים אז יינצל הכהן הגדול, ואם כן יתפללו שימות – אכן ימות? “והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא! אמר ההוא סבא… שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו”.
על הכהנים הגדולים מוטלת האחריות הרוחנית לכל הדור – היה להם לבקש רחמים על דורם, שלא יארע בו מקרה כזה של רצח בשגגה – שכן גם רצח בשגגה הוא רצח, והוא מעיד על מצב רוחני פגום של הדור. יותר מזה מספרת הגמרא שם – אדם אחד נטרף על ידי אריה בריחוק שלש פרסאות מר’ יהושע בן לוי, “ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי” – אליהו הנביא לא התגלה אליו שלשה ימים! למרות שלכאורה אין כל קשר בין ר’ יהושע בן לוי לבין האריה, ולא היה מוטל עליו לחנך אותו שלא לטרוף… ובכל זאת האחריות הרוחנית מוטלת על תלמיד חכם להתפלל על דורו שיהיה זכאי ושלא יארעו בו אסונות כאלו.
נראה שבהרחבת הדברים האחריות מוטלת לא רק על הכהן הגדול או על תלמיד חכם מובהק אחד, אלא גם על רבים אחרים, ובראש ובראשונה שבט לוי, עליו נאמר “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” – וכאחראים למצב הרוחני של עם ישראל כולו, הרי הם אחראים גם לרוצחים בשגגה, לקלוט אותם מבחינה רוחנית, לתת להם אקלים רוצני מתאים לשיקום ולתיקון.
ממילא, כל עיר שהיא עיר מקלט לרוצח – ברור לגמרי שהלויים הם אלו שאמורים לגור בה, על מנת לתת מענה אמיתי לצורך הרוחני של הרוצחים בשגגה, להפוך את הגלות שלהם לתהליך של תיקון רוחני וערכי; ומאידך, ברור שכל עיר שהלויים גרים בה, הרי היא גם קולטת רוצחים, שכן לאן יברחו הרוצחים אם לא למגורי הלויים, שהם הנושאים באחריות הרוחנית למצבו של הדור.
לדברים אלו יש משמעות רבה גם עבורנו: בדור שלצערנו הולכים ומתרבים בו האלימות והניכור, ואף תאונות הדרכים גובות מחיר יקר וכואב, אנחנו זוכרים שגם רצח בשגגה [ועל אחת כמה וכמה במזיד] צריך לעורר אותנו לתיקון רוחני עמוק. ואנו מבינים שהאחריות להוביל תיקון כזה מוטלת בראש ובראשונה על המנהיגות הרוחנית, על כל מי שיש בכוחו לפעול למען החוסן הערכי והרוחני של הדור, ובכך להוסיף חיים ואור.