ברכות מברכות את בעליהן

כאשר אדם הופך להיות צינור לשפע האלוקי - הברכה חלה עליו

ברכות מברכות את בעליהן , ו' ניסן התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

מדרש רבה על פרשת השבוע דורש את סמיכות הפרשיות בין טומאת האשה היולדת לבין טומאת המצורע (פרשה טו אות ו):

“ר’ אבין בשם ר’ יוחנן אמר: כתיב “ואם לא תמצא ידה די שה” [על היולדת נאמר שהיא צריכה להביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת; “ואם לא תמצא ידה די שה”, כלומר אם אין באפשרותה מבחינה כלכלית להביא כבש, תביא שני תורים או שני בני יונה]. ומה כתיב בתריה [=ומה כתוב לאחר מכן?] – “אדם כי יהיה בעור בשרו”. וכי מה ענין זה אצל זה? אמר הקב”ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה, ואתה לא עשית כך; חייך שאני מצריכך לבא אצל כהן, שנאמר: “והובא אל אהרן הכהן”.

בפשטות המדרש משתמש כאן באיום ובהפחדה בעונש – אם אשתך לא תביא קרבן יולדת, ואולי אפילו אם תביא קרבן שאינו באמת לפי כוחך ולפי יכולתך הכלכלית, כגון אם תביא שני בני יונה למרות שבמצבך הכלכלי אתה יכול להרשות לעצמך להביא כבש – עונשך יהיה לבוא אל הכהן בנסיבות פחות סימפטיות, כאשר יהיה בך נגע צרעת ותיאלץ לבוא אל הכהן שיטהר אותך (וכמובן שגם הקרבנות של המצורע ייזקפו לחובת חשבונך בבנק…)

אך מהמשך המדרש אנחנו מגלים שיש כאן לא רק הפחדה וייראת העונש, אלא עיקרון רוחני מקיף שבא לידי ביטוי במערכות חיים רבות ושונות, שכן המדרש ממשיך ואומר כך:

“אמר רבי לוי: ברכות מברכות את בעליהן, וקללות מקללות את בעליהן [=אדם שעושה מצווה, המצווה עצמה היא ברכה שמברכת אותו, ולהבדיל אדם שעובר עבירה – העבירה עצמה נושאת עימה קללה]. (דברים כה) “אבן שלמה וצדק יהיה לך” וגו’ – אם עשית כן [=אם אבן המשקל שלך הייתה מדוייקת וכשרה ולא גנבת בעזרתה את הלקוחות], יש לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן – “לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה” [=אסור לך להחזיק בביתך אבן משקולת גדולה, שבעזרתה אתה קונה קילו ורבע במחיר קילו, או אבן משקולת קטנה שבעזרתה אתה מוכר 900 גרם במחיר קילו]; אם עשית כן, לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור [המדרש מבוסס על לשון הפסוק “יהיה לך”, “לא יהיה לך”, ולומד שאם יהיה לך אבן גדולה וקטנה – לא יהיה לך סחורות לסחור בהן]. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי “לא תעשה איפה גדולה וקטנה” ועשית – חייך שאפילו בקטנה אינו מספיק אותו האיש [=אם עשית אבן משקל קטנה כדי למכור פחות מהכמות שציינת, העבירה תגרור אחריה קללה בפרנסתך ולא יהיה לך אפילו כמות קטנה של סחורה]. ודכוותה [=וכמוה אנו מוצאים עוד דוגמא:] (שמות כ) “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב” – אם עשית כן, חייך שאפילו של עץ ושל אבן אינו מספיק בידו שתהא לו [אדם שעושה פסל מכסף וזהב, סופו שירד מנכסיו ולא יהיה לו כסף לעשות פסל אפילו מעץ ואבן]”.

מדרש זה מופיע לפנינו בפסקה נפרדת (שם אות ז), אך ברור שאין לו שייכות לפרשתנו לולא המדרש שקדם לו, שהרי המדרש דורש כאן פסוקים מספר דברים ומספר שמות, ולכאורה אינו מתייחס לפרשתנו כלל. אלא שמדרש זה הוא המשך ישיר למדרש הקודם, והוא מבאר את העיקרון הבסיסי שעליו מושתתים יסודותיו של המדרש: ברכות מברכות את בעליהן. המציאות היא הפוכה מכפי שניתן היה לחשוב – אנו היינו חושבים שככל שאדם ייתן יותר לזולתו, יחסר ממנו; וככל שהוא יתחמן יותר וינסה להשיג יותר, גם אם בדרך שאיננה כשרה – ירוויח ויתעשר. חז”ל מלמדים אותנו שלא כך הוא – המברך יתברך, מי שנותן משלו דווקא הוא זה שמקבל ברכה.

מדרש זה הוא המשך ישיר של המדרש הקודם – אדם חושב שהוא יחסוך מכספו אם במקום להביא קרבן כבש יביא קרבן עופות שהוא זול יותר, אך אינו מבין שסופו להיות מצורע, להפסיד ימי עבודה וכו’, ובסוף לבוא שוב אל הכהן ולהביא שוב קרבן.

המדרש אומר זאת לא כדי להפחיד או לאיים, אלא כדי ללמד אותנו שיש כאן יסוד עמוק: האדם נברא להיות צינור שדרכו עובר השפע האלוקי גם אליו אך גם כצינור להעביר הלאה. האדם לא נברא להיות רק כלי, שמקבל את השפע מהקב”ה, אלא כצינור שגם מעביר הלאה.

כאשר האדם רוצה להיות רק כלי לקבל את השפע שיש בעולם ולא להעביר הלאה – הקללה רודפת אותו לא רק כעונש אלא כתוצאה ישירה של מעשיו, שכן יש גבול למידת השפע שהוא יכול להכיל – גם הכלי הגדול ביותר הוא מוגבל, והמוגבלות של האדם לקבל מאת ה’ נוצרה מעצם רצונו להיות רק מקבל. לעומת זאת, אם האדם בוחר להיות צינור, כלי שפתוח לקבל אך גם פתוח להעביר ולתת – אז הקב”ה משפיע עליו שפע ללא גבול, כצינור שאתה יכול תמיד להזרים דרכו עוד ועוד.

כך מתבארים הפסוקים: “אבן שלמה וצדק יהיה לך” – אם תעשה כך, יהיה לך; ולעומת זאת “לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה” – אם תעשה כך, לא יהיה לך. שכן אם אינך מבין שאתה רק צינור לשפע האלוקי, ואתה מנסה לרמות ולשקר כדי להשיג עוד ועוד שפע חומרי, הרי בסופו של דבר לכלי שלך יש יכולת קיבול מסויימת, וכשתנסה לעבור אותה עלול הכלי להשבר.

אדם שמנסה לתחמן ולגנוב את זולתו, מגלה בכך שהוא בעצם איננו מאמין – אם האמונה הייתה חזקה בקרבו שה’ הוא הנותן לחם לכל בשר, הרי היה ברור לו שהגניבה לא תהפוך אותו לאדם יותר עשיר…

זהו גם היסוד העומד מאחורי הכלל המפורסם “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר”. לא מדובר כאן בשכר מצווה בלבד, אלא בעיקרון קוסמי: אם אתה מעשר, הרי אתה מבין שאתה רק צינור, שאתה מקבל ואף נותן; ומתוך כך תתעשר ותקבל שפע טובה וברכה.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב