היפה והמכוער

האם זהו היחס הראוי לאדם חולה - לגרש אותו מהמחנה? מהו היחס הראוי ליופי חיצוני?

היפה והמכוער , ו' ניסן התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

במבט ראשון אנחנו לפעמים מרגישים לא נוח עם יחס התורה למצורעים: נכון, מן הסתם מדובר על אדם שחטא, ונגע הצרעת הוא עונשו – אולם בכל זאת, האם זהו יחס התורה לאדם חולה? להוציא אותו מחוץ למחנה, להרחיק אותו מחברת בני אדם, לבזות אותו על ידי שמחייבים אותו להיות פרוע ראש וקרוע בגדים? ומעבר לכל אלו, הוא צריך להכריז על טומאתו, “וטמא טמא יקרא”… האם המחלה איננה עונש מספיק?

הבסיס להבנת העניין הוא שהצרעת איננה מחלה אלא נגע – זהו ביטוי לנגיעה האלוקית. לא מדובר כאן על איזו מחלת עור נדירה, אלא על דבר שאיננו גופני כלל. זהו אחד הפירושים לדברים שנאמרו בספר יצירה (פ”ב מ”ז), ספר קבלה המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום: “אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע”.

הענג שעליו מדובר פה גם הוא איננו ענג גופני, אלא בבחינת מה שאמרו חז”ל על העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתייה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ודאי שההנאה מזיו השכינה איננה ענג גופני, שהרי בעולם הבא אין גוף כלל; אלא ודאי מדובר על הנאה נשמתית, כפי מה שאמר דוד המלך “ואני, קרבת אלקים לי טוב” (תהלים עג, כח). גם עונשי הגהנום אינם צואה רותחת או תנור לוהט כפשוטו, שהרי אין שם גוף שיישרף בהם… אלא עצם הריחוק של הנשמה מריבונו של עולם, הוא העונש החמור ביותר, וייסורי השאול הקשים ביותר.

ממילא, גם תענוגות גן העדן וגם ייסורי הגהנום קיימים גם בעולם הזה – אנחנו פעמים רבות לא מודעים אליהם, אבל הנשמה שטבועה בנו חווה אותם בכל רגע: כאשר אנחנו עובדים את ה’ ומתקרבים אליו, הנשמה מתענגת על ה’; וכאשר אנחנו מתרחקים – הנשמה חווה ייסורי גהנום קשים.

ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שני, אות סב) מבאר שכל נגעי הצרעת הם כולם ביטויים לאותו צער של הנשמה, לאותם ייסורים של ריחוק מהקב”ה:

“אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אלה מן הדברים שנתיחדה השכינה בהם, כי הנה השכינה היתה בישראל בבחינת רוח החיים שבגוף האדם, בהיותה נותנת להם חיות אלוהית ומקנה להם זיו ויפי ואור בנפשותם ובגופיהם ובלבושיהם ובמעונותיהם. וכאשר רחקה מהם, נבערו עצותם ונולד כעור בגופם וחלף יפיים. וכאשר רחקה מיחידים, נראו בכל איש ואיש מהם רשמי התרחקות אורה מעליו”.

הכיעור של הנגע איננו מחלה, ודאי שלא מחלה גופנית. התרחקות השכינה מהאדם, היא שגרמה לכיעור, כפי שקרבת אלקים היא שמלכתחילה גרמה ליופי המיוחד של עם ישראל בזמן ששרתה עליהם השכינה.

יש כאן יחס מיוחד של התורה ליופי ולכיעור. אנו רגילים לחשוב שהתורה שוללת כל דבר חיצוני, “שקר החן והבל היופי”. אולם מסתבר שהחיות האלוקית נותנת גם זיו ויופי ואור, ולא רק לנפשותם של ישראל, אלא גם לגופיהם, לבגדיהם ולבתיהם.

סיפור מיוחד ומפורסם המופיע במסכת ברכות דף ה ע”ב שופך אור על העניין כולו:

“רבי אלעזר חלש [=חלה]. על לגביה [=בא אליו] רבי יוחנן [שהיה רבו של ר’ אלעזר, ובא לבקר את החולה]. חזא דהוה קא גני בבית אפל [=ראה ר’ יוחנן שר’ אלעזר שוכב בבית אפל, ללא חלונות]. גלייה לדרעיה ונפל נהורא [=גילה את זרועו, ונפל אור בבית, מרוב יופיו של ר’ יוחנן]. חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר [=כיוון שהיה אור, ראה ר’ יוחנן שר’ אלעזר בוכה]. אמר ליה: אמאי קא בכית? [=מדוע אתה בוכה?] אי משום תורה דלא אפשת [=אם בגלל שלא הרבית ללמוד תורה], שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואי משום מזוני [=שמא אתה בוכה בגלל מזונותיך, שאתה עני], לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות [=לא כל אחד זוכה גם להיות גדול בתורה כמוך, וגם להיות עשיר]. ואי משום בני [=אם אתה בוכה על בניך שמתו], דין גרמא דעשיראה ביר [=זוהי העצם של בני העשירי שמת. כלומר, הרי גם לי, לר’ יוחנן, מתו עשרה בנים, ואלו הם ייסורים של אהבה ואינך צריך לבכות עליהם]. אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא [=אמר לו ר’ אלעזר: על היופי הזה שלך, שיבלה בעפר לאחר מותך, על זה אני בוכה]. אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו [=אמר לו ר’ יוחנן: על כך ודאי שאתה בוכה, זו באמת סיבה טובה לבכות. ובכו שניהם…]

סיום הסיפור נראה ממש הזוי: יושבים שני גדולי עולם, ובוכים על כך שיום אחד ר’ יוחנן עתיד למות… ולא על אובדן חייו הם בוכים, או על אובדן תורתו, אלא על כך שיופיו החיצוני המיוחד יאבד מן העולם…

ודאי שגם יופיו של ר’ יוחנן לא היה סתם יופי גופני. כאשר ר’ יוחנן מתאר את יופיו, הוא פותח: “אנא אשתיירי משפירי ירושלים” – אני נותרתי מן האנשים היפים שהיו בירושלים, כלומר בזמן שבית המקדש היה קיים היו בירושלים אנשים יפים ביותר, מכוח השכינה ששרתה שם. ואני, יופיי איננו סתם יופי חיצוני, אלא הוא איזושהי שארית מאותו יופי רוחני שהופיע בעם ישראל בעקבות השראת השכינה. על כך יושבים ר’ יוחנן ור’ אלעזר ובוכים, על ההדרדרות של עם ישראל, על אובדן השכינה וממילא על אובדן היופי הגופני שנובע ממנה.

נגעי הצרעת, אם כן, מלמדים אותנו שגם היופי החיצוני יש בו ערך – כאשר הוא נובע מתוך חן פנימי, מתוך השראת שכינה אלוקית. ההשתוקקות ליופי נובעת ביסודה מתוך צורך רוחני, מתוך געגוע לאותה שכינה אלוקית שתופיע בנו במהרה.

 

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב