צדק צדק תרדוף , ו' אלול התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

פרשת השבוע פותחת במצוות עשה של מינוי השופטים והשוטרים, שמטרתם לשפוט את העם משפט צדק. לכאורה הדברים פשוטים וברורים, שהרי ללא מערכת משפט מסודרת ונקייה משחיתות [במידת האפשר…] אף עם לא יכול להתקיים.

אך לפסוקים פשוטים אלו יש גם פירוש מופלא ומקורי המובא בספר דרשות הר”ן, שכתב רבי ניסים בן ראובן גירונדי. הר”ן נולד בברצלונה בשנת 1320 ונחשב לפוסק הדור, ומכל תפוצות ישראל היו פונים אליו בשאלות. הר”ן כתב גם פירוש חשוב על הרי”ף, וגם פירוש על רוב מסכתות התלמוד הבבלי, והיה גם בעל השכלה מדעית ופילוסופית, רופא וסופר סתם. ר’ יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, מזכיר אותו בפתיחת ספרו ‘בית יוסף’ כאחד מגדולי הפוסקים שעליהם הוא מסתמך – ידוע שר’ יוסף קארו התחשב בעיקר בשלשה עמודי ההוראה – הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש – ופסק על פי הרוב, כלומר אם שנים משלושת עמודי ההוראה הללו חלקו על השלישי, פסק ר’ יוסף קארו כשנים לעומת האחד. אך פחות ידועה ההוספה שמוסיף ר’ יוסף קארו [מופיעה בהקדמתו לבית יוסף]: “ומקום שאחד מן השלשה העמודים הנזכרים [הרי”ף, הרמב”ם והרא”ש] לא גילה דעתו בדין ההוא, והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר [כלומר כאשר יש מחלוקת של אחד משלושת הגדולים הללו נגד אחד אחר], הנה הרמב”ן והרשב”א והר”ן והמרדכי וסמ”ג ז”ל לפנינו, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי”ן קדישין ללכת – נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה”. כלומר, מלבד שלשת עמודי ההוראה מונה ר’ יוסף קארו גם עוד חמישה גדולים שעל פיהם יש לפסוק כאשר אין הכרעה בין שלשת עמודי ההוראה, ואחד מחמשה אלו הוא הר”ן.

ספר דרשות הר”ן, שבו 12 מאמרים ארוכים, אינו ספר דרשות רגיל; בנוסף לרעיונות ובירורים בענייני פרשות השבוע מברר בו הר”ן יסודות בעיקרי האמונה היהודית.

והנה בדרשת י”א כותב הר”ן שיש שתי מטרות למערכת המשפט:

“ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר [=כלומר, אפילו השודדים יש להם חוקים משלהם והם מקפידים על חוקים אלו. כי כל חברה צריכה מערכת חוקים שתסדיר את היישוב המדיני שלה, כלומר שיהיה סדר ולא אנרכיה]. ו[גם] ישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל”.

על פי דברי הר”ן מטרה אחת של מערכת המשפט היא יצירת סדר חברתי מתוקן, הוא מה שהר”ן קורא “יישוב מדיני”. אך בעם ישראל יש מטרה נוספת – לעם  ישראל יש תפקיד להביא את דבר ה’ לעולם, ולכן מערכת המשפט של עם ישראל היא אלוקית! כאשר הסנהדרין שופטים אדם למוות או למלקות או לתשלומי ממון, זה לא רק סדר חברתי אלא גם העמדת חוקי התורה על תילם ויצירת צדק אלוקי בעולם.

הבעיה היא שלפעמים שתי המטרות האלו סותרות זו את זו. לדוגמא, נניח שעל פי הצדק האלוקי מי שגנב אמור לשלם כפל – מה נעשה כאשר יש מכה של גניבות והמשטרה לא מצליחה לשים את ידיה על הגנבים? מבחינת הצדק האלוקי כאשר סוף סוף תופסים גנב הוא צריך לשלם כפל. אבל מבחינת הסדר החברתי ראוי לתת עונש הרבה יותר מרתיע, כמו הרבה שנים בכלא או קנס כספי הרבה יותר גבוה [או לכרות לו את היד…] כי אנחנו כעת צריכים לעצור את מכת הגניבות! אמנם מבחינת הצדק האלוקי לא מגיע לו באופן אישי עונש יותר חמור משאר הגנבים בעולם שבכל דור ודור, אבל אין לנו ברירה אם אנחנו רוצים להרתיע את כל השאר, ולהגן על האזרחים הפשוטים…

דוגמא נוספת לסתירה בין שתי המטרות: אם משה רבנו היה בא ומעיד שפלוני הרג את הנפש, וכי איננו מאמינים לו? הרי עליו נאמר “בכל ביתי נאמן הוא”! בוודאי אנו מאמינים לו ובטוחים שאכן פלוני הוא הרוצח. מצד שני, האמת האלוקית דורשת שרק “על פי שנים עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד”, ועל כן למרות שאנחנו בטוחים שהוא הרוצח, איננו יכולים על פי האמת האלוקית להרוג אותו…

כיצד נאזן בין שתי המטרות?

מלמד הר”ן, שזו הסיבה שעל פי התורה ישנם שני גופים שונים של מערכות משפט, שאמורים להיות מופקדים על שתי המטרות השונות:

מערכת אחת מוזכרת בתחילת פרשת השבוע – שופטים ושוטרים, שמטרתם לאו דווקא ליצור סדר חברתי אלא בעיקר ליצור צדק אלוקי עליון – זו משמעות הפסוק “ושפטו את העם משפט צדק”!

ומערכת שניה היא המלכות – הרי אנו יודעים שגם המלך הוא סוג של שופט. אנחנו נתקלים בזה בסיפור המפורסם על משפט שלמה שגילה מי היא האם האמיתית של הילד; אנחנו מכירים את דוד המלך שנאמר עליו שהיה עושה ‘משפט וצדקה’ לכל ישראל – גם צדקה אבל גם משפט! המלך, אם כן, הוא גם כן שופט – הוא לא שופט בסנהדרין והוא אפילו לא שופט על פי חוקי התורה! זכותו של המלך לשפוט על פי שיקול דעתו ולפי מה שנראה לו נכון לטובת הסדר החברתי המתוקן. לכן כאשר פסק שלמה המלך “גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת”, כולם היו בטוחים שהוא מתכוון לכך ברצינות גמורה, שכן זו זכותו וסמכותו של המלך לפסוק עונש מוות לתינוק, גם נגד חוקי התורה. המלך הוא מערכת משפט נפרדת, מקבילה לסנהדרין ושונה ממנה. מובן שמצד האמת שלמה המלך לא התכוון לרגע אחד להרוג את הילד, אלא רק לבחון את נאמנותה של האם האמיתית. אך בהחלט בסמכותו של המלך לדון למוות, למאסר או לעונש קנס גבוה, כאשר לדעתו זה משרת את צרכי הסדר החברתי המתוקן.

לדוגמא, במקרה שהזכרנו קודם, אם יש צורך להרתיע את הגנבים ועונש תשלומי כפל אינו מספיק לכך, יובאו הגנבים שייתפסו בפני הסנהדרין, והסנהדרין אכן תפסוק להם תשלומי כפל; אך מלבד זאת הם יובאו גם בפני המלך, שיוסיף עוד עונשים כמו מאסר, קנס נוסף, מלקות וכדומה – למרות שעונשים אלו לא מוזכרים בתורה עבור גנבים! אבל התורה נתנה למלך סמכות להשתמש בשלטונו כדי ליצור את הסדר החברתי הראוי.

כך גם בדוגמא השניה שהזכרנו – אם משה רבנו מעיד על מישהו שרצח, אמנם הסנהדרין לא יוכלו לקבל את עדותו, אך המלך יוכל בהחלט לדון את הרוצח על פי עדותו של משה רבנו כעד יחיד ולגזור את דינו של הרוצח למוות.

בדורנו אין לנו מלך, אך הרב קוק זצ”ל [שהשבוע בג’ באלול, היה יום פטירתו] כותב שכל משטר – דמוקרטי, נשיאותי או אחר – יש לו דין של מלכות ושל מלך. לאור זה יש לומר שגם על פי התורה, בסמכותה של המדינה [ובמקרה שלנו בסמכותה של חברי הכנסת, שהם נציגי הציבור] לחוקק חוקים שלא על פי דין תורה, ולהסמיך בתי משפט לשפוט על פי חוקים שאינם דין תורה אלא על פי מה שנראה להם כסדר חברתי מתוקן.

שיעורים נוספים