סיכום השיעור

כבכל שבוע, אנו בוחרים באחד הפסוקים בפרשה, ועוסקים בו יחד בחבורה. ובכן, הפעם נפתח בפסוק
הראשון בפרשה:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר ה’ אלקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִּירִּשְתָהּ וְיָשַבְתָ בָהּ:

ואם כבר, אז גם במילה הראשונה: “וְהָיָה”. כך כותב האור החיים הקדוש:

והיה כי תבא אל הארץ. אמר “והיה” לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך
אומרו (תהלים קכ”ו) אז ימלא שחוק פינו וגו’:

האור החיים הקדוש מביא את דברי חז”ל, שאמרו בכמה מקומות וביניהם בבראשית רבה (לך לך), כדברים
הללו: “בכל מקום שנאמר ‘ויהי’ משמש צרה, ‘והיה’ שמחה”. הלשון ‘והיה’ בפסוק מביעה שמחה. האור
החיים הקדוש מסביר, שלא בכדי הפסוק העוסק בביאת ישראל לארץ פותח בלשון שמחה, שכן רק ישיבתה
של ארץ ישראל ראויה היא לשמחה. ככתוב: “אז ימלא שחוק פינו” בשיבת ציון ובישיבתה של ארץ –
ישראל. אין שום שמחה אחרת! “אין לשמוח אלא בישיבת הארץ”.
הבחנה זו מאוד מתאימה לפרשה, שלשון שמחה מופיעה בה שלוש פעמים!

וְשָמַחְתָ בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶר נָָֽתַן־לְךָ ה’ אלקיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָה וְהַלֵוִּי וְהַגֵר אֲשֶר בְקִּרְבֶָֽךָ: 
וְזָבַחְתָ שְלָמִּים וְאָכַלְתָ שָם וְשָמַחְתָ לִּפְנֵי ה’ אלקיךָ: 

ואפילו בקללות, מופיע:

תַחַת אֲשֶר לֹא־עָבַדְתָ אֶת־ה’ א לקיךָ בְשִּמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כָֹֽל: 

עניין השמחה אם כן חורז את פרשת “והיה כי תבוא אל הארץ”.
מה מיוחד בלשון ‘והיה’, המבטא שמחה, ובלשון ‘ויהי’ המבטא צער? מבארים בשם הרב צבי יהודה –
‘יהי’ זו לשון עתיד, אשר וא”ו ההיפוך הופכת אותו ללשון עבר. כאשר העבר נחשב מעולה וטוב יותר מן
העתיד, זוהי לשון צער. כאשר המגמה היא היפוך מן העתיד אל העבר, והסתכלות אחורה. אך כאשר
העתיד חביב ונחמד, ונעים להביט קדימה, מן העבר אל העתיד אז ראויה לשון שמחה.
עוד יש אומרים: ‘ויהי’ אם הפחד מהעתיד יוצר אצל האדם רצון שהעתיד יהפוך כבר לעבר, סימן שיש –
פה צרה. וכן להיפך, ‘והיה’: ‘היה’ זו לשון עבר, ואם אתה רוצה שהעבר ימשיך גם אל העתיד, דבר
שמתבטא על ידי וא”ו ההיפוך, סימן שיש פה שמחה.
נראה שהשמחה היא נקודה מרכזית לא רק בפרשה שלנו, אלא בספר דברים בכלל. דבר זה בולט במיוחד
בפרשת המועדים, אשר כבר נאמרה מספר פעמים בתורה, אך רק בהופעתה המחודשת בספר דברים
נצטווינו “ושמחת בחגך והיית אך שמח”. חז”ל אומרים על מידת השמחה דברים עצומים. האר”י הקדוש
מעיד על עצמו שהגיע לכל ההשגות שלו על ידי השמחה שהייתה לו בעשיית המצוות.

הזוהר הקדוש מלמד על הקשר בין שמחה לארץ ישראל (במדבר קיח עמוד א):

שמחו את ירושלם וגו’ בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא דתמן
אתחברת אתתא בבעלה וכדין הוא חדוותא דכלא חדוותא דעילא ותתא, בזמנא דישראל לא
אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לב”נ למחדי ולאחזאה חידו דכתיב שמחו את ירושלם וגילו בה
וגו’, וגילו בה דייקא,

רבי אבא חמא חד ב”נ דהוה חדי בבי טרונייא דבבל בטש ביה אמר שמחו את ירושלם כתיב )אמר
רבי אבא( בזמנא דירושלם בחדוה בעי בר נש למחדי,

ר’ אלעזר לטעמיה דאמר שמחו את ירושלם היינו דכתיב (תהלים ק) עבדו את ה’ בשמחה, כתוב
אחד אומר עבדו את ה’ בשמחה, וכתוב אחד אומר (שם ב) עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה, מה
בין האי להאי, אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא
אחרא

הזוהר הקדוש כותב, כי החדווה והשמחה אינה קיימת כי אם בזמן שישראל נמצאים בארץ ישראל. בארץ
ישראל, מתחבר הקב”ה עם כנסת ישראל חיבור שלם, ואז הוא השמחה של הכל, שלמעלה ושלמטה. אך
בזמן שעם ישראל לא נמצא בארץ, אסור לאדם לשמוח, וגם לא להראות שמחה, שכתוב: “שמחו את
ירושלים וגילו בה” דווקא בה, בירושלים.

הזוהר מספר על רבי אבא, שראה אדם אחד שמח בבבל, בבי טרוניא (יש מפרשים שזה בבית חמיו, שזה
מקום של שמחה כשלעצמו). רבי אבא בעט בו, ואמר: “שמחו את ירושלים!” דווקא יחד עם ירושלים,
כאשר היא גם כן בשמחה, יכול אדם לשמוח.

וממשיך הזוהר וכותב על הסתירה בין שני פסוקים: “עבדו את ה’ בשמחה”, ו”עבדו את ה’ ביראה וגילו
ברעדה”. מה בין הפסוקים הללו? בזמן שישראל בארץ, אז יש לעבוד את ה’ בשמחה. ובזמן הגלות, זהו
זמן בו מתגלה ריחוק בין הקב”ה לעם ישראל, ועל כן עבודת ה’ היא בדרך של יראה.

אנחנו בחודש אלול, וידועים הדברים על נתיבי התשובה השונים: תשובה מאהבה ותשובה מיראה. הרב
קוק כותב על דורנו, דור הבנים הבונה את הארץ, שהדרך היחידה המתאימה היא תשובה מאהבה, מתוך
חיבור לקב”ה ודבקות. לעומת זאת בגלות, לא היה כי אם לשוב אל ה’ בדרך אימה ופחד. ומתאימים
הדברים לדברי הזוהר הקדוש, על דרכי עבודת ה’ בארץ ישראל.

כאמור, בספר דברים מופיעה השמחה ביתר שאת. ספר דברים מכין את עם ישראל לכניסה לארץ, ולכן
תכנים של ארץ ישראל מופיעים בו יותר, ועל כן מתאים שבספר דברים בכלל, ובפרשתנו בפרט שפותחת –
בביאה לארץ ישראל ונקראת על שמה, יופיע הנושא של השמחה בצורה מודגשת. הזוהר הקדוש לעיל,
כותב שבארץ ישראל “אתחברת אתתא בבעלה”, יש חיבור של עליונים ותחתונים. השמחה קשורה לחיבור.
פעם היה דבר כזה, לשלוח בדואר הזמנות לחתונות… ולפעמים היו כותבים עליהן משפט יפה, “אין שמחה
כשמחת חתן וכלה”. ולא בכדי.

בארץ ישראל השמחה איננה רק מצווה, כי אם מציאות “להיות בשמחה תמיד”. פה האקלים הפנימי של –
הארץ מתאיים לבניית מדינה, לחיים עצמאיים של עם ישראל. השמחה הזו נובעת מהחיבור של עליונים
ותחתונים, כאשר השמחה מופיעה בפנימיות המציאות, היא גם באה לידי ביטוי בענפים. בחו”ל יש שעבוד,
עבודה של כפייה ופחד, ועל כן אין זה רק איסור לשמוח בחו”ל, אלא שזוהי ההרגשה הטבעית שם.

מעניין לציין, שהרבי מלובביץ’ זיע”א כותב באחת מאגרותיו, שבדורנו מי שמסתכל על המציאות כראוי,
אין לו ספק שהדבר היחיד שיוכל לפעול על הדור הוא תשובה מיראה, ולא זו בלבד, אלא מיראת העונש –
התחתונה ביותר. וצריך ליישב את הסתירה, שהרי הרב קוק כתב שבדורנו מתאימה תשובה מאהבה. ויש
לתרץ: הרב קוק היה בארץ ישראל, ועם משקפיים של א”י, ראה את הכל באור גאולי. הרבי היה בחוץ
לארץ, שם הקב”ה נתן לו תפקיד עצום בתהליכי סיום הגלות, ועל כן ראה את הדברים הפוך.

בזמן קיץ, למדנו את פרקי המלאכות במסכת שבת. נראה שהדברים שהתחדשו בבית המדרש בעניין ‘שמן
ורד’, קשורים לעניין זה. פרק חמישה עשר עוסק בענייני רפואות בשבת. חלק נרחב מהאיסור של רפואה
בשבת נובע מגזירה כללית של ‘שחיקת סממנים’ אסור להשתמש ברפואה, שמא ישחוק לשם הכנתה –
סממנים ויעבור בכך על מלאכת טוחן. המשנה האחרונה בפרק עוסקת בין השאר בשמן ורד, שתכונתו לעדן
מאוד את הגוף, והוא גם יקר מאוד. רוב האנשים לא סכים בשמן כזה, אלא כאשר יש להם מכה, ולא לצורך
פינוק כשלעצמו. על כן אומרת המשנה שאין לסוך בו בשבת, כי הרואה סובר שהאדם סך בו לצורך רפואה.
אך לבני מלכים, להם מותר לסוך בשמן כזה, כיוון שהם רגילים בכך תמיד. על כך אומר רבי שמעון
במשנה, ש”כל ישראל בני מלכים הם” ועל כן מותר לכולם לסוך בשמן ורד בשבת.

בשני התלמודים הגמרא אומרת: “אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב הלכה כרבי שמעון”. הירושלמי מסביר
בפשטות את טעמו של דבר, מדוע הלכה כרבי שמעון: “מי נתן שמן לעני ולא סך”. כלומר, הרי אם ייתן
העשיר לעני שמן ורד, וודאי שלא יימנע מלהשתמש בו. ועל כן כל אדם יכול להשתמש בשמן ורד, כי הוא
שייך בכלל הזה. לעומת זאת, הבבלי לאחר הבאת פסיקת ההלכה הזו, מקשה עליה, שהרי במקום אחר רב
פסק שלא כרבי שמעון )בדבר שאינו מתכוון בשבת(. ועל כן מכריע הבבלי, שלדברי רב הלכה כרבי שמעון
אבל לא מטעמו. אלא שבמקומו של רב היה שמן ורד שכיח, וכולם היו משתמשים בו על כן היה מותר. –
אך במקומות אחרים בהם הוא יותר נדיר, לא היו סכים בשמן זה כל כך ומאיליו היה רב אוסר זאת. אם כן,
לשיטת רב הלכה כרבי שמעון באופן מקומי.

מה עומד בבסיס ההבדל שבין התלמודים? (זוהר רעיא מהימנא כי תצא דף רעו עמוד א):

קודשא בריך הוא כד איהו לבר מאתריה לאו איהו מלך, וכד אתהדר לאתריה )זכריה יד( והיה יי’
למלך והכי ישראל אתמר בהון כל ישראל בני מלכים כגוונא דאבא אינון בנוי לאו אינון בני מלכים
עד דיהדרון לארעא דישראל

זה שכל ישראל בני מלכים זה נכון, אך רק בארץ ישראל כי שם ה’ מלך על כל הארץ. על כן בירושלמי –
מקבלים את הפסיקה של רב כרבי שמעון בפשטות, כל ישראל בני מלכים הם. אבל בבבלי, בחוץ לארץ, אי
אפשר לפסוק כך בשום פנים, ומצד שני אי אפשר להתעלם לגמרי מהמקור. צריך לעשות: “תמורה זה –
תלמוד בבלי” )זוהר חדש רות(, כדי לראות איך לתרגם את הפסיקה כרבי שמעון באופן שיתאים לתנאי
הגלות. רב גדל בארץ ישראל, היה תלמיד של רבנו הקדוש ר’ יהודה הנשיא, ומשם הלך לבבל להקים עולה
של תורה. מתאים הדבר, שפסיקתו מתבטאת באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ואלו ואלו דברי
אלוקים חיים. בבבל יש רק ביטוי קלוש לזה שכל ישראל שייכים בשמן ורד רק במקום שבו זה יכול –
להתבטא בפועל, שרגילים לסוך בו. ובכוונה בוחרים גם שם להגיד שהלכה כרבי שמעון, ולא סתם לומר
שבמקום שנוהגים מותר כדי שיהיה זכר והד לאותה מציאות עליונה של ארץ ישראל “כל ישראל בני –
מלכים הם”.

מדוע לא נקט הבבלי בהסבר הדברים כטעמו של הירושלמי “מי נתן שמן לעני ולא סך”? נראה, שבארץ
ישראל העם חי בתודעת בני מלכים, התורה מופיעה בתוך החיים שגם הם קודש קודשים. כאשר המדרגה
הרוחנית של עם ישראל מתגלה גם בחיים, ראויים להם תפנוקים כבני מלכים. בחוץ לארץ ישנו דילוג בין
הגובה הרוחני לבין החיים המעשיים, וצריך ללכת להסתגר בבית הכנסת כדי להתחבר לרוחניות, “אין לנו
שיור רק התורה הזאת”. לכן שם, “בנין הרוח בחורבן הגוף”, וצריך להתנתק מהחומריות. אך בארץ ישראל,
אדרבה, צריך לגלות את הרוחניות גם בחיים החומריים, ולכן מתאימים הם בני ארץ ישראל לשמן ורד, גם
אם מסיבות חיצוניות אין אותו למי שאינו עשיר.

המשפט “מי נתן שמן לעני ולא סך”, מבטא את החיבור שבתוך עם ישראל, בין העשיר לעני. בארץ ישראל
נוכח הקשר ביניהם, וישנה מציאות של נתינה. העשיר והעני הם זוג משמיים המשלים זה את זה באופן –
עצמי. כך הקב”ה ברא את העולם (דברים רבה ואתחנן פרשה ב):

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה
זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם מנין ממה
שקרינו בענין שמע ישראל ה’ א לקינו ה’ אחד. 

וגם בעניין עשיר ועני מתבטאים הדברים בירושלמי (שבת א): “אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הן ומנו אותן
חכמים שנים”. רק בארץ ישראל יש חיבור אמתי, ועל כן גם העשיר והעני מתחברים. ואוהבי ה’ ידרשו: “מי
נתן שמן לעני ולא סך”.

כאמור, הזוהר הקדוש לעיל כתב שבארץ ישראל “אתחברת אתתא בבעלה” ועל כן בה יש שמחה. האיש
מתווה את הדרך, נותן את הדברים בשורשם, והאישה מחברת את זה לחיים. המהר”ל כותב במקומות
רבים, ש’איש’ זה עולם הבא, ו’אישה’ זה העולם הזה. זו מעלה גדולה של האישה תכונתה הטבעית –
השלמה לחיות את העולם הזה. והרי רצונו של הקב”ה שתהיה לו דירה בתחתונים, להתגלות בעולם
ובחיים. האיש הוא קצת תלוש מהחיים, יותר רוחני. ונפקא מינה שתמיד צריך להתייעץ עם האישה, –
שהרי היא יותר קשורה למציאות. באופן כללי בארץ ישראל יש חיבור בין התורה, שהיא המשפיע, לשכינה,
בה חיים הדברים. וגם באדם הפרטי, העולם הרוחני מופיע בנפש ויוצר שמחה.

והאם מאמר הדור של הזוהר, הוא לדורנו? מה קורה היום? לא כתוב שכאשר האדם נמצא בארץ ישראל אז
יש לו שמחה, אלא כשהעם נמצא בה אז היא ראויה. נראה שאנחנו בעניין הזה בתהליך של עליה, וקרובים
מאוד ל’רוב יושביה עליה’. וזאת משתי סיבות, אחת שמחה והיא מתרחשת בארץ ישראל, והשנייה –
מצערת, והיא בחוץ לארץ. השמחה היא שברוך ה’ אנשים עולים, והמצערת היא שבגלות יש התבוללות
רחבה וזה ממעט את היהודים שמה.. ועל כל פנים אנחנו קרובים לרוב יושביה עליה. זו הנקודה של שמחה,
בפסוק “והיה כי תבוא אל הארץ”. כשבאים לארץ אז מתחילה להיות שמחה, אז יש חיבור, החיים פורחים.

וזה הזמן להביא את הביכורים “וְלָקַחְתָ מֵרֵאשִּית כָל־פְרי הָאֲדָמָה אֲשֶר תָבִּיא מֵָֽאַרְצְךָ אֲשֶר ה’ אלקיךָ נֹתֵן לָךְ –
וְשַמְתָ בַטֶּנֶא וְהָָֽלַכְתָ אֶל־הַמָקוֹם אֲשֶר יִּבְחַר ה’ א לקיךָ לְשַכֵן שְמוֹ שָָֽם”. מדוע מצוות הביכורים היא רק –
בארץ ישראל? בספר “ערכי הכינויים”, ספר מפתח לנגלה ונסתר, מביא שארץ העמים היא כמו מיטלטלין,
כי היא איננה באמת ‘ארץ’. הקרקע האמתית, זו רק ארץ ישראל. הארץ שייכת לנו בעצם. ואכן, כל הארצות
האחרות לא שייכות בצורה עצמית לעמים. ארץ ישראל, “צבי היא לכל הארצות”. כשם שהמיטלטלין נקנים
אגב קרקע, כך כל הארצות קיימות אגב ארץ ישראל ונספחות אליה (ועיין עוד בהקדמה לעץ הדר ביחס
שבין קרקע למיטלטלין). בארץ ישראל התמצית של הכל, וממנה יוצאים בשאר הארצות כל מיני כישרונות
ואיכויות אל הפועל בצורה פרטית.

אז זהו אם כן עניין השמחה של ארץ ישראל, שמודגש בפרשה שלנו.

The post פרשת כי תבוא – “שמחה לארצך” appeared first on .

ראשית נעיר שכפי שאמרנו בעבר, ישנן מצוות שהתחדשו לראשונה בספר דברים ולא הופיעו קודם לכן בתורה, ישנן מצוות שנאמרו בשאר הספרים וכעת משה מזכיר אותם לעם, וישנן מצוות שנאמרו בעבר, אבל כעת התחדש בהם פרט או חלק מסוים בדרך קיום המצוות.

המצווה שלנו- מצוות הבאת ומקרא ביכורים- הוזכר קודם לכן בתורה, בספר שמות, שם נאמר: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱ-לֹהֶיךָ…”  (שמות כג, יט ; לד, כו), אבל פירוט המצווה והטקסט שאותו אומרים לא נאמר קודם, אלא התחדש רק כאן בפרשה שלנו, וקרוב מאוד לכניסה לארץ.

עיון קצר בפסוקים אותם קורא מביא הביכורים (כו, ה-י) מעלה תמיהה גדולה. בעל הפירות פותח ומתחיל לספר על לבן הארמי שרימה את יעקב (‘ארמי עובד אבי’) ועל הירידה למצרים, על העינוי והשעבוד הקשה שם ועד היציאה ממצרים בכוח גדול ובניסים רבים, וכן על הביאה לארץ הקדושה.

השאלה הגדולה העולה מפסוקים אלו הינה- מה הקשר בין לבן הארמי וכל סיפור השיעבוד והיציאה ממצרים להבאת הביכורים? למה מתחיל מביא הביכורים לגולל בפני הכהן את סיפור העבר של העם?! מה בין הכהן בבית המקדש לבין פירות שגדלו וצמחו ראשונים בשדה?

בעצם יש כאן הכרת הטוב באופן המושלם ביותר, תוך ראיה כללית ומרחבית הכולל את כל מה שעבר עם ישראל במשך הדורות. הכר טובה לא יכולה להיות על אירוע אישי וספציפי, אלא חייבת להיות כללית ורחבה הרבה יותר. לכן מביא הפירות מכיר טובה ל-ד’ ית’ עוד על שהציל ד’ את יעקב מידי לבן הרשע ואף העשיר את יעקב על חשבונו של לבן, ‘ויהי שם לגוי גדול עצום ורב’. ועוד מודה על הירידה למצרים, משם הקב”ה גאל והציל אותנו ‘ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול, באותות ובמופתים!’ ואף יותר מכך- הקב”ה לא נטש אותנו במדבר, אלא הביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש, ‘ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ד’ א-לוקיך כאשר ישא איש את בנו, בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם!’ (דברים א, לא). איזה טוב ד’ ית!

ספר החינוך (מצווה תרו) מגדיר את חובת ההודאה ל-ד’ ית’ במצוות הביכורים: ‘משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית א-להינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בעניין יעקב אבינו שחילצו הא-ל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם’.

על דברי זה באה התורה בחלק גדול מספר דברים להזהיר את עם ישראל, לבל ישכחו את ד’ ית’. אחת הפעמים הבולטות שמחזק משה את העם בדבר זה מופיע בפרשת עקב: “וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ…  וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָוְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר…   וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ…” (ח, א-יח, מומלץ לקרוא את הפסוקים בפנים!).

החשש הוא שנשכח ש-ד’ הוציא אותנו מארץ מצרים והוליך אותנו במדבר, ועל זה מודים בהבאת הביכורים! (להרחבה- זו הסיבה שיש הבדל בין עמוני ומאבי שלא באים בקהל ד’ לבין מצרי ואדומי (דברים כג, ד-ט)- היכולת להודות ולהכיר טובה על מה שקרה בעבר).

מידת הכרת הטוב על כל מה שעשה עימנו ד’ א-לוקינו הינה חובה מצדנו. אדם בטבעו רואה את הקשיים ואת הרוע שסביבו, ואפילו אם מצליח להרים את ראשו מעל המציאות מסוגל הוא לומר תודה על כך שהוא ב”ה בריא, על כך שנולד לו ילד, שהוא מצא עבודה, וכד’. אבל כאן בפרשייה זו, מלמדת אותנו התורה שלהכיר טובה באמת אינו רק על מה שכעת האדם קיבל, על מה שעכשיו הוא הצליח לעשות או לסיים, אלא על דברים שקרו גם ובעיקר בעבר. ואיך מגיעים לכרת הטובה הזו? תודה אמיתית והערכה כלפי אדם נוסף וכמובן כלפי ד’ ית’ מגיעה רק מתוך שמחה גדולה והתלהבות עצומה!

אם העיקרון עליו הצבענו- שלא מספיק להודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו, על מה שאנחנו חווים ורואים בו טוב הנוגע אלינו באופן אישי- אלא עלינו להודות גם על מה שקרה לאבותינו, על מה שהיה בעבר גם אם לא שייך אלי ישירות- צריך למצוא מקומות נוספים בהם עיקרון זה בא לידי ביטוי…

היום חל יום האזכרה לסבא שלי ז”ל, ‘אליהו בן חיים’, על שמו אני קרוי אליהו, שנרצח ע”י שכנו ימ”ש לפני בדיוק 34 שנים בדרך לבית הכנסת בערב שבת קודש, על לא עוול בכפיו. בדיוק ביום זה, כ’ אלול, בערב שבת, באנגליה. סבי ז”ל היה אדם שכל כולו שמחה והתלהבות, זכה תמיד לשמוח וגם לשמח את כולם, והיה מאוד אהוב על הבריות. הגיגים אלו החלו לפני שנתיים ב”ה לעילוי נשמתו, ובמשך השנים נוספו עוד מספר שמות שלהצלחתן ולעילוי נשמתן מתפרסמים הגיגים אלו מידי שבוע ב”ה. תנצב”ה.

נסיים בדברי הנחמה של הנביא ישעיהו מההפטרה של פרשת השבוע, הקוראים לעם ישראל לקום ולהאיר, שכן אור ד’ שב לזרוח עלינו, בעוד על העמים השונים יכסה חושך וערפל: “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה’ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה” עד היום בו נזכה בעז”ה שישובו כל העמים לעבוד את ד’ ית’ יחד עימנו: “וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה… וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה” (ישעיהו ס).

שנזכה לגאולה הקרובה בעז”ה במהרה, בקרוב ממש, בבחינת ‘אחישנה’, וכדברי הגמרא: ‘אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו- אחישנה, לא זכו- בעתה’ (סנהדרין צח ע”א).

אליהו פיין

להצעות , תגובות או כל רעיון אחר- eyfine18@gmail.com

לעילוי נשמת פרוך בת שושנה ז”ל, נשמתה של סבתא רבא שלי, פייגא ייטא בת רבקה, נשמתו של סבי אליהו בן חיים ז”ל,

נשמת מרדכי רפאל בן שרה ז”ל, נשמתו של הרב דוד אברהם ספקטור זצ”ל, נשמתו של מרן הרב חיים עובדיה יוסף זצ”ל,

והרב אברהם צוקרמן זצ”ל, בתוך שאר נשמות עם ישראל הקדושים!

עם נשמתם הזכה והטהורה של גלעד מיכאל בן אופיר ובת-גלים, יעקב נפתלי בן אבי ורחל דבורה, אייל בן אורי ואיריס תשורה,

ושל כל החיילים הטהורים שנפלו במלחמתם על ארצנו הקדושה.  

תהא נשמתם הקדושה צרורה בצרור החיים לנצח!  

ולהצלחת עם ישראל וכוחות הביטחון העומדים ושומרים על עמינו וארצנו, יצליח ד’ דרכנו, אמן!!!

The post הגיגים אישיים לפרשת כי תבוא תשע”ה מאת אליהו פיין appeared first on .

כל מי שחווה פעם מאמץ מיוחד בעבודה, בבית, במשפחה או בחייו הפרטיים – והגיע לרגע שבו המאמץ הזה הצליח –  הרגיש את ההרגשה העילאית והמרוממת שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר בעולם.

מי שעשה דיאטה או הפסיק לעשן, מי שהצליח להתגבר על משברים בזוגיות או על נתק מהילדים, מי שהצליח לפתוח עסק ולראות הצלחות – יודע היטב מה ההרגשה של ביכורים. יודע היטב מה פירוש להצליח ולדמוע מהתרגשות כאשר מתקיים בך ‘יגעת ומצאת תאמין’.

ודווקא את הפירות הראשונים האלו התורה אומרת לנו להביא אל בית המקדש ולתת לכהן, מתוך הבנה שכל מה שיגעתי וטרחתי לא היה מתקיים לולי הברכה האלוקית.

זהו סוד השמחה.

תמיד אומרים [ושרים] “מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד” – אך האם זו באמת מצווה? איפה כתוב שחייבים תמיד לשמוח?

והאם זה בכלל אפשרי? איך אפשר כל הזמן לשמוח? הרי יש הרבה קשיים, משברים, נפילות – – אני מבין שאפשר לקום אחרי נפילה, אבל איך אפשר כל הזמן לשמוח?

לפעמים נדמה שאלו שכל הזמן שמחים, בעצם עובדים עלינו – אולי זה סוג של הליצן העצוב, שמעלה חיוך על פניו אבל מעבר למסכה איננו שמח בכלל?

איך מגיעים לשמחה אמיתית שמלווה אותי כל הזמן?

התשובה נעוצה בפסוק האחרון בפרשת הביכורים [דברים פרק כו פסוק יא]:

“וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ”.

נחלק את הפסוק הזה לשלש אמירות עוצמתיות ומהדהדות שחייבות ללוות כל אחד ואחד מאיתנו:

• ושמחת בכל הטוב.

יש המון טוב בחיים שלך. אתה פשוט צריך לפקוח את העיניים ולראות את זה. גם ברגעים הכי קשים, במשברים הכי לא צפויים והכי כואבים – אם רק תפקח את העיניים תראה כמה טוב לך בחיים.

כאשר אתה חולה – תראה שיש לך משפחה וחברים שאוהבים אותך ותומכים בך. כאשר אתה בודד ללא משפחה – תראה שיש לך שקט כלכלי שמאפשר לך להתמודד עם הבדידות, כאשר אתה לא גומר את החודש – תראה שאתה וילדיך בריאים ברוך ה’, ואין דבר יותר חשוב מזה… נהוג לומר שהפירוש הכי בסיסי למילה ‘עשיר’ – הוא ראשי תיבות של עיניים, שיניים, ידיים, רגליים… מי שיש לו את כל אלו הוא בוודאי העשיר האמיתי.

תמיד, תמיד יש טוב. ולא רק מעט, לא דבר קטן – יש שפע של טוב שפוגש בנו כל הזמן. השאלה היא אם אנחנו מודעים אליו, אם אנחנו פותחים את ליבנו ואת עינינו לראות את כל הטוב הזה שנועד ממש עבורנו.

אם אני רואה רק את חצי הכוס הריקה –  בוודאי  שאני לא שמח. אפילו אם רק עשירית מהכוס ריקה, ועל החלק הזה אני מסתכל – לא תהיה השמחה שרויה בליבי. רק המבט החיובי, ראיית ‘כל הטוב’, תביא אותך לשמחה תמידית ועמוקה.

ושמחת – בכל הטוב.

• אשר נתן לך ה’ אלקיך.

מהיכן בא הטוב? הוא נוצר מעצמו? אתה יצרת אותו? אם זו ההסתכלות שלך, זו הסתכלות חסרה, מצומצמת ואפילו כפויית טובה…

את הטוב הזה נתן לך ה’ אלקיך. קודם כל הכרחי להכיר בזה, כי זו האמת, ועלינו להודות על האמת, וגם להודות – פשוטו כמשמעו – לומר תודה!

גם אם אני יצרתי את הטוב הזה, מי נתן לי את הכוחות ואת האפשרות ליצור אותו? מי יצר אותי? מי יצר את הכשרונות, התכונות, את האנרגיה הרוחנית שהובילה אותי, את כל העולם שבו אני חי ופועל ומסוגל ליצור טוב?

התשובה ברורה – “אשר נתן לך ה’ אלקיך”.

מה שמדהים הוא שזה מה שהופך את העניין לעוד יותר טוב!

זה לא אמור לתת לך תחושה רעה של “זה לא אתה עשית, אין לך זכויות על זה, אל תתגאה”. לא זה המסר!

המסר הוא שלא רק שאתה עשית את כל החיל הזה – אלא שה’ אלקיך הוא נתן לך כוח לעשות חיל. אתה מחובר למשהו כל כך גדול ואינסופי – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עומד מאחריך ונותן לך כוח. מה יכול להיות יותר גדול מהדבר הזה? נכון – שום דבר לא יכול להיות יותר גדול מזה.

כשאתה אומר תודה לה’ ומבין שהכל בא ממנו – אתה לא מקטין את עצמך. ההיפך הוא הנכון – אתה רק עכשיו מתחיל להבין איזה עוצמות עומדות מאחריך, איזה כוחות אתה יכול לשאוב, ועד כמה הדבר הזה עצמו הוא הדבר הכי משמח שיש בעולם – אתה לעולם לא לבד, יש בורא לעולם והוא תמיד איתך.

זו המתנה הגדולה ביותר שנתן לנו ה’, ועל כן היא מכפילת שמחה. בכל זמן ובכל מצב, כאשר אתה זוכר שה’ אלקיך איתך והוא זה שנתן לך את הטוב שיש בחייך – אינך יכול שלא להיות בטוח בוודאות מלאה שאתה – והעולם כולו – בידיים טובות שמובילות את כולנו לשלמות הכי נפלאה ולשמחה הגדולה ביותר.

“ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה’ אלקיך”!

• אתה והלוי והגר.

אין דבר כזה שתשמח לבד. אם אתה שמח באמת – אתה בהכרח משתף איתך עוד אנשים בשמחתך.

השמחה האמיתית היא מתפרצת, היא נובעת מתוך האדם ומתברכת החוצה.

והדרך הנכונה ביותר לשמוח, הדרך להגיע לשמחה שגם משתמרת, וגם ממשיכה להזין אותך, וגם היא עצמה יוצרת שמחה נוספת עמוקה מאד בליבך ובחייך – היא כאשר אתה אתה מעניק מהטוב שיש לך, דווקא למי שלא זכה למה שאתה זכית, דווקא למי שאין לו,  דווקא למי שמרגיש חוסר או עצב.

כך כותב הרמב”ם לגבי מצוות ‘ושמחת בחגך’ – מצוות השמחה ביום טוב [הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח]:

“וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר [הושע ט’] זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר [מלאכי ב’] וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”.

שמחה של הנאה גופנית של האדם לעצמו אינה שמחה שלמה. רק אם תעניק למי שחסר לו, השמחה עצמה תמשיך למלא אותך באנרגיות לעוד יום של שמחה.

The post ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלקיך appeared first on .

“וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.

יש כאן אמירה מאד נוקבת כלפי עם ישראל: במשך ארבעים שנה אתם רואים ניסים ומופתים גלויים כאשר לא ראה איש מעולם – ואתם לא רואים! אין לכם עיניים! אנחנו יכולים רק לשער את מפח הנפש של משה רבינו מתגובותיהם של עם ישראל לכל מה שקורה – תגידו, אתם עיוורים? אתם לא רואים שכאשר אתם לא שומעים בקול ה’ “היא לא תצלח”? אתם לא רואים בעיניכם שכל מרד וכל תלונה מסתיימים במגיפה? אתם לא רואים כמה הקב”ה חפץ בטובתכם, כיצד הוציא אתכם מעבודת הפרך ומגזירות המוות במצרים, כמה הוא דואג לכם ולתנאי חייכם במשך ארבעים שנה במדבר – כיצד אתם עוד מטילים בו ספק? כיצד יש בכם עוד איש או אשה או משפחה אשר לבבו פונה היום מעם ה’? משה רבינו פשוט כבר מתעייף מלומר “אמרתי לכם”… הרי בכל פעם הוא חוזה במדויק את מה שעתיד להתרחש ובכל זאת לא שומעים לו. הם אינם שומעים לפני המעשה והנפילה, והם אינם שומעים אפילו כאשר הוא אומר ‘אמרתי לכם’…

דבר אחד בכל זאת נאמר כאן, שמלמד סנגוריה גדולה מאד על עם ישראל: לפתע מסתבר שזה לא אשמתם – הם לא הלכו בכוונה כדי להתאבד, כדי לפגוע בעצמם ובעמם… הם עשו מה שנראה להם נכון ואמיתי לפי דעתם – אלא שהקב”ה לא נתן להם לב, עיניים ואזניים. בעצם עד עכשיו לא היה בכלל סיכוי, למעשה לא היה טעם לדבר אליהם במשך כל ארבעים השנים האחרונות – וכי יש טעם לדבר אל חירש? להסביר לעיוור איך נראים דברים? בעצם אין גם מה לבוא בטענות לעם ישראל – הקב”ה מנע מהם את הכלים להבין לאן באמת כדאי ללכת וכיצד לנהוג…

אך סנגוריה זו יש בה גם צד מאיים ביותר: אנו יודעים שלעיתים הקב”ה מכביד את ליבו של פרעה, ולהבדיל – גם את ליבם של ישראל, כפי שאומר ישעיהו (ו, ט-י): “וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה – שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו, וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין – וָשָׁב וְרָפָא לוֹ”. הדברים מבהילים ממש: ישנו מצב שהקב”ה מכביד את ליבם של ישראל, ואינו מניח להם לשמוע! אכן ישעיהו אף הוא מזדעזע עד עמקי נפשו ושואל: “וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי???” אך התשובה שהוא מקבל איננה מרגיעה כלל אלא אף מעצימה את הקושי ואת תחושת השואה – “וַיֹּאמֶר: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: וְרִחַק ה’ אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ” – הקב”ה לא יניח לעם ישראל לחזור בתשובה עד לחורבן ולשממה, ורק אז  יש סיכוי בכלל שעם ישראל יאזין ויבין.
בדורנו אנו חיים גם כן לעיתים בתחושה שהעיניים עיוורות והאזניים אטומות מלשמוע – האם צריך תובנה מיוחדת בשביל לפקוח עיניים ולראות את המציאות, כיצד כל נסיגה וכל ויתור לא מקרבים אותנו לשלום, ולא חוסכים בחיי אדם, אלא רק מחזקים את נחישותם של אויבינו להלחם בנו עד חורמה? האם האזניים אטומות מלשמוע את זעקת השכבות החלשות בחברה? הרי ככל שאנחנו הופכים לחברת שפע חילונית מנותקת מתורה ומסורת יהודית, אנחנו הופכים לחברה אטומה ומנוכרת שפוגעת קודם כל בעצמה – מה שבא לידי ביטוי גם בריבוי האלימות, הסמים והפשע – ועל אחת כמה וכמה פוגעת בעניים, בגימלאים ובחולים!  השליחות הגדולה ביותר שלנו היום היא לפעול את הפעולה ההפוכה – לפתוח את הלבבות, להאיר את העיניים ולהשמיע לאזניים.

כבר ידענו חורבן ושואה. חווינו כבר, לא לפני שנים רבות, כיצד שליש מעם ישראל נמחק ונשרף לאפר. להבדיל, חווינו בגוש קטיף גם כיצד גן פורח הופך לעי חרבות, וכיצד בתי כנסת ניתנים למאכולת אש. אסור לנו להחריש – אסור לנו לעמוד מנגד ולראות את ההתפרקות של עם ישראל מכל ערכיו הרוחניים, את ההתרחקות מתורה ואמונה, את החולשה וההתקפלות. אנחנו מצווים להשמיע. ויחד עם זאת, צריך לדעת גם כיצד להשמיע. אין טעם בצעקות ‘אמרנו לכם’, שרק מעצימות את הריחוק. אנחנו יכולים להמשיך להגיד – והאזניים יישארו סתומות. התפקיד שלנו – והאחריות הגדולה שלנו לעת הזאת – היא לפתוח את האזניים, את העיניים ואת הלבבות.

The post לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע appeared first on .

מראשית כל פרי האדמה / הרב אלעזר אהרנסון, ראש הישיבה

מצוות הביכורים, הפותחת את פרשתנו, היא אחת ממצוות חקלאיות רבות המופיעות בתורה שכיום אין להם כמעט קיום בפועל. בעבר היתה למצוות אלה משמעות קיומית שליוותה את האדם בכל ימי חייו: כאשר נדרש החקלאי הקדום לשבות בשביעית; כאשר נדרש לעיתים לשבות מיד לאחר השביעית גם ביובל; כאשר נצטווה לתת מעשר מכל אשר לו ללווי, ועוד מעשר לאכול בירושלים יחד עם העניים והנדכאים – השפיעו ציוויים אלו על עצם קיומו הכלכלי והיו גורם מכונן בעבודת ה’ שלו ובהשקפת עולמו. מצוות אלו הכריחו את האדם להכיר בכך שכל רכושו ופרנסתו באים מאת הקב”ה – “כי שלך הכל ומידך נתנו לך”. כך גם הייתה כאן אמירה חברתית חד-משמעית, שבעלי הקרקעות העשירים אינם יכולים להתעלם מאחיהם העניים ולהתנכר אליהם, ובכל הזדמנות של אסיף ופריחה כלכלית, כמו גם בכל חג ומועד, עליהם להפנים שרכושם ניתן להם מאת הקב”ה, גם על מנת שיפרנסו את עניי עירם, ואת הגר, היתום והאלמנה.
מצוות אלו הקיפו את כל עולמו של האדם. רוב מכריע של עם ישראל היה עובדי אדמה, ואף מי שלא עסק בחקלאות לפרנסתו, אף הוא היה מגדל גידולים שונים בחצרו ובגינתו. מצוות וידוי מעשר, המוזכרת אף היא בפתיחת פרשתנו, מתארת את הדו”ח התלת-שנתי שמסכם את השלמת כל המצוות שמוטלות על החקלאי במשך השנים: “ביערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר ציוויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי”.

מה נותר לנו היום ממצוות אלו? בדרך כלל איננו פוגשים אותן כלל… היום רק אחוזים ספורים מכלל האוכלוסייה עוסקים בחקלאות. רובנו קונים ירקות ופירות בסופרמרקט או אצל הירקן, במקום שקיימת תעודת כשרות, ואיננו מתחככים בכלל במציאות של תרומות ומעשרות. גם אם מישהו קונה פירות וירקות שאינם מעושרים, ואפילו מעט החקלאים שאכן מגדלים את אותם פירות וירקות, אינם נותנים מעשר כפי שניתנו בעבר, כיוון שהכהנים והלוויים כיום אינם מיוחסים ואינם בני שבט לוי בוודאות. לכן אנו מגדירים מהו המעשר, אך איננו מפרישים בפועל אלא את התרומה, שהיא מעט יותר מאחוז אחד מהיבול – ואף אחוז זה אנו נותנים מן הפירות שאינם ראויים לאכילה, שכן איננו נותנים את התרומה לכהן אלא זורקים אותה, ואין טעם להשחית פירות טובים… כלום ניתן להשוות בין המצווה המקורית של תרומות ומעשרות, לבין לקיחת כמה פירות שממילא אינם ראויים לאכילה וזריקתם לפח?

ובדומה למצוות המעשרות כך אירע למצוות השביעית ולמצוות הביכורים ולמצוות מתנות עניים, ולעוד מצוות חקלאיות רבות שהיו חלק מהותי מעבודת ה’ של האדם היהודי בימי קדם. האם התורה אינה רלבנטית עוד? האם כדי לחזור ולחוות את המסרים החינוכיים של התורה עלינו לחזור ולהיות עם של עובדי אדמה? או שאולי עלינו להמשיך לוותר על חלק גדול מהרלבנטיות של התורה בחיינו?

נראה ברור שהקב”ה אינו מצפה מאיתנו שנחזור כולנו להיות עובדי אדמה. יש משהו מאד שרשי בעבודת האדמה ובחיי הכפר, אך לאדם מאמין ברור שגם תהליך האורבניזציה הוא מהלך אלוקי, ואם מסובב הסיבות יצר מציאות כזו שכמעט כל עם ישראל חי היום בין גושי בטון ורצועות אספלט, אי אפשר להתייחס לזה כאל תאונה היסטורית מצערת… אדרבה, זו צורת החיים שחי בה היום עם ישראל, והתורה ועבודת ה’ צריכים היום להיות רלבנטיים דווקא בתוך המציאות הזו.

ממילא, מוטלת עלינו עבודה רוחנית גדולה, לממש את הערכים הנצחיים שהתורה מנחילה לנו במצוות אלו – גם אם לא דרך עבודת האדמה. כיום איננו יכולים להסתפק בקיום מעשי של המצוות, אלא אנו מחוייבים להפנים את משמעותן ולתרגם אותה למציאות של חיינו העכשוויים: אין לנו מעשר מן התבואה לתת לכהן, ללווי או לעני; אך אם ניתן מעשר כספים מהכנסתנו לעניים וללומדי תורה, אנו נותנים קיום בנפשנו לתוכן החינוכי והרוחני של מצוות המעשרות. אין לנו פרי ביכורים להביא למקדש; אך כאשר אנו חווים התחדשות וראשוניות – נדע להכיר בטובה שהנחיל לנו ריבונו של עולם, נודה עליה ונקדש את ראשיתה כמיטב יכולתנו. אין לנו הזדמנות לשתף את הגר היתום והאלמנה בביכורינו או במעשר השני שלנו; אך אנו יכולים להתקרב אליהם, להזמין אותם לסעודת שבת וחג, ולדאוג למחסורם החברתי ולא רק לקושי הכלכלי. אלו הן מעט מזעיר מן המשמעויות שגנוזות במצוות אלו, ויש עוד להעמיק בהן ולהחיות אותן עוד ועוד.

ייתכן שזו בחינה מסויימת בביאור דברי חז”ל ש”מצוות בטילות לעתיד לבוא” (נידה דף סא ע”ב) – התורה אינה בטילה ואינה מוחלפת, אך בפועל אין כמעט קיום לחלק ממצוותיה. גם כאשר נזכה במהרה בימינו בע”ה לביאת אליהו הנביא שיברר את ייחוס הכהנים, וגם כאשר נזכה לבניין בית המקדש ולהבאת הביכורים, לא תשתנה מעיקרה המציאות של החיים העירוניים שבה מיעוט קטן נוגע למצוות החקלאיות כפשוטן. אין זו פחיתות מדרגה, אלא אולי להיפך: אולי במידה מסויימת הגענו למצב שבו אנו מסוגלים לחיות את משמעותן הפנימית של המצוות גם ללא קיומן בפועל. אמירה כזו צריכה כמובן זהירות גדולה – אין כאן זלזול במצוות המעשיות חלילה, וברור שבכל עת ובכל אתר שאנו נפגשים בקיום המעשי של מצוות התורה אנו ששים ושמחים בהן לעשות רצון קוננו. תחושות מרוממות במיוחד מלוות אותנו בדורנו זה, כאשר זכינו לשוב לארצנו ברחמים מרובים, וכל קיום מצווה התלוייה בארץ ממלא את ליבנו שמחה והתרגשות. אך דווקא משום כך עלינו להפנים ולהבין שגם מי שאינו עובד אדמה ואף רחוק מן הטבע ומחיי הכפר, גם עבורו יש משמעות נצחית למצוות אלו, ועל כולנו מוטלת החובה לברר לעצמנו משמעות זו וליצוק אותה לתוך חיינו.

The post מצוות בטלות לעתיד לבוא – האם העתיד כבר בא? appeared first on .