כחלק מהויכוח הציבורי על תוכנית ההתנתקות לגירוש היהודים מבתיהם בגוש קטיף, נשמעה הטענה שגוש קטיף ממילא איננו חלק מארץ ישראל, ולכן כביכול אין זה כל כך נורא להתנתק ממנו. כך נאמר בעבר גם לגבי חצי האי סיני שנמסר למצרים כחלק מההסכם איתם, שממילא סיני איננו חלק מארץ ישראל ולכן לא נורא לוותר עליו.

לא אכנס כאן לעצם הדיון על תוכנית ההתנתקות, שהיו בה בעיות רבות אחרות – הרוח הגבית לטרור שהעלתה את החמאס לשלטון והביאה לעוד אלפי קסאמים על ישובי הדרום, עוול נורא למתיישבים שעמדו שנים בגבורה נגד מתקפות טרור נפשעות ואכזריות ולפתע עוקרים אותם מבתיהם ללא כל תועלת למדינה וללא כל פיתרון עבורם, הרס בתי כנסת וישיבות, פגיעה בערך ההתיישבות ועוד ועוד.

אך חשוב להדגיש בתוך הדיון, שגם גוש קטיף וגם יישובי ימית, וגם מדבר סיני, ולפחות חלק ממנו – הם חלק מארץ ישראל לכל הדעות.

לגבי הגבול הדרומי של ארץ ישראל נאמר בפרשה “ונסב לכם הגבול מעצמון – נחלה מצרים” (לד, ה), וכך מתואר הגבול הדרום-מערבי של ישראל כבר בהבטחת הקב”ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” (בראשית טו, יח).

מהו, אם כן, נהר מצרים? בכך נחלקו הראשונים: רס”ג כותב שנחל מצרים הוא ואדי אל עריש, וכמותו כותבים גם הרדב”ז (תשובה אלף קה ועוד) ור’ אשתורי הפרחי בספרו ‘כפתור ופרח’ פרק י”א (ר’ אשתורי הפרחי – אחד הראשונים שחי לפני כאלף שנה, ערך מסע ארוך בארץ ישראל וכתב ספר על המצוות התלויות בארץ).

לעומתם, רבים המפרשים המזהים את נחל מצרים עם הנילוס – כך מתרגמים תרגום יונתן ותרגום ירושלמי את הפסוק בפרשת מסעי, וגם את הפסוק בהבטחת ה’ לאברהם בפרשת לך-לך. כך מוכח מדברי הרמב”ם (הלכות קידוש החדש יא, יז), וכך כתבו גם בעלי התוספות (ערכין טו), הרא”ם בפרשת השבוע, הרד”ק (יהושע יג, ג) והגר”א (שם טו, י).

בין אם נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש, ובין אם הוא הנילוס, ברור שכל גוש קטיף, וכן כל חבל ימית וגם חלק נכבד מחצי האי סיני (ולחלק מהשיטות כולו) נכלל בתוך שטחי ארץ ישראל. שהרי אף לפי השיטות המצמצמות את גבול ארץ ישראל לנחל אל-עריש, הרי הגבול עובר יותר משלושים קילומטר דרומית-מערבית לרפיח…

כיצד השתרשה התפיסה המוטעית שכביכול מקומות אלו אינם חלק מארץ ישראל? נראה שהדבר קשור לגבולות המכונים ‘גבולות עולי בבל’, שעל פיהם נקבע החיוב ההלכתי להפריש תרומות ומעשרות, והאיסור לעבוד את הקרקע בשמיטה: תרומות ומעשרות ושמיטה הם מצוות התלויות בארץ, ואף על פי כן אין הן מתקיימות בכל תחומי ארץ ישראל, אלא רק בחלק מהם – בתקופת בית ראשון בכל התחום שכבש יהושע (הוא התחום המכונה ‘גבולות עולי מצרים’, שנתקדש בקדושה ראשונה), ובתקופת בית שני בכל התחום שהתיישבו בו עזרא עם העולים איתו מבבל (והוא תחום עולי בבל, שנתקדש בקדושה שנייה התקפה עד ימינו). ובאמת, תחום זה של עולי בבל איננו כולל את גוש קטיף; אך גבולות אלו אינם מגדירים את גבולותיה של ארץ ישראל או את המקומות שבהם יש מצווה לשבת בארץ, אלא רק את המקומות שבהם מתקיימת מצוות תרומות ומעשרות ושמיטה.

מצוות יישוב ארץ ישראל קיימת בכל תחומי ארץ ישראל המובטחת, כפי שהאריך להוכיח ר’ יהושע מקוטנא בשו”ת ישועות מלכו סימן סו-סז, וכפי שמבואר בפשטות גם בפרשת השבוע, שהרי גבולות הארץ המוזכרים בפרשת השבוע, המתארים את הגבול הדרומי של ארץ ישראל מנחל מצרים, נזכרים בפרשה מייד לאחר הציווי על ירושת הארץ וישיבתה: “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה” (לג, נג), לאמר: מצוות הישיבה בארץ ישראל איננה תלויה במצוות אחרות כגון תרומות ומעשרות, אלא חלה בכל תחומי ארץ ישראל.

The post איפה עובר הגבול? appeared first on .

מהי מטרת הגלות לעיר מקלט?

במבט ראשון ניתן לראות זאת כדאגה לשלומו של הרוצח בשגגה, וכרצון להציל את הרוצח בשגגה מיד גואל הדם. כך משמע לכאורה מהפסוק “וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה” [במדבר לה, כה]. כך משמע גם מהנאמר בספר דברים [יט, ו-ז]: “פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:  עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ”.

מאידך, קשה לומר שכל המטרה היא להציל את הרוצח בשגגה. הרי מדוע צריך בכלל להציל אותו? רק בגלל שהתורה התירה את דמו, והתירה לגואל הדם להרוג אותו! אם התורה הייתה רוצה להגן על הרוצח בשגגה, שכן הוא רצח רק בשוגג – לא הייתה התורה אומרת “וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם” [במדבר לה, כו-כז].

עצם זה שהתורה מתירה את דמו של הרוצח בשגגה, זה מה שהופך אותו לטעון הגנה, ולכן לא ניתן לומר שכל מטרת ערי המקלט היא להגן על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם.

בנוסף, ההלכה היא שאם נגמר דינו של הרוצח בשגגה לגלות לעיר מקלט, ומיד לאחר גמר הדין מת הכהן הגדול – הרי הרוצח בשגגה פטור מן הגלות. ואם הסיבה לגלות היא כדי להצילו מגואל הדם – מדוע לא יגלה? הרי עדיין חם לבבו של גואל הדם והוא עלול לרדוף אחריו! אלא שמכיוון שהתורה תאסור על גואל הדם להורגו, ממילא אין צורך בהצלה – ומכאן שההצלה איננה ערך עצמי, שכן אפשר היה מראש לאסור על גואל הדם להורגו ואז לא היה מתעורר צורך להציל אותו.

ועוד ראיה לדבר, שהרי במקרה שהרוצח נס לעיר מקלט, ושם הרג בשוגג אדם נוסף – דינו שהוא צריך לגלות משכונה לשכונה אחרת בתוך אותה העיר. ואם כל סיבת הגלות הייתה הצלתו מגואל הדם, איזה ערך יש לכך שהוא גולה משכונה לשכונה?

יותר מכך: אם אדם רצח בשגגה, ובית הדין הגיע למסקנה שהוא חייב גלות לעיר מקלט, ואז מת הרוצח בשגגה – הדין הוא שצריך לקחת את עצמותיו ולהגלות אותן לעיר מקלט! האם עצמותיו של הרוצח בשגגה ז”ל צריכות הגנה מגואל הדם?…

אם כן, אין ספק שהמטרה היא לא רק הצלת הרוצח בשגגה, אלא יש כאן מטרות נוספות.

מטרה אפשרית נוספת היא עונש לרוצח בשגגה. אמנם הרצח היה לא במכוון, ובכל זאת ‘רצח זה רצח זה רצח’.  אם לא מדובר על אונס גמור [שבו באמת הרוצח באונס פטור מגלות לעיר מקלט], הרי הרצח בשגגה היה מלווה גם ברובד מסוים של רשלנות שהיא אשמת הרוצח בשגגה. אם לא נזהרת בנהיגה ברכב וגרמת למותו של אדם – הרי האחריות מוטלת גם עליך, למרות שלא רצחת אותו בכוונה. לא במקרה התורה קוראת למי שהרג את הנפש בשוגג – ‘רוצח’! ללמדך שגם זה הוא סוג של רצח ויש להענש עליו.

הבנת הגלות כעונש, מתחזקת על ידי ההשוואה שעורך הפסוק  בין  עונש  מוות  לרוצח  במזיד  לבין  עונש  גלות לרוצח בשגגה:

“וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:  וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן” [במדבר לה, לא-לב].

כשם שהרוצח במזיד  נענש  בעונש  מוות,  ואסור  לקחת ממנו כופר ממוני כדי לוותר על הריגתו, כך הרוצח בשגגה חייב עונש גלות, ואסור לקחת ממנו כופר ממוני כדי לוותר על גלותו לעיר המקלט.

הגלות לעיר מקלט היא אכן עונש – לא פשוט לעזוב את עיר מגוריך, את פרנסתך, את כל מרקם החיים שאתה רגיל אליו, ולעבור לעיר אחרת שבה אתה בעצם כלוא עד מות הכהן הגדול.

ובכל זאת, נראה שהגלות איננה רק עונש לרוצח בשגגה. אילו זה היה רק עונש, מדוע דווקא עד מות הכהן הגדול? מדוע לא לקבוע זמן מאסר קבוע בחוק? איזה הגיון יש בכך שאדם אחד יהיה בעיר מקלט שנה, וחברו יהיה בעיר מקלט חמישים שנה?

ועוד ראיה לדבר: ערי מקלט הן דין מיוחד בארץ ישראל. אדם שרצח בשגגה בחו”ל – אין לו עונש גלות, ולמעשה אין לו עונש כלל! אם הגלות לעיר מקלט ניתנה כעונש, מדוע לא להעניש גם מי שרצח בשגגה בחו”ל?

ועוד: ההלכה היא שיש לדאוג לפרנסה לרוצח בשגגה בעיר המקלט, ולא עוד אלא שרוצח בשגגה שגולה – מגלים גם את רבו איתו. ורב שרצח בשגגה – מגלים את כל ישיבתו איתו. שנאמר – “ונס אל אחת הערים האלה וחי” – עשה לו כדי שיחיה”. אם כן, איזה מין עונש זה?

לכן יש להבין שיש כאן שלשה רבדים.

אכן הגלות היא גם הצלה מגואל הדם, היא גם עונש, אבל היא גם כפרה ותיקון.

רצח, אפילו אם הוא בשגגה, הוא נטילת חיים. החיים הם דבר כה קדוש ומרומם, שנטילתם מחייבת כפרה. והכפרה המיוחדת נדרשת דווקא בארץ ישראל, שנקראת ‘ארץ החיים’. לכן בפרשת השבוע, בסוף העיסוק בדין רוצח במזיד ורוצח בשגגה, אומרת התורה:

“וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [במדבר לה, לג-לד].

לכן הרוצח בשגגה גולה דווקא לעיר המקלט שבה מתגוררים לוויים, שהם לא קיבלו חלק ונחלה בארץ – אין להם קשר לעולם המעשי והחומרי אלא הם עוסקים רק ברוחניות ובתורה ובעבודת ה’, ולכן זו החברה המתאימה לרוצח בשגגה לעבור בה תיקון רוחני.

וכך כותב מלאכי [פרק ב פסוקים ד-ז]:

“לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה’ צְבָ-אוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָ-אוֹת הוּא”.

המגורים עם הלוויים, מפיצי התורה המחברים את האדם אל ברית ה’ – זהו  חלק מהתיקון של הרוצח בשגגה. 

לכן גם “עשה לו כדי שיחיה”, שכן המטרה היא לא רק להעניש אותו אלא ליצור תהליך של העמקה ובירור ערכי שיוביל לתיקון.

The post רוצח בשגגה appeared first on .

בתוך מהלך ההכנות מצווה ה’ את משה מספר ציוויים (במדבר פרק לג, פסוקים נא-נו):

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם, וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ”.

בפסוק זה ישנם למעשה שני ציוויים הנוגעים לעמי הארץ – לגרש את יושבי הארץ, ולהשמיד את כל סוגי העבודה זרה שלהם. לאחר מכן מופיעים עוד שני ציוויים המתייחסים לארץ עצמה –

“וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ”.

הציווי “והורשתם את הארץ” דומה מאד לציווי “והורשתם את יושבי הארץ” שנאמר קודם לכן, אלא שלהוריש את יושבי הארץ הכוונה היא לגרשם מן הארץ, ולהוריש את הארץ כמובן אין הכוונה לגרש אותה… הרמב”ן מבאר שהמצווה להוריש את הארץ היא שעם ישראל יהיה הריבון והשליט בארץ – ומצווה זו קשורה למצווה שמופיעה מיד אחריה, להנחיל את הארץ לכל שבטי ישראל – “למטות אבותיכם תתנחלו”.

לאחר מצוות אלו מופיעה אזהרה מצמררת:

“וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם”.

אם עם ישראל משאיר גויים בארץ, הם הופכים לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם.

ראוי להדגיש, שאין חובה לגרש את כל הגויים מן הארץ, שהרי מי שרוצה להיות ‘גר תושב’ – יכול להשאר לשכון בארץ. ‘גר תושב’ הוא גוי שלא ממש התגייר, אלא רק קיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח, וקיבל על עצמו את השלטון הישראלי בארץ ישראל, ואיננו מתקומם כנגד מדינת ישראל. לגרי תושב כאלה מותר לגור בארץ, אך התורה מצווה אותנו לגרש את כל מי שלא עומד בקריטריונים הללו. ועל כך אומרת התורה שאם לא נגרש את הגויים שאינם גרי תושב – הם יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם.

רש”י מפרש:

“לשכים בעיניכם – ליתדות המנקרות עיניכם”. על פי רש”י ‘שכים’ הם מלשון סיכות, גורמים דוקרנים בעיניים, שהם גם מכאיבים וגם מעוורים את האדם. נדמה שהיום אנחנו מרגישים לעיתים שהגויים היושבים בתוכנו הם אכן מכאיבים לנו כמו סיכות התקועות בעין, ולפעמים באמת נראה כאילו אנחנו עיוורים שבמקום להלחם בסיכה התקועה לנו בעין אנחנו מנסים להגיע איתה להסדרים…

“ולצנינים בצידיכם” מפרש רש”י “לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא”, כלומר – צנינים בצידיכם פירושו חומות שניצבות מכל הצדדים שלכם. לכאורה חומות זה דבר טוב, שמגן עלינו – ובאמת המילה ‘צנינים’ באה מהמילה ‘צינה’ שבתנ”ך משמעותה הגנה, כמו למשל  בפסוק “צינה וסוחרה אמיתו”, שכוונתו לומר שהאמת של הקב”ה היא מגן שמקיף אותנו סחור סחור. אם כן, מה רע בצנינים בצידיכם? החיסרון הוא, כפי שמפרש רש”י, שאתה בסופו של דבר מוצא את עצמך בכלא בתוך ביתך! החומות יכולות להגן עליך, אך הן מצד שני מגבילות אותך ולא מאפשרות לך לחיות. התיאור הזה מאד מתאים לדרך הטרור שבה פועלים נגדינו אויבינו כיום – הטרור פוגע רק במעטים, אך הוא משתק מדינה שלמה: לדוגמא בתקופת מלחמת צוק איתן, במשך כמה שבועות חצי מדינה הייתה משותקת למחצה, אנשים מבטלים את הנופש שתכננו ובכלל נשארים במרחק קפיצה למרחב המוגן. כך לגבי איום הרקטות, וכך לגבי כל סוג של טרור – כאשר אוטובוסים מתפוצצים אנשים מפחדים לנסוע באוטובוס, כאשר מחבלים מתאבדים בקניון אנשים מפחדים לצאת לשופינג, וכן הלאה.

מדהים לראות עד כמה הדברים מתאימים לימינו. אנחנו רואים עין בעין כיצד הגויים פוגעים בנו, מעוורים אותנו, ומשתקים אותנו… אך ברוך ה’ אנו רואים שוב ושוב כיצד בשעת מלחמה זו עם ישראל מתאחד לפעול כנגד האויבים שכבר שנים פוגעים בנו ומתכננים פגיעה חמורה אף יותר.

הדברים באים לידי ביטוי בפירושו של ר’ חיים בן עטר – פירוש אור החיים על התורה. כך מפרש אור החיים את הפסוק “וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה” – לכאורה, מדוע צריך לומר “על הארץ אשר אתם יושבים בה”? הרי ברור שהגויים יפגעו בכם במקום שבו אתם יושבים! מפרש אור החיים הקדוש: “לא זו בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו, אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו, וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו”. כלומר, הגויים שיושבים בארץ לא יסתפקו בכך שתתנו להם ערים לשבת בהם ושטח שיהיה רק שלהם, אלא הם ימשיכו לצרור אתכם ולפגוע בכם גם בשטח שאמור להיות שלכם.

ושוב – מדהים לראות עד כמה דברי ר’ חיים בן עטר מתאימים לימינו: הרי כבר נתנו לחמאס את כל חבל עזה, גירשנו משם אלפי יהודים שעד היום אין להם פתרון חלופי – האם הם מסתפקים בחבל הארץ הזה? לחלוטין לא! הם צוררים אותנו על הארץ אשר אנחנו יושבים בה…

אך לא רק היום הדברים מתקיימים במציאות. התורה מתארת בספר שופטים כיצד כבר בתקופת יהושע בן נון עם ישראל לא כבש את כל הגויים היושבים בארץ, ומלאך ה’ מתגלה אל עם ישראל ומזהיר אותם שהנה הנבואה הזו תתקיים [שופטים פרק ב]:

וַיַּעַל מַלְאַךְ ה’ מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם. וְאַתֶּם לֹא תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִזְבְּחוֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּן, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלִי – מַה זֹּאת עֲשִׂיתֶם? וְגַם אָמַרְתִּי: לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ”.

ואכן לאורך ספר שופטים אנו מוצאים כיצד עם ישראל מתמודד שוב ושוב עם הגויים הנותרים בארץ, שמשעבדים אותו ומציקים לו בכל פעם בחזית אחרת.

דברי התורה מופיעים בכל דור ודור בגלימה אחרת, בגילוי שונה במציאות – אך דווקא זה מה שמאפשר את הנצחיות של דברי התורה ואת הרלבנטיות שלהם היום כתמיד.

The post לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם appeared first on .

כך גם נראית פרשת מסעי – סיכום המסעות, המצווה להכרית את יושבי הארץ, ציווי הורשת הארץ, גבולות הארץ שאותה עלינו לרשת ולנחול – ולקראת סוף הפרשה, באריכות רבה מופיעות שתי מצוות הקשורות לערים ספציפיות בתוך הארץ – הציווי להפריש ערים ללוויים, וכן הציווי להפריש ערי מקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. מלשון הפסוק נראה שיש קשר בין שתי המצוות השונות הללו (במדבר פרק לה):

(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם: (ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם: … (ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: (ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן:

הפסוקים מדגישים שבתוך ארבעים ושמונה הערים המגיעות ללויים, חיבות להיות שש ערי המקלט המיועדות לרוצחים. עוד יותר בולט ותמוה הוא פסוק ז’ – מה בא פסוק זה ללמדנו? האם זה שיעור בחשבון? האם אנחנו לא יודעים לעשות לבד את החישוב ששש ועוד ארבעים ושתיים, הם יחד ארבעים ושמונה עיר?

בלשון הזו נשאלת השאלה  במדרש הגדול: “ומה תלמוד לומר לאחר כן “כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר”? והלא כבר אני יודע שהן ארבעים ושמונה עיר, ולמה כללן אחר כן? לא בא אלא להקישן זו לזו לקליטה, מה השש קולטות, אף השתים וארבעים קולטות”.

חידוש גדול יש כאן (וכך נפסק להלכה), שלא רק שש ערי המקלט קולטות את הרוצח, אלא גם כל ערי הלויים – ואם כן יש לנו זהות מוחלטת בין ערי המקלט לערי הלויים – שכן כל ארבעים ושמונה ערי הלויים הן גם ערי מקלט, וכאמור כל ערי המקלט מיועדות למגורי הלוויים! כך מופיע גם בגמרא מסכת מכות (דף ט:י., יג.), שם נלמד דין זה מההדגשה “ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר”, אך בכל זאת הגמרא מסייגת וקובעת שיש הבדל בין הערים – שש ערי המקלט  קולטות את הרוצח בין אם נכנס לתוכן במודע, על מנת להיקלט בהן ולהינצל מיד גואל הדם, ובין אם נכנס אליהן במקרה, מבלי לדעת שמדובר בעיר מקלט. לעומת זאת שאר ערי הלויים קולטות את הרוצח אך ורק אם נכנס אליהן מדעת, מתוך מודעות וכוונה להיקלט בעיר (וכך נפסק גם ברמב”ם הלכות רוצח פ”ח ה”י).

מתברר, שלמרות שכל ארבעים ושמונה הערים משמשות למגורי הלויים, ולמרות שכולן גם קולטות רוצחים, יש הבדל בין שתי הקבוצות: ערי המקלט במהותן הן קולטות רוצחים, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, כי זו מהותן וזהו עיקר תפקידן; ערי הלויים עיקר עניינם הוא להיות מקום מגורים ללויים שלא קבלו חלק ונחלה בארץ, וכערך מוסף הן גם קולטות רוצחים, ולכן צריכה להיות כוונה מודעת להשתמש בהן כעיר מקלט.

נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו שיש קשר הדוק בין נושא ערי המקלט לבין ערי הלויים. המשנה במסכת מכות מספרת ש”אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו”, והגמרא שואלת (דף יא.) – “טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי?!”, כלומר – רק אם לא יתפללו הרוצחים אז יינצל הכהן הגדול, ואם כן יתפללו שימות – אכן ימות? “והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא! אמר ההוא סבא… שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו”.

על הכהנים הגדולים מוטלת האחריות הרוחנית לכל הדור – היה להם לבקש רחמים על דורם, שלא יארע בו מקרה כזה של רצח בשגגה – שכן גם רצח בשגגה הוא רצח, והוא מעיד על מצב רוחני פגום של הדור. יותר מזה מספרת הגמרא שם – אדם אחד נטרף על ידי אריה בריחוק שלש פרסאות מר’ יהושע בן לוי, “ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי” – אליהו הנביא לא התגלה אליו שלשה ימים! למרות שלכאורה אין כל קשר בין ר’ יהושע בן לוי לבין האריה, ולא היה מוטל עליו לחנך אותו שלא לטרוף… ובכל זאת האחריות הרוחנית מוטלת על תלמיד חכם להתפלל על דורו שיהיה זכאי ושלא יארעו בו אסונות כאלו.

נראה שבהרחבת הדברים האחריות מוטלת לא רק על הכהן הגדול או על תלמיד חכם מובהק אחד, אלא גם על רבים אחרים, ובראש ובראשונה שבט לוי, עליו נאמר “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” – וכאחראים למצב הרוחני של עם ישראל כולו, הרי הם אחראים גם לרוצחים בשגגה, לקלוט אותם מבחינה רוחנית, לתת להם אקלים רוצני מתאים לשיקום ולתיקון.

ממילא, כל עיר שהיא עיר מקלט לרוצח – ברור לגמרי שהלויים הם אלו שאמורים לגור בה, על מנת לתת מענה אמיתי לצורך הרוחני של הרוצחים בשגגה, להפוך את הגלות שלהם לתהליך של תיקון רוחני וערכי; ומאידך, ברור שכל עיר שהלויים גרים בה, הרי היא גם קולטת רוצחים, שכן לאן יברחו הרוצחים אם לא למגורי הלויים, שהם הנושאים באחריות הרוחנית למצבו של הדור.

לדברים אלו יש משמעות רבה גם עבורנו: בדור שלצערנו הולכים ומתרבים בו האלימות והניכור, ואף תאונות הדרכים גובות מחיר יקר וכואב, אנחנו זוכרים שגם רצח בשגגה [ועל אחת כמה וכמה במזיד] צריך לעורר אותנו לתיקון רוחני עמוק. ואנו מבינים שהאחריות להוביל תיקון כזה מוטלת בראש ובראשונה על המנהיגות הרוחנית, על כל מי שיש בכוחו לפעול למען החוסן הערכי והרוחני של הדור, ובכך להוסיף חיים ואור.

The post ערי הלוויים וערי המקלט appeared first on .

“איש כי יידור נדר לה’… לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה”. מצד אחד מתואר הנדר כ”נדר לה'”, כדבר חיובי שהוא תוספת קדושה, שהרי הפרת הנדר נקראת “לא יחל דברו”, לשון חולין. כאשר אדם מקבל על עצמו דבר בנדר, הרי הוא מוסיף על עצמו חיוב מדאורייתא, מלבד המצוות שנתנו לכל ישראל, והרי הוא מקדש עצמו במותר לו. מאידך, אמרו חז”ל (יבמות קט ע”ב ועוד) “הנודר – כאילו בנה במה; והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן”. לאמור: לא רק הנודר ואינו מקיים עבר עבירה חמורה, אלא אף אם קיים את נדרו, יש בכך פגם ולא תוספת מעלה. אם אכן חמורים הנדרים ואינם רצויים אפילו כאשר האדם מקיים אותם, לשם מה נועדה האפשרות לנדור נדר?

אחת המציאויות שבהן מותר ואף ראוי לנדור נדר היא בעת צרה. הראשון שנדר בעת צרה היה יעקב אבינו, שנדר בעת שברח מפני עשיו אחיו (בראשית כח, כ-כב): “וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וְהָיָה ה’ לִי לֵא-לֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ”.

חז”ל לומדים מיעקב דבר זה כהדרכה לדורות וכדרך לרבים, ומדייקים מן המילה “לאמר”: “מהו לאמר? לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שהוא נודר, לא יהיה תולה את הנדר אלא בו [=כאשר אדם נודר נדר בעת צרתו, יזכיר שהרי הוא עושה זאת כיעקב אבינו שפתח ונדר נדר בעת צרה]. אמר ר’ אבהו: כתיב (תהלים קלב): “אשר נשבע לה’, נדר לאביר יעקב”. לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא לאביר יעקב – תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה”.

וכן מצינו אצל חנה שהייתה מרת נפש על עקרותה, ומתוך צרתה הלכה להתפלל לפני ה’ במשכן, “וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה’ צְ-בָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה’ כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ” (שמואל א’, א, יא).

אלא שדבר זה מצריך הבנה – מדוע נדר בעת צרה הוא דבר חיובי? לכאורה זו מעין התחסדות וצביעות לפני ריבונו של עולם – האם יעקב אבינו עושה מסחר עם הקב”ה?! ‘אם תתן לי כך וכך, אני אתן לך, או אעשה למענך’?!  עצם הגישה נראית פסולה – אנחנו רגילים להסתכלות ההפוכה: הקב”ה אומר לנו, שאם שמוע נשמע בקולו אזי תתן הארץ את יבולה, ועץ השדה ייתן פריו, וחלילה אם לא נשמע, אז ועצר את השמים ולא יהיה מטר. המצב הזה נראה לנו טבעי ונכון, שהקב”ה נותן לבריותיו שכר ועונש על מעשיהם. אבל כאן יעקב כביכול מבטיח לקב”ה שכר אם הוא ישמור אותו בדרכו?! זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת.

מבאר ר’ יהודה החסיד (ספר חסידים סימן תג):

“ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי – אם חולי מעיים, שלא יאכל בני מעיים… אלא יבטח בהקב”ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ”ח כ”ב), ומעין הצרה – יחשוב כי שמא לכך הובא בצרה שיחשוב נדר מדה במדה”.

דהיינו, הנדר שאדם נודר בעת צרה לא יכול להיות סתם נדר, אלא כמובן נדר חיובי, שהוא קיום חפצי שמיים, ובנוסף – דווקא נדר שקשור לצרה שבה האדם נמצא, מפני שכל התפיסה של נדר בעת צרה איננה הבטחת ‘פרס’ לקב”ה אם יציל אותי, אלא הבנה שהקב”ה הביא עלי את הצרה הזו כדי שאתקן את דרכי. “עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע” – דווקא מתוך הצרה עם ישראל נושע, כיוון שמתוך הצרה שבאה עלינו אנחנו מתעוררים לחשוב מה אנו צריכים לתקן מידה כנגד מידה, וממילא מתוך התיקון נזכה לביטול כל הגזרות הרעות.

ממילא מקדים ר’ יהודה החסיד ומבאר, שאסור לאדם למהר ולקפוץ לנדר אפילו בעת צרה, אלא יחשוב תחילה איזה נדר יוכל לקיים, ואחר כך ילך לחכם שייתן לו “עצה הגונה שיידור נדר שיוכל לקיים, ונדר הגון לפי הצרה”. שכן צריך עצת חכם כדי להבין דרכי ה’ הנסתרות, ולראות מהו הדבר הצריך תיקון.

ברמה האישית – שהיא ודאי גם ציבורית – חוויתי את הדברים בימי המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף. גרתי אז בנווה דקלים שבגוש קטיף, ומעבר לסכנה שהיה נתון בה ביתי הפרטי, התחושה הייתה תחושה של צרה ציבורית קשה, שהיא אמנם גם צרה פרטית קשה מנשוא לכמה אלפי משפחות, אך מעבר לזה היא צרה של כל הציבור כולו, שכן הבנו שמעבר לסכנות הבטחוניות ולמשמעויות הנרחבות של מתן פרס לטרור, ההתנתקות מהווה קודם כל ניתוק מערכים של ציונות, של התיישבות, של אמונה, של אחוות עם ישראל.

ניסיתי לשאול את עצמי, כדברי ר’ יהודה החסיד, לשם מה ה’ הביא אותנו בצרה זו, ומהו התיקון שעלינו לעשות.

אין אנו יודעים מחשבותיו של הקב”ה, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועל האדם לבטוח בקב”ה ולחשוב על תיקון ‘מעין הצרה’.

נראה, שדווקא ראש הממשלה דאז – אריאל שרון, שטבע את המושג ‘התנתקות’, תלה לנגד עינינו באותיות של קידוש לבנה את המשימה שלנו, שהיא המשימה ההפוכה: ההתחברות. נראה שהתיקון הגדול שעלינו לעשות כנגד ההתנתקות, הוא ההתחברות שלנו אל עם ישראל, ויצירת חיבור בין כלל עם ישראל לאמונה, לשרשים, לאהבת ישראל, לזהות יהודית, לחיים של תורה ודרך ארץ.

מתוך הבנה זו עברתי בסופו של דבר עם משפחתי לחולון, להקים בה ישיבת הסדר ולהצטרף לפעילות המבורכת של הגרעינים התורניים ברחבי הארץ ובפרט בגוש דן, באמונה שעם ישראל זקוק לעוצמות רוחניות גדולות, ואם נרתם לשליחות הזו נזכה להיות השליחים שירוו את הצמאון הרוחני ויחברו את הענפים אל השרש המזין והמחייה.

ויהי רצון שיתקיים בנו “ויהי נעם ה’ אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו”.

The post נדר בעת צרה appeared first on .

אך במפתיע, כאשר משה רבנו מחלק את עבר הירדן המזרחי לנחלה, פתאום מופיע גם חצי שבט המנשה וגם הוא מקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, למרות שהוא כלל לא ביקש זאת:

“וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב” – מדוע בעצם נכנס גם חצי שבט המנשה לסיפור? הרי הוא בכלל לא ביקש לקבל שם נחלה, ומדוע משה מחלק לו נחלה דווקא שם?

כמה תשובות בדבר:

א.      למען אחדות עם ישראל

כאשר שני שבטים מקבלים נחלה בעבר הירדן, עולה חשש שבמשך השנים יווצר פילוג – עשרת השבטים שגרים בין הירדן לים לא יתייחסו אל שני השבטים שגרים מעבר לירדן כאל חלק מעם ישראל אלא כנטע זר, מרוחק, שגבול טבעי מפריד ביניהם – הירדן!

חשש כזה ממש אנחנו מוצאים שחששו ראובן וגד בסוף ימי יהושע. כך מסופר ביהושע פרק כב, שלאחר תום המלחמה על ארץ ישראל – שבה השתתפו כמובן גם ראובן וגד וחצי המנשה כחלוצי צבא – חזרו שנים וחצי השבטים לנחלתם, אך בדרך הקימו על גלילות הירדן מזבח גדול למראה. כל שאר השבטים ראו זאת כמרד בקב”ה – מה פתאום אתם בונים מזבח לעצמכם? האם אתם פורשים מעם ישראל? אתם מתנתקים מהמשכן שבשילה? עד כדי כך חמור היה הדבר בעיני עשרת השבטים, שהם יוצאים למלחמה נגד אחיהם שבעבר הירדן. אך שנים וחצי השבטים עונים להם ונשבעים להם שהמזבח לא נועד למרוד בה’:

“אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה’, אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה’ הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע – אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה’ אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה!”

אם כן, מדוע בנו ראובן גד וחצי המנשה את המזבח הענק? גם זאת מבהירים שנים וחצי השבטים לעם ישראל: “וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת, לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר – מַה לָּכֶם וְלַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל? וּגְבוּל נָתַן ה’ בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן, אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’!”

החשש הוא שבדורות הבאים כבר לא יזהו את שנים וחצי השבטים בכלל כחלק מעם ישראל! וזו המטרה של המזבח: “וַנֹּאמֶר: נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח, כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’ לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ, וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’!”

אם כן, אנו רואים שהחשש מפני נתק בין שני חלקי עם ישראל הוא חשש משמעותי שהיה קיים בליבם של אנשי אותו הדור אנשי אותו הדור.

זו אחת הסיבות שמשה רבנו מחלק את שבט מנשה לשני חלקים – חלק אחד בעבר הירדן המזרחי וחלק אחד בעבר הירדן המערבי, כדי להגביר את האחדות בעם: כאשר מתוך אותו שבט חלק מהמשפחות גרות פה וחלק שם, לא ניתן לומר שאין זה אותו עם. יש חיבור טבעי – נוסעים לשמחות, לאירועים ולביקורים, וממילא מתחזק הקשר בין שני חלקי העם. דווקא הפיצול בין שני חלקי השבט יתרום לאחדות בעם.

ב.      כדי לחזק את ראובן וגד בתורה ובאהבת ארץ ישראל

עדיין יש להבין מדוע משה מחלק דווקא את שבט מנשה – לכאורה לפי הפירוש הראשון אפשר היה לחלק כל שבט לשני חלקים, העיקר שהשבט עצמו יהיה בשני עברי הירדן ויאחד את כולם יחד.

הנצי”ב מוולאז’ין בפירושו העמק דבר [על דברים פרק ג פסוק טז] מבאר את הדברים כך:

והראה, דבשביל שראה משה רבנו דבעבר הירדן כוח התורה מעט… על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם, וכתיב (שופטים ה, יד) מני מכיר ירדו מחוקקים, היינו גדולי תורה ראשי ישיבות, כמו שמפורש בסנהדרין דף ה, על הא דכתיב ‘לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו’, אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים, וכן היה בכל דור… והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו… ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה, ואח”כ סיפר להם העניין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלוי חיי ישראל”.

אם כן, על פי הנצי”ב עבר הירדן המזרחי היה מועט בכוח התורה שבו – אם מצד מיעוט הקדושה במקום ואם מצד ראובן וגד שנטו יותר אחר המקנה והשאיפות הכלכליות שלהם ופחות אחר הרוחניות, ולכן שלח משה גדולי תורה ממנשה שיהיו איתם ויחזקו את ליבם באהבת תורה ובדבקות בה, ויהפכו את המקום למקום תורה.

נראה להוסיף על דברי הנצי”ב, שמשה רצה לחזק את ראובן וגד באהבת ארץ ישראל. כלומר, בעצם זה שראובן וגד מבקשים להשאר בעבר הירדן המזרחי – שאמנם גם הוא חלק מארץ ישראל אך קדושתו פחותה [ולכן משה רבנו כן זכה להכנס אליו למרות שלא זכה להכנס לעבר הירדן המערבי] – הם מבטאים בכך את זה שהם לא מרגישים בעוצמה את האהבה לארץ ישראל, את ההשתוקקות לחיות בקדושת ארץ ישראל. לכן משה רבנו מצרף אליהם חלק משבט מנשה. שבט מנשה ידוע דווקא באהבת ארץ ישראל – כיוסף הצדיק, אביו של מנשה, שביקש להקבר דווקא בארץ; כבנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ, ולא בשביל הרווח הנדל”ני, אלא כדי ליטול חלק בקדושת הארץ; וגם כפי שרואים אצל שבט מנשה כולו, שדואג פן בנות צלפחד יתחתנו עם בני שבט אחר, ואז “מגורל מטה נחלתנו ייגרע נחלתן”. דווקא שבט מנשה שהוא אוהב ארץ ישראל מובהק, צריך להצטרף לראובן וגד כדי לחזק גם אצלם את האהבה הזו לארץ ישראל.

ג.      כדי ליצור חלוקה שוויונית

הרמב”ן מוסיף כאן פירוש שהוא מאד חשוב בהבנת פשט הפסוקים:

“מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חילק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם, ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם”.

כלומר, לדברי הרמב”ן משה רבנו פשוט עשה חשבון, וגילה שאם נחלק את כל עבר הירדן המזרחי לשני שבטים, ואת השטח שבין הים לירדן לעוד תשעה וחצי שבטים, החלוקה יוצאת לא שוויונית – “היא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם”! לדוגמא, אם כל אחד בעם ישראל היה זכאי לקבל שטח ששווה אלפיים שקלים בשקל הקדש [שכן הארץ התחלקה לא לפי ק”מ מרובע אלא לפי שווי הקרקע], הרי בעבר הירדן המזרחי נוצר מצב שכל אחד מקבל שטח בשווי אלפיים וחמש מאות – ואם כן נוצר מצב לא שוויוני! לכן לא הייתה ברירה אלא להציע לשבטים מי  רוצה גם לקבל שטח בעבר הירדן המזרחי, כך שכל אחד בעם ישראל יקבל שטח זהה.

מעניין שהרמב”ן אומר ששבט מנשה התנדבו לקבל את השטח הזה, “אולי אנשי מקנה היו”… על כל פנים, המטרה היא לעשות צדק ושוויון עם כל ישראל.

ד.      לעשות צדק היסטורי

ר’ יהודה קיל, במבוא לפירוש דעת מקרא על דברי הימים [בעמוד 65-66], מביא את דברי הפירוש הקדמון לדברי הימים, המכונה ‘תלמיד רס”ג’, האומר כך:

“ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד, ויאיר תפש לגלעד אחריו, לפיכך נקרא על שם אבי אמו ועל שם הנחלה שתפשו בימי שלטנותו של יוסף שהיה מלך על הארץ… ולכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד, ובתפושת אביהם נתנה משה להם, וגם יהושע נתנה להם. דע לך באר היטב, כי אותם הדברים של חומש של מכיר ויאיר ונובח – ספורות לשעבר הן [=סיפורים מן העבר ולא מה שהתרחש בזמן יציאת מצרים אלא הרבה קודם לכן], כי מכיר ויאיר ונובח לא לקחו כלום במדבר”…

פירוש מחודש ומקורי זה טוען, שלשבט מנשה יש קשר מיוחד לעבר הירדן המזרחי, שכן כבר כאשר יוסף היה משנה למלך מצרים הוא למעשה שלט גם על ארץ כנען, שהרי גם אנשי כנען באו לקנות אוכל מיוסף ונמכרו לעבדים לפרעה מלך מצרים. לכן, כמנהג השליטים באותה תקופה שהיו ממנים את בניהם ונכדיהם למשול בערים באזור מלכותם, שלח יוסף את מנשה ואת אפרים להיות מושלים באזורים שונים בארץ כנען. מנשה עצמו, או בניו, הלכו כבר באותה תקופה ומשלו באזור הגלעד בעבר הירדן המזרחי. מובן מאיליו שכאשר יוסף נפטר ופרעה משעבד בעבודת פרך את כל עם ישראל, גם אותם בני מנשה נאלצו לחזור למצרים ולהשתעבד בה בעבודת פרך, ויחד עם כל ישראל גם הם נגאלו מעבדות מצרים ויצאו לנדודי המדבר ולארץ ישראל. ובלשונו של תלמיד רס”ג בפירושו לדברי הימים:

“וכשמת יוסף ואחיו, נתחזקו ויקחו גשור וארם שהיו גויים, ותפשו את חוות יאיר” וכו’.

כך ניתן לפרש את הפסוק בסוף פרשת השבוע שלנו – “וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר”. איך ייתכן שיאיר בן מנשה עדיין חי? הרי מתו במדבר כל הדור שיצא ממצרים! ניתן לפרש שהכוונה היא לתאר דבר שקרה כבר לפני הרבה שנים בתקופה שבה יוסף נתן למנשה ולבניו את הגלעד.

כך יש להבין גם את הפסוק בספר דברים [פרק ג פסוק יד]:

“יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.

בפשטות, הביטוי ‘עד היום הזה’ כוונתו עד התקופה שבה נכתבו הדברים – ואילו כאן משה לכאורה כותב את הדברים מיד כאשר הוא נותן את האזור לנחלה ליאיר בן מנשה, ומה הכוונה עד היום הזה? מאתמול עד היום?!

ולפי פירוש זה הדבר מובן, שכן מאז שיוסף שלח את יאיר בן מנשה לעבר הירדן המזרחי חלו תמורות רבות באזור – גשור וארם ואומות נוספות השתלטו מחדש על כל עבר הירדן המזרחי ועשו בו כרצונם – ובכל זאת עד היום הזה אותן חוות נקראות חוות יאיר, שכן הגויים שחיו שם שימרו את השמות היהודיים [כפי שאנו מוצאים במקומות רבים בארץ שלאחר אלפיים שנה נשתמרו השמות היהודיים של ימי בית שני וקודם לו].

וישנם עוד מקורות המסייעים פירוש זה, ואין כאן המקום להאריך בהם…

על כל פנים, לפי פירוש זה – בדור של יציאת מצרים מלכתחילה התכנון היה שאף אחד לא יקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, אלא שכולם ינחלו בין הירדן לים, ועבר הירדן המזרחי – שאף הוא חלק מארץ ישראל – יהיה שטח מרעה לכל השבטים. אך לאחר שהוחלט שכן מחלקים את עבר הירדן המזרחי לנחלה, הרי אך טבעי הוא ששבט מנשה שזה היה מקומו ההיסטורי, יקבל אף הוא את הגלעד.

The post חצי שבט המנשה appeared first on .

“וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: …הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

הבקשה היא לכאורה הגיונית – זה חשבון פשוט של הדרך הכי טובה לחלק את המשאבים העומדים לרשותנו! הרי המקום הזה שה’ נתן לנו הוא מקום מקנה, ואנחנו – בני גד וראובן – אנחנו אנשי מקנה, אז הכי מתבקש שאנחנו נקבל את המקום הזה, וכך גם כל עם ישראל ירוויח כי כל ארץ ישראל שבין הירדן לים תוכל להתחלק באופן יותר מרווח לעשרת השבטים האחרים, במקום שגם בני גד וראובן יקחו ממנה חלק. לכאורה זה מקרה מובהק של win-win-situation, כלומר מצב שבו כל הצדדים מרוויחים…

והנה, בפועל משה רבנו ממש מתנפל על ראובן וגד ודוחה את בקשתם מכל וכל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’?

לא נחה דעתו של משה רבנו עד שהוא משווה את חטאם של בני ראובן וגד לחטא המרגלים:

כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’… וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל:

מהי, אם כן, החומרה הרבה בבקשתם של בני גד וראובן?

נראה מדבריו של משה רבנו שיש שלשה רבדים בעייתיים בבקשתם:

הרובד הראשון – אי שוויון בנטל.

הטענה הבסיסית של משה רבנו היא “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?” לא יעלה על הדעת שעם ישראל כולו יצא לתקופה קשה של מלחמות ומאבקים עם מלכי כנען, ואתם פורשים מן הציבור! מלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, שאליה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וקל וחומר לבני גד ובני ראובן שאף הם מחוייבים במצווה הזו. זה לא רק עניין של מצווה – זה עניין של אחדות לאומית. לפרוש ממלחמת מצווה זה לא רק ביטול מצוות עשה, אלא גם יצירת פירוד בעם ישראל, שסע פנימי שמפורר את עם ישראל מבפנים. ממילא זה יוצר מורך לב ותחושה של ‘פראייריות’ בקרב היוצאים למלחמה, ולכן אומר משה לראובן וגד – “וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’?” לכאורה, במה הם מניאים את לב בני ישראל? הם לא מפריעים לאף אחד ללכת להלחם וגם אינם מפחידים אותם כפי שעשו המרגלים בשעתם. אבל בעומק העניין, ברגע שהם פונים לעשות לביתם ופורשים מהכלל ואינם מתייצבים למלחמה, הרי הם מחלישים את המוטיבציה אצל כל העם.

הרובד השני – סולם ערכים עקום וחסר

הכעס של משה רבנו נובע גם מכך שראובן וגד שמים את השיקולים הכלכליים במקום הראשון. כסף זה חשוב, אבל זה לא הכל בחיים ואפילו לא הדבר החשוב באמת. חשובים יותר האחדות בעם ישראל, השראת שכינה בארץ ישראל, וכו’. הביטוי לסולם הערכים העקום של ראובן וגד בא לידי ביטוי בכך שכאשר הם מציעים את הצעתם למשה, הם אומרים [במדבר פרק לב פסוקים טז-יח]:

“וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ”.

אם נדייק בדבריהם, ובהבדל שבין הצעתם לבין מה שמשה רבנו מקבל מתוכה, נגלה שתי נקודות משמעותיות.

ראשית, ראובן וגד קודם כל אומרים שיבנו גדרות צאן למקנה, ורק אחר כך ערים לנשיהם ולבניהם – הצאן קודם אצלם אפילו למשפחותיהם. ברגע שהכל נמדד לפי שיקול כספי, הערכים האמיתיים והחשובים נדחקים הצידה. לעומת זאת כאשר משה מקבל את הצעתם הוא משנה את הסדר המקולקל הזה ואומר [במדבר פרק לב פסוק כד]: “בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ”.

שנית, גם לאחר שמשה כועס על ראובן וגד וגוער בהם על הפרישה מן הציבור, הם אמנם מבינים שעליהם להתאחד עם עם ישראל, אך הם עדיין מפספסים את הרובד האלוקי במלחמה. לכן הם מדגישים – “נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ”. לעומת זאת משה אומר להם [במדבר פרק לב פסוקים כ-כג]:

“וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה’ עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה’ וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם”.

לא פחות משש פעמים חוזר משה על הדגש – המשא ומתן שלכם הוא לא רק מול עם ישראל אלא מול ה’! המלחמה היא לפני ה’, הארץ נכבשת לפני ה’, עליכם להיות נקיים מה’ ומישראל, ואם לא תעמדו במחויבות שלכם הרי אתם חוטאים לא רק לישראל אלא גם לה’.

את שתי הנקודות האלה מתקנים ראובן וגד כאשר הם חוזרים ונענים למשה ואומרים לו [במדבר פרק לב פסוקים כה-כז]:

“וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר“.

קודם כל הם מדגישים בתחילה ובסוף – “כאשר אדוני מצווה”, “כאשר אדוני דובר”. אך זו לא רק אמירה מתחנפת אלא יש לה כיסוי – ראשית, הם מזכירים קודם כל את “טפנו נשינו” ורק אז את “מקננו וכל בהמתנו”, ושנית – הם מבינים שהצבא יוצא “לפני ה’ למלחמה”.

הרובד השלישי – מאיסה בארץ ישראל

אמנם גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, שכן ההבטחה האלוקית היא לתת לנו את ארץ ישראל, מנהר פרת ועד הים התיכון. ובכל זאת, קדושתה של ארץ ישראל מתגלה יותר בעבר הירדן המערבי, בין הירדן לים. לכן משה רבנו מצטער שלא נכנס לארץ, למרות שכן נכנס לעבר הירדן המזרחי. ולכן יש פגם במעשיהם של ראובן וגד, שמבקשים להשאר בעבר הירדן המזרחי ולא להכנס לעבר הירדן המערבי המקודש יותר.

פגם זה חמור עד כדי כך שמשה משווה את ראובן וגד למרגלים, שמאסו בארץ חמדה ולא רצו להכנס לארץ ישראל.

הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מסיפור זה הוא כיצד כן ראוי לפעול – מתוך אחדות של עם ישראל, מתוך ראייה ערכית וסולם עדיפויות מתוקן, ומתוך נאמנות לארץ ישראל ולקדושתה.

The post חטאם של בני גד ובני ראובן appeared first on .

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

רש”י מבאר את משמעות הפסוקים כך: יש לפניכם כמה וכמה כלים, שעשויים מחומרים שונים. אך זה לא משנה רק מאיזה חומר עשוי הכלי, אלא במה השתמשת בו – כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, כלומר: כלי שהשתמשת בו כדי לבשל, עליך להגעיל אותו במים רותחים, וכאילו לבשל אותו; כל כלי שהשתמשת בו לצלייה ולא לבישול – צריך ללבן אותו וכאילו לצלות את הכלי עצמו על האש. ובכל מקרה, כל כלי שבא מהגויים עליך להטביל במקווה.

לשון רש”י: “צריכין הכלים גיעול – לטהרם מן האיסור, וחטוי – לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות”.

כך לדוגמא: סיר שהגוי השתמש בו לבישול ורוצים להכשיר אותו, צריך הגעלה – כלומר טבילה במים רותחים. לאחר מכן צריך להטביל אותו במקווה. מחבת, שאינה מבשלת בנוזלים, אלא צולה את המזון ומטגנת אותו על האש בלי נוזלים מרובים – צריכה ליבון באש אם השתמשו בה לטיגון מאכל של איסור. רשת של מנגל וכדומה שרוצים להכשיר אותה – צריכה ליבון באש. כמובן שאת כל הכלים שבאו מגוי צריך גם להטביל במקווה. כלים שהשתמשו בהם רק למזון קר, כגון כוסות ששתו בהם שתיה קרה – אין צורך להגעיל ברותחין, אך גם כאן אם באו מהגוי צריך טבילה.

הגמרא מנסחת את הכלל בשלש מילים: “כבולעו כך פולטו”, כלומר – כל כלי, באותה דרך שבה הוא בולע את האיסור אל תוכו, כך הוא צריך לפלוט ולהוציא את האיסור מתוכו. אם האיסור נכנס בבישול, מוציאים אותו בהגעלה שהיא בעצם בישול של הכלי. אם האיסור נכנס במגע ישיר עם האש, מוציאים אותו בליבון שהוא מגע ישיר של האש עם הכלי. וכן הלאה.

מהכלל ההלכתי של “כבולעו כך פולטו” אנחנו יכולים וצריכים ללמוד יסוד רוחני מרכזי לחיינו – גם בחיים של האדם, מה שבא בקלות הולך בקלות, ומה שהאדם השקיע בו ועמל בו – נקנה לאדם כקניין של קבע ולא ייפלט ממנו במהרה.

חז”ל אומרים ששלשה דברים נקנים בייסורים: תורה, ארץ ישראל, והעולם הבא (גמרא ברכות דף ה עמוד א). מדוע צריכים דברים אלו להקנות דווקא בייסורים? הסיבה היסודית ביותר לכך היא מכיוון שכאשר דבר נקנה בייסורים הוא נשאר שלך. גם מצד הרצון הטבעי שלך, אתה מחובר אליו ולא תרצה לוותר עליו, ובנוסף הדבר עצמו הופך להיות חלק ממך ומן האישיות שלך.

כך גם נאמר לחווה “בעצב תלדי בנים”. הקושי והכאב הכרוכים בלידה, הם חלק מיצירת הקשר בין האם לתינוק. וזוהי רק ההתחלה… במשך השנים הילדים גורמים להורים לא מעט כאב – גם כאב לב, גם חוסר שינה, לא מעט צער גידול בנים… ובכל זאת הילדים הם השמחה הגדולה ביותר שלנו, וברור לנו לחלוטין שאנו רוצים ומשתוקקים לעבור את הכאב והקושי הכרוכים בגידול הילדים. אדרבה – מצד האמת הכאב הוא חלק מהקשר. ככל שההורים העניקו יותר לילדים והקריבו עבורם יותר, כך ירגישו ההורים קשר עמוק יותר כלפי הילדים.

ישנו כלל נוסף בהלכות הכשרת כלים שניתן ללמוד ממנו על נפש האדם: הגמרא שואלת לגבי הגעלת כלים, הרי כאשר אנחנו מגעילים את הכלי בתוך מים רותחים, הטעם הטרף שבלוע בדפנות הכלי נפלט החוצה ועוזב את הכלי, כך שבכלי אין יותר איסור. אם כן, הרי לכאורה הטעם הטרף שיצא מהכלי נשאר במים הרותחים, ולפי זה יוצא שהכלי מתבשל במים שיש בהם איסור, ומדוע הכלי לא נאסר מיד שוב? עונה על כך הגמרא – “איידי דטריד למפלט לא בלע”¹, כלומר: מכיוון שהכלי באותם רגעים פולט את הטעם האסור ממנו, הכלי כרגע נמצא בפעולת פליטה החוצה ולכן איננו בולע.

ניתן ללמוד מכאן גם לחייו של האדם: כאשר אדם עסוק בפליטה החוצה הוא איננו בולע. דוגמא אחת לכלל זה – אדם שעסוק כל הזמן רק בדיבור, כל הזמן הוא מביע את דעתו והדבר החשוב ביותר בשבילו הוא להוציא את מה שיש לו להגיד, אדם כזה לא יהיה מסוגל להקשיב ולשמוע גם דעות של אנשים נוספים. כדי שאדם יהיה מסוגל לבלוע – לקבל מידע, דעות ותובנות מאדם אחר – הוא צריך להפסיק רגע לפלוט, להפסיק רגע לדבר ולהביע את עצמו ולהתחיל להקשיב.

דוגמא נוספת לכלל זה: אדם שבא ללמד תורה ולהוסיף אמונה בזולתו, אינו צריך לחשוש שמא יושפע ממנו – שכן אם אתה בא לפלוט, אם אתה בא להשפיע, המבנה הנפשי שלך הוא כזה שלא תהיה מושפע מזולתך.

דוגמא זו היא משמעותית ביותר עבורנו. פעמים רבות אדם מתלבט אם להתגורר בישוב דתי תורני, שבו ישנה אווירה חברתית תורנית יותר; או להתגורר בעיר מגוונת שבה האווירה הכללית היא חילונית. ההתלבטות היא גם לאחר שבחרת לגור בעיר – האם לשלוח את הילד לבי”ס ממ”ד רגיל, שבו יש חברה מגוונת והילדים אינם באים מאווירה תורנית כפי שהיית רוצה שהילד שלך יהיה; או לשלוח את הילד לתלמוד תורה פרטי כלשהו, שבאופן טבעי [או מכוון ומסנן] הילדים שלומדים בו הם תורניים יותר ולפחות באים ממשפחות תורניות יותר. בדרך כלל החשש המרכזי הוא שמא חלילה אני או משפחתי נושפע מהאווירה הכללית שסובבת אותנו.

הכלל של ‘איידי דטריד למפלט לא בלע’ מלמד אותנו, שככל שנהיה יותר מוכוונים לשליחות – כך נהיה פחות חשופים להשפעה שלילית; אם אנחנו באים על מנת להוסיף תורה, להוסיף קודש – הרי שנוכל רק להשפיע לטובה ולא להיות מושפעים לרעה. במקום לחשוש שהילד שלי יושפע מאחרים, אחנך אותו לשליחות ולהשפעה, ואתן בו אמון שהוא יהיה זה שישפיע ערכיות, תורה ומידות טובות על סביבותיו.

The post כבולעו כך פולטו appeared first on .