“איש כי יידור נדר לה’… לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה”. מצד אחד מתואר הנדר כ”נדר לה'”, כדבר חיובי שהוא תוספת קדושה, שהרי הפרת הנדר נקראת “לא יחל דברו”, לשון חולין. כאשר אדם מקבל על עצמו דבר בנדר, הרי הוא מוסיף על עצמו חיוב מדאורייתא, מלבד המצוות שנתנו לכל ישראל, והרי הוא מקדש עצמו במותר לו. מאידך, אמרו חז”ל (יבמות קט ע”ב ועוד) “הנודר – כאילו בנה במה; והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן”. לאמור: לא רק הנודר ואינו מקיים עבר עבירה חמורה, אלא אף אם קיים את נדרו, יש בכך פגם ולא תוספת מעלה. אם אכן חמורים הנדרים ואינם רצויים אפילו כאשר האדם מקיים אותם, לשם מה נועדה האפשרות לנדור נדר?

אחת המציאויות שבהן מותר ואף ראוי לנדור נדר היא בעת צרה. הראשון שנדר בעת צרה היה יעקב אבינו, שנדר בעת שברח מפני עשיו אחיו (בראשית כח, כ-כב): “וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וְהָיָה ה’ לִי לֵא-לֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ”.

חז”ל לומדים מיעקב דבר זה כהדרכה לדורות וכדרך לרבים, ומדייקים מן המילה “לאמר”: “מהו לאמר? לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שהוא נודר, לא יהיה תולה את הנדר אלא בו [=כאשר אדם נודר נדר בעת צרתו, יזכיר שהרי הוא עושה זאת כיעקב אבינו שפתח ונדר נדר בעת צרה]. אמר ר’ אבהו: כתיב (תהלים קלב): “אשר נשבע לה’, נדר לאביר יעקב”. לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא לאביר יעקב – תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה”.

וכן מצינו אצל חנה שהייתה מרת נפש על עקרותה, ומתוך צרתה הלכה להתפלל לפני ה’ במשכן, “וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה’ צְ-בָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה’ כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ” (שמואל א’, א, יא).

אלא שדבר זה מצריך הבנה – מדוע נדר בעת צרה הוא דבר חיובי? לכאורה זו מעין התחסדות וצביעות לפני ריבונו של עולם – האם יעקב אבינו עושה מסחר עם הקב”ה?! ‘אם תתן לי כך וכך, אני אתן לך, או אעשה למענך’?!  עצם הגישה נראית פסולה – אנחנו רגילים להסתכלות ההפוכה: הקב”ה אומר לנו, שאם שמוע נשמע בקולו אזי תתן הארץ את יבולה, ועץ השדה ייתן פריו, וחלילה אם לא נשמע, אז ועצר את השמים ולא יהיה מטר. המצב הזה נראה לנו טבעי ונכון, שהקב”ה נותן לבריותיו שכר ועונש על מעשיהם. אבל כאן יעקב כביכול מבטיח לקב”ה שכר אם הוא ישמור אותו בדרכו?! זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת.

מבאר ר’ יהודה החסיד (ספר חסידים סימן תג):

“ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי – אם חולי מעיים, שלא יאכל בני מעיים… אלא יבטח בהקב”ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ”ח כ”ב), ומעין הצרה – יחשוב כי שמא לכך הובא בצרה שיחשוב נדר מדה במדה”.

דהיינו, הנדר שאדם נודר בעת צרה לא יכול להיות סתם נדר, אלא כמובן נדר חיובי, שהוא קיום חפצי שמיים, ובנוסף – דווקא נדר שקשור לצרה שבה האדם נמצא, מפני שכל התפיסה של נדר בעת צרה איננה הבטחת ‘פרס’ לקב”ה אם יציל אותי, אלא הבנה שהקב”ה הביא עלי את הצרה הזו כדי שאתקן את דרכי. “עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע” – דווקא מתוך הצרה עם ישראל נושע, כיוון שמתוך הצרה שבאה עלינו אנחנו מתעוררים לחשוב מה אנו צריכים לתקן מידה כנגד מידה, וממילא מתוך התיקון נזכה לביטול כל הגזרות הרעות.

ממילא מקדים ר’ יהודה החסיד ומבאר, שאסור לאדם למהר ולקפוץ לנדר אפילו בעת צרה, אלא יחשוב תחילה איזה נדר יוכל לקיים, ואחר כך ילך לחכם שייתן לו “עצה הגונה שיידור נדר שיוכל לקיים, ונדר הגון לפי הצרה”. שכן צריך עצת חכם כדי להבין דרכי ה’ הנסתרות, ולראות מהו הדבר הצריך תיקון.

ברמה האישית – שהיא ודאי גם ציבורית – חוויתי את הדברים בימי המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף. גרתי אז בנווה דקלים שבגוש קטיף, ומעבר לסכנה שהיה נתון בה ביתי הפרטי, התחושה הייתה תחושה של צרה ציבורית קשה, שהיא אמנם גם צרה פרטית קשה מנשוא לכמה אלפי משפחות, אך מעבר לזה היא צרה של כל הציבור כולו, שכן הבנו שמעבר לסכנות הבטחוניות ולמשמעויות הנרחבות של מתן פרס לטרור, ההתנתקות מהווה קודם כל ניתוק מערכים של ציונות, של התיישבות, של אמונה, של אחוות עם ישראל.

ניסיתי לשאול את עצמי, כדברי ר’ יהודה החסיד, לשם מה ה’ הביא אותנו בצרה זו, ומהו התיקון שעלינו לעשות.

אין אנו יודעים מחשבותיו של הקב”ה, אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועל האדם לבטוח בקב”ה ולחשוב על תיקון ‘מעין הצרה’.

נראה, שדווקא ראש הממשלה דאז – אריאל שרון, שטבע את המושג ‘התנתקות’, תלה לנגד עינינו באותיות של קידוש לבנה את המשימה שלנו, שהיא המשימה ההפוכה: ההתחברות. נראה שהתיקון הגדול שעלינו לעשות כנגד ההתנתקות, הוא ההתחברות שלנו אל עם ישראל, ויצירת חיבור בין כלל עם ישראל לאמונה, לשרשים, לאהבת ישראל, לזהות יהודית, לחיים של תורה ודרך ארץ.

מתוך הבנה זו עברתי בסופו של דבר עם משפחתי לחולון, להקים בה ישיבת הסדר ולהצטרף לפעילות המבורכת של הגרעינים התורניים ברחבי הארץ ובפרט בגוש דן, באמונה שעם ישראל זקוק לעוצמות רוחניות גדולות, ואם נרתם לשליחות הזו נזכה להיות השליחים שירוו את הצמאון הרוחני ויחברו את הענפים אל השרש המזין והמחייה.

ויהי רצון שיתקיים בנו “ויהי נעם ה’ אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו”.

The post נדר בעת צרה appeared first on .

אך במפתיע, כאשר משה רבנו מחלק את עבר הירדן המזרחי לנחלה, פתאום מופיע גם חצי שבט המנשה וגם הוא מקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, למרות שהוא כלל לא ביקש זאת:

“וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב” – מדוע בעצם נכנס גם חצי שבט המנשה לסיפור? הרי הוא בכלל לא ביקש לקבל שם נחלה, ומדוע משה מחלק לו נחלה דווקא שם?

כמה תשובות בדבר:

א.      למען אחדות עם ישראל

כאשר שני שבטים מקבלים נחלה בעבר הירדן, עולה חשש שבמשך השנים יווצר פילוג – עשרת השבטים שגרים בין הירדן לים לא יתייחסו אל שני השבטים שגרים מעבר לירדן כאל חלק מעם ישראל אלא כנטע זר, מרוחק, שגבול טבעי מפריד ביניהם – הירדן!

חשש כזה ממש אנחנו מוצאים שחששו ראובן וגד בסוף ימי יהושע. כך מסופר ביהושע פרק כב, שלאחר תום המלחמה על ארץ ישראל – שבה השתתפו כמובן גם ראובן וגד וחצי המנשה כחלוצי צבא – חזרו שנים וחצי השבטים לנחלתם, אך בדרך הקימו על גלילות הירדן מזבח גדול למראה. כל שאר השבטים ראו זאת כמרד בקב”ה – מה פתאום אתם בונים מזבח לעצמכם? האם אתם פורשים מעם ישראל? אתם מתנתקים מהמשכן שבשילה? עד כדי כך חמור היה הדבר בעיני עשרת השבטים, שהם יוצאים למלחמה נגד אחיהם שבעבר הירדן. אך שנים וחצי השבטים עונים להם ונשבעים להם שהמזבח לא נועד למרוד בה’:

“אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה’, אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה’ הוּא יֹדֵעַ, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע – אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה’ אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה!”

אם כן, מדוע בנו ראובן גד וחצי המנשה את המזבח הענק? גם זאת מבהירים שנים וחצי השבטים לעם ישראל: “וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת, לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר – מַה לָּכֶם וְלַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל? וּגְבוּל נָתַן ה’ בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן, אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’!”

החשש הוא שבדורות הבאים כבר לא יזהו את שנים וחצי השבטים בכלל כחלק מעם ישראל! וזו המטרה של המזבח: “וַנֹּאמֶר: נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח, כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’ לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ, וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’!”

אם כן, אנו רואים שהחשש מפני נתק בין שני חלקי עם ישראל הוא חשש משמעותי שהיה קיים בליבם של אנשי אותו הדור אנשי אותו הדור.

זו אחת הסיבות שמשה רבנו מחלק את שבט מנשה לשני חלקים – חלק אחד בעבר הירדן המזרחי וחלק אחד בעבר הירדן המערבי, כדי להגביר את האחדות בעם: כאשר מתוך אותו שבט חלק מהמשפחות גרות פה וחלק שם, לא ניתן לומר שאין זה אותו עם. יש חיבור טבעי – נוסעים לשמחות, לאירועים ולביקורים, וממילא מתחזק הקשר בין שני חלקי העם. דווקא הפיצול בין שני חלקי השבט יתרום לאחדות בעם.

ב.      כדי לחזק את ראובן וגד בתורה ובאהבת ארץ ישראל

עדיין יש להבין מדוע משה מחלק דווקא את שבט מנשה – לכאורה לפי הפירוש הראשון אפשר היה לחלק כל שבט לשני חלקים, העיקר שהשבט עצמו יהיה בשני עברי הירדן ויאחד את כולם יחד.

הנצי”ב מוולאז’ין בפירושו העמק דבר [על דברים פרק ג פסוק טז] מבאר את הדברים כך:

והראה, דבשביל שראה משה רבנו דבעבר הירדן כוח התורה מעט… על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם, וכתיב (שופטים ה, יד) מני מכיר ירדו מחוקקים, היינו גדולי תורה ראשי ישיבות, כמו שמפורש בסנהדרין דף ה, על הא דכתיב ‘לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו’, אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים, וכן היה בכל דור… והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו… ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה, ואח”כ סיפר להם העניין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלוי חיי ישראל”.

אם כן, על פי הנצי”ב עבר הירדן המזרחי היה מועט בכוח התורה שבו – אם מצד מיעוט הקדושה במקום ואם מצד ראובן וגד שנטו יותר אחר המקנה והשאיפות הכלכליות שלהם ופחות אחר הרוחניות, ולכן שלח משה גדולי תורה ממנשה שיהיו איתם ויחזקו את ליבם באהבת תורה ובדבקות בה, ויהפכו את המקום למקום תורה.

נראה להוסיף על דברי הנצי”ב, שמשה רצה לחזק את ראובן וגד באהבת ארץ ישראל. כלומר, בעצם זה שראובן וגד מבקשים להשאר בעבר הירדן המזרחי – שאמנם גם הוא חלק מארץ ישראל אך קדושתו פחותה [ולכן משה רבנו כן זכה להכנס אליו למרות שלא זכה להכנס לעבר הירדן המערבי] – הם מבטאים בכך את זה שהם לא מרגישים בעוצמה את האהבה לארץ ישראל, את ההשתוקקות לחיות בקדושת ארץ ישראל. לכן משה רבנו מצרף אליהם חלק משבט מנשה. שבט מנשה ידוע דווקא באהבת ארץ ישראל – כיוסף הצדיק, אביו של מנשה, שביקש להקבר דווקא בארץ; כבנות צלפחד שביקשו נחלה בארץ, ולא בשביל הרווח הנדל”ני, אלא כדי ליטול חלק בקדושת הארץ; וגם כפי שרואים אצל שבט מנשה כולו, שדואג פן בנות צלפחד יתחתנו עם בני שבט אחר, ואז “מגורל מטה נחלתנו ייגרע נחלתן”. דווקא שבט מנשה שהוא אוהב ארץ ישראל מובהק, צריך להצטרף לראובן וגד כדי לחזק גם אצלם את האהבה הזו לארץ ישראל.

ג.      כדי ליצור חלוקה שוויונית

הרמב”ן מוסיף כאן פירוש שהוא מאד חשוב בהבנת פשט הפסוקים:

“מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חילק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם, ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם”.

כלומר, לדברי הרמב”ן משה רבנו פשוט עשה חשבון, וגילה שאם נחלק את כל עבר הירדן המזרחי לשני שבטים, ואת השטח שבין הים לירדן לעוד תשעה וחצי שבטים, החלוקה יוצאת לא שוויונית – “היא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם”! לדוגמא, אם כל אחד בעם ישראל היה זכאי לקבל שטח ששווה אלפיים שקלים בשקל הקדש [שכן הארץ התחלקה לא לפי ק”מ מרובע אלא לפי שווי הקרקע], הרי בעבר הירדן המזרחי נוצר מצב שכל אחד מקבל שטח בשווי אלפיים וחמש מאות – ואם כן נוצר מצב לא שוויוני! לכן לא הייתה ברירה אלא להציע לשבטים מי  רוצה גם לקבל שטח בעבר הירדן המזרחי, כך שכל אחד בעם ישראל יקבל שטח זהה.

מעניין שהרמב”ן אומר ששבט מנשה התנדבו לקבל את השטח הזה, “אולי אנשי מקנה היו”… על כל פנים, המטרה היא לעשות צדק ושוויון עם כל ישראל.

ד.      לעשות צדק היסטורי

ר’ יהודה קיל, במבוא לפירוש דעת מקרא על דברי הימים [בעמוד 65-66], מביא את דברי הפירוש הקדמון לדברי הימים, המכונה ‘תלמיד רס”ג’, האומר כך:

“ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד, ויאיר תפש לגלעד אחריו, לפיכך נקרא על שם אבי אמו ועל שם הנחלה שתפשו בימי שלטנותו של יוסף שהיה מלך על הארץ… ולכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד, ובתפושת אביהם נתנה משה להם, וגם יהושע נתנה להם. דע לך באר היטב, כי אותם הדברים של חומש של מכיר ויאיר ונובח – ספורות לשעבר הן [=סיפורים מן העבר ולא מה שהתרחש בזמן יציאת מצרים אלא הרבה קודם לכן], כי מכיר ויאיר ונובח לא לקחו כלום במדבר”…

פירוש מחודש ומקורי זה טוען, שלשבט מנשה יש קשר מיוחד לעבר הירדן המזרחי, שכן כבר כאשר יוסף היה משנה למלך מצרים הוא למעשה שלט גם על ארץ כנען, שהרי גם אנשי כנען באו לקנות אוכל מיוסף ונמכרו לעבדים לפרעה מלך מצרים. לכן, כמנהג השליטים באותה תקופה שהיו ממנים את בניהם ונכדיהם למשול בערים באזור מלכותם, שלח יוסף את מנשה ואת אפרים להיות מושלים באזורים שונים בארץ כנען. מנשה עצמו, או בניו, הלכו כבר באותה תקופה ומשלו באזור הגלעד בעבר הירדן המזרחי. מובן מאיליו שכאשר יוסף נפטר ופרעה משעבד בעבודת פרך את כל עם ישראל, גם אותם בני מנשה נאלצו לחזור למצרים ולהשתעבד בה בעבודת פרך, ויחד עם כל ישראל גם הם נגאלו מעבדות מצרים ויצאו לנדודי המדבר ולארץ ישראל. ובלשונו של תלמיד רס”ג בפירושו לדברי הימים:

“וכשמת יוסף ואחיו, נתחזקו ויקחו גשור וארם שהיו גויים, ותפשו את חוות יאיר” וכו’.

כך ניתן לפרש את הפסוק בסוף פרשת השבוע שלנו – “וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר”. איך ייתכן שיאיר בן מנשה עדיין חי? הרי מתו במדבר כל הדור שיצא ממצרים! ניתן לפרש שהכוונה היא לתאר דבר שקרה כבר לפני הרבה שנים בתקופה שבה יוסף נתן למנשה ולבניו את הגלעד.

כך יש להבין גם את הפסוק בספר דברים [פרק ג פסוק יד]:

“יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה”.

בפשטות, הביטוי ‘עד היום הזה’ כוונתו עד התקופה שבה נכתבו הדברים – ואילו כאן משה לכאורה כותב את הדברים מיד כאשר הוא נותן את האזור לנחלה ליאיר בן מנשה, ומה הכוונה עד היום הזה? מאתמול עד היום?!

ולפי פירוש זה הדבר מובן, שכן מאז שיוסף שלח את יאיר בן מנשה לעבר הירדן המזרחי חלו תמורות רבות באזור – גשור וארם ואומות נוספות השתלטו מחדש על כל עבר הירדן המזרחי ועשו בו כרצונם – ובכל זאת עד היום הזה אותן חוות נקראות חוות יאיר, שכן הגויים שחיו שם שימרו את השמות היהודיים [כפי שאנו מוצאים במקומות רבים בארץ שלאחר אלפיים שנה נשתמרו השמות היהודיים של ימי בית שני וקודם לו].

וישנם עוד מקורות המסייעים פירוש זה, ואין כאן המקום להאריך בהם…

על כל פנים, לפי פירוש זה – בדור של יציאת מצרים מלכתחילה התכנון היה שאף אחד לא יקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי, אלא שכולם ינחלו בין הירדן לים, ועבר הירדן המזרחי – שאף הוא חלק מארץ ישראל – יהיה שטח מרעה לכל השבטים. אך לאחר שהוחלט שכן מחלקים את עבר הירדן המזרחי לנחלה, הרי אך טבעי הוא ששבט מנשה שזה היה מקומו ההיסטורי, יקבל אף הוא את הגלעד.

The post חצי שבט המנשה appeared first on .

“וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: …הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

הבקשה היא לכאורה הגיונית – זה חשבון פשוט של הדרך הכי טובה לחלק את המשאבים העומדים לרשותנו! הרי המקום הזה שה’ נתן לנו הוא מקום מקנה, ואנחנו – בני גד וראובן – אנחנו אנשי מקנה, אז הכי מתבקש שאנחנו נקבל את המקום הזה, וכך גם כל עם ישראל ירוויח כי כל ארץ ישראל שבין הירדן לים תוכל להתחלק באופן יותר מרווח לעשרת השבטים האחרים, במקום שגם בני גד וראובן יקחו ממנה חלק. לכאורה זה מקרה מובהק של win-win-situation, כלומר מצב שבו כל הצדדים מרוויחים…

והנה, בפועל משה רבנו ממש מתנפל על ראובן וגד ודוחה את בקשתם מכל וכל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’?

לא נחה דעתו של משה רבנו עד שהוא משווה את חטאם של בני ראובן וגד לחטא המרגלים:

כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’… וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל:

מהי, אם כן, החומרה הרבה בבקשתם של בני גד וראובן?

נראה מדבריו של משה רבנו שיש שלשה רבדים בעייתיים בבקשתם:

הרובד הראשון – אי שוויון בנטל.

הטענה הבסיסית של משה רבנו היא “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?” לא יעלה על הדעת שעם ישראל כולו יצא לתקופה קשה של מלחמות ומאבקים עם מלכי כנען, ואתם פורשים מן הציבור! מלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, שאליה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וקל וחומר לבני גד ובני ראובן שאף הם מחוייבים במצווה הזו. זה לא רק עניין של מצווה – זה עניין של אחדות לאומית. לפרוש ממלחמת מצווה זה לא רק ביטול מצוות עשה, אלא גם יצירת פירוד בעם ישראל, שסע פנימי שמפורר את עם ישראל מבפנים. ממילא זה יוצר מורך לב ותחושה של ‘פראייריות’ בקרב היוצאים למלחמה, ולכן אומר משה לראובן וגד – “וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’?” לכאורה, במה הם מניאים את לב בני ישראל? הם לא מפריעים לאף אחד ללכת להלחם וגם אינם מפחידים אותם כפי שעשו המרגלים בשעתם. אבל בעומק העניין, ברגע שהם פונים לעשות לביתם ופורשים מהכלל ואינם מתייצבים למלחמה, הרי הם מחלישים את המוטיבציה אצל כל העם.

הרובד השני – סולם ערכים עקום וחסר

הכעס של משה רבנו נובע גם מכך שראובן וגד שמים את השיקולים הכלכליים במקום הראשון. כסף זה חשוב, אבל זה לא הכל בחיים ואפילו לא הדבר החשוב באמת. חשובים יותר האחדות בעם ישראל, השראת שכינה בארץ ישראל, וכו’. הביטוי לסולם הערכים העקום של ראובן וגד בא לידי ביטוי בכך שכאשר הם מציעים את הצעתם למשה, הם אומרים [במדבר פרק לב פסוקים טז-יח]:

“וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ”.

אם נדייק בדבריהם, ובהבדל שבין הצעתם לבין מה שמשה רבנו מקבל מתוכה, נגלה שתי נקודות משמעותיות.

ראשית, ראובן וגד קודם כל אומרים שיבנו גדרות צאן למקנה, ורק אחר כך ערים לנשיהם ולבניהם – הצאן קודם אצלם אפילו למשפחותיהם. ברגע שהכל נמדד לפי שיקול כספי, הערכים האמיתיים והחשובים נדחקים הצידה. לעומת זאת כאשר משה מקבל את הצעתם הוא משנה את הסדר המקולקל הזה ואומר [במדבר פרק לב פסוק כד]: “בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ”.

שנית, גם לאחר שמשה כועס על ראובן וגד וגוער בהם על הפרישה מן הציבור, הם אמנם מבינים שעליהם להתאחד עם עם ישראל, אך הם עדיין מפספסים את הרובד האלוקי במלחמה. לכן הם מדגישים – “נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ”. לעומת זאת משה אומר להם [במדבר פרק לב פסוקים כ-כג]:

“וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה’ עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה’ וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם”.

לא פחות משש פעמים חוזר משה על הדגש – המשא ומתן שלכם הוא לא רק מול עם ישראל אלא מול ה’! המלחמה היא לפני ה’, הארץ נכבשת לפני ה’, עליכם להיות נקיים מה’ ומישראל, ואם לא תעמדו במחויבות שלכם הרי אתם חוטאים לא רק לישראל אלא גם לה’.

את שתי הנקודות האלה מתקנים ראובן וגד כאשר הם חוזרים ונענים למשה ואומרים לו [במדבר פרק לב פסוקים כה-כז]:

“וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר“.

קודם כל הם מדגישים בתחילה ובסוף – “כאשר אדוני מצווה”, “כאשר אדוני דובר”. אך זו לא רק אמירה מתחנפת אלא יש לה כיסוי – ראשית, הם מזכירים קודם כל את “טפנו נשינו” ורק אז את “מקננו וכל בהמתנו”, ושנית – הם מבינים שהצבא יוצא “לפני ה’ למלחמה”.

הרובד השלישי – מאיסה בארץ ישראל

אמנם גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, שכן ההבטחה האלוקית היא לתת לנו את ארץ ישראל, מנהר פרת ועד הים התיכון. ובכל זאת, קדושתה של ארץ ישראל מתגלה יותר בעבר הירדן המערבי, בין הירדן לים. לכן משה רבנו מצטער שלא נכנס לארץ, למרות שכן נכנס לעבר הירדן המזרחי. ולכן יש פגם במעשיהם של ראובן וגד, שמבקשים להשאר בעבר הירדן המזרחי ולא להכנס לעבר הירדן המערבי המקודש יותר.

פגם זה חמור עד כדי כך שמשה משווה את ראובן וגד למרגלים, שמאסו בארץ חמדה ולא רצו להכנס לארץ ישראל.

הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מסיפור זה הוא כיצד כן ראוי לפעול – מתוך אחדות של עם ישראל, מתוך ראייה ערכית וסולם עדיפויות מתוקן, ומתוך נאמנות לארץ ישראל ולקדושתה.

The post חטאם של בני גד ובני ראובן appeared first on .