| כי תצא | תורת ארץ ישראל תורה גדולה לדור גדול

ועשית מעקה לגגך – ביטחון והשתדלות

בועז דרומי — Fri, 16 Sep 2016 05:53:24 +0000

בשבוע שעבר נחרדנו כולנו למראה קריסת החניון הגדול במתחם הברזל בתל אביב במהלך העבודות, כך שקבר תחתיו מספר פועלים שעבדו במקום. מעטים חולצו בחיים, וככל שחלף הזמן כך פחתו הסיכויים להגיע אל האחרים בעודם חיים, עד שלבסוף חולצה הגופה האחרונה.
במקביל שמענו על מנכ”ל החברה שהתהדר בכך שהצליח לחסוך בבנייה בכך שלקח אדריכל במקום מהנדס, ובינתיים נמשכות החקירות לבחון האם היה מחדל ורשלנות במהלך הבנייה או במהלך העבודות.
שורש העניין מופיע בפרשת השבוע, פרשת כי תצא [דברים פרק כב פסוק ח]: “כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ”.
יש לאדם אחריות על מעשיו. כאשר הוא בונה בית, עליו לדאוג שלא ייגרם נזק כתוצאה מהבנייה. ולא מדובר על מעקה בלבד, שכן כך אומרים חז”ל במסכת בבא קמא דף טו עמוד ב:
“רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת”ל: לא תשים דמים בביתך” – מוטל על האדם למנוע כל נזק אפשרי שעלול להגרם כתוצאה ממעשיו בכל תחומי החיים.
מתוך עיקרון זה של אחריותו של האדם למנוע כל נזק שעלול להיגרם ממנו, נובעים גם כל דיני השמירה במסכת בבא קמא – חובתו של האדם לשמור על שורו שלא יזיק, לכסות את הבור שחפר, ובאופן עוד יותר בולט במסכת בבא בתרא בפרק שני, שכולו עוסק בהרחקת נזיקין, כלומר בחובתו של האדם להרחיק את מעשיו או את רכושו מהאפשרות שיגרום היזק לשכנו.
כך למשל אומרת המשנה במסכת בבא בתרא שם:
“לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו… אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד”.
מדוע ייאסר עלי לחפור בור בתוך החצר שלי?! האם בתוך השטח שלי לא יהא מותר לי לעשות כל מה שברצוני?! המשנה מלמדת אותנו שאין זה כך. עליך להרחיק את הבור שלך מהבור של חברך על מנת שלא יגרום לו נזק. וכך כל הפרק כולו עוסק בחובתך להרחיק את נזקיך משכניך.
כנגד האחריות הכוללת הזו של אדם על מעשיו ועל התוצאות הנגרמות ממעשיו, עומדים דברי הגמרא במסכת שבת דף לב עמוד א:
“תנא דבי רבי ישמעאל: כי יפול הנופל ממנו – ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”.
רבי ישמעאל מתבסס על לשון הכתוב – “כי ייפול הנופל” – לכאורה היה מתאים יותר לכתוב “כי ייפול אדם ממנו”, ומדוע מכנים אותו ‘הנופל’? מדייק רבי ישמעאל, שאדם זה נפל לא בגלל המעקה החסר אלא בגלל שראוי היה ליפול – הקב”ה גזר עליו ליפול כעונש על מעשיו או כדי להעמיד אותו בניסיון, ובעצם אילו לא היה נופל מהגג שלך, היה בוודאי נופל מגג אחר, שהרי כך גזר עליו ריבונו של עולם.
אם כן, מדוע עלי להזהר ולבנות מעקה? הרי ממילא, אם הקב”ה חפץ במותו או בפציעתו של אדם, הרי בכל מקרה הוא ייפצע – ומדוע זה קשור אלי? אם נחזור אל החניון שהתמוטט ברמת החייל בתל אביב, מה יש לנו להאשים את האדריכל או את הקבלן? הלא אם נתבונן בעיניים של אמונה על אותם אנשים שנהרגו שם, עלינו להאמין שככל הנראה הגיע זמנם להיפטר מן העולם, שאם לא כן לא היה הקב”ה מגלגל כך את המציאות!
ה’כלי יקר’ [ר’ שלמה אפרים מלונטשיץ שחי בפולין לפני כ-500 שנה] דורש זאת על הפסוק – “כי יפול הנופל ממנו” – ‘ממנו’ הכוונה למעקה, כלומר – אדם שראוי ליפול על פי החשבונות האלוקיים, גם אם יש מעקה הרי הוא ייפול ממנו…
לכאורה תפיסה אמונית זו עוקרת לחלוטין את המהות של מצוות מעקה, ואת כל חובתו של האדם לקחת אחריות וזהירות על מעשיו, שכן ממילא הקב”ה הוא שמנהל את העולם, ואם לא הגיעה שעתו של האדם והקב”ה איננו חפץ במותו, הרי גם אם הוא יקפוץ ממגדלי עזריאלי סופו להנצל בדרך פלא…
על כך אומר רבי ישמעאל – “אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”.
שני פירושים בדברי רבי ישמעאל:
הפירוש המקובל על דרך הפשט: אף על פי שאם אדם זה נפל ומת או נפצע, הרי זו הגזירה שגזר עליו ריבונו של עולם וזה היה קורה לו בכל מקרה גם אם היה במקום אחר, בכל זאת עליך להזהר שלא תבוא הקלקלה על ידך. האמת היא שאת האדם הזה לא תוכל להציל, שכן אם הקב”ה גזר עליו למות היום הרי הוא ימצא את מותו בדרך אחרת, ובכל זאת עליך לעשות את כל ההשתדלות המוטלת עליך על מנת שלא אתה תהיה זה שיגרום את מותו, שכן “מגלגלין חובה על ידי חייב”. כך אומר הכלי יקר “למה יהא זה בביתך?” – כלומר, אם אדם זה צריך למות, מדוע תיקח עליך את החובה לגרום למותו, ויהיה בך חטא? מוטב שתזהר ותשמר כך שבביתך לא תארע התקלה, ואם יביא עליו הקב”ה את מותו, לא יהיה זה על ידך.
החתם סופר [ר’ משה סופר, גדול רבני הונגריה לפני 200 שנה] כותב על כך בתשובותיו בדרך של קושיה ותירוץ [שו”ת חתם סופר סימן יח]: החתם סופר מדייק בפסוק “כי תבנה בית חדש”, ושואל מדוע דווקא בית חדש חייב במעקה? והלא כאשר באו עם ישראל לארץ, הם התיישבו בבתי הכנענים – וכי בהם לא צריך לבנות מעקה, ורק בבית חדש חל הדין הזה? עונה החתם סופר – “ודאי כל הכנענים היה להם מעקה מחשש נפילה!” – בבתים של כנענים לא צריך לבנות מעקה כי כבר יש שם מעקה, זו דרך ארץ שקדמה לתורה, אף אדם נורמלי לא רוצה שמישהו מילדיו או מאורחיו יפגע ויינזק, ולכן כל כנעני ישים מעקה לגגו! “אך ישראל צדיק וחסיד, הבונה בית חדש, יאמר לנפשו כי עשיית מעקה הוא חסרון אמונה בה’, כיון שכל מעשיו ועליותיו וירידותיו הכל עבודת ה’, לא יכשל ולא ימוטו רגליו כי רגלי חסידיו ישמור, ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תבנה אתה בית חדש, ועשית מעקה כי… יהא בך חטא שנתגלגל חובתו של זה בביתך, שאם תעשה מעקה מכל מקום זה יכשל במקום אחר כי חייב הוא, אבל על כל פנים בביתך לא יארע מכשול”.
וכך הוא הדבר בכל עניין שנפגשים בו מדת הביטחון בה’ אל מול ההשתדלות – מצד אחד עלינו לבטוח בה’ שהכל ממנו, ומצד שני עלינו לעשות השתדלות להצליח בדרך טבעית. למשל בעניין הפרנסה – כולנו יודעים ומאמינים שהפרנסה היא מן השמים, ובכל זאת איננו יושבים באפס מעשה אלא עושים את ההשתדלות שלנו להתפרנס, ומתפללים שהקב”ה ישלח ברכה במעשי ידינו. כך אדם שבונה בית חדש, אמנם מאמין שאם מישהו נופל הרי זה משמים, ובכל זאת עליו לעשות את כל ההשתדלות הראויה על מנת שבצורה טבעית אף אדם לא ייפול ולא יפגע בביתו.
כך כותב הרמח”ל בספר מסילת ישרים פרק כא:
הבטחון… שישליך יהבו על ה’ לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז”ל במאמריהם (ביצה ט”ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו’, וכן אמרו (יומא ל”ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (=גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון… על כן (=הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה)? תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות… אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי (=על שום דבר ששייך לעולם הזה), אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.
פירוש שני לדברי רבי ישמעאל מביא ר’ משה אלשיך [שנולד בתורכיה ועלה לצפת לפני כ-500 שנה, בזמנו של ר’ יוסף קארו] בפירושו על התורה:
“ושמא תאמר: אם הוא חייב בדין ליפול ולמות, מה לי ולצרה? …לזה סמך ואמר לא תזרע כרמך כלאים, לומר הנה הכרם בעצמו טוב וכשר וכן התבואה בעצמה טובה, ובהתחברם יודע אלהים כי זה מזיק את זה וזה את זה… כן הדבר הזה: כי אפשר שאין עוון האיש מספיק למות בו, אם היה על גג איש זכאי, כי לא יפול ממנו. אך בהיותו על בית איש חייב, תתחבר טומאת החוטא ההוא עם טומאת האיש החייב הבעל הבית, ותתמלא סאת הנופל ההוא עד עונו ליפול וימות, מה שאין כן על ידי זכאי. נמצאת אתה משים דמים בביתך! …נמצאת כי כמקרה כלאי הכרם יקרך שחבורם יזיק את שניהם, כך אתה – בפני עצמך לא תצר את הנופל, והוא בפני עצמו לא היה שלם בעצם עוונו למות בו, ועתה בהתחברו עמך כי אתה חייב, כי אין מגלגלין חובה רק על ידי חייב (שבת לב א), חובתך תסייע בנזקו ונוסף גם זה על אשמותיך”.
ר’ משה אלשיך דורש את סמיכות הפרשיות בין מצוות מעקה לאיסור כלאיים – כמו שאנחנו מבינים שהכרם לבדו טוב וגם התבואה לבדה טובה, ורק החיבור שביניהם הוא האסור, כך “מגלגלין חובה על ידי חייב” פירושו שעוונו של הנופל לבדו לא היה גורם לו ליפול, וגם עוונו של בעל הבית לא היה לבדו גורם לכך, אלא שמצרפים את עוונות שניהם.
מדברי ר’ משה אלשיך אנו למדים, שיש משמעות רבה לחברה שבה נמצא האדם. לעיתים האדם לבדו אינו ראוי לעונש, אבל כאשר הוא נמצא יחד עם אנשים אחרים שאף הם בעלי עוונות, ואין הוא משפיע עליהם לטובה אלא אולי הוא אף מושפע ממעשיהם ומתכונותיהם הרעות, הרי עוונותיהם ועוונותיו מצטרפים לרעה.
ולעומת זאת, כאשר אדם מתחבר לשכן טוב ולחבר טוב, ובכלל כאשר אדם משפיע על סביבתו מידות טובות ויראת שמים, הרי ההשפעה הטובה הזו מצטרפת לטובה, ובזכותה מצטרפות הזכויות לכפל ברכה וישועה.

The post ועשית מעקה לגגך – ביטחון והשתדלות appeared first on .

זכור את אשר עשה לך עמלק

בועז דרומי — Tue, 08 Mar 2016 07:59:25 +0000

בימים כתיקונם לא תמיד קל לנו עם מצוות מחיית עמלק. לא פעם אנחנו מודים על כך שאין לנו היום מצווה מעשית של מחיית עמלק – תודה לקב”ה שסיבב כך את ההיסטוריה, ותודה מיוחדת לסנחריב שבלבל את כל האומות עד שכיום אין לנו יכולת לדעת מי צאצא רחוק של עמלקים ומי לא, “וכל דפריש מרובא פריש” – כל אדם פרטי נידון על פי הרוב, שרוב אנשי העולם אינם מעמלק ולכן לא מוטלת עלינו מצווה למחות ולהרוג אף אחד.

אילו לא היה סנחריב מבלבל את כל האומות ומערבב אותן יחד, היינו צריכים למצוא היום את אותו עם שהוא צאצא של עמלק, ולמחות את כולו – כפי שמצווה שמואל את שאול – “עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמואל א’ פרק טו פסוק ג’). האם אנחנו בכלל מסוגלים לכך? האם אנחנו מסוגלים לעבור ולשחוט ולהמית תינוקות וילדים וגברים ונשים וזקנים? קשה לנו לדמיין את עצמינו במצב כזה, אפילו אם הקב”ה היה מצווה עלינו ציווי מפורש לעשות כך, והיה ברור לנו שכלית שזה הדבר הנכון לעשות, הרי זה קשה לנו מאד.

אינני יודע – אולי יש בין קוראי מאמר זה כאלו שמרגישים דווקא נוח עם ציווי כזה… אני מעיד על עצמי שלי מאד לא נוח אפילו לדמיין את עצמי במצב כזה, וברור לי לחלוטין שזו גם צריכה להיות ההרגשה של כולנו – זוהי ההרגשה הנורמלית והטבעית, לסלוד מכל שפיכת דם, ולהתייחס בשלילה חמורה לכל רצח המוני, גם של אנשים שהורי הוריהם פגעו פעם בעם ישראל.

אמנם ישנה מצווה כזו, ולכאורה היא מלמדת אותנו לנקום ולנטור לכל עם שפגע בנו, ולהשמידו מעל פני האדמה… אבל הקב”ה מלמד אותנו לא רק דרך התורה והמצוות, אלא לא פחות מכך באמצעות ההיסטוריה והמציאות, בבחינת “וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה”, חייו של עם ישראל אף הם תורה וגם מהם יש ללמוד. והמציאות, כפי שהזכרנו, היא שהקב”ה סיבב את פני הדברים כך שלא תהיה לנו היום מצוות מחיית עמלק, ולא מצוות מחיית שבעת עממים (בלי להכנס כרגע למחלוקות המפרשים האם הציווי “לא תחייה כל נשמה” מתפרש כפשוטו או שהוא לא עד כדי כך טוטאלי…), ולא התבשרנו גם שאליהו הנביא כשיבוא יבשר לנו מי מזרע עמלק ומי לא. אדרבה, מכך אנחנו למדים שהקב”ה לא חפץ היום שנשמיד עם שלם, וכך גם אינו חפץ שאנחנו נשתוקק לכך.

זהו חלק מהמתח – ומההשלמה הפנימית – בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מצד אחד התורה שבכתב היא אלוקית, נצחית ובלתי משתנה; ומאידך – התורה שבכתב היא כתובה, היא איננה תורה חיה, היא איננה דינמית ואיננה יכולה להיות מתאימה לכל דור. לכן ניתנה לנו התורה שבעל פה, בבחינת חיי עולם, תורה דינמית שמתאימה את התורה שבכתב לדור שבו אנו נמצאים. התורה שבכתב מלמדת אותנו את הכלל, את היסודות, ומתוכם אנחנו למדים מה נכון וראוי לעשות בדורנו. “אל השופט אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא שופט שבדורך”.

הלכה למעשה, אנחנו פועלים על פי התורה שבעל פה כאשר היא מסייגת את התורה שבכתב. כך, למשל אנחנו לא מחפשים עמלקים להרגם כיוון שהתורה שבעל פה פוטרת אותנו מכך, אנחנו גם לא מוכרים את בנותינו לשפחות וגם לא מחתנים אותן בעודן קטנות כיוון שהתורה שבעל פה אוסרת עלינו זאת, למרות שהתורה שבכתב מתירה. יחד עם זאת, התורה שבכתב מלמדת אותנו יסודות עקרוניים שגם להם יש השלכה רבה על חיינו, למרות שההלכה למעשה היא שונה.

נראה שבנושא זה של מחיית עמלק, למרות שלמעשה לא מוטלת עלינו המצווה, יש כאן מסר עמוק מאד שהתורה מפנה כלפינו – אל לנו להסחף אחרי המוסר הנוצרי המעוות, הגורס חמלה וויתורים בלי גבול. הנצרות – גם כיום – דורשת מאיתנו ללא הפסק להגיש את הלחי השנייה ולא להגיב ביד חזקה על התקפות נפשעות שחוזרות ונשנות כלפינו. דוגמא אחת לכך היא התגובה שלנו לטרור על כל צורותיו במהלך השנים, החל מחוסר האונים שלנו במשך שנים רבות למנוע את ירי הקסאמים על שדרות – ודאי שאילו היינו גובים מחיר כבד ומשמעותי על כל קסאם, היה הירי מפסיק בפתאומיות. כך גם ‘טרור הבודדים’ שלפתע אוחזים בסכין ומחפשים יהודי לרצוח אותו – אילו היה המחבל יודע שמייד לאחר הפיגוע מגרשים את כל משפחתו והורסים את כל הכפר שלו, לא היה אותו מחבל בודד יוצא לרצוח מלכתחילה. אלא שאנחנו כבולים בידי עצמינו, על ידי שאנחנו נכנעים לאותו מוסר נוצרי שמונע מאיתנו לפעול. הנצרות איננה עסוקה כלל בשאלה מי צודק, מי ראוי לשבת ולשלוט בארץ הזו, למי היא שייכת – אלא אך ורק בשאלה מי החלש והמסכן… על החלש ראוי לרחם, ראוי לוותר לו, להכנע לדרישותיו… מוסר נוצרי זה הוא המסכן אותנו יותר מכל, ובו עלינו להלחם.

טעות היא לחשוב שהמוסר הנוצרי המזוייף הזה באמת פועל לטובת החלש. האמת היא הפוכה – לערביי עזה היה טוב בהרבה אילו היינו מכריעים את הטרור ואת הקסאמים במכה אחת חזקה, מאשר המצב הנוכחי שבו למרות שיש לנו את הכוח הפיזי והצבאי, אין לנו כוח נפשי לפעול כפי שצריך, וכך אנחנו מתישים את עצמינו וגם את תושבי עזה בפעולות מתמשכות ולא יעילות. אילו היה לנו את הכוח הנפשי לפעול בתקיפות נגד הטרור ולגרום לכך שיהיה מחיר גבוה שיכאב לאויבינו גם מבחינה מדינית – הרי שהם היו מפנימים את הגבולות המוסריים והמציאותיים ולא היו מייגעים את עצמם במאבק חסר תוחלת נגדינו. בכל דור ודור, עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק של ימינו – בשדרות ובגוש עציון, בגוש קטיף ובנתניה, ובכל מקום שבו פגע הטרור – ומתוך כך להתמלא עוז רוח לפעול בגבורה כנגדו.

The post זכור את אשר עשה לך עמלק appeared first on .

איש ואשה וכתובה

בועז דרומי — Wed, 26 Aug 2015 10:58:12 +0000

שלש פעמים בפרשת השבוע מופיעה הפתיחה “כי ייקח איש אשה” – פתיחה שלכאורה מבשרת טובות ושמחות; אך רק בפעם האחרונה מתוך השלש אכן ממשיכה הפרשייה בצורה מתוקנת וישרה: “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח” (כד,ה). שתי הפרשיות שמופיעות קודם לכן בפרשה, ופותחות באותה לשון – מסתיימות בצורות יותר כואבות ובעייתיות: הפרשייה הראשונה היא פרשיית מוציא שם רע – “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים” (כב, יג-יד), ואילו הפרשייה השניה היא פרשיית הגירושין – “כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ” (כד, א). חוסר האיזון הזה בעצמו אומר דרשני – וכי דרכם של קידושין להסתיים באופן כזה? האם זו המציאות שהתורה רוצה להציב בפנינו? התורה אמנם מאפשרת גירושין, אך ברור שאין זה אידאלי; מדוע לא מביאה התורה קודם כל מצב של קידושין ונישואין כתקנם והדינים הקשורים בהם, ורק לאחר מכן, כמקרה גבולי ובעייתי, את המקרים של גירושין או הוצאת שם רע?
השאלה בולטת עוד יותר לגבי מוציא שם רע: אנו מכירים לצערנו מצב שאדם נושא אשה, ולאחר זמן משתנים רגשותיו כלפיה והוא מבקש לגרשה; אולם המציאות של מוציא שם רע תמוהה הרבה יותר – רק אתמול הוא נשא אותה לאשה בפאר והדר ובאהבה גדולה, וכבר היום הוא שונא אותה ומעליל עליה עלילות דברים?
נראה לומר שהדברים קשורים למהותם של הקידושין והנישואין. הקידושין – שמתבצעים היום על ידי נתינת הטבעת לאשה – תפקידם לבטא את יצירת הקשר הרוחני בין האיש לאשתו, את האהבה הגדולה, את ההתאחדות הנשמתית המופיעה בין איש לאשתו. הנישואין, לעומתם, מבטאים את הירידה אל החיים – האידאל הגדול והאהבה העליונה צריכים לבוא לידי מימוש בחיים בפועל: להפוך למציאות של חיים משותפים מכל הבחינות, עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר של העולם הזה – החל מהפן הכלכלי, דרך המטלות הקטנות היומיומיות שנדרשות בבית, ועד לקיום יחסי אישות והולדת הילדים, גידולם וחינוכם.
ההבדל הזה בין הקידושין לנישואין היה בולט עוד יותר בימי קדם, כאשר היו מפרידים בין הקידושין לנישואין – החתן היה מקדש את הכלה, ורק לאחר שנים עשר חדש היה נושא אותה לאשה. במשך אותם שנים עשר חדש שהאשה מקודשת לבעלה, היא מצד אחד אסורה על כל העולם, כי הרי היא כבר מקודשת ומיוחדת לבעלה בלבד; אך יחד עם זה הרי היא אסורה גם על בעלה, שכן הקשר הנשמתי שנוצר כאן עדיין איננו בא לידי ביטוי בפועל בעולם עד לנישואין. היום אנו אמנם מקדשים אשה ונושאים אותה בו ביום, בתהליך אחד של שמחת החתונה שבמהלכו מתקיימים הקידושין וגם הנישואין – אך גם כיום משתמרת המשמעות הרוחנית של שני שלבים אלו בתהליך: יצירת הקשר הרוחני בקידושין ולאחר מכן הופעתו במציאות על ידי הנישואין.
כאשר אנו מבקשים לממש במציאות אידאל גדול ועליון, בהכרח אנו נתקלים בקשיים ובמשברים. הירידה אל המציאות בהכרח כרוכה גם בנפילה. כאשר נברא העולם בהכרח נברא עימו החטא – “אין צדיק בארץ אשר יעשה הטוב ולא יחטא”; כאשר הלוחות הראשונים יורדים לעולם בהכרח הם עתידים להשבר; כאשר נכנסים ישראל לארץ בהכרח הם עתידים להתמודד עם שכניהם עובדי האלילים וגם להיות מושפעים מהם; אף על פי כן, כמובן אין להרתע מהנפילה – שבע ייפול צדיק וקם; מי שלא מנסה כלל לפעול ולהשפיע בעולם, ייתכן שלא ייפול, אך גם לא יעשה דבר.
כך גם בקשר הנישואין שבין איש לאשתו: אין ספק שכאשר בני הזוג מבקשים להפוך את אהבתם למציאות של חיים משותפים, הם נתקלים גם בקשיים, בבעיות ובהתמודדויות לא פשוטות. מתוך ההתמודדויות הללו באות גם נפילות ומשברים, ואף מריבות בין בני הזוג. אך כל המשברים האלו הם חלק מבניית הקשר, חלק מהתהליך של ירידת האידאל העליון אל החיים.
נראה שזה מה שבקשה התורה לומר לנו: כי ייקח איש אשה, ובא אליה – ושנאה… והיה אם לא תמצא חן בעיניו… התורה לא מפחדת לעסוק במשברים ובקשיים: אנו מבינים שדווקא מתוך הקשיים נבנית השלמות. אם ננסה להתעלם מהמשברים כאילו אינם קיימים, אין ספק שלא רק נישבר אלא נתרסק… ורק ההכנה המוקדמת לנפילה ולמשבר היא זו שתסייע לנו בסופו של דבר להבין את תפקידו של המשבר וכיצד דווקא דרכו אנחנו יכולים להמשיך ולפתח את מימוש האידאל שלנו בחיי המציאות.
השבוע, בפתיחת חדש אלול, התחלנו ללמוד בישיבת חולון את מסכת כתובות, העוסקת בתהליך הנישואין ובמשברים שמלווים את ירידת הקשר הרוחני העליון אל מימושו בחיי הזוג. באווירה זו נראה להוסיף שזוהי משמעותה של קריאת הכתובה תחת החופה: דווקא ברגע מרגש כזה, בין הקידושין לנישואין, אנו מקריאים את השטר שעיקר עניינו הוא לבאר את כל ההתחייבויות הכספיות של הבעל לאשה, ומה הוא מתחייב לתת לה במקרה שימות או יגרשה חלילה… מה פתאום צריך לעסוק בכל הנושאים הבעייתיים האלו דווקא תחת החופה? יש לבאר שקריאת הכתובה מלמדת אותנו שבמעבר בין הקידושין לנישואין ישנה ירידה לכל פרטי החיים – הקשר הרוחני איננו מרחף באוויר בפני עצמו, אלא יורד עד לדקויות הקטנות ביותר של המציאות. ודווקא מתוך תפיסה זו נזכה גם לבנות בית נאמן ויציב, שמסוגל לחיות ולהשפיע במציאות ולהתמודד גם עם משברי החיים; וגם בכל המישורים האחרים – לא לחשוש מהנפילות והקשיים, אלא להבין שהם חלק מתהליך הצמיחה, חלק מתהליך ההופעה של האידאל במציאות, ודווקא כך להיות מסוגלים להתגבר על הקשיים ולהוסיף אור.

The post איש ואשה וכתובה appeared first on .

לא תוכל להתעלם

בועז דרומי — Wed, 26 Aug 2015 10:43:58 +0000

“לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום” – חוקי התורה אינם רק מוסר אנושי וחברתי כחוקי כל אומה ולשון. מתוך שמקורם הוא מקור אלוקי נצחי, אף התוכן המופיע בהם הוא רוחני, ומכיל משמעויות עליונות יותר גם כאשר המצווה עצמה עוסקת בעניין ארצי שבין אדם לחברו.
דוגמא בולטת לכך היא מצוות השבת אבידה, המפורטת בפרשתנו. במדינות מתוקנות רבות (וכך גם בחוקי מדינת ישראל) קיים ‘חוק השבת אבידה’, אך החוק שונה באופן מהותי ממצוות התורה: התורה מדגישה שוב ושוב שחיוב השבת האבידה מוטל על האדם מן הרגע שבו ראה את האבידה לראשונה – “לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך… וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם!” אם מצאת את רכוש חברך האובד, אין לך רשות להעלים עין ולהמנע מלהשיב אותו לבעליו. לעומת זאת, החוק הישראלי הקיים כיום מסדיר את זכויותיו וחובותיו של המוצא רק במידה שהחליט לקחת את האבידה – אז עליו למסור אותה לפיקדון במשטרה שתנסה לאתר את הבעלים, ולאחר תקופת המתנה מסויימת רשאי המוצא להתייחס אליה כרכושו, ולקבל אותה חזרה מן המשטרה. אך החוק אינו מחייב כלל את מוצא האבידה ליטול אותה, וההחלטה למעשה נתונה בידיו, האם ליטול את האבידה ולהביאה למשטרה, או להתעלם ממנה כליל, ואז לאיש לא תוכל להיות טענה כנגדו.
אם ננסה להתבונן במשמעותם של דברים נגלה שהחוק מתייחס לאבידה כאל הזדמנות כלכלית, שסיכון וסיכוי בצידה: ייתכן ששווה לי לטרוח ולהביא את האבידה לתחנת המשטרה, וכך לקבל את האבידה בסוף תקופת ההמתנה; אך ייתכן גם שאטרח לחינם, כי בעל החפץ יבוא לקחתו, ואולי אף יבוא אלי בטענות ויאשים אותי בכך שהחפץ לא חזר אליו בשלמותו או במצב תקין.
התורה, לעומת זאת, לא מתייחסת לאבידה כאל הזדמנות כלכלית אלא כאל מחויבות חברתית ויהודית: “לא תוכל להתעלם!” לא ייתכן שאתה רואה את שור אחיך או שיו נידחים ואתה מתעלם, שכן הוא אחיך – כל יהודי ויהודי הוא אחיך, ואפילו אם “לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו” – בכל זאת הוא אחיך… וכאח, הוא הופך להיות בשר מבשרך ועצם מעצמיך, “ומבשרך לא תתעלם”. לא ייתכן שאחיך יהיה בצרה ואתה לא תחלץ לעזרתו; לא ייתכן שאחיך יעבור ייסורים גופניים, נפשיים או כלכליים, ואתה תמשיך בחיי השגרה כאילו הדבר אינו נוגע לך. הדרישה של התורה איננה רק שלא תתעלם, אלא ש”לא תוכל להתעלם” – שצערו של אחיך יהיה כה מייסר עבורך, שלא תהיה מסוגל להתעלם ממנו; שהערבות ההדדית שכל ישראל מעורבים זה בזה תהיה עבורך תחושה טבעית והעזרה לזולת תהיה מתפרצת מתוך ליבך, ולא תהא נעשית רק מתוך חיוב המצווה.
מתוך תפיסה זו מדגיש רבנו בחיי שאמירה זו היא גורפת ואינה מתייחסת רק להשבת אבידה בלבד, “אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולן, וכעניין שאמר הכתוב “ואהבת לרעך כמוך”. כאנשי תורה ואמונה עלינו להיות רגישים לקשיים של אחינו ולפעול למענם – גם במאבק למען אחינו הגיבורים מגוש קטיף, אך גם למען אחינו המובטלים – שמשוועים לעבודה מסודרת ולכבוד עצמי לא פחות מאשר לעזרה כלכלית, וכך גם למען אחינו העולים החדשים – לסייע בקליטתם ובהשתלבותם, ולמען אחינו הנמצאים בכל ארץ ישראל מוקפת האויבים – לסייע בהגנת ארץ ישראל ועם ישראל, ועוד כהנה וכהנה.
על דרך הרמז מוסיף אור החיים הקדוש משמעות נוספת בפסוק: “שהעובר פי ה’ ייקרא נידח, ויצו ה’ לבל יתעלם, אלא ישיבם לאלוקי עולם”. אנו מצווים שלא להתעלם גם מהריחוק הרוחני של אחינו מאלוקי עולם ומתורתו, ולעשות כל שביכולתנו כדי להשיב את האבידה הזו לעם ישראל ולקב”ה. האכפתיות החברתית שלנו לא מתמצה רק במישור הכלכלי והבטחוני, אלא גם ברובד הרוחני. חלילה, אל לנו לבוא בהתנשאות ובזלזול, כביכול בידינו מצוייה כל האמת כולה וכל האור והטוב, ואין לנו מה ללמוד מזולתנו – נבוא מתוך ענווה והקשבה, אך נדע גם לומר אמירה ברורה של אמונה בריבונו של עולם ובתפקידו הנצחי של עם ישראל כעם התורה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
זהו חלק מרכזי מהשליחות המיוחדת של הישיבה בחולון: לצערנו ישנם יהודים רבים שרחוקים מזהות יהודית, מאמונה ומחיי תורה ומצוות – בעם ישראל בכלל ובחולון בפרט. יחד עם זאת, רבים משתוקקים לקשר לתורה ומעוניינים להעמיק בזהותם היהודית. חלק מרכזי מהשליחות שלנו הוא לבוא בענווה ובאהבה, לקרב את הלבבות זה לזה ומתוך כך גם לקרב אותם לאביהם שבשמיים, ובכך – כדברי אור החיים הקדוש – לקיים מצוות השבת אבידה בנפש ולא רק בממון.

The post לא תוכל להתעלם appeared first on .

מעגל קסמים / רועי אהרוני

בועז דרומי — Sun, 23 Aug 2015 11:31:53 +0000

מעגל קסמים

הנסיך הקטן יצא מהכוכב הקטן בו הוא חי מתוך השתוקקות למצוא אדם בעל ערך. הוא טייל ברחבי הגלקסיות ופגש אנשים שונים ומשונים. באחת הפלנטות הוא פגש שתיין אחד: “מה אתה עושה”? שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים. “אני שותה” השיב השיכור נוגות. “למה אתה שותה”? שאל הנסיך הקטן. “כדי לשכוח” ענה השיכור. “כדי לשכוח מה”? שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו. “כדי לשכוח את חרפתי”, התוודה השיכור, מרכין ראש. “מהי חרפתך”? המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו. “חרפתי היא חרפת השתייה”, חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה. והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל. “המבוגרים הם באמת מאד, מאד, משונים”, שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.

נהוג לחשוב שחטאו הגדול של דוד המלך היה חטאו עם בת שבע, אשת אוריה החיתי. החת”ם סופר לא חשב כך. בפירושו למסכת חולין ¹ מזכיר החת”ם סופר את מאמרו של רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן במסכת שבת ²: “כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה”, ומסביר שכל האומר דוד חטא בבת שבע אינו אלא טועה, אולם יש חטא אחר בו דוד חטא. חז”ל מסבירים בגמרא ובמדרש את סמיכות הפרשיות של אשת יפת תואר ובן סורר ומורה דרך קביעה חריפה: “כל הנושא יפת תואר – יש לו בן סורר ומורה” ³. האם חז”ל לומדים את זה רק מסמיכות הפרשיות? חז”ל מבינים זאת בעקבות התקדים ההיסטורי: דוד המלך. דוד נושא את מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה – אשת יפת תואר. אומרים חז”ל – על זה שחמד דוד מלך ישראל את מעכה בת תלמי מלך גשור, יצא ממנו בן סורר ומורה – אבשלום, שביקש להורגו ושכב עם פילגשיו ונהרגו רבבות מישראל ונעשתה מחלוקת ישראל – כדור שלג מתגלגל שלא היה ניתן לעצור. נראה שהתורה מנסה לעצור את כדור השלג הזה מלהתגלגל. התורה מבינה את מצבו הרוחני של הלוחם במלחמה, ומבינה כי הוא יכול למצוא את עצמו מתאווה לשאת אשת יפת תואר. משום כך אומרת לו התורה – קח אותה הביתה. אך לפני שאתה מתחתן איתה – תגיד לה להסיר את שמלת השבי המפוארת שלבשה לכבוד הלוחמים כדי שיזנו איתה; תגלח את שערות ראשה; תן לה לבכות חודש ימים; אחרי חודש ימים של בכי– נראה אם עדיין תרצה אותה. הרי אותו לוחם, אם היית שואל אותו לפני הקרב מה התוכניות שלו לעתיד, קשה להגיד שהוא היה עונה לך: “להתחתן עם יבוסית”. התורה מאפשרת ללוחם לצאת ממעגל הקסמים בו הוא נתון, להתבונן במציאות ולבחור בצורה שכלית האם זו המציאות שהוא רוצה לעצמו.

כל אחד מאיתנו נמצא בדברים מסוימים בתוך מעגלי קסמים שכאלה: הרגלים רעים, התמכרויות, עבירות אחדות שגוררות עבירות נוספות. גם אנחנו לפעמים כמו אותו שיכור שפגש הנסיך הקטן, שותים כדי לשכוח את בעיית השתייה שלנו, ממשיכים באותה דרך שאנו הולכים בה בלי שבחרנו בה אף פעם באמת. בשעה טובה החלה ישיבתנו את זמן אלול. ההימצאות בישיבה, וביתר שאת בזמן אלול, נותנת לנו פיתרון איך לצאת ממעגלי קסמים שאיננו רוצים בהם, פיתרון שנמצא בשני מימדים: המקום והזמן. מבחינת המקום – אנחנו לוקחים צעד אחורה משטף החיים שבחוץ וגולים למקום תורה. זה המקום הטוב ביותר לבחון בו בשכל האם אנחנו חיים כמו שאנחנו רוצים לחיות, האם אנו לא פועלים לפעמים מכוח ההרגל ושבויים בתוך מעגלי קסמים בתרבויות שאיננו רוצים להיות חלק מהם. ההתבוננות על המציאות מחוץ לשטף החיים מאפשרת לנו להחליט בצורה מושכלת איך לעצב את החיים שלנו לפי הערכים בהם אנו מאמינים ולא לפי גחמות רגעיות או הרגלים מקולקלים. מבחינת הזמן – חודש אלול הוא גם זמן שנמצא כביכול מחוץ ללוח השנה. הוא קורא לנו להסתכל על שאר ימות השנה: האם בהם אנו חיים כפי שאנחנו רוצים לחיות, האם כל דבר שאנו עושים הוא כיוון שבחרנו בו, או שאנו סבילים לנוכח המציאות? האם אנו מעצבים את סדר היום שלנו לפי השעה בה גופנו מתעורר או רעב, או על פי שאיפותינו הרוחניות כך שכשנעלה לעת ערב על משכבנו, נהיה מרוצים מהיום שעבר עלינו? הימצאותנו עתה בישיבה בחודש אלול, מעניקה לנו את המקום הנכון והזמן הנכון לעצור את כדורי השלג ולצאת מתוך מעגלי הקסמים ההרסניים. קיבלנו מתנה גדולה, שאין עליה החזרים – אז כדאי לנצל אותה!

דף קמב. ↩
דף נו: ↩
סנהדרין דף קז. ↩

The post מעגל קסמים / רועי אהרוני appeared first on .

הגיגים אישיים לפרשת כי תצא תשע”ד מאת אליהו פיין

בועז דרומי — Sun, 23 Aug 2015 07:31:00 +0000

הפרשה שלנו מרובה במצוות, כאשר חלקן מצוות מחודשות שבפעם הראשונה מופיעות בספר זה, וחלקן מצוות שכבר נאמרו בעבר בספרים שונים, ועכשיו נאמרו שוב, כאשר בדר”כ התחדש בהם פרט או הסבר מסוים. ניגע בעז”ה באחת המצוות.

אומרת התורה בפרשה שלנו: “כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה: וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה” (כד, כא-כב). הרבה דברים נקבעו ‘זכר ליציאת מצרים בלוח השנה העברי ובתרי”ג המצוות שאנו מקיימים. אך מה הקשר בין מצווה זו של בצירת הכרם לבין זכירת היותנו עבדים במצרים?

אז ראשית עלינו לומר בפה מלא שהמצווה היא להשאיר את העוללות לגר ליתום ולאלמנה כחובה מוסרית. עלינו להתנהג אליהם ברחמים ובאהבה ולא כעבדים, וחלילה לא נתנהג אליהם כמו שהתנהגו אלינו המצרים, כשהיינו עבדים במצרים. מעניין מאוד להיווכח לכך שבכל מקום בו מזכירה התורה את היתום, את הגר, האלמנה וכד’ ועוסקת בחובה לרחם ולעזור להם, מזכירה התורה במפורש את הסיבה לדאגה הצמודה: “וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כָּל אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן” (שמות כב, כ-כא), “וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם” (דברים י, יט), “לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה: וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם…” (דברים כד, יז-יח), וכך מופיע בעוד מספר מקומות.

אך נראה שיש עוד קשר בין הדברים, קשר רעיוני, שעולה מהקשר בין העוללות לעניים והמסכנים:

ראשית, מהן העוללות? אומר רש”י על אתר: ‘…ואיזו היא עוללות? כל שאין לה לא כתף ולא נטף’ (כד, כא). המפרשים מסבירים ואומרים ש’כתף’ זהו הענף של האשכול אליו מחוברות אשכולות נוספים, וכאשר אשכולות אלו שוכבות זו על זו כמשאוי שעל אדם, זהו כתף, ואם כל אשכול יוצא ממקום אחר ולא נח על חברו, לענף זה אין כתף. ‘נטף’ אלו גרגירים יחידים בסוף הענף, לאחר כל האשכולות שיצאו מהענף עצמו, שנוטפים כלפי מטה. אם יש הרבה גרגירים כאלו, אינם נחשבים כ’נוטפים’.

אם כן, אנו מצווים להשאיר ענפים בהם אין כתף או נטף לגר ליתום ולאלמנה.

כפי שהסברנו, הכתף והנטף אלו אשכולות וגרגירי ענבים שאינם מחוברים לאחרים, הם מופרדים משאר האשכולות שעל הענף, ואינם נוטפים זה על גבי זה. הם נשארו לבד, בצד. אנשים אלו שהתורה מצווה אותנו לדאוג להם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי לעיתים, ועוד- הם אנשים שעלולים להידחף הצידה, להינטש, וכד’.

ר’ משה אלשיך שואל, למה לא נצטוונו לתת לעניים את החיטים הראשונות המשובחות ביותר, מראשית הזיתים ומהאשכולות הטובות שבכרם? למה איננו נותנים את הטוב והמשובח ביותר? וכן, למה את הפאה אנחנו משאירים בסוף הקצירה ולא נותנים בתחילה, ומדוע נותנים לעניים את העומרים ששכחנו וכנראה אינם כל כך חשובים, ואת הענפים שנפלו על הקרקע?

עונה האלשיך תשובה מעניינת מאוד: ‘… לזה אמר: “וזכרת כי עבד היית כו’ על כן אנכי מצוך לעשות הדבר הזה”. שעל פי דרכו רצה הוא יתברך תהיה הצדקה באופן תזכור כי עבד היית, שתתן מה שדרך האדון לתת לעבד, שהוא השכוח (מה שנשכח) ושארית המזון והבזוי מהכל, שהוא לבל תתגאה ברוב דגן תירוש ויצהר, ושאתה מפרנס את הדלים. אך בהיות הצדקה בדרך שבו תזכור העבדות אז ייכנע לבבך ותהיה צדקתך רצויה לפניו יתברך… והוא בעוללות שאין לה לא כתף ולא נטף שאין לו שום סמך (אין לו על מה להיסמך ולהישען) מעין כתף, ולא הרחבה להיפשט כנטף, רק גרגיריו דבוקים בשדרות האשכול ובלתי סמוכים כתף אל כתף ולא נוטפים ולא תלויים, לרמוז אל העבד הכפוף תחת רבו ולא יתפשט בבחירתו’.

ר’ משה אלשיך מתייחס אל בעל השדה, אל הנותן, עליו המצווה לדאוג לעני. אך בניגוד למה שחשבנו, שמצוות הצדקה היא רק דאגה לשני, במקרה זה איננו מתחשבים בעני ובצרכו ולא עושים את הטוב ביותר למענו, אלא אומר האלשיך שהמצווה היא בראש ובראשונה לדאוג למחשבות ולמידות שלנו. מצד אחד בעל השדה משמש כאדון, הוא עומד בראש, ומצד שני הוא אינו נותן כל מה שהוא רוצה, אפילו אם הוא חסיד וצדיק גמור. איננו נותנים את הטוב ביותר, את התבואה והיבול הראשוני, אלא מתייחסים אל העני כעבד. הכל ‘לבל תתגאה ברוב דגן תירוש ויצהר, ושאתה מפרנס את הדלים’- שלא תתגאה אתה בכל מה שאתה נותן, לכן אתה נותן את מה שפחות בערכו. רק בדרך זו תהיה הצדקה רצויה לפני ד’! ולזה גם רומזים העוללות שאנו נותנים, שאינם בעלי כתף או נטף, כדמיון אל העבד הבא לפני רבו חסר כל, ללא כל יכולת בחירה.

נראה שדברי ר’ משה אלשיך מיוחדים מאוד, ושייכים לכל אחד מאיתנו. אמנם נראה שמעל העני נמצא בעל השדה, אבל מעל בעל השדה, ומעל כל אחד ואחד מאיתנו נמצא קודשא בריך הוא. הקב”ה ‘גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר’ (קהלת ה, ז). כולנו עבדים לפני הקב”ה, כמו שאומרים (האשכנזים וודאי, ואולי גם בעוד נוסחים) בפיוטים ביום הכיפורים: ‘כי אנו עבדיך ואתה אדוננו’. בימים אלו אשר המלך בשדה, מחכה לנו ממש פה בחוץ, וכל מה שדורש הוא מאיתנו זה שנצא אליו. מה יותר מיוחד מאשר מלך שיבוא אליך לביתך לבקר ולראות אותך, לשמוע את קולך ולסלוח ולכפר על כל מעשיך, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בקב”ה ית’ שמו.

אנו מתקרבים לימים הנוראים, בהם ניגשים אנחנו לפני ד’ כדלים וכרשים, דופקים על הדלת ורוצים לשוב בתשובה שלמה לקראת השנה החדשה בעז”ה. כולנו באים כעבדים לפני האדון ברוך הוא, ועלינו לזכור את היסוד- “וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם”. היינו עבדים לבני אדם בעבר, אך כעת איננו ‘עבדים לעבדים’ (קידושין כב ע”ב) אלא “כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ד’ אֱ-לֹהֵיכֶֽם” (ויקרא כה ,נה). איננו עבדים של ארצות הברית, לא של מצרים, ולא של שום עם אחר! “וַאֲנַ֓חְנוּ׀ בְּשֵׁם ד’ אֱ-לֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר” (תהילים כ, ח).

ובעז”ה נזכה במהרה לראות בשוב ד’ ציון, ובמלכו של עולם מולך על כל העולם כולו, “וְהָיָ֧ה ד’ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ…” (זכריה יד, ט), כאשר יהיה אדון על כל העולם כולו, ונחסה כולנו בצל כנפי השכינה, עמ”י- עבדי ד’, יחד עם כל שאר באי העולם כולו, שלא יהיו כעוללות אשר ננטשו בצד, אלא נצרפם אלינו באור גדול, בקריאה גדולה יחדיו בשם ד’!

“וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית ד’ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל הַגּוֹיִֽם: וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל הַר ד’ אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר ד’ מִירוּשָׁלִָֽם: וְשָׁפַט֙ (ד’!) בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה” (ישעיהו ב, ב-ד).

The post הגיגים אישיים לפרשת כי תצא תשע”ד מאת אליהו פיין appeared first on .

הגיגים אישיים לפרשת כי תצא תשע”ה מאת אליהו פיין

בועז דרומי — Sun, 23 Aug 2015 07:31:00 +0000

פרשתנו עניינית מאוד ועוסקת במצוות רבות, שמספרן כמובן משתנה בין מוני המצוות השונים, אך בכל מוני המצוות פרשה זו תופסת את המקום הראשון, כאשר יש בה את המספר הרב ביותר של מצוות (לדוגמא – לשיטת מניינו של ספר החינוך, בפרשתנו ישנם שבעים וארבע מצוות!).

נוסיף ונאמר שמספר מהמצוות הינן חזרה על מצוות שכבר הופיעו בתורה בספרים השונים, ומספר רב של מצוות הינן מחודשות ולא הופיעו קודם לכן בתורה.

אחת הפרשיות המופיעות לראשונה בפרשתנו היא: “וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה” (דברים כא, כב-כג). ובכן, זו פרשה קצרה מאוד- כמו רוב רובן של הפרשיות בפרשת השבוע- העוסקת במקרה בו אדם התחייב עונש תליה ל”ע, וכן בדין הנוגע אליו ובטעמו.

ראשית נעיר שבשני פסוקים אלו ישנה מילה החוזרת שלוש פעמים, כאשר כל פעם משמעותה שונה, המילה ‘כי’. אומרת הגמרא במסכת ראש השנה (ג ע”א): ‘…דאמר ריש לקיש: כי משמש בארבע לשונות: אי (אם), דילמא (שמא, אולי), אלא, דהא (שהרי)’. ובכן, בפתיחת הפרשיה: “וכי יהיה באיש…” משמעות המילה ‘כי’ היא ‘אם‘ יהיה באיש…, אם וכאשר דבר כזה יקרה לו. בפעם השניה: “לא תלין נבלתו על עץ כי קבור תקברנו”, כאשר משמעות המילה ‘כי’ היא ‘אלא‘, שכן צווה אותנו התורה הקדושה שלא נשאיר את גוף האדם תלוי אלא נקבור אותו. ובפעם השלישית: “…כי קללת א-לוקים תלוי”, ומשמעות המילה בחלק זה היא ‘שהרי‘, כאשר חלק זה של הפס’ ממשיך את החלק הקודם, שאמר שעלינו לקבור את האדם, שהרי ‘קללת א-לוקים תלוי’.

הטעם שנותנת התורה לחובת קבורת האדם ‘כי קללת א-לוקים תלוי’, אינו ברור כלל. מה הכוונה ‘קללת א-לוקים’? הייתכן שהקב”ה קילל את האדם, ח”ו?! וגם אם נאמר שכאשר גורש האדם מגן עדן קילל אותו ד’ (למרות שהרבה יותר נכון לומר שהעניש אותו…), הייתכן לומר שזהו מהותו, קללה זו?! אז למה מכונה כך האדם התלוי, ‘קללת א-לוקים’?

המפרשים התחבטו בשאלה זו, וניסו למצוא פתח לתשובה לשאלה זו. בפשט הכתובים נראה לפרש ‘כי קללת א-לוקים תלוי’- ‘מי שקילל את א-לוקים תלוי’. תשובה נוספת לשאלה זו המופיעה במספר מפרשים (רש”י, תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, ועוד) היא שהאדם כידוע נברא בצלם א-לוקים (בראשית ט, ו), וכאשר אדם תלוי ‘זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו’ כלשון רש”י. הוצעו עוד מספר תשובות במפרשים השונים, אך לא כאן המקום להרחיב בעניינן.

אך נראה בעיני להציע רעיון נוסף לפירוש המילים ‘כי קללת א-לוקים תלוי’: כיודע, האדם הוא נזר הבריאה, ולמען פעילותו ומילוי תפקידו בעולם ברא הקב”ה את היקום כולו. ר’ יהודה הלוי בספרו ‘ספר הכוזרי’ מונה דרגות שונות בבריאה, החל מהדומם, דרך הצומח, החי, והאדם בראש (עיין ספר הכוזרי מאמר א). וכן כתב הרב יצחק זילברשטיין, מחבר הספר ‘חשוקי חמד’ על בבא מציעא (פה ע”א): ‘”כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה”- הרי שבעלי החיים נוצרו למען האדם, שהוא נזר הבריאה‘, כמו גם שאר כל הבריאה.

בעקבות לימוד זה אפשר לומר שכאשר אדם תלוי זו בעצם קללה כלפי שמיא! ראינו לעיל שמהפסוק ‘כי בצלם א-לוקים עשה את האדם’ למדו חז”ל שהאדם עשוי כדיוקנו ובצורתו של ד’ ית’ (הרבה מאוד דרכי חיים למדו חז”ל מהשוואה זו למעשה!), ואם כן- אדם שתלוי על עץ בעצם מבזה את הקב”ה! כביכול אדם זה שהוא תכלית הבריאה, הינו בדרגתו הבריאה העליונה ביותר- מוצג לעיני כל כאשר הוא מת, בצורה כה בזויה. האמנם זהו כבודו של בן מלך?! בנו של מלך מלכי המלכים, הקב”ה?! זהו קללה כלפי הקב”ה! ביזיון קדושתו ית’!

משל למצב זה מובא בגמרא (וכן ברש”י על הפס’): ‘תניא, אומר רבי מאיר: משלו משל למה הדבר דומה – לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. ציווה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! ציווה המלך והורידוהו’ (סנהדרין מו ע”ב).

נוסיף ונאמר שאדם כזה לא מתאים לדרגתו! אדם שהגיע למצב בו מענישים אותו בכזה עונש חמור, בתליית גופו על עץ, עד שאומרת עליו התורה ‘כי קללת א-לוקים תלוי’, אינו מתאים להיקרא אדם! אולי אף נאמר שיורד הוא לדרגת החי בלבד…

ואם נכונים הם דברינו, אזי אולי זו הסיבה בגינה התורה הצמידה את פרשיית ‘בן סורר ומורה’ לפרשייה שלנו, פרשיית תליית האדם וקבורתו. גם בן סורר ומורה אינו מתנהג בצורה ראויה ביחס למעמדו, ביחס להיותו יהודי, בנו של ד’ ית’. וזו הסיבה לחומרה בעונש שלו: “ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת..” (כא, כא). ובאמת- שניהם מתים מול כל העם, כאשר העץ עליו תלוי האדם נמצא לעיני כל, וכן כל העדה הרוגמת באבנים את הבן הסורר והמורה.

מעניין לראות שבספרי הנביאים מובאים מספר מקרים בהם השתמשו בעונש זה, בתלייה, וקיימו את מצוות התורה כפי הכתוב בה. בפעם הראשונה היה זה בימי יהושע, בעת מלחמותיו לכיבוש הארץ: “וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ” (יהושע ח, כט). מקרה נוסף מעט אחרי הקודם, כאשר יהושע נלחם נגד חמשת המלכים העולים להילחם נגד עם ישראל, בעקבות כך שהשלימו העם עם גבעון לשלום: “וַיָּנֻסוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיֵּחָבְאוּ בַמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה… וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב: וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם…” (יהושע י).

לפני שבועיים קראנו בפתיחת פרשת ראה על יכולת הבחירה של האדם בטוב או חלילה ברע (וכך נראה גם בפרשת נצבים הבעל”ט), כאשר התורה מצווה אותנו ‘ובחרת בחיים!’ (ל, יט). בתקופה זו, אמצע חודש אלול- זהו הזמן לבחור בחיים! ולא רק לבחור, אלא לחשוב איך תבוא לידי ביטוי בחירה זו: מה ישתנה אצלי, במה אני רוצה ושואף להשתפר, איפה אני רואה פגמים באישיות ובדרך החיים שלי, וכד’, וזו מהות התשובה! השיבה אל ד’ ית’, אל השאיפה להשתלם ולהתקדם בעבודת ד’, בלימוד התורה ובקיום המצוות. וממילא, בחירות כאלו יצילו אותנו ממקרה של: וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת…”!

נמשיך להתחזק ב’תפילה, בתשובה ובצדקה המעבירין את רוע הגזרה, המחזירין אותנו למוטב, לדרך ד’. ובעז”ה נזכה כולנו עוד במהרה לשוב אל ד’ בלב שלם, ומנגד ‘השיבנו ד’ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם!” (איכה ה, כא).

ונסיים בפסוקי הנחמה מהפטרת הפרשה: “כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ… בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ… וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'” (ישעיהו נד, ג-ח).

אליהו פיין

להצעות , תגובות או כל רעיון אחר- eyfine18@gmail.com

לעילוי נשמת פרוך בת שושנה ז”ל, נשמתה של סבתא רבא שלי, פייגא ייטא בת רבקה, נשמתו של סבי אליהו בן חיים ז”ל,

נשמת מרדכי רפאל בן שרה ז”ל, נשמתו של הרב דוד אברהם ספקטור זצ”ל, נשמתו של מרן הרב חיים עובדיה יוסף זצ”ל,

והרב אברהם צוקרמן זצ”ל, בתוך שאר נשמות עם ישראל הקדושים!

עם נשמתם הזכה והטהורה של גלעד מיכאל בן אופיר ובת-גלים, יעקב נפתלי בן אבי ורחל דבורה, אייל בן אורי ואיריס תשורה,

ושל כל החיילים הטהורים שנפלו במלחמתם על ארצנו הקדושה.

תהא נשמתם הקדושה צרורה בצרור החיים לנצח!

ולהצלחת עם ישראל וכוחות הביטחון העומדים ושומרים על עמינו וארצנו, יצליח ד’ דרכנו, אמן!!

The post הגיגים אישיים לפרשת כי תצא תשע”ה מאת אליהו פיין appeared first on .