אנו מוצאים תופעה כזו גם במקרים נוספים: בפרשת ניצבים מתאר משה רבינו כיצד עם ישראל עתיד לחטוא, וכיצד העונש יהיה כל כך חמור וכל כך ברור שהוא בא מאת ה’, עד שגם לגויים שיראו את עם ישראל בייסוריו, יהיה ברור שמדובר בעונש מאת ה’ (דברים כט, כא-כד):

“ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה’ בה:    גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבוים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו:    ואמרו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה:    ואמרו על אשר עזבו את ברית ה’ אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים:”

כך גם אמר הרב עמיטל, ששרד את נוראות השואה באירופה, שהשאלה ‘איפה היה הקב”ה בשואה’ איננה רלבנטית מבחינתו – מה זאת אומרת איפה הוא היה? ראינו אותו בכל רגע ורגע! היה ברור לגמרי שהטירוף שאחז בנאצים ימ”ש לרצוח עוד ועוד יהודים, אין  בו מציאות טבעית כלל אלא שינוי סדרי הטבע לרעה, שבא ישירות מאת ה’!

הצרעת, כפי שמבאר הרמב”ם בסוף הלכות טומאת צרעת, היא עונש אלוקי גלוי על קלקולי לשון הרע: “וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת… אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך”.

גם עונש כזה הוא מתנה. המכות שמכה אותנו הקב”ה באות כדי לתקן אותנו ולהחזיר אותנו לדרך הישרה. דוד המלך ע”ה כותב במזמור כג בתהילים “שבטך ומשענתך המה ינחמוני” – לא רק משענתך תנחם אותי, כאשר אני נשען על הסיוע האלוקי, אלא גם שבטך – השוט שבו אתה מכה אותי, גם הוא ינחם אותי, שכן כאשר אני מקבל מכה מהקב”ה אני יודע שאני עדיין חשוב לפניו, שאכפת לו ממני, הוא מכה אותי כי הוא רוצה בי והוא רוצה שאהיה מתוקן יותר ושלם יותר. כאשר אנחנו רואים ברחוב ילד שמקלל, מלכלך, או מתנהג בצורה לא ראויה, לא תמיד נמצא לנכון להעיר לו. אך אם זה במקרה הילד שלנו – אנחנו מרגישים אחריות גדולה הרבה יותר גם להעיר וגם לעיתים להעניש בעונש מתאים, כי אכפת לנו מהילד שלנו. גם העונש הניסי מאת ה’ הוא מתנה, שכן גם אם הקב”ה נותן לנו סטירה, לפחות ברור שהוא נוגע בנו…

ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי מבאר את נגעי הצרעת של הבגד והבית בדרך אחרת. לפי ריה”ל פשוט המצב הטבעי של עם ישראל הוא שהשכינה שורה עליו, ומתוך השראת השכינה האור האלוקי שורה עליהם. כאשר עם ישראל מתרחק מהקב”ה אז משתנה מראיתו והנגעים הם פשוט תוצאה טבעית של הריחוק, כאשר האור האלוקי סר מעלינו. וזו לשונו במאמר שני אות סב:

“אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אלה מן הדברים שנתיחדה השכינה בהם, כי הנה השכינה היתה בישראל בבחינת רוח החיים שבגוף האדם, בהיותה נותנת להם חיות אלוהית ומקנה להם זיו ויפי ואור בנפשותם ובגופיהם ובלבושיהם ובמעונותיהם. וכאשר רחקה מהם, נבערו עצותם ונולד כעור בגופם וחלף יפיים. וכאשר רחקה מיחידים, נראו בכל איש ואיש מהם רשמי התרחקות אורה מעליו”.

על פי יסוד זה מחדש הרמב”ן שלא רק נגעי בתים מתרחשים רק בארץ ישראל (כפי שנאמר “כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם” – ויקרא יד, לד), אלא גם נגעי הבגד יכולים לבוא רק בארץ ישראל, שרק בה שורה שכינתו של הקב”ה על עם ישראל, וממילא רק בה יורגש חסרון השכינה ויתבטא בצורה טבעית בנגע.

על פי פירוש זה, מעבר לכך שהצרעת היא מתנה בפני עצמה, ככל עונש של הקב”ה, הרי שהיא גם מגלה על מתנה משמעותית הרבה יותר שנמשכת בכל זמן היותנו בארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה, ושכינת ה’ מאירה בה את חיינו בכל המישורים.

The post מתנת הצרעת appeared first on .

הבסיס להבנת העניין הוא שהצרעת איננה מחלה אלא נגע – זהו ביטוי לנגיעה האלוקית. לא מדובר כאן על איזו מחלת עור נדירה, אלא על דבר שאיננו גופני כלל. זהו אחד הפירושים לדברים שנאמרו בספר יצירה (פ”ב מ”ז), ספר קבלה המיוחס לאברהם אבינו עליו השלום: “אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע”.

הענג שעליו מדובר פה גם הוא איננו ענג גופני, אלא בבחינת מה שאמרו חז”ל על העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתייה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ודאי שההנאה מזיו השכינה איננה ענג גופני, שהרי בעולם הבא אין גוף כלל; אלא ודאי מדובר על הנאה נשמתית, כפי מה שאמר דוד המלך “ואני, קרבת אלקים לי טוב” (תהלים עג, כח). גם עונשי הגהנום אינם צואה רותחת או תנור לוהט כפשוטו, שהרי אין שם גוף שיישרף בהם… אלא עצם הריחוק של הנשמה מריבונו של עולם, הוא העונש החמור ביותר, וייסורי השאול הקשים ביותר.

ממילא, גם תענוגות גן העדן וגם ייסורי הגהנום קיימים גם בעולם הזה – אנחנו פעמים רבות לא מודעים אליהם, אבל הנשמה שטבועה בנו חווה אותם בכל רגע: כאשר אנחנו עובדים את ה’ ומתקרבים אליו, הנשמה מתענגת על ה’; וכאשר אנחנו מתרחקים – הנשמה חווה ייסורי גהנום קשים.

ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שני, אות סב) מבאר שכל נגעי הצרעת הם כולם ביטויים לאותו צער של הנשמה, לאותם ייסורים של ריחוק מהקב”ה:

“אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אלה מן הדברים שנתיחדה השכינה בהם, כי הנה השכינה היתה בישראל בבחינת רוח החיים שבגוף האדם, בהיותה נותנת להם חיות אלוהית ומקנה להם זיו ויפי ואור בנפשותם ובגופיהם ובלבושיהם ובמעונותיהם. וכאשר רחקה מהם, נבערו עצותם ונולד כעור בגופם וחלף יפיים. וכאשר רחקה מיחידים, נראו בכל איש ואיש מהם רשמי התרחקות אורה מעליו”.

הכיעור של הנגע איננו מחלה, ודאי שלא מחלה גופנית. התרחקות השכינה מהאדם, היא שגרמה לכיעור, כפי שקרבת אלקים היא שמלכתחילה גרמה ליופי המיוחד של עם ישראל בזמן ששרתה עליהם השכינה.

יש כאן יחס מיוחד של התורה ליופי ולכיעור. אנו רגילים לחשוב שהתורה שוללת כל דבר חיצוני, “שקר החן והבל היופי”. אולם מסתבר שהחיות האלוקית נותנת גם זיו ויופי ואור, ולא רק לנפשותם של ישראל, אלא גם לגופיהם, לבגדיהם ולבתיהם.

סיפור מיוחד ומפורסם המופיע במסכת ברכות דף ה ע”ב שופך אור על העניין כולו:

“רבי אלעזר חלש [=חלה]. על לגביה [=בא אליו] רבי יוחנן [שהיה רבו של ר’ אלעזר, ובא לבקר את החולה]. חזא דהוה קא גני בבית אפל [=ראה ר’ יוחנן שר’ אלעזר שוכב בבית אפל, ללא חלונות]. גלייה לדרעיה ונפל נהורא [=גילה את זרועו, ונפל אור בבית, מרוב יופיו של ר’ יוחנן]. חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר [=כיוון שהיה אור, ראה ר’ יוחנן שר’ אלעזר בוכה]. אמר ליה: אמאי קא בכית? [=מדוע אתה בוכה?] אי משום תורה דלא אפשת [=אם בגלל שלא הרבית ללמוד תורה], שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואי משום מזוני [=שמא אתה בוכה בגלל מזונותיך, שאתה עני], לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות [=לא כל אחד זוכה גם להיות גדול בתורה כמוך, וגם להיות עשיר]. ואי משום בני [=אם אתה בוכה על בניך שמתו], דין גרמא דעשיראה ביר [=זוהי העצם של בני העשירי שמת. כלומר, הרי גם לי, לר’ יוחנן, מתו עשרה בנים, ואלו הם ייסורים של אהבה ואינך צריך לבכות עליהם]. אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא [=אמר לו ר’ אלעזר: על היופי הזה שלך, שיבלה בעפר לאחר מותך, על זה אני בוכה]. אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו [=אמר לו ר’ יוחנן: על כך ודאי שאתה בוכה, זו באמת סיבה טובה לבכות. ובכו שניהם…]

סיום הסיפור נראה ממש הזוי: יושבים שני גדולי עולם, ובוכים על כך שיום אחד ר’ יוחנן עתיד למות… ולא על אובדן חייו הם בוכים, או על אובדן תורתו, אלא על כך שיופיו החיצוני המיוחד יאבד מן העולם…

ודאי שגם יופיו של ר’ יוחנן לא היה סתם יופי גופני. כאשר ר’ יוחנן מתאר את יופיו, הוא פותח: “אנא אשתיירי משפירי ירושלים” – אני נותרתי מן האנשים היפים שהיו בירושלים, כלומר בזמן שבית המקדש היה קיים היו בירושלים אנשים יפים ביותר, מכוח השכינה ששרתה שם. ואני, יופיי איננו סתם יופי חיצוני, אלא הוא איזושהי שארית מאותו יופי רוחני שהופיע בעם ישראל בעקבות השראת השכינה. על כך יושבים ר’ יוחנן ור’ אלעזר ובוכים, על ההדרדרות של עם ישראל, על אובדן השכינה וממילא על אובדן היופי הגופני שנובע ממנה.

נגעי הצרעת, אם כן, מלמדים אותנו שגם היופי החיצוני יש בו ערך – כאשר הוא נובע מתוך חן פנימי, מתוך השראת שכינה אלוקית. ההשתוקקות ליופי נובעת ביסודה מתוך צורך רוחני, מתוך געגוע לאותה שכינה אלוקית שתופיע בנו במהרה.

The post היפה והמכוער appeared first on .

“ר’ אבין בשם ר’ יוחנן אמר: כתיב “ואם לא תמצא ידה די שה” [על היולדת נאמר שהיא צריכה להביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת; “ואם לא תמצא ידה די שה”, כלומר אם אין באפשרותה מבחינה כלכלית להביא כבש, תביא שני תורים או שני בני יונה]. ומה כתיב בתריה [=ומה כתוב לאחר מכן?] – “אדם כי יהיה בעור בשרו”. וכי מה ענין זה אצל זה? אמר הקב”ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה, ואתה לא עשית כך; חייך שאני מצריכך לבא אצל כהן, שנאמר: “והובא אל אהרן הכהן”.

בפשטות המדרש משתמש כאן באיום ובהפחדה בעונש – אם אשתך לא תביא קרבן יולדת, ואולי אפילו אם תביא קרבן שאינו באמת לפי כוחך ולפי יכולתך הכלכלית, כגון אם תביא שני בני יונה למרות שבמצבך הכלכלי אתה יכול להרשות לעצמך להביא כבש – עונשך יהיה לבוא אל הכהן בנסיבות פחות סימפטיות, כאשר יהיה בך נגע צרעת ותיאלץ לבוא אל הכהן שיטהר אותך (וכמובן שגם הקרבנות של המצורע ייזקפו לחובת חשבונך בבנק…)

אך מהמשך המדרש אנחנו מגלים שיש כאן לא רק הפחדה וייראת העונש, אלא עיקרון רוחני מקיף שבא לידי ביטוי במערכות חיים רבות ושונות, שכן המדרש ממשיך ואומר כך:

“אמר רבי לוי: ברכות מברכות את בעליהן, וקללות מקללות את בעליהן [=אדם שעושה מצווה, המצווה עצמה היא ברכה שמברכת אותו, ולהבדיל אדם שעובר עבירה – העבירה עצמה נושאת עימה קללה]. (דברים כה) “אבן שלמה וצדק יהיה לך” וגו’ – אם עשית כן [=אם אבן המשקל שלך הייתה מדוייקת וכשרה ולא גנבת בעזרתה את הלקוחות], יש לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן – “לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה” [=אסור לך להחזיק בביתך אבן משקולת גדולה, שבעזרתה אתה קונה קילו ורבע במחיר קילו, או אבן משקולת קטנה שבעזרתה אתה מוכר 900 גרם במחיר קילו]; אם עשית כן, לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור [המדרש מבוסס על לשון הפסוק “יהיה לך”, “לא יהיה לך”, ולומד שאם יהיה לך אבן גדולה וקטנה – לא יהיה לך סחורות לסחור בהן]. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי “לא תעשה איפה גדולה וקטנה” ועשית – חייך שאפילו בקטנה אינו מספיק אותו האיש [=אם עשית אבן משקל קטנה כדי למכור פחות מהכמות שציינת, העבירה תגרור אחריה קללה בפרנסתך ולא יהיה לך אפילו כמות קטנה של סחורה]. ודכוותה [=וכמוה אנו מוצאים עוד דוגמא:] (שמות כ) “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב” – אם עשית כן, חייך שאפילו של עץ ושל אבן אינו מספיק בידו שתהא לו [אדם שעושה פסל מכסף וזהב, סופו שירד מנכסיו ולא יהיה לו כסף לעשות פסל אפילו מעץ ואבן]”.

מדרש זה מופיע לפנינו בפסקה נפרדת (שם אות ז), אך ברור שאין לו שייכות לפרשתנו לולא המדרש שקדם לו, שהרי המדרש דורש כאן פסוקים מספר דברים ומספר שמות, ולכאורה אינו מתייחס לפרשתנו כלל. אלא שמדרש זה הוא המשך ישיר למדרש הקודם, והוא מבאר את העיקרון הבסיסי שעליו מושתתים יסודותיו של המדרש: ברכות מברכות את בעליהן. המציאות היא הפוכה מכפי שניתן היה לחשוב – אנו היינו חושבים שככל שאדם ייתן יותר לזולתו, יחסר ממנו; וככל שהוא יתחמן יותר וינסה להשיג יותר, גם אם בדרך שאיננה כשרה – ירוויח ויתעשר. חז”ל מלמדים אותנו שלא כך הוא – המברך יתברך, מי שנותן משלו דווקא הוא זה שמקבל ברכה.

מדרש זה הוא המשך ישיר של המדרש הקודם – אדם חושב שהוא יחסוך מכספו אם במקום להביא קרבן כבש יביא קרבן עופות שהוא זול יותר, אך אינו מבין שסופו להיות מצורע, להפסיד ימי עבודה וכו’, ובסוף לבוא שוב אל הכהן ולהביא שוב קרבן.

המדרש אומר זאת לא כדי להפחיד או לאיים, אלא כדי ללמד אותנו שיש כאן יסוד עמוק: האדם נברא להיות צינור שדרכו עובר השפע האלוקי גם אליו אך גם כצינור להעביר הלאה. האדם לא נברא להיות רק כלי, שמקבל את השפע מהקב”ה, אלא כצינור שגם מעביר הלאה.

כאשר האדם רוצה להיות רק כלי לקבל את השפע שיש בעולם ולא להעביר הלאה – הקללה רודפת אותו לא רק כעונש אלא כתוצאה ישירה של מעשיו, שכן יש גבול למידת השפע שהוא יכול להכיל – גם הכלי הגדול ביותר הוא מוגבל, והמוגבלות של האדם לקבל מאת ה’ נוצרה מעצם רצונו להיות רק מקבל. לעומת זאת, אם האדם בוחר להיות צינור, כלי שפתוח לקבל אך גם פתוח להעביר ולתת – אז הקב”ה משפיע עליו שפע ללא גבול, כצינור שאתה יכול תמיד להזרים דרכו עוד ועוד.

כך מתבארים הפסוקים: “אבן שלמה וצדק יהיה לך” – אם תעשה כך, יהיה לך; ולעומת זאת “לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה” – אם תעשה כך, לא יהיה לך. שכן אם אינך מבין שאתה רק צינור לשפע האלוקי, ואתה מנסה לרמות ולשקר כדי להשיג עוד ועוד שפע חומרי, הרי בסופו של דבר לכלי שלך יש יכולת קיבול מסויימת, וכשתנסה לעבור אותה עלול הכלי להשבר.

אדם שמנסה לתחמן ולגנוב את זולתו, מגלה בכך שהוא בעצם איננו מאמין – אם האמונה הייתה חזקה בקרבו שה’ הוא הנותן לחם לכל בשר, הרי היה ברור לו שהגניבה לא תהפוך אותו לאדם יותר עשיר…

זהו גם היסוד העומד מאחורי הכלל המפורסם “עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר”. לא מדובר כאן בשכר מצווה בלבד, אלא בעיקרון קוסמי: אם אתה מעשר, הרי אתה מבין שאתה רק צינור, שאתה מקבל ואף נותן; ומתוך כך תתעשר ותקבל שפע טובה וברכה.

The post ברכות מברכות את בעליהן appeared first on .