למה חוגגים את חנוכה? שיעור מפי הרב זאב לוין, מנהל הישיבה

סקירה היסטורית של מה קרה בעולם לפני הפלישה של היוונים לארץ וניפוץ מיתוסים.

בסוף נענה על השאלה למה חוגגים את חנוכה?

---

 מאי חנוכה?

כד קטן, כד קטן,
שמונה ימים שמנו נתן.
כל העם התפלא:
מאליו הוא מתמלא!

כל העם אז התכנס
והכריז: אך זהו נס!
אילולא כד זה נשאר
מקדשנו לא הואר.

מה היוונים עושים בארץ ישראל?

בתום מאבק מזוין של כ200 שנה בין היוונים והפרסים שבתחילתו הפרסים נלחמו על אדמת היוונים ,אלכסנדר הגדול (מוקדון) כובש את כל האמפריה הפרסית , כאשר בדרכו כובש גם את כל המזרח התיכון , בתוכו את ארץ ישראל. כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית והתייחס לעצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום. ובמיוחד יחסו ליהודים היה טוב כפי המתואר במקורותנו. מאורעות חנוכה מתרחשים לאחר כ170 שנה של שלטון יווני שבכל זמנו היה חופש פולחן ליהודים, למה פתאום הגיעו גזרות דת? דבר מוזר כשלעצמו בעולם האלילי שבו כל עם עבד את אלוהיו. הביזה של המקדש וגזרות אנטיוכוס -נחשבות לרדיפה הדתית הראשונה בהיסטוריה האנושית

 

אנטיוכוס הרביעי (קיצור של “תיאוס אפיפנס”, שפירושו: האל המתגלה.) הפסיד במלחמה גדולה לרומאים שהיוו כוח עולה באותה תקופה והושת עליו לשלם להם מס כבד.

כיבוש ירושלים] (בידי אנטיוכוס הרביעי)

ויהי אחרי שובו מהכות את מצרים, (בפקודת הרומאים לעזוב ) בשנת שלוש וארבעים ומאה, ויעל על ישראל למלחמה, ויבוא בחיל כבד ועצום ירושלימה. (כג) ויבוא בעזות מצח אל הקודש פנימה, ויקח את מזבח הזהב ואת המנורה ואת כל כליה, ואת שולחן הפנים ואת קערותיו ואת כפותיו, ואת המזרקות ואת פרוכת המסך ואת הכותרות, וכל עדי הזהב אשר לפני ההיכל, ויקצץ אותם. כד) וייקח גם את הכסף ואת הזהב וכל כלי חמדה וכל אוצר טמון אשר מצא, וייקחם ויעבירם אל ארצו. (כה) ויך מכה רבה בעם, וידבר אליהם בגאווה ובוז. (כו) ויהי אבל גדול לישראל בכל מושבותם. (כז) שרים וזקנים נאנחו, בחורים ובתולות אומללו, ופני נשים יפות חמרמרו. (כח) חתן וכלה בחופתם ספדו ויילילו (כט) אבלה נבלה הארץ על יושביה, ובכל בית יעקב תאניה ואנייה.

רקע היסטורי (עפ”י ספר מכבים): במשך כשנתיים, הפכו היוונים את בית המקדש למקום פולחן לזאוס. המקדש היה משוקץ ומשומם ועל המזבח הקריבו היוונים חזירים לאל היווני. אחרי כיבוש המקדש בחג הסוכות, במשך חודשיים טיהרו אותו: טיהרו את כל הכלים ובעיקר את המזבח שהעלו עליו בשר פיגולים ולקראת ימי החנוכה החלו לעבוד בו את עבודת ה’. (מכבים א ד, לו – ס; מכבים ב י, א – ו)

 

ספר מקבים א’, נקרא גם בשם ספר חשמונאים א’, הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א’ וספר מקבים ב’ נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א’ נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב’ הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית.

מקבים ג מדבר על זמנים אחרים

מקבים ד’ מתוארך לתקופה שבין המאה ה-1 לפנה”ס למאה ה-1 לספירה. הוא נתחבר ביוונית, ככל הנראה באזור סוריה, ומחברו היה יהודי הלניסטי, שהושפע מן הפילוסופיה היוונית ומרעיונות סטואים בני התקופה. מנחם שטרן מתארך את הספר למאה ה-1 לספירה, לפני חורבן בית המקדש בשנת 70. לטענתו, אין להקדים אותו לתקופה ההלניסטית, משום שהוא כולל שימושי לשון מסוימים שלא היו שגורים בתקופה זו. מלבד זאת, שטרן מצביע על כך שהמחבר מדגיש כי חוניו השלישי קיבל את הכהונה הגדולה “לכל ימי חייו” (פרק ד, פסוק א), והדבר מוכיח, לדבריו, כי המחבר לא קדם לתקופת שלטון הורדוס (37–4 לפנה”ס), מאחר שרק בתקופה זו “נתגבש הנוהג להחליף כהנים גדולים בעודם בחיים”.^[2]

בניגוד לספרי מקבים א’ ו-ב’, מקבים ד’ אינו עוסק כלל במרד החשמונאים, אלא ברדיפה הדתית שקדמה לו.

 

ספר מקבים א

חנוכת המזבח – כ”ח כסליו

(מז) וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. (מח) ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. (מט) וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. (נ) ויתנו את לחם הפנים על השולחן, ואת הפרוכת המסך על הארון, ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. (נא) ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. (נב) ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה’ בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. (נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה’ על אשר נתן להם עוז ותשועה. (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. (נה) ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה’ את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה’.

ספר מקבים ב

ומאת ה’ הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה’ שמונת ימים כימי חג הסוכות ויזכרו את הימים מקדם, בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרי…] ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.

יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים)

ולאחר שטיהרו בקפדנות, הכניס בו כלים חדשים… ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס – הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח… וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים, באותו יום שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת־ שיקוץ טמאה…
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים… וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים ) הראשון שמכנה בשם זה) חג האש/ההתגלות). ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה.

מהמובא בפרק שנים עשר שם משתמע שבשנים הראשונות לא חגגו את חג החנוכה באמצעות הדלקת חנוכיות.

מגילת תענית, על חודש כסלו, (בתרגום לעברית)

“חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה, ואמרו בה הלל והודאה, והדליקו בה נרות בטהרה. לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים, ולא היה במה להדליק. וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל, וחיפום בעץ, והתחילו להדליק. ומה ראו לגמר בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח.” 

על הניסים (בתפילה וברכה“מ)

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי (י”ג חַשְׁמוֹנַאי) וּבָנָיו
כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ (נ”א: מִתּוֹרָתָךְ) וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ
וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.וְאַחַר כֵּן (י”ג כָּךְ), בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה (נ”א: שמונה ימים) אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל

 

מגילת אנטיוכוס (או מגילת חנוכה)

אחרי כן באו בני חשמונאי לבית המקדש, ויבנו השערים הנשברים, ויסגרו הפרצות, ויטהרו העזרה מן ההרוגים ומן הטומאות.
ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה, ולא מצאו כי אם צלוחית אחת, אשר הייתה חתומה בטבעת הכהן הגדול, וידעו כי היתה טהור, והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד.
ואלוהי השמים אשר שיכן שמו שם, נתן בה ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים.
על כן קיימו בני חשמונאי קיום, וחזקו איסר ובני ישראל עימהם כאחד, לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה, כימי מועדים הכתובים בתורה, ולהדליק בהם נרות, להודיע אשר עשה להם אלוהי השמים ניצוחים…. מן העת ההוא לא היה שם למלכות יון. ויקבלו המלכות בני חשמונאי ובני בניהם מהעת הזאת ועד חרבן בית אלוהים מאתים ושש שנים.

גמ‘ שבת דף כ“א ע“ב

“מאי חנוכה, דתנו רבנן: בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הם], דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=שאין להספיד ולהתענות בהם]? שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”. (שבת כא ע”ב)

 

אבות פרק ה משנה ה 

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ,

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם,

וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם,

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה,

וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן,

וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים,

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם,

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם:

 

מנחות פו ע”ב (וכן בשבת כב ע”ב)

‘מחוץ לפרכת העדות באהל מועד’ (ויקרא כד, ג), עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל וכו’. מאי עדותה, אמר רבא, זה נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים”.

תוס’ ד”ה ממנה בשם רש”י (והוא לפנינו ברש”י כת”י): “‘ממנה היה מדליק’, כלומר, ממנה מתחיל ההדלקה, שאותו מדליק תחילה בערב, ‘ובו היה מסיים’ – ההטבה בבוקר, שאותו מטיב אחרון, לפי שבכל בוקר מוצא אותו דולק, והשאר מוצא שכבה, ופעמים שהיה דולק כל היום כולו, ומדליק ממנו שאר הנרות, שבבוקר היו כולם כבות חוץ ממנו… ונר מערבי שדולק כל היום, לערב היה מדליק ממנו שאר הנרות. כך פי’ בקונטרס”, וממשיך התוס’: “וזה היה קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק כל היום כו’, דאמר בריש טרף בקלפי (יומא לט.) ‘כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה’, והיה צריך ליתן בה שמן בשחרית שתהא דולקת עד הערב להדליק בה השאר”.

 

 

 

 

ירושלמי יומא ל”ג ע”ב

כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי דולק משמת שמעון הצדיק פעמים כבה פעמים דלק

(אם כן נס פח השמן היה מיותר לחלוטין)

 

מהר”ל בנר מצווה 

ואם תאמר, וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטילה ההדלקה, היו קובעין חנוכה???. כי מה שחייב להודות ולהלל, זהו כאשר נעשה לו נס ובשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה, כי אין המצוה הנאה אל האדם. …. יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך.

 

רמב“ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג 

הלכה א[

בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני. (יום העצמאות!!!)

הלכה ב[

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ”ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

הלכה ג[

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ”ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

 

בראשית רבה ב ד

ר”ש בן לקיש פתר קריא בגליות.
“וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ” זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד, כג): “ראיתי את הארץ והנה תהו”.
“וָבֹהוּ” זה גלות מדי (אסתר ו, ד): “ויבהילו להביא את המן”.
“וְחֹשֶׁךְ” זה גלות (או מלכות) יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל.
“עַל פְּנֵי תְהוֹם” זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן.
“וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת” זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב): “ונחה עליו רוח ה'” באיזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר (איכה ב, יט): “שפכי כמים לבך”.

מהר“ל בנר מצווה 

והמלכות שאחריו ראה אותו דניאל כנמר, מפני כי מלכות זה הוא כנגד חלק הג’ שבאדם. כי חלק הג’ הוא השכל, שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה, וכמו שיתבאר זה באריכות. כי כל ענין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה, וכמו שהוא מבואר מן היונים, וכמו שיתבאר. ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם, כמו שהיא התורה שהיא החכמה על הכל.

 

… ולפי הדברים אשר בארנו למעלה, כי כוונת היונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצוה לנו היא המעלה שכלית האלקית, ובודאי בטול התורה הוא בטול ישראל. ומצוה זאת גם כן היא בבית המקדש, אשר כל כוונת היונים היה לבטל התורה השכלית והקדושה מישראל, ועיקר הקדושה הוא בית המקדש. ולפיכך קבעו הדלקת הנרות, זכר לנס שנעשה להם במצות ההדלקה: ולכך נעשה הנס בנרות, כי היונים היו מטמאים את ההיכל, שכך כח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות. וסימן לדבר, היכל עולה למספרו ס”ה ויון מספרו ס”ו, להורות כי יש למלכות יון כח גובר על ההיכל ובזה מטמאים את ההיכל, כי מצד ההיכל בלבד גובר עליו כח יון. ולכך כשגברו על ההיכל, טמאו את כל השמנים שבהיכל. ודוקא שמנים, כי השמן הוא מיוחד לקדושה. וראיה לזה, שבשמן מקדשין ומושחין הכל והוא עיקר הקדושה, ואף בזה שלטו יון וטמאו את כל השמנים:

ברכות מ“ח 

ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן אמרה ליה אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה אשתבע לה אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה

הקשה הצל”ח הדבר יפלא, יַנַּאי מלך כהן גדול לא ידע לברך ברכת המזון?! ויושבי שולחנו אף על גב דלא הוה בהו רבנן, עם כל זה ודאי לא היו בורים כל כך שלא ימצא שידע ברכת המזון.

 

דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

 

את החושך לא מגרשים במקלות!!

“ויפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם“